אדיר מילר ב"הטבעת". כאב אמיתי

דיברתי על "הטבעת" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

זה פלא שבמרחק של שבועיים זה מזה הופצו בארץ "הנכס" ו"הטבעת". את הראשון יצרו האחיות מודן, את השני יצרו האחים פז (שביימו יחד עם אדיר מילר, שכתב את התסריט). שניהם סרטים על נכדות במסע בעקבות זכרונות המלחמה של הסבתות שלהן, ושניהם מוכיחים שהעיקר בקולנוע הוא לא הסיפור אלא איך מספרים אותו. כשמסתכלים על קווי המתאר החיצוניים יש דמיון רב בין הסרטים, אבל מרגע שצופים בהם מתברר שאין סרטים שונים יותר זה מזה, ובכל זאת יש כאן דיפטיך מרתק שנוצר מסנטימנט אישי דומה, ושהדרך היחידה האמיתית וההוגנת היא לא לבחור באחד מהם אלא לצפות בשניהם, בדאבל פיצ'ר שמוזר שנעשה בכזאת סמיכות, אבל משנוצר חובה לצפות בהם כיצירות אחיות, או לפחות בנות דודות. זה גם פלא שזה סרט השואה השני שהאחים פז חתומים עליו שיוצא ב-2024: בתחילת השנה יצא (בעיכוב ניכר) סרטם "תוכנית א'" שמתרחש בגרמניה מיד אחרי המלחמה. וכעת "הטבעת", שבו מילר גייס אותם כבמאים שותפים, לעזור לו לממש את החזון הקולנועי שרודף אותו כבר שנים. ואכן, כשזה מגיע להפקות ענק המצולמות בחו"ל, האחים פז מצליחים שוב ושוב לייצר סרטים מרשימים.

ב"הטבעת", המבוסס על הסיפור המשפחתי של אמו של אדיר מילר, מילר מגלם גבר חוזר בתשובה שאמו (תיקי דיין, שלפני שנה היתה נהדרת כאמא מרוקאית ב"שבע ברכות" ועכשיו היא נהדרת כאמא הונגרית) חווה משבר רפואי, והוא יוצא למסע עם בתו (ג'וי ריגר), בחזרה להונגריה בניסיון לאתר את הטבעת שהצילה את חיי אמו בשואה. יש כאן עלילת משנה שלמה של האב הדתי שמתקשה להתרגל לעובדה שבתו לסבית שאני לא משוכנע שהבנתי למה היא נחוצה, אבל ללהק את ירדן ג'רבי בתור בת זוגה של ריגר זו הברקה.

כמבקר קולנוע, אני מודה שהקולנוע של "הנכס" קרוב יותר לטעמי האישי. יש בו משהו אלגנטי יותר וההומור שלו בנוי ברובו על אירוניה. הוא סרט שיוצר ריחוק וניכור מטראומות השואה באמצעות אמנות – הוא מציג את העבר כפי שהוא עובר פילטר באמצעות צילום, קולנוע וקומיקס. לעומתו, "הטבעת" הוא סרט קצת נדחף וקולני. הדמות של אורי הוכמן ב"הנכס" – זה קצת כמו "הטבעת". אבל כאדם, כבן הדור השני לשואה, דווקא הסרט של מילר עבד עלי רגשית בצורה בלתי רגילה. את "הנכס" הערכתי, את "הטבעת" ממש הבנתי. הרגשתי שהסרט מתמלל את תחושותיי האישיות. בעוד האחיות מודן מדחיקות בכל כוחן את הטראומה היהודית בשואה ומנסות לתרגם אותה למסע שיש בו מתיקות רומנטית, מילר – ולא יעזור כמה בדיחות הוא יתקע בדרך – מונע כולו מטראומה. טראומת הדור השני. מילר יצר סרט שאני מבין את הבהלה שמתוכה הוא נוצר ואני רואה את הכאב האמיתי שנשקף לא רק מעיניו כשהוא מגלם את דמותו, אלא בכל שפת הגוף שלו. זו בהלה מכך שהשואה בכלל קרתה, ובהלה מכך שדבר כזה עוד עשוי לקרות שוב, ובעיקר זו בהלה מכך שתוך דור או שניים השואה תישכח ותודחק. תהפוך לפולקלור שנוי במחלוקת שהס מלהזכירו, תיאוריית קונספירציה של יהודים בלבד. ויותר מזה: של יהודים דתיים בלבד. לכן סרטו של מילר גם מבטא את הפחד הזה אבל גם עוזר לטפל בו בכך שבעצם היצירה שלו הוא מרחיק קצת את סכנת השכחה. הקהל שאוהב את מילר מהטלוויזיה או הסטנד–אפ יבוא לסרט בשבילו ולמעשה יקבל מסע מלא יגון – וכמה בדיחות שואה שחורות – של גבר שנולד אחרי השואה, אבל היא חיה בתוכו וקורעת אותו. אי אפשר שלא לראות את "הטבעת" בתור השליחות שמילר הרגיש מחויב לבצע עבור הדור של האמא שלו – ושל ההורים שלי – ולכן יותר משאהבתי את סרטו, אני מרגיש אסיר תודה לו על שעשה אותו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 26.12.2024)

ציוץ