בעניין סגירת בתי הקולנוע
שבע תגובות בפוסט הקודם עסקו בכך שאני מסרב לבכות כשבית קולנוע נסגר, לכן קשה לי להשתתף בפסטיבל היגון סביב סגירת בתי הקולנוע העירוניים בקניון עזריאלי וקולנוע דיזנגוף בדיזנגוף סנטר.
כותב איתן:
"בתי קולנוע במרכז העיר, כאלו שכונתיים, יכולים להיות מקום טוב לטיפוח סוג הקולנוע המוכר כ”ארט-האוס”. הרי בקומפלקס מפלצתי כמו הסינמה סיטי, הסרטים האלו הולכים לאיבוד… בתי הקולנוע השכונתיים נעלמים. עכשיו לך תתלונן שלא מביאים לארץ סרטים של פארק צ’אן ווק ובונג ג’ון הו."
איתן צודק: אבל הסרטים של פארק צ'ן ווק ובונג ג'ון הו מעולם לא הגיעו ארצה, גם כשקולנוע דיזנגוף וקולנוע ג.ג עזריאלי עבדו. אז זה לא כאילו שהסגירה שלהם תגרום לכך שיגיעו פחות סרטי איכות, כי ממילא לא מביאים אותם. ואני מסכים איתו לגמרי: טיפוח אלטרנטיבה קולנועית, קולנועי ארט-האוס, זה עניין עירוני. אורבני. לכן הפעם היחידה והאחרונה שממש התעצבתי שבית קולנוע נסגר היה כשקולנוע פריז נסגר. לא כי התגעגעתי למבנה המשונה עם העמוד שתקוע באמצע, או החול על הכסאות כי אלה שיצאו מההצגה הקודמת בדיוק חזרו מהים, אלא כי שם היתה תחושה שהגיע לסיומו עידן. שנגמר דור, של אהבת קולנוע. של קולנוע שמופעל מטעם אוהבי קולנוע עבור אוהבי קולנוע. ואין עוד קולנוע כזה מאז ועד היום. אם קולנוע דיזנגוף היה כזה, הייתי מבכה את סגירתו. אבל הוא לא היה. סרטי שפירא ראו את עצמם מתחרים במפיצים הגדולים והם נטשו אתהקולנוע האיכותי שאיפיין את בחירותיהם בשנות השבעים והשמונים, הרימו ידיים מלחפש את הטריפו ואת הקורוסאווה של ימינו, והלכו על מותחני מל גיבסון/פירס ברוסנן דלים. היצע בינוני באולמות בינוניים? סלח לי שאני לא בוכה.
מה שזה אומר שהקולנוע במרכזי הערים זה עניין של נוחות בלבד: אפשר לראות סרטים במרחק הליכה ברגל, בלי להוסיף להוצאות הכרטיס גם הוצאות נסיעה. מסכים גם כאן. נורא נוח. כשעברתי לגור בתל אביב, רציתי לגור במרחק הליכה ברגל מכל בתי הקולנוע בעיר. וכך היה. אלא שמאז, לא מעט מהם הלכו ונסגרו סביבי. אבל יותר חמור: אלה שנותרו נורא התיישנו. כך שהם עדיין במרחק הליכה ברגל, אבל לא בא לי לראות שם סרטים. כי רואים גרוע. אם סרט שהחמצתי היה מציג בקולנוע דיזנגוף, הייתי יודע שאני מעדיף להתאזר בסבלנות 4-6 חודשים ולראות אותו כמו בן אדם בדי.וי.די בבית, מאשר שם. לא תמיד הליכה לקולנוע היתה חוויה קולנועית. עבורי "חוויה קולנועית" זה מסך גדול וסאונד חזק. גם בסרטים גרמניים בשחור לבן. אבל כשאני שואל מקרינים בבתי הקולנוע העירוניים איזה מערכת סאונד יש באולם הקטן והם אומרים לי "דולבי" (אפילו לא דיגיטלי), בשנת 2009, ואז מוסיפים "אבל זה לא כאילו שזה סרט עם אקשן ופיצוצים שצריך בשבילו סאונד", אני מבין שהם לא מבינים בקולנוע (או לפחות לא בקולנוע כמו שאני מעדיף אותו), ומבחינתי בית הקולנוע הזה מיותר. מבחינתי. כי אני לא אלך אליו יותר.
