״אליאו״ של פיקסאר/דיסני. חבר מכוכב אחר

זה עומד להיות שבוע נהדר למעריציו של קרל סייגן, האסטרופיזיקאי שזכה להצלחה תקשורתית רבה בשנות השבעים והשמונים, וגרם לדורות של ילדים להתאהב בחלל. אני ביניהם. בסוף השבוע הקרוב יגיע לארץ ״חייו של צ׳אק״, סרט קסום שקטע מתוך סדרת הטלוויזיה של סייגן, ״קוסמוס״, פותח וסוגר אותו. והשבוע הגיע לבתי הקולנוע סרט האנימציה החדש של פיקסאר, ״אליאו״, וגם הוא נפתח ונסגר עם קולו של סייגן, שחינך את העולם להרים ראש לשמים, להביט בכוכבים, ולהאמין שאולי אי שם בשמיים יש חיים אינטליגנטיים ושאנחנו לא לבד ביקום. נקודת המוצא העלילתית של ״אליאו״ לקוחה הישר מספרו של סייגן ״קונטקט״ (שהפך לסרט נפלא עם ג׳ודי פוסטר), ולכן המערכה הראשונה שלו נהדרת וכולה הבטחה גדולה. הרבה זמן לא נהניתי ככה מפתיחה של סרט, שמציג בגלוי את ההשראות והאהבות שלו, ומהאפשרויות העלילתיות שהוא טומן בחובו, וכבר הרבה זמן שלא ראיתי פער כה עצום בין חצי השעה הראשונה של סרט ובין השעה שבאה אחר כך, שמפספסת כל הזדמנות אפשרית להיות קסומה, פלאית, מרגשת ומעוררת השראה. בגלל שזה סרט של פיקסאר אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא חמוד מאוד ואין בו רגעים של סבל או שיעמום, אבל הוא פשוט החמצה. התחושה הברורה היא שמי שכתבו וביימו את המערכה הראשונה הם לא מי שיצרו את המשך הסרט. 

אליאו הוא ילד שהוריו מתו ומי שמגדלת אותו היא דודתו, קצינה בחיל האוויר שחולמת להיות אסטרונאוטית. שאליו מגלה את תצוגת החלל ואת מסעה של החללית וויאג׳ר הוא מתאהב ברעיון של חלליות וחיזרים ומדי לילה שוכב על החוף וקורא לחייזרים לבוא ולחטוף אותו. ואז החיזרים מגיעים ואליאו נחטף מרצונו הטוב לחלל החיצון. זו פתיחה שמושפעת מאוד מהחלומות של סטיבן ספילברג (שזה גם שבוע גדול למעריציו – עם סרט חדש בסדרת ״פארק היורה״ ויום הולדת 50 ל״מלתעות״). ״אליאו״ נראה משפע בתחילתו מ״מפגשים מהסוג השלישי״, שגם הגיבור שלו חולם להיכנס לחללית ולפגוש בה חיזרים, וגם מ״אי.טי״ – שלגיבור שלו יש שם כמעט זהה (אליוט), ואין סיכוי שזה צירוף מקרים. הציגו את החצי השעה הראשונה של הסרט לכל ילד חובב חלליות ותבקשו ממנו להמשיך בעצמו את הסיפור, ותקבלו רעיונות טובים יותר ממה שתסריטאי פיקסאר יצרו, בתסריט שנראה כמו יצור שנחתך והודבק מרעיונות לא קשורים שמתחלפים כל עשרים דקות ועם עיצובי דמויות לא מוצלחים. זה היה יכול להיות ״אי.טי״ בהפוך: במקום ילד שמאמץ חיזר, חיזר שמאמץ ילד. אבל יוצרי הסרט – שבאמת התחלפו תוך כדי ההפקה – הדביקו יחד גיבוב של רעיונות עלילתיים חצי אפויים, וכמעט תמיד צפויים ומאוד מכאניים. סרטי פיקסאר מצטיינים כשהם מספרים סיפורים שנראה שבקעו ממוחם של ילדים. ״אליאו״ כושל כי זה נראה סרט כמעט מבוהל מרוב שהוא נכתב מתוך אחריות הורית, ולא היקסמות ילדותית. סרטים של פיקסאר תמיד נושאים מוסר השכל, אבל ״אליאו״ הוא סרט דידקטי וחינוכי. והכי עצוב הוא שאליאו, וגם דודה שלו, חולמים לעזוב את כדור הארץ ולהגר לכוכב אחר, אבל הסרט לא מגשים להם את החלום שלהם. יוצרי הסרט הושפעו מספילברג ומקרל סייגן, ונראה שלא הבינו כלום.

בשבוע שחלף מאז בכורתו באמריקה מנסים כתבי הבידור להבין למה הסרט הזה, שהכניס כל כך מעט כסף בקופות בשבוע בכורתו, עשוי להיות לכישלון הקופתי הכי גדול בתולדות פיקסאר ודיסני. זאת בשעה שמפגש אחר של חיזר וילדה בסרט של דיסני, הרימייק של ״לילו וסטיץ׳״, הפך לאחד הסרטים הכי קופתיים של השנה. תיזות רבות הוצעו – שיווקיות, מיתוגיות, תאגידיות – אבל כל מי שראה את הסרט עם קהל יודע את התשובה: ביחס לציפיות של מוצרי פיקסאר הוא פשוט לא מספיק טוב, ולא מצליח להדליק את הקהל.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 27.6.2026)

ציוץ