מרטין סקורסזי מרצה על קולנוע מלכותי ב"תוצרת אנגליה: הסרטים של פאוול ופרסבורגר"

מה אומר סרט הפתיחה "תלמה" על התוכנייה כולה? דיברתי על פסטיבל הקולנוע בירושלים 2024 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

מה קרה כאן?

אירועי טבח השבעה באוקטובר ותחילת מלחמת חרבות ברזל התחילו ביום האחרון של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה. עשרה חודשים אחר כך, יפתח היום פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ירושלים, שהוא כמו ברומטר למצב של ישראל בזירה הבינלאומית. ב-41 שנותיו ניתן היה לאמוד עד כמה ישראל מקובלת או מנודה על סמך האורחים שמואילים להגיע לירושלים והאם המפיקים והמפיצים בעולם מסכימים לאפשר לפסטיבל ישראלי להקרין את סרטיהם. בארבעת העשורים האלה כבר חווינו תנודות קיצוניות, שנים שבהן ישראל היתה אהודה, ושנים שבהן היא היתה מנודה. מנהלי הפסטיבל השנה בוודאי עוד יספרו בהזדמנות עד כמה היה קשה לשכנע יוצרים לאפשר את הקרנת סרטיהם בפסטיבל וכמה תשובות שליליות הם קיבלו מצד יוצרים ואורחים פוטנציאליים (והאם הם קיבלו תשובות שליליות או פשוט לא ענו להם למיילים?). ובכל זאת, יש פסטיבל, שמצליח ללקט כמה מהסרטים שהוצגו השנה בפסטיבלים בוונציה, ברלין וקאן. סרט הפתיחה "תלמה" (שיופץ בארץ מסחרית ב-8.8), הוא סרט ביכורים אמריקאי שזכה לתשואות אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס, זהו סרט הביכורים של הבמאי ג'וש מרגולין. וג'ניפר ג'ייסון לי, ששני הוריה יהודים, תהיה אורחת הפסטיבל ויוקרן מקבץ מסרטיה (כולל "מרגו בחתונה", של בעלה לשעבר נואה באומבך). בהקרנת "שמונת השנואים" היום תארח לי את במאי הסרט קוונטין טרנטינו, כיום ישראלי של כבוד. ובזכות מפיצים בינלאומיים כמו MK2, שייסד היהודי מרין קרמיץ, יש גם לא מעט סרטים מדוברים שיוצריהם לא יכולים למנוע את הגעתם לישראל. במילים אחרות, תודה לאל על יוצרים וכוכבים יהודיים שעומדים לצד ישראל גם כשהעולם מפנה את גבו.

מה קורה שם?

זו היתה שנה של רעידות אדמה בתחום ניהול הפסטיבלים והסינמטקים בישראל. בזה אחר זו הודיעו בכירים בסינמטקים על עזיבתם את תפקידם. אלעד סמורז'יק, המנהל האמנותי של פסטיבל ירושלים, הודיע על פרישתו אחרי הפסטיבל הנוכחי. אור סיגולי, מנהל התוכניה של סינמטק חולון עזב את חולון ונכנס למלא את מקומו של סמורז'יק (סיגולי הוא איש הצוות השלישי שעובר בשנים האחרונות מסינמטק חולון לסינמטק ירושלים, אחרי נועה רגב ורוני מהדב–לוין, המנכ"ל הנוכחי). אלון רוזנבלום, מנהל סינמטק חולון, פרש גם הוא מתפקידו. דנה מורג, המנהלת האמנותית של סינמטק תל אביב, עזבה את תפקידה. קרין ריבקינד סגל, המנהלת האמנותית של פסטיבל דוקאביב, פרשה מתפקידה. ופנינה בלייר, נשיאת הכבוד של פסטיבל חיפה, הלכה לעולמה. תקופה קשה של התארגנות מחדש של כוח אדם, בתפקידים שרובם עדיין לא אוישו. בשנת 2025 רוב הפסטיבלים והסינמטקים בישראל יראו אחרת.

מה מסקרן פה?