והמציאות היא שבבתי הקולנוע במרכז העיר רוב האולמות הם איומים. אני רוצה לראות את "סינגל מן". אבל הוא מוקרן רק במגדל האופרה. שמעתי שהסרט הזה יפה לעין. אבל אני לא רוצה לראות סרט באופרה. יש בו שני אולמות סבירים ושלושה אולמות איומים. רב חן האופרה הוא קולנוע שממש לא אכפת לי שייסגר. מביך לראות בו סרטים בשנת 2010. בלב יש שלושה אולמות סבירים ושניים איומים. אני מקווה שברב חן ככר דיזנגוף יעשו משהו בשיפוץ הנוכחי כדי להפוך את אולמות 3 עד 6 לראויים לצפייה (וגם מאולם 1, שבמשך שנים היה האהוב עליי בארץ, התחלתי להימנע כי איכות המקרנה בו הלכה והידרדרה, ואיכות התמונה נהייתה מטושטשת ועכורה מביקור לביקור). אני לא רוצה להיות במתח האם האולם שבו יוקרן הסרט שאותו אני רוצה לראות הוא האולם הטוב או האולם הגרוע. אני רוצה קולנוע שכל האולמות בו הם מצוינים. וזה לא קשור לגודל האולם כלל, או לכמות המושבים בו. רק לגודל המסך, איכות המקרנה ולאיכות הסאונד. וביס פלאנט אני יודע שלא משנה באיזה אולם הסרט יוקרן, אני אהיה מרוצה.
כך שגם כשכל בתי הקולנוע היו קיימים, עדיין לא היה איפה לראות סרטים. מישהו כאן באמת מתגעגע לג.ג עזריאלי? יודעים כמה מיילים קיבלתי על כך ש"ארץ יצורי הפרא" הוא סרט שהפצתו הושמדה בארץ כי בתל אביב הוא הוקרן בלב 4? מי הולך לראות סרטים בלב 4? בשנים האחרונות אפשר לראות סרטים רק בגת, רב חן דיזנגוף 1-2, רב חן אופרה 1-2, לב 1-2-5 ודיזנגוף 1 (ודיזנגוף 2, רק עד שורה 4). שמונה אולמות לעיר אחת. בתי הקולנוע היו סגורים מזמן. רק שאתם המשכתם ללכת לצפות בסרטים, ובפנים ידעתם שתנאי הצפייה בלתי נסבלים. זה מחיר הנוחות. ליד הבית, אבל לא שווה הליכה.
אני כתבתי: "אז צריך עכשיו מכונית או מונית כדי להגיע לבית הקולנוע. לא נורא. סרטים שווים שיתאמצו עבורם". ועדן ענה: "המשפט על המכונית או מונית באמת אומלל. מזכיר קצת את 'אם אין לחם שיאכלו עוגות'." בואו נדייק את המטאפורה. זה לא לחם מול עוגות. זה לחם עם עובש מול לחם טרי. ושניהם עולים אותו מחיר בדיוק. רק שאת הלחם הטרי אפשר לקנות כעת בעיקר בסופרמרקטים הענקיים שמחוץ לעיר, ולא בחנויות המכולות הטחובות שליד הבית. מי שמוכן לקנות לחם עם עובש רק כי הוא קרוב אליו יותר הביתה ולהפוך את זה לאג'נדה חברתית, שיבושם לו. במקום לראות את "סינגל מן" היום באולם 3 במגדל האופרה, הייתי מעדיף לקחת קו 501 מארלוזרוב לסינמה סיטי ולראות אותו שם. אבל הוא לא שם. אז אני מעדיף לחכות חודשיים ולראות אותו בבלו-ריי. לא מוכן שתנאי הקרנה ירודים יהרסו לי סרטים. לא מוכן.
מצד שני, אני אופטימי. כי עם היעדר הסנטימנטליזם מגיע גם פכחון, שרואה שהכל קורה בגלים. ושהעובדה שבעלי בתי הקולנוע והמפיצים, שממילא אף פעם לא התעניינו באמת בהספקת שירות משובח לחובבי הקולנוע האמיתיים, ממילא אומרים עכשיו שהם לא רוצים את חובבי הקולנוע האורבניים כקהל. הוואקום הזה עשוי להוליד דבר טוב מאוד (אבל תקופה קשה יותר של כמה שנות אי נוחות).
