"שאטר איילנד", הביקורת
ביום בהיר אפשר לראות את "ורטיגו"
"שאטר איילנד" הוא הסרט החדש של מרטין סקורסזי. והוא, לכאורה, סרט אימה. או דרמה פסיכולוגית אינטנסיבית. יצור כלאיים משונה קצת: לצופי הקולנוע שרק מחפשים בידור, הוא יהיה כבד מדי. לחובבי סקורסזי – שחושבים שסרטיו מתוחכמים ואיכותיים – הוא יהיה פאלפי מדי. אבל למרות שאני קצת פושר אליו, אני חייב להודות שיש בו כמות נכבדת של זיקוקין דינור קולנועיים שדי מסמאים את העין בתענוג. לא סרט מצוין, אבל יש בו טונות של קולנוע. אם תרצו, זה הסרט הכי טוב של בריאן דה-פלמה כבר שנים.
הנה הביקורת:
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010
ארבע הערות לפני שמתחילים:
1.
גם "שאטר איילנד" וגם "מבט מגן עדן" (שיעלה בארץ בשבוע הבא) הם סרטים של במאים זוכי אוסקר (מרטין סקורסזי ופיטר ג'קסון, בהתאמה) המבוססים על רבי מכר, ושניהם דרמות פסיכולוגיות תקופתיות הנוגעות גם באימה (בשניהם תמצאו גם מוזיקה של בריאן אינו). ובשניהם יש עניין של חולי נפש הרוצחים ילדים. וכאן, אני מודה, לא נוח לי. כשהעלילה נוגעת ברצח ילדים, אני די מתנתק מהסרט, ולעיתים אף מתעצבן וכועס. זה לא קשור לביקורת קולנוע אלא לרגישות פרטית.
2.
ובהמשך לסעיף 1, אני חייב לציין שעם "שאטר איילנד" אני שם את הסופר דניס ליהיין ברשימה השחורה שלי. לא קראתי את ספריו, אבל "שאטר איילנד" הוא הסרט השלישי שמעובד מספריו, ובשלושתם חוזר הנושא הזה של התעללות בילדים: ב"מיסטיק ריבר" זה התעללות מינית, ב"נראתה לאחרונה" זו חטיפה והיעלמות של ילדה, וב"שאטר איילנד" יש רצח של ילדים. וכאמור, לא משנה כמה אני יכול להתפעל מהסרטים מחבחינה תסריטאית או קולנועית (ושלושת הסרטים האלה אכן מרשימים כולם), מבחינה אישית קשה לי מאוד להתמודד איתם.
3.
"שאטר איילנד" היה אמור לצאת באמריקה בסתיו 2009 ואז נדחה לחורף 2010. לרוב החלטות כאלה מעידות על איזשהו חוסר בטחון בתוצר, משהו שאמור לבטא תחושה שהסרט בצרות. ובכן, “שאטר איילנד" – למרות שאינו הסרט הכי טוב שסקורסזי חתום עליו – אינו סרט איום או רע או בצרות. הוא אפילו, לרגעים, מרשים מאוד. אבל נדמה לי שהבנתי למה הזיזו אותו: “ממזרים חסרי כבוד". יש רגע ב"שאטר איילנד" שפתאום העלילה מגיעה למחנה הריכוז דכאו ולמסע נקמה רצחני של חיילים אמריקאים בקצינים נאציים, ובגלל שאת "שאטר איילנד" ואת "ממזרים חסרי כבוד" צילם אותו צלם (רוברט ריצ'רדסון) יש אפלו כמה רגעים עם תאורה וזוויות צילום זהים. וכך, למרות שאין שום קשר כלשהו בין הסרטים, אפשר היה לחשוב שיש ביניהם איזושהי קרבה שנוצרה ככל הנראה מצירוף מקרים.
4.
אגב, ל"שאטר איילנד" אין מלחין. ובכל זאת, הדבר הכי טוב בסרט זה המוזיקה שלו. על העריכה המוזיקלית הופקד, כרגיל אצל סקורסזי, רובי רוברטסון, שהביא יצירות עכשוויות של ג'ון אדאמס, נאם ג'ון פייק, בריאן אינו ואפילו מקס ריכטר (המלחין של "ואלס עם בשיר").
