הולך ונעלם
רוג'ר איברט היה מבקר הקולנוע הכי מפורסם בטלוויזיה. ועכשיו הוא מבקר הקולנוע הכי מפורסם באינטרנט. בין לבין, הוא איבד את קולו ופניו הושחתו אחרי סדרת ניתוחים וטיפולים וסיבוכים אחרי שלקה בסרטן בבלוטות הרוק שהתפשט ללסת. בשנתיים האחרונות הוא כותב את אחד הבלוגים הכי פעלתניים באינטרנט – לאו דווקא בענייני קולנוע, אגב – ובחודשים האחרונים הוא אחד האנשים הכי פעלתניים בטוויטר (שוב, לאו דווקא על קולנוע). בבלוגו הוא אמנם כתב לא מעט, ובכנות מרשימה, על מצבו הבריאותי, אבל בסופו של דבר נדמה שאיברט ניצל את האינטרנט כדי קצת להסתתר מהעולם. הוא לא יכול להגיש יותר את תוכנית הטלוויזיה שלו, ומצבו הבריאותי מונע ממנו להיות כל כך נוכח בכל הפסטיבלים בהם הסתובב בשנים קודמות. ולכן, הפרופיל שלו ב"אסקווייר" – כולל צילומים שלו מביתו, כפי שהוא נראה כעת, כשרוב הלסת שלו חסרה – מהווים רגע של הלם. ידענו שהמצב לא פשוט, אבל לא ידענו עד כמה. הפרופיל מציג את איברט – בסוף שנות הששים לחייו – כאיש חלש ושברירי מאוד מבחינה בריאותית, וכמי שחייו ניצלו בנס ממש (בזכות לאונרד כהן), אחרי שסיבוך רפואי גרם לעורק ראשי להיקרע בפתאומיות, רגע לפני שהיה אמור לעזוב את בית החולים. אם היה נמצא בביתו כשזה קרה, כותב כריס ג'ונס, הוא היה עשוי לדמם למוות בתוך דקות. אבל איברט, למרות הכל, נותר איש אנרגטי, חריף ורב מילים. הוא עדיין צופה בכל הסרטים ומייצר עשרות אלפי מילים בשבוע, למרות שהוא כבר כמה שנים לא מסוגל לדבר, לאכול, לשתות וגם הוא מתקשה ללכת ולשבת זקוף, אחרי סדרה של ניתוחים שיקומיים שנכשלו כולם. יש משהו עצוב נורא בסיפור הזה (שהופך מצמרר כפליים כשנזכרים ששותפו המיתולגי של איברט להנחיית תוכנית הטלוויזיה הקולנועית, ג'ין סיסקל, מת מסרטן במוח לפני כעשר שנים), אבל בתום הקריאה בכתבת הפרופיל של "אסקווייר" יש גם משהו נורא מעודד, אופטימי והירואי, באיש הזה שפשוט לא מוכן לוותר. ובדרך, נדמה לי, הוא נהיה רלוונטי יותר מאי פעם בתובנות הקולנועיות שלו. אני מוריד את הכובע בפניו.
==========
נירית אנדרמן הספידה את קולנוע דיזנגוף ב"הארץ" לפני כמה ימים, ואני נתקעתי על המשפט של דוד שליט מתוך הכתבה: ב-1966 נמכרו בישראל 51 מיליון כרטיסי קולנוע. וזה כשהאוכלוסיה מנתה 2.5 מיליון איש. מדהים. מאז אנחנו בירידה מתמדת. ב-2009 (שנחשבה לשנה טובה, עם עלייה במכירות), נמכרו עשרה מיליון כרטיסים. גם חיבבתי את זה ששליט מסרב להיות סנטימנטליסט של בתי קולנוע. אני במחנה שלו. לכל בית קולנוע יש את התקופה שלו. ובסופו של דבר, כשייפתח סינמה סיטי בראשון לציון בסוף החודש יתווספו 20 מסכי קולנוע, שלא רק מקזזים מול המסכים שנסגרו בתל אביב בשנה האחרונה, אלא מוסיפים עליהם. אז צריך עכשיו מכונית או מונית כדי להגיע לבית הקולנוע. לא נורא. סרטים שווים שיתאמצו עבורם. מעולם לא הייתי חסיד של אלה שחושבים שסרטים זה משהו שצריך ללכת אליו בנעלי הבית.