ברגע שרוב אולמות הקולנוע הגדולים יהיו מחוץ לערים, אני מדמיין בקלות יזם שבא מאהבת קולנוע, ומוצא חלל מחסרי שאינו בתוך קניון, אבל נמצא בתוך העיר, והופך אותו לבית קולנוע שכונתי. כמו פעם. בעוד שנתיים-שלוש זה יהיה קל מאוד: מקרני ההיי-דפינישן יהיו זולים בהרבה לקנייה ממקרני הפילם, ויהיה אפשר להשיג סרטים באיכות רזולוציית 2K – סרטים קלאסיים וסרטים חדשים שהמפיצים הנוכחיים בכלל לא סופרים – ולהביא אותם ארצה אפילו ללא שום צד פיזי, אלא על ידי הורדה מאובטחת ברשת קווית או לוויינית ממאגר שבעל בית הקולנוע יהיה מנוי לו. ואז, בהוצאות נמוכות באופן משמעותי ממה שעולה להביא כיום סרט לארץ, יהיה אפשר להקים בית קולנוע בסגנון קולנוע פריז, שיהיה קטן, אבל עם תנאי צפייה מעולים (לא פחות מאלה בסינמה סיטי ויס פלאנט, רק בלי הלובי המפואר). ולא פחות חשוב: זה יכניס לעסקי הקולנוע דם חדש, שיהווה אלטרנטיבה למפיצים/בעלי בתי קולנוע הנוכחיים, שבסופו של דבר הם אלה שייבשו אותנו עם האולמות שלהם בעיר ועם המצאי הלא מספיק אטרקטיבי שלהם.
הרי בקרוב יהיו לנו עוד 20 אולמות של סינמה סיטי בראשון לציון. ובעוד שנתיים עוד 20 אולמות של יס פלאנט. גם בראשון. ותכף יהיו עוד שלושה אולמות חדשים בסינמטק. ונקווה שיקרה משהו טוב מאוד ברב חן בככר דיזנגוף. אז כל מה שצריך זה באמת שיקום היזם שינצל את הוואקום של הקולנוע השכונתי/עירוני ויידע להשתמש בטכנולוגיות הזולות יותר כדי לוודא שמה שלא היה לנו כבר 30 שנה, יקום דווקא בשנים הקרובות. ואולי סוף סוף כן נוכל לראות, מתחת לבית, סרטים של בונג ג'ון הו.
אוף-טופיק:
WTF?
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/057/420.html
לבית הקולנוע העירוני, הקטן והאיכותי הזה יש שם: הסינמטק. מעניין לראות שבמקביל לשקיעת בתי הקולנוע העירוניים הקטנים הולכים ונפתחים סינמטקים בערי ישראל: חולון, הרצליה, שדרות, ראש פינה וכו'. נוצר מצב חדש בו מחוץ לערים יש סינפלקסים ענקיים ומסחריים, במרכז הערים יש בית קולנוע קטן לסרטי איכות, לפסטיבלי קולנוע ולסרטים קלאסיים.
כולי תקווה שפתיחת האגף החדש בסינמטק תל אביב תתגלה בהצלחה. אם תוספת האולמות תאפשר לו להשתוות בהיצע ובאיכות הסרטים המוקרנים לסינמטק הירושלמי, אני לא צריך יותר מזה.
אהבתי את הפוסט הזה והזדהיתי. מעדיפה לראות בבית ולא באולם דוחה. גם הכסאות הקרועים, המזוהמים והשבורים, באולם הקטן בדיזנגוף, בגלובוס בעזריאלי. תמורת הארבעים שקל האלה אני רוצה לקבל הרבה יותר. איך זה קפץ לעזאזל מ- 35 ל- 38? יש עוד שני מספרים בדרך!
מסכים כמעט עם כל מילה בפוסט אם כי יש להסתייג ולהזהיר את הקוראים: אולמות 1, 2, ו-9 ביס פלאנט גם הם ברמה ירודה של לב ודיזינגוף ויש להמנע מללכת אליהם.
בסינמה סיטי המצב אפילו גרוע יותר: מעבר לאסתטיקה הלאומנית של הבובות הכעורות שתוקפות את המבקרים בכניסה, וכן רדיפת הבצע של הבעלים שמנהיגים הפסקות באמצע הסרטים כאילו חזרנו לשנות ה-80, יש גם שם אפילו יותר אולמות דפוקים מביס פלאנט. לצערי איני זוכר את מספריהם (מה שבטוח שהאולם שמחוץ ללובי הוא גרוע ברמות – להמנע). מי שיודע על מה אני מדבר יעשה שירות טוב לחובבי הקולנוע אם יזהירם גם מפני המאולמות הפגומים בסינמה סיטי.
