"חמדה". ראש מעל המים

דיברתי על "חמדה" של שמי זרחין בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

זה כנראה כבר הפך גלוי וידוע שאני מאוד אוהב לשוחח עם במאים על תהליך עבודתם. ועם במאים מסוימים יותר מאשר עם אחרים. למשל, שמי זרחין, שסרטיו טעימים לחיכי והמוטיבים החוזרים השזורים בהם מענגים את המבקר שבי לזהות אותם, לשרשר אותם מסרט לסרט ולנסות להבין את משמעותן והתפתחותם. ממרום שמונה סרטיו כבמאי – החל מ"לילסדה" ב–1995 – אני יכול לחלק את הפילמוגרפיה של זרחין באופן גס למדי לשני סוגים. האחד, שבו אפשר לקבץ את "מסוכנת" (עליו זכה בפרס אופיר לבימוי) ואת "השתיקה", הם הסרטים שהצד הקולנועי הפורמליסטי שבהם הוא הבולט, והוא זה שגרם למבקר הקולנוע שבי להתענג, לפענח ציטוטים ולחפש השפעות. הקהל, לעומת זאת, לא רץ אליהם. החלק השני בפילמוגרפיה שלו, שלתוכו אני מאגד את "אביבה אהובתי" (שוב, פרס אופיר, הפעם לבימוי, תסריט וסרט) ואת "חמדה", סרטו החדש, שמפגיש שוב בנופי הגליל העליון את אסי לוי וששון גבאי, הוא זה שהקהל של זרחין, זה שהפך את ספרו "עד שיום אחד" לרב מכר, אוהב אותו בזכותם. ואני מתבונן בהם בהשתאות, צופה בהם באדיקות שוב ושוב ומנסה להבין איך זרחין כותב ומביים דמויות כאלה, שמפיצות כזאת אהבה, ומתנהגות בתוך תלאות חייהן באופן שגורם לצופים לחוש כלפיהן אמפתיה עצומה. החיים של גיבורי "חמדה" קשים, אבל בתוך רגעי המשבר הם מוצאים בחייהם חסד תמידי, שאותו הם ילוו במשפט שנון, משפטי מפתח חוזרים וחורזים שהם כמו מילות נחמה קבועות כשפה פרטית בין הזוג, דבר מאכל מנחם או ציטוט מאלתרמן או מקהלת, שגורם לצופים בהם לראות את ההומור שבכאב שלהם ואת העוצמה שבחולשותיהם. אני חושב על "אביבה אהובתי" או על "כנפיים שבורות", כשאני מנסה להיזכר בסרטים ישראליים שיש בהם משהו כה זך וצלול, באופן שבו התסריט, הבימוי והמשחק יוצרים רגעים מזוקקים של רגש. יש דמויות שאני יודע שאתגעגע אליהן אחרי שאצא מהקולנוע: מאיה מ"כנפיים שבורות", אביבה מ"אביבה אהובתי", מיכל מ"לעבור את הקיר", דינה מ"ביקור התזמורת", ספי מ"החטאים" ועכשיו אפי מ"חמדה".

גיבורי הסרט הם אפי וששי. היא בת 51, הוא בן 73, אבל כבר 20 שנה שהם זוג במושב בגליל העליון. הם מתרוצצים בלי סוף בכבישי הצפון, מג'נגלים שלוש עבודות כל אחד. ששי, איש צבא בדימוס, תמיד בזמן ועם המדים שלו לכל עבודה, אפי תמיד מאחרת. יש המון מים בסרט הזה – אפי מטפלת בהידרותרפיה, שרויה במים שעות בכל יום. ששי נוהג במשאית השואבת אליה בקבוקי מים ריקים למיחזור. זה דצמבר בצפון, וכל הזמן גשום. מים מלמטה, מים מלמעלה, בסיפורו של זוג שבאופן הכי ברור מנסה לשמור את ראשו מעל המים, לא לטבוע במצוקות הכלכליות שהשאיר להם בנם (רועי אסף), שברח לחו"ל מפחד נושיו, ושסובל מהתמכרות להימורים שרק מעמיקה את בור החובות שלו.

הסרט מתחיל כשלחיי שניהם נכנסות שתי דמויות של גברים צעירים. דמויות שהיו בחייהם ויצאו ועכשיו הן חוזרות, ואיתן חוזרים משברים ודילמות שנדמה שאולי כבר היו מאחוריהם – ושעל כל עלילת משנה כזאת, לא משנה כמה קצרה וחטופה, אפשר באופו תיאורטי לבנות סרט שלם – על החייל הפצוע; על הבן המהמר, שגם הוא פצוע. במפגש עם קהל שהנחיתי עם זרחין השבוע בסינמטק תל אביב, לרגל פתיחת הרטרוספקטיבה של סרטיו, הוא תיאר את נקודת המוצא של הסרט בתור "הסוף הטוב של כל סרט אחר, ששי ואפי מרוצים ביחד, אפילו שמחים, יש ביניהם אהבה עצומה". אלא שאז, אומר זרחין "התפקיד שלי כתסריטאי הוא להיות קצת האיש הרע, להכניס לחייהם משברים ולראות האם האהבה הזאת שלהם אכן מספיק גדולה כדי לשרוד אותם". "מרוב אהבה", שירם של יוסי בנאי ומתי כספי, הופך להיות – בעיני – המנון הסרט, כי "חמדה" הוא סרט על אהבה רבה.