============
גם על זה קראתי אתמול ב"הארץ": ג'ק פדואה, המפיק של "גבעה 24 אינה עונה", אחד מסרטי הקולנוע העלילתיים הראשונים שהופקו בישראל (1955), נפטר בשבוע שעבר בגיל 94. לירן עצמור ראיין את פדואה לסרטו התיעודי "ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס", העוסק בתיעוד הקרב ממלחמת השחרור שבו עוסק "גבעה 24 אינה עונה". עצמור כתב לי על פדואה במייל:
"לאחר הפקת 'גבעה 24 אינה עונה' ג'ק פדואה לא הפיק עוד אף סרט בימי חייו, לאחר שההרפתקה עלתה לו פי שלוש מהתקציב המתוכנן. קורות חייו של ג'ק מזכירים מאוד את סיפור אחד הגיבורים בסרטו: הוא יליד לונדון, בן למשפחה רוויזיוניסטית, שבמסגרת שירותו בחיל המודיעין של צבא הוד מלכותו בפלשתינה התאהב באישה ישראלית, הם התחתנו וג'ק עלה לארץ והיה ממקימי תעשיית הקולנוע הישראלית. בהמשך עסק ג'ק בתיירות נכנסת לישראל ובעיקר תיירות צליינות. בסוף חייו התגורר בגבעתיים וחלם על הקמת אתר קבורה נוצרי באזור הכנרת אשר יתרום רבות לתיירות בישראל".
ג'ק פדואה ז"ל. מתוך סרטו של לירן עצמור, "ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס"
את "גבעה 24 אינה עונה" ביים הבריטי תורולד דיקינסון, וזה הסרט הישראלי הראשון שהתקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. בעקבות הצלחת הסרט הפכה אחת השחקניות בו, חיה הררית, לסנסציה עולמית וכיכבה ב"בן חור" של וויליאם וויילר, והתחתנה עם הבמאי הבריטי ג'ק קלייטון ("גטסבי הגדול"). היא עדיין חיה כיום בלונדון. ואת "גבעה 24 אינה עונה" זוכר הדור הצעיר בעיקר בזכות הוואריאציה האנטי-הירואית של אסי דיין 20 שנה אחר כך: "גבעת חלפון אינה עונה".
סרטו של עצמור, עם הראיון של פדואה, ישדר בשבת ב-19:15 בערוץ 8.
והצמרמורת שמעורבבת בהערצה שנובעת מכל הסיפור, מתומצתת להפליא בתמונה שלו. אם מסתירים את חלק הפנים התחתון רואים אדם נורמלי, נאה ורגיל. בכל מקרה החצי המעוות לא מפריע לחצי השני להראות עירני, מלא עניין, ועם ניצוץ בריא של סקרנות בעיניים.
הירידה הדרסטית במס' הכרטיסים הכולל לשנמכרו בישראל, ובוודאי במס' הכרטיסים לנפש, משקפים מגמה בינלאומית. הדבר מדגיש שוב שההכרזה על אווטאר כ"סרט המצליח ביותר מאז ומעולם" ריקה מכל תוכן פרט ליח"צ. הדבר היחיד שעומד בבסיס התארים שהיחצ"נים והפרסומאים מעניקים לו הוא האינפלציה ששחקה את ערך הדולר.
"חלף עם הרוח" הוא הסרט הנצפה והמכניס ביותר בהיסטוריה, ו"מלחמת הכוכבים" נמצא אחריו. הדבר נכון אפילו שאוכלוסיית ארה"ב הייתה קטנה בשנות ה-30' במחצית ממה שהיא היום. הרגלי הצפייה השתנו, והקולנוע הוא כבר לא הבידור עממי, המוני והיום-יומי שהיה שבעבר. במקביל לאינפלציה המונטירית, התרחשה אינפלציה של אמצעי בידור, והיום יש מתחרים רבים לקולנוע על תשומת הלב של הצופה.