הפסקתי לגמרי ללכת לקולנוע אחרי סבל בקריון. הטכנולוגיה המגלומנית באולם לא מתאימה לפיזיולוגיה שלי.
כן, בסינמה סיטי יש כמה אולמות שנראים כמו מסדרון שעבר הסבה. אם היתה למקום הזה הגינות בסיסית, הם היו לוקחים מחיר נמוך יותר על כרטיסים לאולמות אלו.
פעם ראיתי את "הוסטל 2" באיזה אולם בסינמה סיטי. זה היה מגוחך ביותר. כל האולם היה בצורה אלכסונית והייתה צריך להסתכל באלכסון על המסך.
מצד אחד אני מעדיף לא להתפשר ולנהוג עד ליס פלאנט כדי לקבל את כל החוויה.
אבל אם הייתי צריך להצתמצם, מה שחשוב לי בחווית הקולנוע זה מסך גדול עם תמונה סבירה בגייט נכון וקהל טוב.
זו הסיבה שחלק מההקרנות הטובות ביותר שהיו לי בחיים היו באולם פאסטליכט של אוניברסיטת ת"א.
אני לא יודע אם הפוסט שלך יאיר הוא פוסט שמכאיס אותי או כואב לי. למרות שבאמת קשה לי לצאת נגדך ונגד הפוסט הזה כי מה לעשות, הזמנים השתנו.
אני גדלתי בבית הקולנוע, או יותר נכון, גדלתי בבית קולנוע, תרתי משמע, מתקופת הגן הייתי חוזר בשדרה, מנופף לכולם לשלום ומייד, עוד לפני שעליתי הביתה, הייתי נכנס לקולנוע השכונתי (אחד מחמישה שהיו ברדיוס של כקילומטר) ונשאב אל עולמות רחוקים.
הזיכרון הזה, הוא בעיקר ריגשי, ואצלי, חווית הקולנוע היא (ואני מקווה שתישאר) בעיקר ריגשית. והיום כשאתה אומר "ראיתי את סופרמן 1 בקולנוע ארמון, וכל הקהל היה בהלם", למשפט הזה יש זיכרון רגשי, כי קולנוע ארמון (רמת גן) היה קולנוע עם אופי, וכך גם אואזיס, או הדר, או רמה או, בית הקולנוע הפרטי שלי, אורדע.
כל בית קולנוע היה סוג של בית כנסת, מקדש, נראה אחרת, התחושה אחרת, אבל המטרה היא אותה מטרה.
אולי בגלל הגיל, אולי בגלל הסנטימנט, אני לא חושב שבעוד עשרים שנה אנשים יסתכלו לאחור ויגידו, "אחח אתם זוכרים איך ראינו את אווטאר לראשונה בקולנוע יס פלאנט"?
בית הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מחווית הצפייה. הכיסאות, העיצוב, התחושה ובעיקר, הידיעה שהבניין הזה הוקם בשביל להקרין את אומנות הקולנוע, בעוד שהקומפלקסים היום הוקמו כדי להרוויח כסף מהקרנת סרטים (ולא, אני לא מתמם, אני לא חושב שפעם לא רצו להרויח כסף מהקרנת סרטים), אצלי התחושה היא, שפעם, בתי הקולנוע כיבדו את המוצר שהגישו ואת הצרכן שדרש. פעם, הליכה לקולנוע היתה יציאה, היית מתלבש, היית בוחר את הסרט הספיצי, זו היתה חגיגה שלמה. הכנה נפשית של הצופה.
היום, היום, אלא אם מדובר בסרטים בודדים כמו "אווטאר" או "עליסה" שבגלל מערך יחסי ציבור מטורף כולם שמעו עליהם ורוצים לראות (בעיקר כדי לא להישאר מחוץ לשיחות המשרד), אנשים הולכים לקומפלקס, "נגיע, נאכל משהו, נקנה משהו ונלך לסרט, איזה סרט? לא משנה, נמצא שם כבר משהו".
סגירת בתי הקולנוע הקטנים, היא לטעמי סגירתו של הפן הרגשי בצפייה בקולנוע. פן שנשמר היום במקומות בודדים בלבד בארץ, כמו קולנוע "כוכב ברמת השרון".
