היום ב-15:35 יתפרסמו המועמדויות לאוסקר (צפו בהכרזה בשידור חי בסי.אן.אן או בסקיי ניוז, או עקבו אחריה כאן בבלוג). כן כן, הקרב בין "אווטאר" ל"מטען הכאב". בין ג'יימס קמרון ואשתו לשעבר. פיהוק. אותנו מעניינים דברים קצת יותר איכותיים. מאז שהתברר ש"עג'מי" נכנס לרשימת התשיעיה, סיכוייו להשתלב בחמישיה היום ולהיות הסרט הישראלי השלישי ברציפות שמועמד לאוסקר הזר ממש גבוהים. אומר את זה בפשטות: "עג'מי" בעיניי טוב יותר מ"נביא", הנציג הצרפתי (ואף דומה לו מבחינה סגנונית ומבחינת העוצמה). ואם "נביא" נחשב לאחד המועמדים הבולטים השנה במירוץ לאוסקר הזר, אהיה מופתע (עכשיו, הייתי סקפטי לפני כן) אם "עג'מי" לא יהיה שם לצידו. אבל יש שני "אבל"ים.

אבל 1: כידוע, פרס האוסקר הזר הוא הפכפך מאוד לחיזוי. דניס לים כתב ב"ניו יורק טיימס" את הטקסט השנתי שמזכיר עד מה הקטגוריה הזאת לא ממש פתורה, ואיך מדי שנה קורה שוב ושוב שכמה מהסרטים הזרים הכי בולטים נשארים מחוץ לתחרות. נדמה לי שהשאלה הבולטת שמדאיגה את העיתונות ואת האקדמיה היא האם פליני, קורוסאווה וברגמן היו נשארים מחוץ לאוסקרים לו היו פועלים כיום. לים מסביר את שרשרת הבעיות של הקטגוריה, החל בעובדה שאת המועמדים צריכה למנות ועדה בארץ המוצא, ושהשיטה הזאת בעצמה לא חפה מבעיות (למשל, הספרדים שמעדיפים לדלג על אלמודובר בסרטיו האחרונים). הדילמות הישראליות משותפות לכולם: האם לשלוח את הסרט הכי טוב או את הסרט "שהאמריקאים הכי יאהבו". ואז הבעיות בוועדות הסינון האמריקאיות. המפיץ האמריקאי של "בופור" הופתע לגלות שרוב מוחלט של חברי ועדות הסינון הם בני 65 ומעלה, ולפיכך די מנותקים מכל מה שעכשווי (ע"ע ההפסד של "ואלס עם בשיר" ל"פרידות"). החוק הנוכחי של האקדמיה, שמאפשר ליו"ר הוועדה לשלב בתשיעיה הסופית שלושה סרטים שלא עברו את הסינון, אבל שהוא (ויועציו) חושבים שהם מהסרטים הבולטים בסצינה הבינלאומית בשנה החולפת, עוזרת לתשיעיה להיות קצת יותר מעודכנת. אבל בסופו של דבר, שום דבר לא עוזר בכל תהליך הסינון הזה מול 6,000 חברי האקדמיה שבוחרים לבסוף את הזוכה. וכאן, מתברר, המצב רעוע כבר שנים. אנשי סוני פיקצ'רס קלאסיקס, שהפסידו עם "ואלס עם בשיר" בשנה שעברה, כבר רגילים: כש"המטרו האחרון" של טריפו (שהם הפיצו, בחברתם הקודמת) התחרה ב"קגמושה" של קורוסאווה, מי שזכה לבסוף היה "מוסקבה לא מאמינה בדמעות", שאמנם היה להיט לא קטן בישראל שתחילת שנות השמונים, אבל די נשכח מאז.

ה"אבל" השני: גם אם "עג'מי" יהיה מועמד, צריך להודות שסיכוייו לזכות השנה די נמוכים. פשוט, כי קרה השנה נס. יש יצירת מופת אמיתית. אמיתית, כמו פעם. כמו מהימים ההם של ברגמן וקורוסאווה. קוראים לה "סרט לבן" של מיכאל האנקה. כן, גם אני בשוק שהתלהבתי מהסרט הזה. אני הרי לא מחבב את רוב סרטיו של האנקה. למעשה, חלק מסרטיו אני ממש שונא. וגם את אלה שאני מחבב, אני מחבב בהסתייגות. והנה הוא מגיע עם סרט שהדהים אותי. אולי כי הוא אנטי-האנקה, במידה מסוימת (אבל לא ממש: יש שם המון האנקה, רק מוחבא היטב היטב ומחכה לקפוץ עליכם). אולי כי זה אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי מאז, נגיד, "פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן. נדמה לי שההשוואה ל"פאני ואלכסנדר" נכונה. כי הרי אני מחבב מאוד את בלה טאר או את צאי מינג ליאנג, נגיד, אבל אני לא מצפה שהם יהיו מועמדים לאוסקר או שסרטיהם יהפכו למושאי הערצה בנחלת הכלל. אבל "סרט לבן", כמו "פאני ואלכסנדר", הוא סרט זר.איכותי שהקהל הרחב (התרבותי, האנין, המפונק) יכול להתחבר אליו. יש בו עלילה, יש בו דמויות, יש המון דיבורים, יש סיפור ברור, ויש מסר, משהו לחשוב עליו בדרך הביתה. וגם: הוא מרהיב ויזואלית. זה אחד הסרטים הכי יפהפיים שראיתי כבר הרבה זמן. אבל כמובן שיש בסרט הזה רובד שלם – פילוסופי, פוליטי, מיכאל האנקאי – שצריך לפענח מבעד לצילומים היפים. נדמה לי שאם "סרט לבן" היה יוצא בשנות השבעים אפשר היה לדמיין אותו מועמד לאוסקר גם בקטגוריית התסריט. אבל גם ככה, אהיה מופתע מאוד אם חוץ ממועמדות לסרט הזר הוא לא יהיה מועמד גם לאוסקר על צילום השחור-לבן של כריסטיאן ברגר.

(מצד שני, מי יודע. אולי לבסוף "עג'מי" יהיה ה"פרידות" של "סרט לבן"?).

ציוץ