למה נזכרתי בזה פתאום? אסביר מחר.

פורסם ב"העיר", 8.1.2004

ג'יימס אדיקשן
עיניים גדולות, לב ענק וחוש הומור מפתיע במורכבותו ובמסריו הופכים את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" לסרט הישראלי החכם והמוצלח ביותר של השנה החולפת

משום מה הרביתי לחשוב על רפי בוקאי המנוח במהלך הצפייה השנייה שלי ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש". קודם כל, כי השם המעט מטעה יוצר את הרושם שמדובר בסרט העוסק בימי מסעות הצלב בארץ, נושא היסטורי ואפי שרק בוקאי העז עד כה לגעת בו בקולנוע המקומי (ב"מרקו פולו"). שנית, כי יש משהו בסרט, בטון האבסורדי שלו, בדרך שבה הוא מצייר פורטרט חברתי על ידי העמדת בבואת מראה והיפוך תפקידים, בשילוב בין קלילות ובין רצינות תהומית, ואולי בכלל בגלל נוכחותו של סלים דאו – שמזכיר במשהו את "אוונטי פופולו". גם "מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", התחיל כסרט קצר; גם "מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", הוא סרט שמעמיד פנים שהוא סוריאליסטי במקצת, בשעה שהוא בעצם יותר ריאליסטי ממה שנדמה לנו; ו"מסעות ג'יימס", כמו "אוונטי פופולו", הוא סרט שמצליח לבדר ולשעשע, בשעה שהוא גורם לנו להיות מודעים כמה נבוכים ועצובים אנחנו בעצם צריכים להיות כאנשים החיים בחברה המעוותת שהוא מתאר.

"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" מתאר מסע מטאפורי כפול של הגיבור שלו: הראשון, דרך הישראליות העכשווית, בשיא נצלנותה הכובשנית. בעיניו הגדולות והתמימות, וחיוכו התמיד אוהד, מביט ג'יימס (סיאבונגה מלונגיסי שיבה המצוין) בהשתאות בעמו הנבחר של אלוהים. ג'יימס, פרח כמורה, מגיע לישראל כדי לעלות לרגל לירושלים, אך מושלך לכלא ומשם למושבת עונשין של סוחרי העבדים התל אביבים, כשהוא נחשד שהוא למעשה עובד זר המנסה להיכנס ארצה במרמה. השילוב בין אמונתו הגדולה באל, בקיאותו הרבה בתנ"ך ועבודת הכפיים המאומצת שהוא משקיע, מתוך אמונה שאלוהים מעמיד אותו במבחן, גורמת לסלאח (אריה אליאס), אביו של המעסיק שלו, לאבחן אותו כציוני אמיתי, המשלב תורה ועבודה. בפראפרזה על "עבודה שחורה", שירו של אהוד בנאי, שגם כתב את הפסקול הנפלא ל"מסעות ג'יימס", צריך לשאול: ומי יידע אם א.ד גורדון לא היה שחור?

המסע השני שעובר ג'יימס לוקח אותו לאורכו ולרוחבו של הקולנוע הישראלי. אם "אוונטי פופולו" היא נקודת הסיום שלו, הרי ש"סלאח שבתי" היא נקודת המוצא, ובדרך הוא מבקר בלא מעט סרטים ישראליים עממיים משנות השבעים – ברובם, אגב, הופיע אריה אליאס. "מסעות ג'יימס" עושה שימוש מחוכם למדי בקומדיה הישראלית העממית, תוך שהוא טורף את הקלפים העדתיים. אם בסרטים של בועז דודזון, יואל זילברג, זאב רווח ומנחם גולן המתח העלילתי התקיים בין אשכנזים וספרדים – האשכנזים היו נלעגים, הספרדים חמים ובעלי חכמת חיים פיקנטית, ובכל זאת התחושה מצד הביקורת (האשכנזית) היתה שהסרט מתנשא על קהלו ודמויותיו המזרחיות – הרי ש"מסעות ג'יימס" מתאר את תוצאות כור ההיתוך הבן גוריוני: סלאח (שבתי?) הוא האב שהקים לעצמו ההתנחלות בלב שכונת גורדי שחקים תל אביבית, בנו (המגולם בכלל על ידי שחקן פלסטיני) התחתן עם רומניה (אם זיהיתי נכון את המבטא). הבן מנסה לפנות את המאחז הבלתי חוקי של אביו (ממניעים של בצע כסף) והאב מוצא לו בן חלופי (בדמותו של ג'יימס האפריקאי) שיעזור לו להפריח את השממה.

באחד הרגעים האבסורדיים והחביבים של הסרט אנו מגלים שיש לג'יימס כוחות על בכל הקשור לשש בש. כמו רוזנקרנץ (או גילדנשטרן) המטיל מאות פעמים מטבע ובניגוד גמור לכל תורת הסתברות בכל פעם יוצא לו "עץ" (במחזה ובסרט של טום סטופארד "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"), כך ג'יימס מגלה שהוא משליך שוב ושוב דאבל שש בקוביות. אלוהים, מתברר, בכל זאת לצידו. חילופי המזל שלו, וסדנת האימון בישראליות מזורזת שהוא מקבל מסלאח, מביאים לשינוי הגדול ביותר בג'יימס: הוא לומד להיות יותר ישראלי מישראלי ומביס את מעבידיו בטריטוריה שלהם, ובתוך כך הוא מחליף צד – ממנוצל למנצל. במקום להפוך למרטין לותר קינג או למלקולם אקס של העובדים הזרים בארץ, הוא הופך לבוס שלהם – כאילו ישראל היא לא רק מדינה, היא דיבוק האוחז בו ומשתלט על אישיותו והשקפת עולמו בניגוד לרצונו. וכך, כשהוא נבלע על ידי קפיטליזם ורכושנות ולומד לשחק בפערים עדתיים, גזעיים וחברתיים כאילו היו מניות בבורסה הפרטית שלו, מגדיר ג'יימס את חייו מחדש כשאת תפקיד האלוהים מגלם הכסף. המשבר הרוחני, ובעקבותיו הגאולה – בהתגלמות האבסורדית והנוגעת ללב שלה – מגיעים אחר כך.

"מסעות ג'יימס" הוא סרטו העלילתי הראשון של רענן אלכסנדרוביץ', שביים את סרטי התעודה המופתיים "מרטין" ו"הטיול הפנימי" (כמו גם את הקליפ הנפלא ל"מהרי נא" של אהוד בנאי). מה שהתחיל כדרמת טלוויזיה המצולמת בווידיאו הפך לסרט אירוני ומתוחכם, המחביא לב ענק ופיקחי מאחורי מראה מגורען ומעט מוזנח. אך אל תתנו לדלות ההפקה ולצילום הלכאורה-דוקומנטרי לבלבל: אלכסנדרוביץ' והצלם שלו, שרון (שרק) דה-מאיו, עושים שימוש נפלא וקולנועי לחלוטין בשוטים סובייקטיביים, המציגים את נקודת התצפית של ג'יימס, ההולכת ומתרחבת ככל שהסרט מתקדם.

ציוץ