צריך להגיד בזהירות, לפני שראינו את רוב הסרטים הבינלאומיים בפסטיבל: זו לא היתה שנה גדולה בזירה הבינלאומית, לפחות לא כפי שהיא נחשפה בפסטיבל של ונציה וקאן. זאת אומרת, חוץ משני סרטיו המדוברים (מדי) של יורגוס לנתימוס ועוד כמה סרטים שעשו כותרות ומיד נקנו להפצות מסחריות גדולות, לא היתה תחושה שהפסטיבלים מציגים סרטים שאסור להחמיץ. ולכן, גם אם פסטיבל ירושלים לא הצליח להניח את ידיו על רוב הסרטים הכי מדוברים בהם, אין תחושה של החמצה. לעומת זאת, באופן משונה דווקא השנה (ועוד רגע נראה את זה גם בפרסי אופיר) עם כל הבלאגן הפוליטי, עם כל הטרגדיות והמלחמות, דווקא השנה נעשו בארץ כמה סרטים עלילתיים מסקרנים מאוד. שימו לב למשל לשלושה סרטים נשיים שעשויים להיות בולטים מאוד בשבועות הקרובים: "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס, מותחן בלשי מסוגנן על בלשית משטרה מרושלת שמגיעה לעפולה ומנסה לפצח תעלומה, בלי שבכלל יש לה גופה. טלי שרון היא הקולומבו ממין נקבה של משטרת עפולה, ועידן עמדי, שנתיים לפני שהפך לגיבור מלחמה בעזה, הצטלם לתפקיד הגברי הראשי, הגרסה הגברית לפאם–פאטאל בסרטי הבלש האמריקאים. הסרט השני הוא "קרוב אלי" שביימה תום נשר בת ה-28, סרט על שתי נשים צעירות שמתאבלות כל אחת בדרכה על נער צעיר שנהרג בתאונת דרכים. קרוב לחיים? לא נכחיש זאת. ו"חלב" הוא סרטה החדש והעתידני של מאיה קניג על נשים שסוחרות בחלב אם, עם הזמרצ הילה רוח בתפקיד הראשי. שלושת הסרטים האלה כבר חזרו עם פרסים מפסטיבלים בינלאומיים והשבוע יערכו את בכורתם הישראלית.

בתוכנית הישראלית שימו לב ל"חיוך הגדי", עתק משוחזר באופן יפהפה לסרטו של שמעון דותן מ-1986 על פי ספרו של דויד גרוסמן (גרוסמן ודותן יתארחו בהקרנת הבכורה של הגרסה המחודשת). זה סרט שהתיישן לטובה. בזמן אמת הוא היה חלק מגל סרטים פוליטיים נגד הכיבוש (הסרט הזה כלל את פעלול הליהוק שבו מכרם חורי הערבי מגלם את סא"ל קצמן, המושל הצבאי בשטחים). כמעט 30 שנה אחר כך הפוליטיקה שבו נראית כמעט נאיבית – וחסרת תוחלת. האם יש משהו נבואי או נאיבי בסרט שאומר שהכיבוש בסופו של דבר יהרוג אותנו, היהודים? טנצ'יל קורטיז, שחקן טורקי שהיה פופולרי בזמנו (הוא שיחק גם ב"גשר צר מאוד" של ניסים דיין), מגלם תמהוני שחי במערה מעל לכפר הנשלט על ידי הצבא הישראלי בשטחים, והוא חי בעולם של אגדות עם כשמצד אחד בן שלו מבצע יגוע נגד הצבא ומהצד השני קצין צה"ל אידיאליסט, שמנסה לשפר את מצבם של התושבים, הופך לבן ערובה שלו במערה. אז הסיפור עצמו, שטבול בפולקלור ערבי, נראה כמו גלויה מעידן אחר, רחוק, פטרוני, בתקופה שבה הסרטים האלה הכעיסו את הקהל בצדקנות שלהם והבריחו אותו מבתי הקולנוע לעשורים (שמעון דותן בעצמו עזב לניו יורק). אבל מה שהעותק החדש מגלה הוא את העוצמה הוויזואלית המרשימה שיש בסרט. דותן הוא במאי טוב, והוא נעזר בנקודת מבט ויזואלית כמעט סוריאליסטית מבעד לעדשתו של דני שניאור ("אזרח אמריקאי", "חתונה מאוחרת"), שהיה אחראי על תהליך השחזור והסרט הזה מזכיר איזה צלם גדול הוא היה, למרות שצילם רק מעט סרטים.

מה לראות עכשיו?