ועכשיו, אחרי ההערות האלה, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא את הביקורת הזאת. או לפחות לקרוא אותה רק אחרי שתצפו בסרט. כי לא משנה מה אכתוב כאן, אקלקל לכם. אם ארצה להימנע לחלוטין מספוילרים, הרי שהביקורת שאכתוב תהיה שקרית לחלוטין, ותעסוק בחוות דעת ובניתוח ובהתרשמות משבריר סרט, שהוא כלל לא הסרט עצמו (ואולי חבל – כי חציו הראשון של הסרט טוב בהרבה מחציו השני). מצד שני, אם אכתוב על הסרט במלואו, מתחילתו עד סופו, אהרוס לכם את הגילוי המפתיע שמגיע במערכה השלישית. גילוי, שאם אתם צופים אדוקים בסרטים, ובוודאי בסרטים העוסקים במחלות נפש ובבתי חולים פסיכיאטריים, יש סיכוי שתוכלו לנחש אותו די בקלות מההתחלה.
אבל הבעיה העיקרית של "שאטר איילנד" נמצאת בעצם קיומו של הטוויסט הזה. ובכך שמאיזשהו שלב, נדמה שהסרט הזה הוא בסך הכל צעצוע קולנועי די משוכלל, אבל לא נורא משמעותי. יש משהו טיפה משונה בעובדה שכעת, בגיל 67, מרטין סקורסזי נהיה פריק של אפקטים דיגיטליים. זה התחיל ב"הטייס" וממשיך כאן. סקורסזי הפך לג'ורג' לוקאס קטן. כמעט שאין שוט שאין בו עיבוד תמונה ואפקטים, ועבודת המצלמה היא מהמרהיבות והמשוכללות שראיתי אצלו כבר שנים. ולאורך הסרט נדמה שליבו של סקורסזי נמצא בטכניקה ובתחבולות. שהוא משתמש בעלילה ובאפקטים כדי ליצור איזשהו מיקס עצום מימדים של כל סרטי שנות החמישים שהוא מכיר. זה מתחיל כבר בסצינה הראשונה: שני חוקרים פדרליים נמצאים על סירה שמובילה אותם למוסד פסיכיאטרי לחולי נפש מסוכנים על אי מול חופי בוסטון. הדיאלוג ביניהם כה עילג ומגושם, כה מלא פרטי אקספוזיציה גסים, שחייבים לתהות: האם סקורסז איבד את שמיעתו, או שמא זהו הומאז' גרנדיוזי לסרטי הבלש הקשוחים? בי מוביז עם עלילות הנו-נונסנס שלהם: כל שיחה היא ישר ולעניין. בסוף הסרט, כשכל טבעה האמיתי של העלילה נחשף, סצינת הפתיחה הזאת מקבלת צידוק הגיוני. ועד אז אנחנו מבינים שהסרט הזה הוא בדיוק ההפך מ"נו-נונסנס", אין כאן שום דבר חד וחלק, הכל סחור סחור, הכל לא חתום ולא החלטי חד משמעי, ואתם אמורים לצאת מהסרט כשאחיזתכם במציאות מעט חלקלקה יותר. ואיכשהו נדמה לי, שכל התחבולות האלה קצת אמורות להיות קטנות על סקורסזי, ושלמרות שיש ב"שאטר איילנד" אלמנט בלתי מבוטל של גילטי-פלז'ר, הסרט קצת מעורר געגועים לקולנוע הקצת יותר צנוע שהוא היה חתום עליו לפני עשרים שנה, או למיטב הבי-מוביז שהסרט הזה מסמפל, ובראשם "Kiss Me Deadly" של רוברט אולדריץ'.
