"טאטאמי". המצלמה והמזרון

דיברתי על "טאטאמי" של גיא נתיב ושות' בדקה 35:00 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

אליפות העולם בג'ודו נשים, גיאורגיה. הג'ודוקה האירנית לילה חוסייני (אריאן מהנדי, שחקנית אמריקאית ממוצא איראני וצ'יליאני) עולה על המשקל ומגלה שהיא חורגת ב-500 גרם מסף המשקל המותר לקטגוריה שלה. יש לה 20 דקות לשרוף חצי קילו. היא מדוושת על אופני ספורט נייחות בקצב היסטרי כשהיא עטופה בגדי אימון מחממים להגברת ההזעה, וזה מצליח. היא הורידה אפילו 800 גרם. אבל עכשיו היא צריכה לעלות על הטאטאמי – רצפת זירת ההיאבקות המרופדת – כשהיא אחרי סשן חימום מאיץ דופק באינטנסיביות שלו. ובכל זאת, ואולי אף בזכות זאת, היא מנצחת את המקצה. ואז את זה שאחריו. ואת זה שאחריו. ככל שהטורניר מתקדם כך מתחוור שיש לה סיכוי לנצח את התחרות ולהפוך לאלופת העולם, אבל כדי לעשות את זה יהיה עליה לפגוש בחצי הגמר את המתחרה הישראלית, שני לביא (ליר כץ, שמשחקת כעת גם ב"כיסופים"). שבמקביל אליה גם היא מנצחת את מתחריה איפון אחר איפון. ואז המאמנת שלה, מרים (זאר איברהימי, שחקנית איראנית שגלתה לפני 15 שנה ממולדתה וכיום חיה בצרפת) מקבלת טלפון דחוף מיו"ר אירגון הג'ודו בטהרן, שקיבל טלפון משר הספורט שדורש ממרים להורות ללילה לפרוש מיד מהתחרות. לא יעלה על הדעת שאיראנית תעלה להתחרות נגד מתמודדת ישראלית, נציגת היישות הציונית הכובשת ואויבת איראן. המאמנת, שכבר חוותה איום כזה בעברה, יודעת מה הסכנות שבסירוב. הג'ודוקה צריכה להחליט האם להמשיך או לפרוש, כל זה כשסוכני הביון של מדינתה בולשים אחריה ומדווחים לבוסים שלהם על המתעמלת הסוררת.

עלילת "טאטאמי", סרטו החדש של גיא נתיב, שביים אותו יחד עם זאר איברהימי, מזכירה את סיפורם של שגיא מוקי, שהיה ב-2019 אלוף העולם בג'ודו, וסעיד מולאלי, הג'ודוקה האיראני שנדרש על ידי השלטונות להפסיד בכוונה, כדי לא לפגוש את מוקי בחצי הגמר. מולאלי חשף את הלחצים של השלטון האיראני, דבר שהוביל להחרמת איראן מתחרויות הג'ודו, ונותר מאז בגלות באזרביג'אן, כשהוא נשאר בקשרי ידידות עם מוקי. בגרסה של נתיב הגברים הפכו לנשים, בסרט שהעובדה שהוא מתרחש בלוקיישן אחד, מצולם בשחור-לבן ומתנהל כמעט בזמן אמת, ממחישה שהוא יותר משל ומטאפורה מאשר ייצוג ריאליסטי של סיפור אמיתי.

צריך להוריד בפניו את הכובע: זה הסרט השני של נתיב שמגיע אלינו תוך שנה. סרטו הקודם, "גולדה", פתח את פסטיבל ירושלים בשנה שעברה, וסיפר באופן אינטנסיבי ומעורר חרדה את סיפור 18 הימים שבהם ניהלה גולדה מאיר את מלחמת יום הכיפורים. שלושה חודשים אחר כך סרטו של נתיב הפך מדרמה תקופתית לסרט תיעודי, כשאותו מחדל צבאי ומודיעיני התרחש שוב, בדיוק 50 שנה אחר כך.

וכעת "טאטאמי", הפקה ישראלית–אמריקאית שצולמה והוקרנה בבכורה בפסטיבל ונציה שעבר, לפני אירועי 7 באוקטובר, שמציגה קשרי ידידות ספורטיביים אפשריים בין איראנית וישראלית, כששלטון האייטולות האיראני הוא זה שמטיל טרור על אזרחיו, ועל העולם. בעשר השנים שבהם נתיב חי ופועל בלוס אנג'לס סרטיו מוצאים דרך דחוסה לספר סיפורים אמיתיים שעוסקים בגזענות, רדיפה ומלחמה, סרטים שקשורים באופן ברור לסיפור היהודי–ישראלי, שאותו נתיב הפך לדרמות קולנועיות אוניברסליות ושעליהן זכה באוסקר עם סרטו הקצר "סקין".

יש משהו צפוף ולחוץ ב"טאטאמי", סרט מהודק ואנרגטי שלא מוריד דופק ומתרחש כמעט כולו בלוקיישן אחד, באולם הספורט בטיבילסי. נתיב – ששיתף פעולה עם שחקניות, במאית ותסריטאית ממוצא איראני – מצלם את סרטו בשחור–לבן ומשלב היטב בין דרמת ספורט ובין מותחן ביון, שבו הגיבורה צריכה להכריע לאן נוטה נאמנותה, תוך כדי שהיא ממשיכה להשליך את מתחרותיה אל המזרן. למשך רוב דקות הסרט זה קצבי ומרתק. נתיב והצלם שלו, טוד מרטין, מוצאים דרך חדשה ויפה לצלם את התחרויות, באופן כזה שמעניק לכל מהלך ג'ודו תנועת מצלמה משלו, כשהמצלמה לרגעים משליכה את השחקנית ולרגעים מושלכת ומוטחת אל המזרן, לרגעים בסלטה כלפי מעלה ולרגעים עם הפנים כלפי מטה (אם יתחילו לצלם ככה את תחרויות הג'ודו באולימפיאדת פריז, יש סיכוי שאצפה בהן). אם יש מגרעת אחת ב"טאטאמי" היא העובדה שלקראת סופו, כשהגיבורה מתמודדת עם עוד מתחרה ועוד איום, הסרט מתחיל לחזור על עצמו, והופך מדרמה אישית לדגל, שמתנפנף מעל הדמויות והופך את "טאטאמי" לסרט פרסומת העוסק בחירות אישית ובמלחמה ברודנות, מדרמה אישית הסרט הופך להמנון לאומי. זה הופך את סוף הסרט לצפוי ומעט דידקטי, אבל לא מחליש את העובדה שבשאר הזמן נתיב ושותפותיו מצאו דרך מקורית לספר סיפור שבאופן מצמרר שוב הופך אקטואלי, חודשים אחרי בכורתו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 24.7.2024)

ציוץ