סופרמן 1 היה בקולנוע אואזיס, לא ארמון. אני לא בטוח שכיסאות עץ וקולנוע בלי מזגן הם משהו להתגעגע אליו. מה שטוב בקולנועים הישנים היה המסכים הגדולים שנעלמו בשנות ה-80 וה-90. עם הופעת סינמה סיטי ויס פלאנט העניינים דווקא השתפרו.
יס פלנט אולם 6.
אין אחר.
אבל בעקרון גם רב חן קרית אונו – באופן מפתיע נדיב בגודל המסכים באופן יוצא דופן (גם באולמות הקטנים).
חידוש קולנוע עדן?
מישהו כאן מתייחס לפרס שמוחמד בכרי הולך לקבל, או שנמשיך לדבר על כמה מטרים נצטרך ללכת לבית הקולנוע האהוב שלנו?
פרס על, שימו לב, "חופש הביטוי".
פרס דוב הכסף.
זהו, סליחה שהפרעתי. אפשר לחזור לפאנל בנושא "איכות הפופקורן בבתי הקולנוע לאן?"
מה לגבי שמונת המופלאים בתחנה מרכזית? זה היה קולנוע שהצטערתי שנסגר. הוא אולי פעל בדיוק ארבעה חודשים אבל אלו היו ארבעה חודשים מופלאים של אהבת קולנוע אול דה וויי. Toxic Avanger. משחקי שעשוע.טראש וארט האוס אחד ליד השני בהרמוניה נטולת קהל.
לצד סגירת בתי קולנוע צריך לפצוח בסגירת בתי ספר לקולנוע. מזה באמת יש יותר מדי.
ולדיסקו היקר = באמת מחדל שנותנים פרס לערבי השקרן שנלחם בכל כוחו על חופש הביטוי שלו רק כדי לטעון שטבחנו את ג'נין. לאן זה יגיע?! בסוף עוד יתנו אוסקר לאלה שטוענים שיפו הוא גטו פלסטיני בו מתבצע עד היום גירוש אכזרי של משפחות מבתיהם ומשטר יהודי אלים ומדכא.
ומה הלאה?? סרט של רונלד אמריך על איך הישראלים בנו סביב עצמם חומה כדי להגן על העולם מפניהם ועל איך האיראנים השחילו פנימה פטריה קטנה!!
וואי איגור, צודק, "סופרמן 1" אכן היה באואזיס….איזו פשלה. "שודדי התיבה האבודה" היה בארמון 🙂
משה המתנענע – נותנים לו פרס על חופש ביטוי אולי כדי להגן על ה"דמוקרטיה" השברירית שלנו מפני גזענים פראנואידים כמוך, שהם, מה לעשות, הרוב כאן.
אלון – כן, זו הייתה חוויית ילדות בלתי רגילה לראות שם את אינדיאנה.
אני מתגעגע גם לוילונות שכיסו את המסכים ונפתחו בחגיגיות לקראת התחלת הסרט, במיוחד זה עם עיטורי השחור-לבן של קולנוע ארמון.
אלון, יש לי הרגשה שמה שאתה מתאר לא סותר את המצב בימינו. ז"א נותרת השאלה: האם הבתי קולנוע החוויתיים הללו היו ברי צפייה? המסך היה נורמאלי? האולם היה יותר גדול מהשירותים בסינמטק חולון? כי זה המצב ברוב בתי הקולנוע הלא יס פלאנט. ושום הקרנה נדירה וכיפית של סרט לא תוכל להפוך את החדרונים הללו לאולם קולנוע.
אם יקימו פה איזה קולנוע "שכונתי", הוא לא חייב להתחרות בגודל והאיכות של אולם שש ביס פלאנט. אבל שלפחות ייתן פייט לבית קולנוע ממוצע במדינת עולם שלישי.
גם אני אצטרף למחנה הנוסטלגי, כמי שילדותו עברה עליו בשנות השמונים במרכז תל אביב.כשהייתי ילד בכל פינת רחוב היה בית קולנוע, והייתי הולך לכולם, ברגל כמובן. זו ממש חוויה שהיא חלק מזכרונות הילדות שלי. היום לא נשאר מהם כמעט כלום.ואכן, חלק מהזיכרון מהסרטים הוא מבית הקולנוע בו צפיתי בהם: אם זה בלתי נסלח בטיילת, פורסט גאמפ בהוד, ספרות זולה בחן ועוד. וכל בית קולנוע שנסגר, גרוע ככל שיהיה, מעציב אותי.
