"דדפול וולברין", ביקורת
"דדפול וולברין". באדי באדי באדי
דיברתי על "דדפול וולברין" בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
רעש חריקת הצמיגים הצורמני שאתם שומעים כעת מכיוון הוליווד זה אולפני מארוול דופקים רגל על דוושת הבלמים לבלימת חירום ומנסים לעשות סיבוב פרסה, כשעשן מהחיכוך עם הכביש עולה מהגלגלים. חמש שנים עברו מאז שמארוול הביאו לסיומה את סדרת גיבורי-העל המוצלחת שלהם, שהפכה למושג בתרבות הפופ ולהצלחה מסחרית פנומנלית. חמש שנים מאז שיצא "הנוקמים: סוף המשחק", שהוא מאז הסרט הקופתי בכל הזמנים, ואולפני מארוול לא הצליחו להתאושש ולהמציא את עצמם מחדש. אפילו להפך: ההצלחה של סרטי הנוקמים עלתה למארוול לראש ועם ההשקה של שירות הסטרימינג דיסני פלוס ב-2020 מארוול ניסתה לייצר תכנים לטלוויזיה ולקולנוע שיתכתבו זה עם זה ויחייבו את המעריצים לצפות בכל כדי לעקוב אחרי כל הדמויות והעלילות. מודה, זה היה מעניין לרגע, ואם בודקים ברשימת שוברי הקופות, הרי שגיבורי–על כמו ספיידרמן, שומרי הגלקסיה ופנתר שחור המשיכו לשגשג, אבל כולם כבר ידעו – המבקרים, ואז המעריצים ולבסוף גם האולפן – שזה כבר לא עובד. אסטרטגיית המעבר בין הסדרות לקולנוע הופסקה וקצב הפקת הסרטים ירד באופן משמעותי. ארבעה סרטים של אולפני מארוול יצאו ב-2021. ב-2024? אחד. והנה הוא לפנינו: "דדפול ו–וולברין" הכניסה הראשונה של שני גיבורי העל מהיקום הקולנועי של X-מן, דמויות המשנה בקטלוג הקומיקס של מארוול שמתקיימות מחוץ לקאנון של הנוקמים, שעד 2019 היו בבעלות אולפני פוקס המאה ה-20, שנקנו על ידי דיסני ועכשיו שולבו לראשונה לתוך היקום הקולנועי של מארוול. ואת הדיווח הזה אתם לא צריכים לקרוא ב"כלכליסט" או ב"דדליין הוליווד", זה מונולוג הפתיחה של דדפול בסרט. כן, האיזכור שדיסני קנתה את פוקס הוא חלק מהטקסט של הסרט החדש של מארוול. "ומתברר", אומר דדפול, "שהם קנו את פוקס כי הם רצו אותי!". זו בדיחה חביבה לפתיחת הסרט אבל היא לא שגויה. בחיפוש אחר מותגים שיעשירו את ספריית הדמויות, המרצ'נדייזינג והאטרקציות בדיסנילנד, דמויות X-מן בהחלט היו חלק משיקולי העלות–תועלת של דיסני בקניית פוקס, ואולי ההבנה שמלאי הדמויות הנוכחי של אולפני מארוול מיצה את עצמו.
מי שחשש שבידיים של דיסני הדמות החצופה, מנבלת הפה, וההיפר–אולטרה–אלימה של פוקס תהפוך לגרסה נוחה לילדים ומשפחות בידיים של דיסני–מארוול, התבדה. זה הסרט הראשון של מארוול עם סיווג למבוגרים, כזה שירחיק מראש גם את הילדים וגם את הסבים והסבתות שיחפשו סרט אחר – עם פחות ראשים כרותים והומור קווירי – לצפייה כל–משפחתית. ועם קהל היעד המצומצם הזה מארוול מבקשת לא רק להתניע מחדש את מיצי היצירה שלה, אלא לשבור קופות. קחו בחשבון שעד לרגע זה הסרט היחיד שחצה קו מיליארד הדולר בקופות לשנת 2024 הוא "הקול בראש 2". זו שנה חלשה בקופות ובעלי בתי הקולנוע התפללו ש"דדפול וולברין" יהיה להיט הקיץ הגדול שהם מחכים לו, זאת למרות שעד כה רק סרט אחד עם סיווג למבוגרים הגיע למיליארד דולר: "ג'וקר". שני סרטי "דדפול" הקודמים נעצרו ב-800 מיליון דולר הכנסות עולמיות. אלא שהפעם דדפול הביא תגבורת: את וולברין. האם שניהם יחד יצליחו לא רק להביס את אויבי–העל שלהם, אלא גם לשבור את תקרת הזכוכית של שוברי הקופות למבוגרים? בינתיים זה מתקדם יפה: בסוף השבוע הראשון לצאתו – אחרי קמפיין שיועד למעריצים והבטיח להם שלל הופעות אורח מפתיעות – "דדפול וולברין" הכניס 211 מיליון דולר והפך לסרט עם הפתיחה השישית הגדולה בכל הזמנים, והגדולה ביותר עם סיווג R אתרי הקולנוע מדווחים מדי שעה על שיא נוסף בהכנסות שנשבר. כך שהמטרה הראשונה שלשמה כל זה קרה כנראה הושגה: הסרט עושה כסף.