============
רוה ליואב: לא יעזור, כל מדידה וכימות אפשר לעשות באופן אבסולוטי או באופן יחסי. וצריך להירגע עם זה. כי אין שיטה אחת שנכונה. אתה נעול על זה ש"אווטאר" הוא רק הסרט ה-26 בתולדות היקום ולא הראשון, ואתה מבסס את זה במספרים שלך, שהם יחסיים בדיוק כמו המספרים האחרים. העובדה: "אווטאר" הכניס בקופות העולמיות 2.3 מיליארד דולר. והעובדה היא שאף סרט לפניו לא עשה את זה. אתה, למשל, מאמין גדול ואדוק בשיטת ספירת הכרטיסים ולא ספירת הכסף. בסדר גמור. זו שיטה לגיטימית, ישראלית מאוד אגב, שבה מה שחשוב הוא הכוח האלקטורלי של המוצר ולא ההכנסות הכספיות שלו בפועל. בשעה ששיטת ספירת הסף היא שיטה אמריקאית מאוד, שלפיה לא המימד האנושי הוא החשוב (כמה אנשים ראו), אלא רק מימד ההצלחה הכלכלית, שכן רק כך מתקיימת הצדקה בדיעבד לקיומו של הסרט. כל אחת מהן היא שיטה לגיטימית לכימות כמו כל שיטה אחרת. אבל בוא לא נשלה את עצמנו שאחת היא לא פחות רלטוויסטית מכל השיטות האחרות. כי ספירת הכרטיסים לא מביאה לידי ביטוי את ההבדל במחירי הכרטיסים לאורך השנים, ומחיר הכרטיס בפועל (ביחס לכוח הקנייה של האוכלוסיה), וזה לא מביא בחשבון את גודל האוכלוסיה, ולא מביא בחשבון את פרק הזמן שלקח למכור את כמות הכרטיסים הזאת, ובכמה הפצות חוזרות, או את העובדה שבעבר כדי לראות סרט היית חייב ללכת לקולנוע, ולא היית רואה סרטים בטלוויזיה/מחשב/די.וי.די/וי.או.די, שהם נתונים שלא נאספים לתוך הסך הכל של המכירות התיאטרליות. ובעיקר את העובדה שלהביא כמות כזאת של קהל ב-2010 היא נס לעומת הבאת קהל גדול פי עשרה ב-1939 עד 1979. ובעיקר, מצחיק שנראה לך שזה בכלל כוחות להשוות בין סרט שהוצג בבתי הקולנוע באמריקה אחת לכמה שנים מאז 1939 ועד הגעת הכבלים/מכשירי הווידיאו, מול סרט שמוצג בבתי הקולנוע שלושה חודשים (היום). כולה שלושה חודשים! גם מי ששנא את "אווטאר" יצטרך לבסוף להודות שיש כאן תופעה יוצאת דופן, שבה מיליוני אנשים בעולם הלכו לשלם כרטיס קולנוע יקר כמעט פי שניים מזה שהיה בימי "טיטאניק", במקום לחכות בסבלנות שנה בבית כדי לראות את הסרט בחינם בכבלים. זה ההישג של "אווטאר". ובזכות זה הוא הכניס 2.3 מיליארד דולר, בכסף של ימינו. שזה, בכסף של ימינו: המון כסף. לא מדד לאיכות, רק מדד להון כסף. ולמשיכה העצומה שיש לסרט הזה על קהלו. הנטייה האנטי-"אווטארית" להקטין את הישגו שקולה למי שיבוא ויבטל את שבירת השיא של אוסיין בולט בריצת המאה מטר, כי כיום, עם הטכנולוגיה המאפשרת יצור נעלים וגופיות קלות יותר ועם המזון ותוספי המזון של ימינו ועם טכנולוגיית האימון של ימינו, אי אפשר להשוות את ההישג לשיא באותו מירוץ שנקבע ב-1939, כשהכל היה "טהור" יותר. ועל כך נאמר: יאללה יאללה. לכן הוליווד עושה את הטבלאות על פי ההכנסות בדולרים: כי זה בסופו של דבר מה שקובע לקולנוע ההוליוודי – מי הכניס הכי הרבה כסף. במספרים אבסולוטיים, כאלה שאיתם האולפנים הולכים לבנק היום בבוקר, ולא ב-1939. זו הטבלה. ובתחרות הזאת, "אווטאר" הוא כרגע מחזיק השיא. טאף לאק.