הבחירה לא צריכה להיות בין איכות לאורבניות. אני לא רואה שום סיבה למה לא נחזור למצב של שנות השמונים, רק עם בתי קולנוע איכותיים יותר. לאחרונה חזרתי משהות של שנה בניו יורק.בהיבט הזה מנהטן היא כמו תל אביב של שנות השמונים. בכל נקודה שתהיה שם כמעט, תמצא המון בתי קולנוע במרחק הליכה ממך – ולא כולם הם אנג'ליקה.אז אם בניו יורק זה הולך, למה עיר תוססת כמו תל אביב יכולה להרשות שכל בתי הקולנוע בה ייסגרו זה לאחר זה?
לסיום יאיר, אני חייב להודות שהתחברתי הרבה יותר למה שכתבת כאן ביולי האחרון:
"כשהייתי נער בראשון לציון חלמתי על היום בו אוכל לגור במקום בו יהיו לי עשרות אולמות קולנוע במרחק הליכה ברגל. זה קרה תחילה בניו יורק ואז בתל אביב. אבל כעת, חוץ מגת (שאני בחרדות שאקום בוקר אחד ואגלה שהוא נסגר) בתי הקולנוע במרכז תל אביב או שנסגרים או שהופכים בהדרגה לבלתי ניתנים לצפייה (אני מעדיף לנסוע באוטו או במונית ליס פלאנט מאשר ללכת ברגל לרב חן דיזנגוף). אם אני רוצה להמשיך לגור במרחק הליכה ברגל מעשרות אולמות קולנוע מוצלחים, אצטרך בקרוב לחזור לגור בראשון. בררר…."
נראה שאיאלץ להסתפק בסינמטק…
אי שם בשנת 1988 ג'יימס קמרון ביים קליפ בכיכובם של ביל פקסטון ו…קת'רין ביגלו. הנה:
http://nymag.com/daily/entertainment/2010/02/james_cameron_and_kathryn_bige.html
…שובו של הג'די בשחף, סרטי נינג'ה ורמבו באסתר, שגעון בחלל באורלי, בחזרה לעתיד וטופ גאן בקולנוע בן יהודה, רוקי בקולנוע תל אביב (רק היציע), בית ספר לנהגים מתחילים במוגרבי, להב משונן בסטודיו, איזה סרט מפחיד רצח בסיוון – הוא קולנוע אלנבי, מציאות נושכת בקולנוע טיילת, המטריקס בפאר, ולא זוכר את הסרטים שראיתי בלימור ותכלת…
אתה ממשיך להתווכח על הדבר הלא נכון. נדמה לי שרוב הנוסטלגים שמצטרפים כאן למחאה על המולטיפלקסיזציה לא מעריכים איכות הקרנה פחות ממך. אנחנו רק לא מוכנים לוותר בשבילה על דברים אחרים, שרק ערים אמיתיות יכולות לספק לנו, ושבשביל כמה מאיתנו הם חלק מחוויית הצפייה לא פחות מאיכות הסאונד (נניח, גן או בר או בית קפה נורמלי שבו יושבים לדבר או לחשוב, על הסרט או על משהו אחר, לפני שחוזרים הביתה – כזה שבמקרים המוצלחים ייצרב בזכרונך לא פחות מהאולם שבו ראית את הסרט או הפרטנר שלך לצפייה).
אתה כנראה מעדיף לנהל את רוב התקשורת שלך מול המחשב, עם קולה מהמקרר ביד, אז בשבילך אוטו הוא ממילא רק דרך יעילה להגיע ממסך אחד למסך אחר. בשבילי לצאת מסרט ולהיכנס לאוטו מכחיד כמעט כל סיכוי לחוויית צפייה שתתמשך גם אחרי היציאה מהקולנוע — כמעט כמו עותק שרוט או מערכת סאונד מחורבנת (וגם, אגב, מיזוג חזק מדי, קפה של טל בייגלס או מראה הלובי של סינמה סיטי – כולם הפרעות חושיות שאני לא מצליחה לנטרל).