דווקא בתקופה כזאת, כשיש תחושה שהאנושיות בעולם נמצאת במצב של אוברדראפט, תודה לאל לפסטיבלי קולנוע, שעדיין מחויבים להציג סיפורים על בני אדם, קהילות ואוכלוסיות שלרוב נמצאות מחוץ לנראטיב המיינסטרימי, לעודד אותנו הצופים לחוש אמפתיה כלפי אלה שהם האחר, השונים מאיתנו. פסטיבלי קולנוע הם חדר כושר לאמפתיה, לפתח את השריר שמסוגל להזדהות עם כל מי שהוא לא אנחנו.

מצד שני, דווקא בתקופה כזאת, תענוג להתמסר לקולנוע שמחפש את הצד האחר ובמקום להביט החוצה, מביט פנימה אל עצמו. פסטיבלי קולנוע הם גם מקום להתמסר לאהבת הקולנוע ולכן שימו לב לסרטים על אמנות הקולנוע עצמה.

התחילו עם "תוצרת אנגליה: הסרטים של פאוול ופרסבורגר", שעתיים ורבע שהם כמו סמסטר דחוס של שיעורי קולנוע בהגשת מרטין סקורסזי. אהבתו של סקורסזי האמריקאי לקולנוע הבריטי של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר כבר ידועה מזמן, בין השאר בזכות העובדה שהוא זה ששידך בין תלמה סקונמייקר, העורכת הקבועה שלו, ובין פאוול. אחרי שהיא התאלמנה ממנו ב-1990 היא הקדישה את חייה לשימור סרטיו עם פרסבורגר. סקונמייקר וסוקרסזי גם הפיקו את הסרט הזה, שמתחיל עם סיפורו האישי של סקורסזי שמספר איך בכלל נתקל כילד בסרטים של צמד הבמאים, שעוררו את סקרנותו לגלות מי מהם עשה מה והפכו אותו לחוקר קולנוע. הסרטים של פאוול ופרסבורגר כל כך יפים, והסרט הזה יגרום גם למי שלא הכיר אותם מעולם לרצות לרוץ ולצפות בהם. קולו של סקורסזי מתוך הסרט הזה הוא שמלווה גם את הטריילר של הפסטיבל כולו.

"מחוץ לעונה" הוא סרטו החדש של סטפן בריזה ("ערכו של אדם") ושמעתי חובבי קולנוע סנובים מבטלים את הסרט הזה כי "אין להם כוח לסרט צרפתי". אני מבין את הסנטימנט, אבל מי שחושב ככה מפסיד סרט נהדר, בעיקר כי יש תחושה שהוא יותר אנגלי באווירתו מאשר צרפתי. גיום קאנה מגלם שחקן קולנוע מפורסם שחווה משבר ומגיע למלון וספא לעבור טיפולים ולהירגע, שם הוא פוגש אהובה שלו מלפני 15 שנה (אלבה רורוואכר) וסיפור האהבה שלהם ניצת מחדש. קצת כמו "אבודים בטוקיו" – שגם מספר על כוכב קולנוע בבית מלון – הוא מתחיל קצת כמו קומדיה, אבל ממשיך באופן רגיש ועדין. זה סרט סגרירי שכולו אווירה וערגה והוא קסום.

סרט צרפתי נוסף שעוסק בקולנוע בתוך קולנוע הוא "מייקינג אוף" של סדריק קאהן, על במאי קולנוע שמנסה ליצור סרט מצפוני על מאבק חברתי, אבל נאלץ להתפשר מול מפיקיו וכוכביו. אני מקווה לראות אותו במהלך הפסטיבל.

"דאאאלי" של קוונטן דופייה. סרט על דאלי, אבל לא ביוגרפיה על דאלי, מאת במאי שחושב שהוא בונואל