ובכל אופן, האם בסיכום תולדות ההיסטוריה של העולם נצליח לברר ולגלות שאת "חלף עם הרוח" ראו יותר זוגות עיניים – בכל מסך שהוא מאשר את "אווטאר"? מסופקני.
"אז צריך עכשיו מכונית או מונית כדי להגיע לבית הקולנוע. לא נורא." – כרטיס לסרט עולה היום במקרה הטוב 35 ש"ח. מה בדיוק "לא נורא" בזה שמי שאין לו מכונית צריך להוסיף תשלום למונית כל פעם שהוא רוצה לראות סרט?
ללכת ברגל לקולנוע צריכה להיות זכות טבעית של כל מי שגרים בערים. מי שגר בפרברים או ביישובים קטנים בחר לחיות בתלות במכונית, אך מה ההגיון שתושבי הערים ייאלצו לצאת מהן בכדי לצפות בסרטים?
העברת בתי הקולנוע ממרכזי הערים אל מרכזי הענק מחוצה להן, היא חלק ממגמה של "מודיעין-יזציה" של העיר הישראלית. שם, בעיר העתיד המתוכננת מראש, מיקמו את בית הקולנוע מראש מחוץ לעיר – במרכז מסחרי המחייב נסיעה – כחלק מתפיסה כוללת של הפרדה בין אזורי המגורים לאזורי הבילוי, התעסוקה וכן הלאה. בשנים האחרונות פתחו שם בית קולנוע נוסף בקניון שבתוך העיר, אך גם אליו מרבית התושבים לא מגיעים ברגל, בגלל מבנה העיר.
במקום לשאוף למרקם עירוני חי ומעורב, ממשיכים כוחות השוק ומתכנני הערים להפריד ולהרחיק. נדמה היה שדווקא ת"א תחזיק מעמד בפני המגמה הזאת ומצער לגלות שלא.
אפשר להתחיל להמר מתי ייסגר קולנוע לב השוכן כמה קומות מעל לקולנוע דיזינגוף. כשהוא ייסגר זה גם יהיה "לא נורא"?
זוית אחרת:
בתי קולנוע במרכז העיר, כאלו שכונתיים, יכולים להיות מקום טוב לטיפוח סוג הקולנוע המוכר כ"ארט-האוס" (שהוא הקולנוע שמעניין אותי יותר). הרי בקומפלקס מפלצתי כמו הסינמה סיטי, הסרטים האלו הולכים לאיבוד.
בתי קולנוע "לב", הממותגים משנות ה-80כבית של הסרטים האלו, לא פרוסים מספיק בארץ. ובתי הקולנוע השכונתיים נעלמים. עכשיו לך תתלונן שלא מביאים לארץ סרטים של פארק צ'אן ווק ובונג ג'ון הו.
המשפט על המכונית או מונית באמת אומלל. מזכיר קצת את "אם אין לחם שיאכלו עוגות".
לאיתן: זה מן הסתם עניין טריקי. להביא סרט ארט האוס לארץ גם עולה מן הסתם הרבה כסף ויש להם מן הסתם פחות קהל. היום כבר לא ממש משתלם להחזיק קולנועים קטנים. ככה זה. זה חבל שרוב האנשים לא נחפשים לסרטים הבאמת טובים. אבל מי שבאמת רוצה לראות את הסרטים האלה יידע איך להגיע אליהם.
כן – הוא יראה אותם בבית, כמו שכולנו עושים בשנים האחרונות.
העמו36 הזה, למרות שהוא מניאק, הוא דיי מצחיק
Roger worked with Russ Mayer.
I think he wrote some screenplays
for Mayer
Insightfull critic
אני לא יודע מה עם איצקר, אבל אני נקרע מצחוק מעמו36 (למרות שלא יפה לצחוק על מוגבלים).
למה לעזאזל אנשים ממשיכים להאכיל את הטרול?