העובדה שאתה מתייחס אלינו כאילו מה שאנחנו רוצים הוא שפשוט ישאירו את כל האולמות הדפוקים בעיר בדיוק כמו שהם רק בשם הנוסטלגיה, מעליבה (בפעם השלישית), ולא ברור לי למה בתשובה שלך ל"פסטיבל היגון" שלנו (אנחנו הרי אנשים דכאוניים ומוכי יגון – לא כמוכם, האורחים השמחים של הלונה פארק של אדרי) אתה מקבל בהכנעה את הדיכוטומיה המגוחכת שבעלי המולטיפלקסים מנסים לייצר. למה צריך לבחור בין לראות סרט בעיר, בסביבה תרבותית, ללראות אותו בתנאים אופטימליים?
אם אתה כל כך מתבאס מהאפשרות שתגיע לקומפלקסון בעיר ותגלה שסרט מוקרן באולם הגרוע שלו, למה שלא תציק למפיצים שיפרסמו באיזה אולם מוקרן כל סרט? אם אכן איכות ההקרנה לא קשורה לגודל האולם, למה אתה לא נאבק על זכותנו לציוד ראוי במעט בתי הקולנוע שנשארו בערים? או למקרינים שיודעים את העבודה שלהם? כבר נאבקת פה על דברים יותר מופרכים מזה, ואני רואה פה לפחות כמה אנשים שישמחו להצטרף למאבק כזה (הי, אלון).
אגב, בפעם האחרונה שנתקלתי בלחם עם עובש זה היה דווקא בסניף של AM:PM, ואני אשמח מאוד להכיר לך כמה מאפיות עירוניות משובחות במרחק הליכה מביתך, שאחת מהן אפילו זולה להפליא. אולי, אם תסכים לאמץ אותה, נוכל אפילו לבסס בה את מטה המאבק לשדרוג הציוד ואיכות ההקרנה בעיר (ובראשי תיבות: ממ"ש צוא"ה בעיר). נדמה לי שהם אפילו מוכרים קולה.
ד"א, מאד קל לדעת באיזה אולם מוקרן כל סרט. פשוט נכנסים להזמנת כרטיסים באינטרנט. שתי דקות ויש פתרון לעניין הזה
לרותם: תודה על הטיפ. אני מניחה שליאיר לא חידשת כלום, אבל אני, בהיותי אדם נוסטלגי ומנותק מהעידן שבו הוא חי, פותחת בדרך כלל עיתון (!) כדי לבדוק איפה ומתי מקרינים סרטים שאני רוצה לראות (ואז עומדת בתור בקופה לקנות כרטיסים). לא חשבתי על זה שבאינטרנט יש יותר אינפורמציה, ושלא חייבים באמת לקנות את הכרטיסים ברשת כדי להיחשף אליה.
אבל גם עכשיו, כשאני יודעת למשל ש"סינגל מן" מוקרן השבוע באולם 3 ברב חן האופרה, האם כדאי לי להאמין ליאיר שזה אולם בלתי נסבל? האם אותם מגיבים קבועים שמרבים להתייחס כאן לעניין תנאי הצפייה מסכימים על רשימת האולמות הסבירים שיאיר כלל בפוסט הזה? כבר ראיתי פה לא פעם דירוגי אולמות של האנשים האלה, ונדמה לי שהיו ביניהם לא מעט סתירות וויכוחים. אולי אפשר ליזום איזה סקר פנים-בלוגי ולייצר מין טבלת כוכבים (כמו הפילמוגרף של "טיים אאוט" או דירוג המבקרים של העכבר, אבל של אולמות)?
אגב, כשנכנסתי לאתר סרט, מצאתי שם את המשפט המוזר "שעות ההקרנה ומועדם באחריות המפיצים ובעלי בתי הקולנוע בלבד". בהנחה שהמילה "מועדם" היא לא רק טעות דקדוקית, מה לדעתכם היה אמור להיות שם במקומה? כי לפחות לגבי שעות הקרנה אני מניחה שהאחריות היא רק של בעלי בתי הקולנוע, לא של המפיצים.
(נדמה לי שהתבלבלתי בעצמי כשהפצרתי ביאיר להציק דווקא למפיצים בעניין שיבוץ הסרטים באולמות, אבל זה כנראה כי אני רגילה שהוא מציק למפיצים. או כי בחלק מהמקרים קצת קשה להבדיל ביניהם.)
Man the spamming here will drive me spastic! Fix it!
Your website is great! This post really caught my eye when I was searching around. Thanks for sharing it.