יאמר לזכותו של סקורסזי שהוא באמת מביים כל שוט כמו מאסטר אמיתי ונדיר של קולנוע. אבל עד שאנחנו מגיעים לרעיון שבבסיס הסרט מסתתרת מחווה ל"ורטיגו" של היצ'קוק (אחת ממאות מחוות מן הסתם שמסתתרות בסרט), ושגם כאן זהו חיפושו של הגיבור אחר זהותו העצמית לנוכח טראומה שצילקה אותו, ומול מניפולציה שנמצאת מחוץ לטווח הראייה שלו, אי אפשר שלא לחוש שהיצ'קוק בוודאי היה עושה את זה אחרת. כי היצ'קוק, למשל, שנא טוויסטים. כי טוויסטים זו תחבולה זולה, שבה די מקריבים את רוב הסרט (ע"ע סצינת הפתיחה) בשביל לקבל איזושהי תחושת "וואו" רגעית, בסוף. אז נכון שסקורסזי קצת מתוחכם מליפול בפח של יוצרים כמו מ. נייט שמאלאן, ובערך מהדקה ה-50 בסרט (הנמשך שעתיים ורבע) אנחנו עוברים לפאזה המחייבת אותנו לשאול מה אמיתי ומה לא, מה קורה לגיבור במציאות, ומה הוא רק מדמיין.
היתרון של כל זה הוא שסקורסזי – לראשונה מאז "הפיתוי האחרון של ישו" – נכנס לעולם ויזואלי אנטי-מציאותי, הנושק לחזיונות סוריאליסטיים, והוא עושה שם עבודה יפהפייה. החיסרון הוא שסרט שמתחיל באופן כה מלחיץ – בו חוקר נהיה אסיר של החקירה של עצמו – מאבד את כל המתח והלחץ שסרט כזה אמור לייצר. באיזשהו שלב הסרט נותר יפה לעין, אבל מפסיק להיות מעניין.
עד שזה קורה, “שאטר איילנד" דווקא די מרתק. ליאונרדו דיקפריו מגלם בלש מצולק נפשית באמריקה של 1954: הוא סוחב גם טראומה מהשירות הצבאי כמי ששיחרר את דכאו בסוף מלחמת העולם השנייה, וגם טראומה אישית, אחרי מות אשתו. הוא בא לחקור היעלמות של מטופלת מבית החולים הפסיכיאטרי. מטופלת שרצחה את ילדיה, אבל מאז חיה במוסד מבלי לקלוט מה המציאות האמיתית סביבה. היא לא זוכרת את הילדים ואת הפשע ולא קולטת שהיא סגורה במוסד. מבחינתה היא ממשיכה את חייה כרגיל, בביתה בשכונה. אבל ככל שהגיבור שלנו מסתובב במוסד אנחנו מתחילים לקלוט שמחלת הנפש האמיתית נמצאת מחוץ לכתלי בית החולים ולא בתוכו. החצי הראשון של המאה העשרים – עם השואה, הנאצים, פצצות האטום, הטלוויזיה, הפראנויה, ציד המכשפות האנטי קומוניסטי, הניסויים בבני האדם, הפסיכואנליזה והתרופות הפסיכיאטריות – היא מחלת הנפש האמיתית. בית החולים, בהשוואה למה שקורה בחוץ, נראה כמו אי של שפיות. אבל אז, כשנדמה לנו שהבלש עלה על קונספירציה אדירה, ושהוא עומד להפוך לאסיר של מנהלי המתקן על חשיפתו, ואנחנו מרגישים שהסיפור מתחיל להיות קפקאי, מישהי אומרת בסרט "הסיפור הזה מתחיל להיות קפקאי". ומרגע שהסרט עצמו מפגין מודעות עצמית, כל אחיזת המציאות שלו ושלנו מתערערת. אבל במקום לגרום לסרט להתהדק עוד ועוד סביב צווראנו במתח, הוא דווקא מתרופף. עד שלבסוף – עד הרגע האחרון – והמעניין למדי, בו אנחנו חייבים לתהות מי עשה כאן מניפולציה למי – כל הפוטנציאל הנפיץ של ראשית הסיפור מתפוגג לתוך סיפור קטן ודי זניח ולא נורא מעניין, שמסופר בווליום כמעט היסטרי.
אני עליתי עלי הטוויסט העלילתי בערך רבע שעה אחרי שהסרט התחיל וזה דיי הרס לי. הסרט הוא לא גרוע או משהו כזה (למרות שיש לו מערכה שניה קצת משעממת). אהבתי יותר את הסרט כשקראו לו "המשחק" ודייויד פינצ'ר ביים אותו.
