הבל
רציתי לכתוב כאן עד כמה הזדעזעתי והובכתי מ"מרגל במשרה חלקית", ה-ג'קי-צ'אן-רוצה-גם-להפוך-לכוכב-סרטי-ילדים-כמו-ארנולד-שוורצנגר-ודה-רוק שיצא היום. רציתי, כמובן, להקניט את המפיץ-במשרה-חלקית שנתן לסרט "The Spy Next Door" את שמו העברי, שכנראה שכח את סרטם של קתלין טרנר ודניס קווייד, "מרגלים במשרה חלקית", או את "סנטה במשרה חלקית", או את "הורים במשרה מלאה". או את "הורה במשרה מלאה". כן, רציתי לכתוב משהו על השבלונות התרגומיות. וגם רציתי לכתוב – בהמשך לביקורת על "הנסיכה והצפרדע" מאתמול – שבעיניי בריאן לבנט הוא אוטר. "אוטר" לא במובן שהוא רואה בעצמו אחד, או במובן ששמו מהווה סמן איכות, אלא דווקא ההפך: לבנט הוא "אוטר" ששמו מתקשר עם איזושהי בינוניות קולנועיות סטנדרטית. הוא כמו דניס דוגאן, אבל פחות. אבל כשאתם באים לסרט של לבנט, אתם יודעים בדיוק למה לצפות: איך יראו הצילום, העמדת המצלמה והעוויות הפרצופים של השחקנים. אם אני יודע לפני הצפייה מה אני הולך לקבל מהבמאי, וזה מה שאני מקבל – הבמאי מבחינתי הוא אוטר. אבל בימים האחרונים קרה משהו משונה: בת ה-8 שלי התחילה לחבב את סרטי "מותק הילד השתגע" ביס סבבה. הפדגוג ומבקר הקולנוע שבי מזדעזע. שנאתי את "מותק הילד השתגע" של דניס דוגאן ואת "מותק הילד השתגע 2 " של בריאן לבנט. אבל לך תגיד את זה לילדה בת 8. ואז קלטתי: יש סיכוי ש"מרגל במשרה חלקית" יצחיק אותה. בגלל שכבר בסצינה השניה או השלישית בסרט היא סצינת מכות של ג'קי צ'אן – שעושה ואריאציית אמנויות לחימה לילדים – אני כמובן אאסור עליה לצפות בו עד גיל 12. אני לא צריך שהיא תיחשף גם לאלימות הקריקטורה הזאת. אבל ילדים אחרים (בנים?) בני 8 עשויים לראות את הסרט ולהגיד, "בו'אנה, מגניב הג'קי צ'אן הזה". ואז ללכת ולחפש את סרטיו הקצת פחות אידיוטיים. כך שאולי "מרגל במשרה חלקית" הוא הברקה. נההה, הוא לא. אבל החלטתי להניח לסרטים אינפנטיליים היום ולדלג על "מרגל במשרה חלקית". חכו לו ביס סבבה.
==========
וכולם מתפרנסים משטויות בסופו של דבר. קווין סמית הוזמן כבמאי להשכיר בקומדיית השוטרים "Cop Out" שיוצאת מחר באמריקה. המבקרים קוטלים את הסרט ללא רחמים, וסמית מנצל את חשבון הטוויטר ו-1.6 מיליון עוקביו, כדי להגן על הסרט של עצמו. הדינמיקה שהוא חושף שם מול הסרט ומול הביקורות ותגובות הקהל אליו – בשעה שהוא הראשון שהוא מודה שהוא עשה את הסרט בשביל הפרנסה ולא הנשמה – מרתקת למעקב. יהיה מענין לראות האם סלב-טוויטר מסוגל להביא את עוקביו לבתי הקולנוע, או שכל העסק הזה וירטואלי לגמרי.
זה כנראה מוכיח שלמרות שיש סרטי ילדים שהם למעשה למבוגרים, פיקסאר כדוגמא הבולטת לכך, עדיין יש כזה דבר סרטים לילדים נטו. או שאולי עלינו להתחבר יותר לילד הפנימי שלנו 🙂
לכל כוכב אקשן יש את השלב הזה שבו הוא צריך להופיע בסרט שבו הוא צריך להופיע עם ילדים, רצוי אפילו לשמור עליהם. כמו שלכל כוכב אקשן יש את השלב שבו הוא צריך לעשות סרט שבו הוא משחק תפקיד כפול ונלחם בעצמו.
Kevin Smith lost it long time ago.
Maybe he never had it
My humble advice – stop making movies
אני דווקא מחכה לסרט של קווין סמית
מעבר לעובדה שטרייסי מורגן הוא אחת מהדמויות המרעננות ביותר בטלוויזיה כיום, חיבור שלו אל מול ברוס וויליס ה-יותר-מדי-נדוש-לתפקיד-הזה עשוי לסחוט קצת הומור פנימי איכותי, בדיוק כמו שסמית אוהב…
מי יודע, אולי ז'אנר סרטי השוטרים בצמד יצליח לנפק משהו טוב שוב.
ל-עמית איצקר,
זה פשוט כי בהוליווד נוהגים למחזר סיפורים בקצב רצחני. ראיתי כבר איך ג'ון אוגוסט (התסריטאי) – בבלוג שלו – מגיע למסקנה שהשלב הבא אחרי יצירה פוסטמודרנית, שכבר הגענו אליו, זאת יצירה שממחזרת יצירות ישנות (והוא היה רציני).
גם מאט דיימון באיזה ראיון עומק התלהב מהתיאוריה (של חוקרי סיפורי עמים במקור – אבל אצל מי שסיפר לו זה כלל את כל הסיפורים, בכלל) שכל הסיפורים הם שכתוב של בערך 22 בסיסיים.
בלי קשר לעובדה שג'ון אוגוסט לא מבין פוסט מודרניזם, ומאט דיימון כנראה לא הנורה הכי בוהקת בבית, זה נחמד שהם ממציאים פילוסופיות בשביל לתרץ את הרמה של הסרטים של המעסיקים שלהם. אצל ג'ון אוגוסט זה ממש מוזר כי הוא בעצמו מתאר איך כשמגישים סיפורים בהוליווד
זה נעשה ככה: 'מת לחיות במעלית', 'מת לחיות במגרש ספורט', 'טיטאניק במטוס', וכמובן – 'פורסט גאמפ עם בעיות גדילה מוזרות'.