ולמה אנשים קוראים לו עמו36? זה הרי וילנצ'יק. כבר בן 36 הילד.
אני דיי חדש בבלוג הזה. רק כמה חודשים. אפשר אולי רקע על הוילנצ'יק הזה ומה מקור היריבות/שנאה בינו ובין יאיר?
איצקר, כדי לקבל מושג על הפתאטיות של הבנאדם תוכל, לדוגמא, לראות את העמוד הזה(לינק למטה)מהבלוג מ2006 שבו הוא כותב לאחר דיון ארוך:
"רוה! לפני שאתה מסלק אותי,אחסוך לך את המאמץ.אני מיוזמתי מפסיק לכתוב כאן,אני בז לך ומתחת לכבודי להתייחס להגיגיך! כנראה שמאפיית ההומואים ניצחה."
ובכל זאת הוא ממשיך להתייחס להגיגים, אפילו 4 שנים אח"כ. האמת, הוא כנראה אחד האוהדים הגדולים של הבלוג.
https://cinemascope.co.il/?p=81
זה בהחלט משעשע.
בחיפוש אחר הפוסט ההוא שהקדיש רוה לטרוליותו של וילנצ'יק בראשית ימיו של הבלוג, נתקלתי בתגובה מאוד משעשעת של וילנצ'יק אצל דבורית שמתמצתת את אומללותו של האיש ומעשיו באתר ובכלל: "את גראן טורינו טרם ראיתי אבל באמת שבשביל איש זקן,זועף וממורמר אני לא צריך ללכת לקולנוע,אני יכול פשוט להסתכל במראה". האיש מצחיק, כבר אמרו.
http://www.dvoritshargal.com/?p=326
mook, יש לך את הלינק לפוסט של יאיר רווה על טרוליותו של וילנצ'יק?
עדיין משעשע:)
וילנצ'יק, לא תקפתי אותך אישית. סתם התעניינתי במה שקורה כאן. זה דמוקרטיה. אתה זה שטענת שאין כאן דמוקרטיה,לא?
עמו36, אתה צריך להירגע. תפתח בלוג שבו תוכל לשפוך את דעותיך על קולנוע ואת כל מה שאתה שונא.
זה מה שאני עשיתי:)
אני מבטיח שאני אבוא לקרוא…
ראוי בהחלט לסגור גם את בתי הקולנוע של לב כי אין הם עומדים בסטנדרטים של בתי הקולנוע החדשים (יס וסינמה סיטי). אני מעדיף לראות סרט בבית מאשר בקולנוע לב 4 או 3. זה ביזיון שלוקחים כרטיס במחיר מלא עבור שהות באורווה הזו. וללא קשר, זה שאין בתי קולנוע ראויים בת"א (לבד מגת) זה בהחלט גם ביזיון.
לאיצקר
בפוסט ההוא רוה ביקש עצה לגבי מה עושים עם עמו36. רוה פרסם מיילים בהם איים על יאיר ועל משפחתו ואז, לכשנחסם מלהגיב, שלח התנצלויות מתרפסות בהן התחנן בפני רוה להתיר לו לשפוך את מרתו בבלוג.
בעצתם של המגיבים השפויים יותר, רוה מחק את הפוסט.
איגור, אני מסכים עקרונית. אני חושב שהמצב הירוד של חלק מהאולמות של לב הוא לא פחות מצעד לכיוון סגירה. אבל הגישה לא צריכה להיות "לסגור אותם כי הם לא ברמה של סינמה סיטי" אלא לשפר אותם לרמה סבירה ולאפשר להם להמשיך לספק אלטרנטיבה.
לא אכפת לי לחזור בדיוק על מילותיהם של (יובל) ושל עדן מעלי כדי להדגיש את טמטומו/אטימותו/זחיחותו של המשפט שלך על המכוניות/מוניות, אבל אני מרגישה צורך לעשות יותר מזה. נגיד, לבקש ממך להתנצל עליו.