לא הבנתי איך אתה יכול להזכיר במשפט אחד את "ורטיגו" ובמשפט הבא לקבוע שהיצ'קוק שנא טוויסטים. מהו הסוף של "ורטיגו" אם לא טוויסט?
לidans: היצ'קוק בכוונה הזיז את הטוויסט בורטיגו מספר דקות אחורה, כדי שלא כל הסרט יסוב סביבו. הוא לא אהב להפתיע את קהל ברגע האחרון.
עוד מכנה משותף בין "שאטר איילנד" ל"מהט מגן עדן" – בשני הסרטים יש תפקיד משמעותי למגדלור.
בענין הטוייסט: פשוט לא ראיתי את זה כטוויסט. זה משהו ששנבנה לאורך כל הסרט. מאווירת השואה שאופפת כל שוט של האי בהתחלה ובוודאי מהפלאש הראשון שזורק את דיקפריו לזוועות דכאו. כבר שם נטמן הזרע הראשון שרומז לנו שאולי מספרים לנו פה סיפור שונה לחלוטין. לפי הביקורת נראה כאילו מדובר בשני סרטים. אני חולק על ההבחנה הזו. הסרט נפתח בסצינת מצוקה של הגיבור מקיא את נשמתו על המעבורת שנושאת אותו אל האי, כמארשל שאמור לחשוף את כל האמת על המתחולל שם. ומסתיים אחרי שאותה דמות התערטלה לחלוטין. כל עולמה נסדק והתפורר לאבק. לי התהליך הזה דווקא כן הרגיש הגיוני. פחות אהבתי את הסצינות הסוריאליסטיות. חשבתי שהן היו בוטות מדי. דווקא שם אולי היה מקום למתן, להרגיע עם האפקטים ולבקש קצת יותר מדיקפריו. סה"כ סרט מעניין. לא גדול, אבל לסקורסזה מותר.
לגילו: אם רוצים לעשות טוויסט בצורה מוצלחת, צריך לבנות אותו לאורך כל הסרט. אבל אני מסכים עם רוב הניתוח שלך. בבלוג שלי כתבתי בנתיים רק משהו ראשוני על הסרט, אני מקווה במהלך השבוע לעלות משהו יותר שלם ועמוס ספוילרים. אני דווקא אהבתי את הסצנות הסוריאליסטיות, אבל לדעתי כל הסרט הוא סוריאליסטי במידה מסוימת ומועבר דרך תודעה של בן אדם לא שפוי (או בן אדם תחת תרופות הגורמת להזיה) כל הסרט עמוס ב"טעויות" הקטנות המערערות את תפיסת המציאות – למשל חוסר המשכיות במזג האויר ומיקום דמויות ביחס זו לזו.
מותר לסקורסזי להשתעשע קצת בקולנוע יותר ז'אנרי, במשחקי תודעה ובסוריאליזם. אף אחד לא אמר שהוא חייב לביים אותו סרט כל הזמן. הבימוי שלו הוא תענוג צרוף, ואני מסכים עם ההשוואה לדה-פלמה. לסקורסזי בא לשחק קצת במגרש של דה-פלמה, מש יש? פעם אחרונה שהוא עשה את זה היתה ב"פסגת הפחד", ואני חושב שהפעם התוצאה טובה יותר.
לא ממש מסכים עם הטענה שלהיצ'קוק לא היו טוויסטים. הסרט מאוד היצ'קוקי בכך שהתפנית הגדולה שלו מגיעה בפתיחת המערכה השלישית, כ-20 דקות לפני תום הסרט ולא בחמש דקות האחרונות. היצ'קוק נהג לעשות זאת כל הזמן.
סרט כבד וקצת ארוך מדי, אבל פשוט אדיר.
סרט מצויין, שעושה כבוד גדול לספר ויותר מזה – המשפט האחרון בסרט לא מופיע בספר ומוסיף לו עוד נופך, עוד אפשרות, עוד רובד. אני יכול להגיד שבמהלך הצפייה לא עפתי מהכיסא כי כבר ידעתי מה הולך לקרות, אבל בדיעבד אני חושב שסקורסזה הוציא את המקסימום מהסיפור. הסרט הזה הוא יותר "הניצוץ" באופיו, מאוד קובריקי ובהחלט מזכיר קצת באינטנסיביות שלו את "פסגת הפחד". אני גם חושב שדי קפריו מעולה בסרט ואני באמת לא מבין את הבחירה לדחות את יציאתו לאקרנים. יכול להיות שהסרט לא היה זוכה למועמדות (למרות שאולי יש לו מקום ברשימה של עשרה סרטים), אבל אני דיי בטוח שדי קפריו וסקרוסזה היה זוכים. מומלץ!