עוד סרט צרפתי רפלקסיבי הוא "דאאאאלי!" של קוונטין דופייה ("עור צבי", "לא יאומן כי יסופר"), במאי שעובד בקצב מסחרר. הוא ביים סרט בשם "יאניק" שהוצג בלוקרנו בשנה שעברה (על צופה בהצגת תיאטרון שנמאס לו מהעלילה והוא עולה לבמה, חוטף את השחקנים ומאלץ אותם לבצע שכתוב שלו של המחזה, חפשו אותו ב-mubi), חודש אחרי זה הוצג "דאאאאלי" בפסטיבל ונציה ואז הוא הציג סרט עוד יותר חדש שלו בשם "מערכה שניה" כסרט הפתיחה של פסטיבל קאן (נקווה לראות אותו בפסטיבל חיפה). דופייה – שכתב, ביים, הפיק וערך – הוא במאי מצחיק ומשונה, אנרכיסט וסוריאליסט, מישהו שמנסה להיראות כאילו הוא הבונואל של ימינו, ובסרט הזה הוא מספר סיפור בדיוני והזוי על עיתונאית שמנסה לעשות סרט תיעודי על סלבדור דאלי, פוגשת את האיש אבל אף פעם לא באמת מצליחה להתחיל את העבודה על הסרט. בין לבין היא ודמויות משנה נוספות שוקעים לתוך חלומות שנראים כאילו בוימו על ידי דאלי עצמו, או ציטוטים מתוך סרטים של בונואל ("שביל החלב", למשל). חמישה שחקנים שונים מגלמים את דאלי בסרט, גם זו מחווה לקולנוע של בונואל, שותפו הקולנועי של דאלי, שעשה דבר דומה ב"תשוקה אפילה". על פסקול הסרט חתום תומא בנגאלטר, חברו של דופייה וחצי מהצמד דאפט פאנק. שלושת הסרטים הצרפתיים האלה, "מחוץ לעונה", "דאאאאלי!" ו"מייקינג אוף", מגיעים לירושלים מפסטיבל ונציה של שנה שעברה.

ולבסוף בסקציה הזאת, אל תוותרו על "טאבו" סרטו התיעודי של שאולי מלמד על הבמאי עמוס גוטמן, שמציג קטעים נדירים שלא נראו לפני כן מתוך הסצינות מסרטיו שלא נכנסו לגרסה הסופית וראיון גנוז איתו שנעשה זמן קצר לפני מותו.

על מה להמר?

יש כמה במאים שהם כוכבי ענק בפסטיבלי קולנוע ורק שם. אני קצר סבלנות לאקספרימנטים הקיצוניים שלהם, אבל אמעל בתפקידי אם לא אציין את העובדה שיש להם סרטים חדשים, לטובת מעריציהם (ויש לא מעט מהם), או אלה שרוצים להבין במה מדובר. הבמאי הרומני ראדו ג'ודה ("מין חסר מזל") מביא סרט חדש בשם "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם". מעין אודיסיאה במכונית של צלמת וידיאו המתעדת אנשים שנפצעו בתאונות עבודה, ותוך כדי הנסיעה היא מצלמת סרטוני טיקטוק שבהם היא מתחזה לגבר אלים וגזעני. ג'ודה עורך את המסע בשחור–לבן שלה עם סצינות מתוך סרט רומני משנות השמונים, על מסעה של נהגת מונית ברחובות בוקרשט. וכל נמשך קרוב לשלוש שעות לא קלות (וגם אותו תמצאו כבר ב-mubi). ג'יה ז'אנג–קה הסיני עורך גם הוא קטעים מסרטים קודמים שלו ליצירת מסע משלו, "דור רומנטי", הנמשך 22 שנה, שעוקב אחרי סיפורה של אשה (המגולמת על ידי אשתו של הבמאי, שייחקה בלא מעט מסרטיו הקודמים). זה סרט שכדאי מאוד לקרוא עליו כמה שיותר לפני הצפייה. הבמאי הקוריאני הונג סאנג–סו, שלטעמי עושה אנטי–קולנוע, מרחיב בסרטו החדש, "הצרפתייה", את מעגל צופיו בכך שליהק לתפקיד הראשי את איזל הופר, בתור אשה צרפתייה שמגיעה לקוריאה ומחליטה להתחיל ללמד את המקומיים צרפתית בשיטה שהיא המציאה, ללא שום רקע בהוראה, והשאלה הנשאלת היא האם היא גאונה או תמהונית? "הצרפתייה" הוא אחד משלושה סרטים בכיכובה של הופר שיוצגו בפסטיבל. חפשו אותה גם ב"סידוני ביפן" ו"שעות ביקור" (ואם אתם הולכים לקולנוע במקום לפסטיבל, תמצאו אותה גם ב"הפשע כולו שלי" של פרנסואה אוזון, שהוצג בפסטיבל ירושלים לפני שנה ורק עכשיו הגיע להקרנות מסחריות בארץ).

ציוץ