אני מניחה שהיינו יכולים לנהל לנצח את הוויכוח התרבותי-ארכיטקטוני-אסתטי-אידיאולוגי על קולנוע כחלק מהמרקם העירוני (שאין לו שום קשר לנעלי בית, אגב. לפעמים אני אפילו מתלבשת חגיגי בשביל ללכת לקולנוע, אבל הגן שאני חוצה ברגל בדרך אליו או מראה החוף המתקרב במהלך הצעידה הם חלק מהחגיגה בשבילי), אבל חבל על הזמן של שנינו. אתה הרי תקנה בסופרמרקטים (עדיף כאלה שצריך בשבילם אוטו) גם אם תגור באמצע השוק ויהיו לך ברחוב שבע חנויות מכולת. זאת כמובן זכותך המלאה, וממני לא תשמע רמיזות להיותך אוכל חינם. אני יודעת שהרווחת בכבוד את רמת החיים שלך, ומצדי תיסע במוניות גם לקולנוע גת.
הבעיה היא שאם היית מתרכז לרגע, אני בטוחה שהיית נזכר שאפילו אתה מכיר כמה אנשים בעיר הזאת שבלי שום קשר לאידיאולוגיות תרבותיות אין להם ולא יהיה להם בשנים הקרובות כסף לרכב, ושמונית בין-עירונית היא פשוט הרבה מעבר לתקציב שלהם, שמלכתחילה מוגבל לשני סרטים בחודש במקרה הטוב. אתה לא באמת חושב שלא נורא אם הם יפסיקו לגמרי לראות סרטים בקולנוע, מדיום שאתה כל כך מתעקש על היותו (גם) בידור/אמנות להמונים, נכון?
באופן אישי נעלבתי בשם שתי הקבוצות (אלה שסתם חושבים שמולטיפלקסים הם מקומות חסרי חן ושנסיעה לפרברים היא לא בילוי, ואלה שאף פעם לא היה להם כסף לבחון את האופציה הזו ולהחליט), אבל אני חושבת שהמשפט שלך התייחס לסדרי העדיפויות של שתיהן בזלזול שאין שום דרך תרבותית להצדיק אותו.
בוא לא נגזים עם חיבור בין אומנות (בין אם ליצור או לצרוך) לבין צרכים טבעיים כמו הגנה, מזון וחופש. ולכן גם ההשוואה "אם אין לכם יאכלו עוגות" גם מוגזם. יש כמה צרכים בסיסיים שאין לאנשים במדינה הזו שאף אחד כאן לא קם וזועק (ואני בכלל לא מתחיל כאן על דיון פוליטי על אלא שהם בכלל לא חלק מאיתנו). ברור שעדיף שיהיו בתי קולנוע בעיר, אבל לפי הרמה של אלא שיש בעיר, הם לא שווים את השלושים וחמישה ש"ח בכל מקרה.
ואני באמת תוהה אם כל מי שמתלונן על מחיר כרטיס לקולנוע רואה אומנות אחרת אי פעם. כרטיס להופעת רוק, שהיא לא באוזן/לבונטין מגיעה לפחות לחמישים ש
"ח (בלי לדבר על אנשים מחו"ל)שלא לדבר על מוזיקה קלאסית או מחול.
indie- אין לך כסף למונית מסכנה לקניון איילון, אבל כסף לשכר דירה בת"א יש לך? תמוה משהו. בכל מקרה, זה עדיין לא מצדיק את זה שאין בתי קולנוע ראויים בת"א.
יובל – נכון שעדיף לשפץ מלסגור, אבל בשביל שזה יקרה מישהו צריך להזכיר לנורית שני שאנו נמצאים בשנת 2010 ולא בשנות ה-80 של המאה הקודמת.
אין שבוע שאני לא קורא את ביקורות הקולנוע של אברט. הם עדיין נפלאות, מרתקות, חכמות, ומלאות בתובנות נהדרות. אין דרך אחרת לומר זאת – אברט הוא מבקר הקולנוע הלא ישראלי האהוב עלי. הכתבה שנתת לה לינק הייתה, לכן, מרתקת עבורי, וגם נוגעת ללב.
ואגב אברט, האם ראיתם את הביקורת שלו על ע'ג'מי, מיום שישי האחרון? הנה לינק. ביקורת די מעניינת:
http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/20100217/REVIEWS/100219976