אני סטודנט שנה א' לקולנוע וטלוויזיה, ועוד לפני שהסרט התחיל הייתה לי הרגשה שאני יודע מה יהיה פחות או יותר בסרט, ומסתבר שצדקתי – אבל לא כי אני כשרוני, אלא כי העלילה מאוד הזכירה לי את הסרט "דוקטור קליגרי" מ-1919 (אני לא בטוח שזה שמו המלא של הסרט) שהראו לי במהלך הלימודים.. יש המון פרטים דומים בין הסרט הזה (והספר?) לבין קליגרי
כל הכבוד על מה שכולם כתבו, אני ראתי את הסרט אתמול ולא מבינה את הסוף מה היה מציאות ומה היה דמיון האם בסוף הוא אושפז בבית הכלא (חולים)האם אשתו הרגה את שלושת הילדים וכו אשמח לקבל הסבר
אין ספק שאף אחד לא יערער על כבודו של סקורסה. הוא ככל הנראה הבמאי האמריקאי החי החשוב ביותר כיום.( יש את וודי, כן כן) אבל הסרט הזה היה ללא ספק מהיצירות החלשות שלו. כל קטע בו בנפרד מבויים למופת, ומצולם באופן מעורר הערצה, אבל, ןזה אבל גדול מאד, החיבור בין הדבר גס. כמעט וולגרי. אין לי בעיה עם לגעת בשואה, ולא שזה הפריע לי ברמת ה" אני-יהודי- כל- התייחסות- ויזואלית- לשואה- מעוררת- בי- אי-נוחות" פשוט כל קטעי החלומות היו פשטניים. הכל נזרק על הצופה, מוטח בו. אבל לא כמו רקאווים לחלום סטייל, אלא יותר כמו הקאה. החלומות סמליים באופן כל כך פשטני וגס, זה לא מעורר הזדהות או הערכה, זה גרם לי להרגיש שגאון מתעסק בחומר של תסריטאי מתחיל. עד כדי כך. כמו שאמרתי, הסרט ברמה מאד גבוה, המשחק, הצילום הכל, אבל סרט הוא לא צעצוע ( כמו שיאיר אמר) והוא רק עטיפה יפה, הוא צריך לעורר אותנו ברמה הרגשית והרעיונית. הקט( ספוילר)
שבו הזכרונות מהמחנות מתעוררים בדהקפריו בגלל המבטא של הרופא הוא קטע כל כך תלוש וחלש. ובכלל מה מה הסרט מנסה להעביר לנו? מין עירבוב משונה של פראנויות משנות ה50 עם כל הקונספירציות של החצי הראשון של המאה העשרים בתוך בלנדר של מחוות מי היצ'קוק ועד דה פאלמה. לא מפחיד, לא מרגש, לא מעניין, משוחק באופן מעולה, מבויים נפלא ומצלום מדהים. כן יש חיה כזאת. ועוד סקורסזה יילד אותה.
ספוילר אפשרי. למישהו – אני חושב שהעוצמה של הסרט היא יותר קונספטואלית ומדברת על המדיום עצמו ועל היכולת שלו להתל בנו ולערער לנו את תפיסת "המציאות". בדיוק כמו שקורה לדמות המרכזית בסרט ובאופן שתואם גם את סיום הסרט ובעיקר את המשפט האחרון בו ואת האופן שבו הוא מערער אותנו כצופים. החלומות, ההזיות, קטעי הפלשבק – כולם, כמו שאמרת, הם עוד נדבך – קטעים תלושים שלאט לאט משתלטים על הדמות. אני כן חושב שהכל התחבר למשהו שלם.
מיקי, אני איתך. הסרט הוא קודם כל אבן דרך בהעברת החוויה הפסיכוטית.