אבל עכשיו השאלה היא: איך הסרט? כי הכנסות הסופ"ש הראשון מעידות על הציפיות של המעריצים והרצון לצפות בו. כדי שהוא ימשיך להביא קהל הוא צריך להיות לכל הפחות מהנה, ורצוי שיהיה טוב. ובכן, הוא מהנה. ההחלטה לתת לריאן ריינולדס שליטה תוכנית מוחלטת בדמות של דדפול – הוא שותף לכתיבה ולהפקה והביא לסרט את הבמאי הקבוע שלו בשנים האחרונות, שון לוי – מתגלה כהברקה. "דדפול וולברין" מהנה קודם כל כי ריינולדס ולוי הצליחו לשכנע את יו ג'קמן לחזור ולגלם את וולברין, אחרי שנדר שסרטו "לוגאן" (המצוין) יהיה האחרון שלו בתור הדמות. ולכן השאלה הראשונה שרבים שאלו היא: רגע, וולברין מת בסוף של "לוגאן", אז איך חוזר פתאום? בזה עוסקת כל המערכה הראשונה של הסרט, אבל קל להבין מהטריילרים שאנחנו עדיין בפאזת המולטיוורס של מארוול. דדפול צוחק על מארוול בכל בדיחה שנייה ובייחוד על עלילות המולטיוורס הסתומות והלא מובנות (הוא צודק, וההחלטה של ראשי מארוול להרשות לדמות להגיד את זה היא ההודאה שלהם שהוא צודק), אבל בלי המולטיוורס וולברין לא היה יכול להגיח מיקום אלטרנטיבי ולספק את קהל קוראי הקומיקס בכך שהוא לובש לראשונה על המסך את המדים הצהובים שלו, שהיו איקוניים בדפוס ונמחקו מגרסאות הקולנוע עד כה. הגעתו של ג'קמן לסרט חייבה את ריינולדס ושות' לזרוק לפח תסריט קיים ל"דדפול 3" ולהתחיל מהתחלה.
יש שני דברים טובים ב"דדפול וולברין" ודבר אחד פחות. מה שטוב הוא שריינולדס פיצח משהו בסרט הזה. זה סרט שהוא פארודיה על הז'אנר בשעה שהוא חלק מתוכו. הוא צוחק על מארוול ונאמן לכל מוסכמותיה בעת ובעונה אחת. הוא הורס ובונה. פארודיות קולנועיות – בין אם זה "אוכפים לוהטים" של מל ברוקס, "טיסה נעימה" של צוקר–צוקר–אברהמס או סרטי "מת לצעוק" של האחים וואיאנס – חיכו שז'אנר מסוים ימצה את עצמו ואז הם הגיעו לצחוק עליו – על המוסכמות והקלישאות שלו. הבעיה עם פארודיות קולנועיות, לרוב, מגיעה במערכה השלישית: יש רגע שבו צריך להפסיק לספר בדיחות ולגשת למלאכת סגירת העלילה, שתהיה מותחת, מפתיעה ולא צפויה. ושם לרוב הפארודיות נכשלות. ריינולדס ושות', צוחקים על המותג שקנה אותם, על האולפן שקנה את המותג, על הדמויות האחרות מהיקום הקולנועי של מארוול, על הרצון הכושל של דדפול להצטרף לצוות הנוקמים, ובאופן כללי הם מקניטים לא מעט את מקום העבודה שלהם. אבל לזכותו יאמר שלמרות העובדה שזו קומדיה, כזאת שמבטיחה שלגיבורינו לא יאונה כל רע, הסרט מצליח בכל זאת לתפקד כסרט פעולה עם עלילה ומתח. במילים אחרות: הוא מסדר את המערכה השלישית כך שתתפקד בתוך כללי הז'אנר, אותו ז'אנר שהסרט מתחיל בהלעגתו. הסרט צוחק על אולפני מארוול ומשרת אותם בו בעת.
הדבר הטוב השני הוא ש"דדפול וולברין" הוא למעשה באדי מובי – במסורת של "נשק קטלני" ו"48 שעות": שתי דמויות הפוכות – האחד ליצן, השני רציני כמו קברן – שפועלות יחד מבלי שהן רוצות בכך. הם נאלצים לשתף פעולה נגד נבל משותף, אבל הסצינות הכי טובות בסרט הן כשוולברין מנסה להוציא את דדפול מחייו. עם כל הכבוד לקרבות הטאג-טים של שניהם נגד אינספור אויביהם, כשדדפול וולברין מכסחים זה לזה את הצורה זה הכי מצחיק, כי הם באמת לא רוצים להיות יחד. כבאדי מובי הוא מוצלח מאוד, בעיקר כי ריינולדס פיתח לדדפול את חוש ההומור של באגס באני: כשבאים להרוג אותו הוא מגיב בעפעוף עיניים, פלרטוט ונשיקה, לגברים ונשים כאחד. וכך, הסרט שנמשך שעתיים נטו מכיל שעה וחצי של בדיחות וחצי שעה של מכות. הבעיה העיקרית היא שהבדיחות הן, ובכן, לא יותר מהלצות אקטואליה סביב דיסני, ומה מותר ואסור להגיד באולפן הזה. זה נהיה מעיק, כאילו לדדפול יש טורט שהוא לא מצליח לשלוט על פיו בלי להגיד "דיסני" כל שניה, וגם מבטיח שהסרט הזה יתיישן מהר, כי מי יזכור בעוד עשר שנים מה היו הנסיבות העסקיות שהולידו את הסרט הזה, שהרג את דמויותיו ביקום אולפני אחד ולצורך בצע כסף הקים אותן לתחייה ביקום חלופי, בסרט שהוא מערכון אחד ארוך. אבל חביב.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט" ב-29.7.2024)