זרחין עושה סרטים על בני אדם (בעיקר בני אדם שהם מבשלים או אוכלים, ובדרך כלל גם כותבים, או לפחות כאלה עם אוצר מילים עשיר מאוד, ביותר משפה אחת). הוא לא עושה סרטים על "נושאים" או על "אירועים". אבל המציאות בישראל לפעמים חזקה מהפיוט והאנושיות שבה, וככה קשה להתעלם מכך שסרטיו של זרחין נרדפים על ידי האירועים ההיסטוריים שקורים כאן. "לילסדה", למשל, הופץ זמן קצר אחרי רצח רבין. מפיקיו הניחו שאיש לא יבוא לסרט – סרט מצחיק על משפחה עצובה שמתאוששת מאסון – אבל הקהל הגיע ואולי מצא בו נחמה. "הכוכבים של שלומי" יצא מיד בסוף מלחמת המפרץ השניה, שהיתה תקופה מתוחה שלבסוף לא קרה בה דבר. "אביבה אהובתי" יצא בעיצומה שך מלחמת לבנון השניה, כשטבריה – בה צולם הסרט חודשים לפני כן – סבלה ממטחי רקטות מכיוון לבנון ובכורת הסרט התקיימה במקלט עירוני, אבל לבסוף זה היה הסרט הכי קופתי בארץ באותה שנה. שוב, אולי זו היתה נחמה. והנה זה קורה שוב: "חמדה" צולם בנופיו הירוקים של הגליל העליון לפני שנה, במציאות של הכנסת אורחים ודו–קיום דו-לשוני, אבל הסרט מופץ כעת כשהאיזור שבו צולם הסרט מפונה מתושבים ועולה באש מפגזי החיזבאללה, והירוק והכחול האינסופיים של הסרט נראים עכשיו כמו תיעוד היסטורי שובר לב, שאולי דווקא גם הוא יספק נחמה לצופיו.

כשצפיתי ב"חמדה" בפעם הראשונה באתי אליו כי זה סרט של זרחין, שאת רוב סרטיו אני אוהב (ומכיוון שיש עכשיו רטרוספקטיבה שלו, אני ממליץ לכם לצפות ב"העולם מצחיק", שאמנם זכה להצלחה נאה ב–2012 אבל כדאי להתוודע שוב לסרט שהוא לדעתי הווירטואוזי ביותר של זרחין, ואולי הדוגמה הטובה ביותר לסגנון הכתיבה שלו שמחבר בין הבדיחות של הגשש החיוור ובין סרטן, יתמות ומוות בתאונת דרכים, באופן כזה שקשה להחליט מתי לצחוק ומתי לבכות). לצפייה השניה הגעתי כי התגעגעתי לזוג הזה, לששי ואפי, ובעיקר לאופן שבו לוי וגבאי מגלמים אותם, ואת התקריבים ספוגי החיבה (והחמדה) שממוסגרים על ידי מצלמתו של איציק פורטל (שצילם גם את "אביבה אהובתי" ואת "הכוכבים של שלומי"). רציתי לשהות במחיתם שעתיים נוספות, לראות את הדינמיקה ביניהם: כשהוא חלש, היא חזקה, כשהיא נשברת, הוא מתעורר כמו חיית טורף מגוננת. יש שתי סצינות בתחילת הסרט שכישפו אותי. הראשונה, היא זאת שפותחת את הסרט. ששי ואפי יושבים במכונית, מחכים להיכנס למשרדו של האורולוג שמטפל בששי. אפי מוציאה פיתה חצי אכולה, ששי מעקם את האף ("זו חביתה מהבוקר"), ואז מיד מבקש ביס. היא מסרבת, ואז בחיוך מושיטה לו. וככה הם חולקים, לפני הכניסה לרופא, חביתה מהבוקר, וכל הכימיה שבין הדמויות ובין השחקנים פורצת החוצה ושוטפת את הצופים בלי שעברה דקה מתחילתו של הסרט. שאלתי את זרחין, איך עושים את זה, איך מביימים אהבה כזאת, בשוט אחד של שני אנשים שיושבים זה לצד זה במכונית בגשם? ואיך גורמים לי, הצופה, לאהוב אותם כל כך מהר. אני לא זוכר מה הוא ענה. הסצינה השניה מגיעה כמה דקות אחר כך. ששי ואפי מתארגנים ליציאה מהבית בבוקר לרצף המשרות שלהם. וכאן זרחין מביים את שגרת היומיום שלהם כמעט כמו קטע מחול זוגי, כוריאוגרפיה של מצלמה ושחקנים בין חדרי הבית, כשהשניים כבר מסונכרנים לחלוטין ביניהם, כל אחד מתואם לצרכים ולתנועות של בן או בת הזוג. המצלמה בולשת אחריהם, מציתה עליהם מאחורי קירות הבית אבל יש לסצינה הזאת טמפו של מיוזיקל, של ריקוד בין בני זוג שלמרות הכל לרגע לא אדישים זה לזו. לוי – השחקנית הישראלית שהכי מרגשת אותי בקולנוע – מגלמת את אפי עם עוצמה, כדמות חזקה ונוכחת, שלא מוכנה לקחת בולשיט מאף אחד. גבאי מגלם את ששי פגיע, במשבר של גיל, בריאות והורות. הם נעים ומתרוצצים, מנסים לשרוד את המצב, אבל בתוך כל המשברים, יש אופטימיות ויש סולידריות, כי בין שניהם – ובין הסרט וצופיו – שרויה הרמוניה גדולה.

ציוץ