עוד לא ראיתי סרט שבו הצלחת כל כך להזדהות עם הדמות הלא שפויה, ובאמת ובתמים להראות את עולמה (פלאשים שואתים הרגשו לי מעט דידקטים- אבל נו מילא) היכולת לאבד תפיסת מציאות בעולם הסרט, ולבסוף לאמוד את אי שפיות הדמות מחדש.
זה מרגש.
לצאת מסרט ולערער על המציאות ולו לרגע קל, במקום מה שהיית מצפה מסרט – יישור קו ערכי.
זה מרגש. אותי.
כל הנאמר לעיל מתנער מניתוחים קולנועים טכנים ומתייחס לרגשות אינפנטילים גרידא.
דרך אגב, עריכת הסרט בהתחלה הייתה אסוציאטיבית ומקסימה בדיאבד, כנ"ל גם המשחק של צ'אק בתחילת הסרט- ספציפית בשער.
סיסו, לא יכולתי לתאר את זה טוב יותר. ת'נקס
הטוויסט הזה נעשה כבר בכל כך הרבה סרטים, החוש השישי לדוגמה. מה החידוש כאן?
הטירוף היה כבר מתחילת הסרט, והטוויסט הוא רק השיא שלו.
אני לא מבקרת סרטים גדולה ולא מעריצת סרטי פסיכולוגיה מושבעת אבל יש לציין שהתעוררתי בבוקר שאחרי בתהייה …אם אראה את הסרט בשנית אבין משהו שעוד לא הבנתי??…מצד אחד נחמד לחשוב שאף אחד לא באמת יכול למצוא את התשובה …הסוף של הסרט מסביר חד משמעית שהבמאי לא רוצה שנבין מה באמת קרה שם..אני אהבתי מאוד סרט גדול!
ושוב לגבי הטוויסט, יש שהזכירו שניתן היה להבין אותו אחרי רבע שעה. אז אני אגדיל ואומר שניתן היה לעלות על הטוויסט כבר בטריילר. כשראיתי את הטריילר מיד חשבתי לעצמי "מה? סקורסזה עושה סרט מהסוג הזה?!הרי הכל ברור!". כשהתחיל הסרט עצמו נרגעתי כי הבנתי שסקורסזה עשה כל שביכולתו, כמעט בכל משפט, שוט או ניואנס, כדי שכשתגיע סצינת הגילוי, כולנו נהנהן בהשלמה עם מה שכבר הבנו מתחילת הסרט. כשחושבים על זה, לדעתי הטוויסט האמיתי של הסרט נמצא בכלל הסצינה האחרונה והוא אומר דבר אחר לגמרי.
זהירות – ספוילר !!
משה – ניתן היה לעלות על הטוויסט כבר בטריילר ? האמנם ?? קשה לי להאמין לך.
לא ברור על איזה טוויסט אתה מדבר.
ניתן לומר שבסרט ישנם שלושה טוויסטים בעלילה , כשהראשון שבהם, והוא זה שנרמז בטריילר, הוא שטדי עתיד , כנראה , להפוך להיות בעצמו אחד המטופלים. האם זה הטוויסט שהבנת ? אם כן , אז צר לי לומר לך, אבל ישנם עוד שני טוויסטים בסרט- השני מתגלה בסצינת המגדלור , והשלישי בסצינת הסיום – כאשר האחרון הוא לכאורה טוויסט נוסף אך מעורפל ולא ברור.
כאמור ספוילר נוראי, זהירות!
אביב –
זה שטדי עתיד להפוך בעצמו לאחד המטופלים זה לא טוויסט, אלא השתלשלות עניינים רגילה בעלילץ סיפור (בניגוד לטוויסט הוא מהפך או גילוי כה מרעיש שהופך את כל מה שהבנת עד כה).
לא התכוונתי שהטריילר מצהיר בגלוי על הטוויסט, אבל הטריילר מסביר שטדי הוא מרשל שמגיע למוסד סגור לחקור העלמות של מטופלת, ואז הטריילר ממשיך ומראה לך איך הענייים מתחילים להתמוטט עד למצב שבו הוא כבר רומז לך את מה שהתגלה בסצינת המגדלור. ובכן, לא לפרטים הקטנים, וזה קצת מצריך ניסיון (שכן הטוויסט המדובר כבר נטחן עד דק בסרטים רבים לפני כן) אבל כן, הטריילר די מבהיר שייתכן מאוד ולמעשה כל ההתרחשויות הן בעצם….! את זה בהחלט ניתן להבין מהטריילר.
כשאני חושב על כך שוב, הסצינה האחרונה בסרט לא עונה על הגדרה של טוויסט, אבל היא בהחלט מעניינת יותר וחזקה יותר, ואפילו קצת מגמדת אותו.
די ספוילר –
אוקיי אביב, אני רואה עכשיו שיש שני טריילרים לסרט. אחד ערוך כך שתשתמע ממנו עלילת קונספירציה הנוגעת לעתידו של טדי במוסד הסגור – זה הטריילר שמסתיים במשפט you'll never leave this island, ואילו הטריילר השני ערוך כך שתשתמע ממנו עלילה פסיכולוגית הזייתית ומסוייטת – זה הטריילר שמסתיים במשפט would't you agree, when you see a monster you must stop it.
ובכן אני מתכוון לטריילר מס' 2 🙂
יצא לי לראות את הסרט ולאחר שקראתי את הביקורות אני חייבת לומר כי הטוויסט העיקרי הוא הסוף כי אחרי שאתה כבר בטוח שטדי הוא משוגע ברגע שהוא אמר את המשפט והוא קם והולך כאילו הוא נכנע ורואים את המיגדול אנחנו במין דילמה אם בעצם לוקחים אותו למיגדלור אז בעצם כן יש ניסויים שם והוא לא חולה נפש או שמע הוא באמת חולה ומחליטים לטפל בו פה בעצם טמון העיקר של הסרט.
לערן שפילברג טרנטינו הדגול מתגובה 8 נמאס מאנשים כמוך שרוצים להראות כמה הם יודעים או שמבלבלים את המוח במקרה שלך
קיים לו טוויסט בסרט בעיני ואני מוצא בו סימפול לסיומת של "1984", של ג'ורג' אורוול.הגיבור שואל את שותפו בעניין המשך נסיון ההימלטות מהאי. אך כשהוא מבין כי אין לו באמת פרטנר(הוא לא באמת שאל,אלא בחן) לבריחה ופרטנר בכלל, הוא שואל אותו "מה היה מעדיף,לחיות כמפלצת או למות כאדם טוב"?
הגיבור הבין שאין לו שום סיכוי לברוח,הוא הבין שהרופאים וצוות הפסיכיאטרים ימשיכו בהתעללות הנפשית והמניפולטיבית בו,ויצליחו בסופו של דבר לשכנעו ולהפכו לרוצח הפסיכופט של אשתו.הוא הבין,כי נחשף למערכת מכרסמת, אשר מציגה את האמת והמציאות כמו שהיא רוצה ומחליטה שתיראנה.אם 2+2 =5, אז זה אכן 5.אם אשתך מתה,אתה רצחת אותה.הוא הבין שדבר לא יעצור בקביעת עובדה זו ,הוא ידע כי צפוי לו גורל שנקבע ע"י אחרים,בכוח. לכן הוא גם שואל את שאלת ה"טוויסט" הפילוסופי,ממנה ניתן להבין כי הוא מעדיף ללכת לניסוי,ממנו אין סיכוי גדול לחזור בחיים, אבל למות עם מצפון נקי וחלק וידיעה(עצמית בלבד אומנם) שאתה שפוי וחף מפשע.אילו היה ממשיך בסדרת הטיפולים, ממשיך לחיות ,היה הופך למעורער נפשי אשר רצח את אשתו. .מפלצת.
אחד הסרטים הטובים
יש המון סטיות בביקורות שלכם, ראיתי את הסרט מספר פעמים והגעתי למסקנה נחרצת שטדי באמת מארשל וכשהגיע לאי הוא נשבה ע"י הפסיכיאטר על מנת שלא יצא מהאי לספר מה שקורה על האי. יש לי מספר טענות מוכחות מהסרט שיפכחו את כולכם.
מי שרוצה יכול להתכתב איתי באי
אלי אתה יכול לספר לי את ההוכחות שלך לכך שהוא לא משוגע ומארשל?
Thanks a lot. That has been fun knowing