השנה הראשונה
היום לפני שנה עלה הבלוג הזה לאוויר. בשנה שקדמה לו ניסיתי להרים אתר קולנוע עצום מידות, שבלוג הוא רק חלק קטן מתוכו, ושיהיה למעשה מגזין קולנוע מקוון בעריכתי, שיוכל להכיל פנייה לקהל המחפש את שוברי הקופות והרכילויות הבאות איתם, אבל יפנה גם לסינפילים שמחפשים דיונים ארוכים ומעמיקים בסרטים אחרים, איכותיים יותר. במשך כמה שבועות הייתי בקשר עם HOT, שהביעו עניין ראשוני לקחת חסות על מיזם כזה, ואז דיברתי ארוכות עם חברת אינטרנט שהיה לה רעיון איך להפוך מיזם כזה למסחרי. היה גם פלירט קטן עם אנשיה של תמי מוזס, והיו מפגשים ארוכים מאוד, שכמעט הניבו פרי, עם אנשי האוזן השלישית – שם אפילו הגענו לשלב של פיילוט, לפני שהעסק התמוטט בשל חילוקי דעות כאלה ואחרים. בדרך הרהרתי באפשרות להקים בלוג "חומה ומגדל", שיוקם בן לילה על הדומיין הזה (אותו רכשתי כבר ב-2004, בשלהי ימיי ב"העיר" כשהבנתי שכדי להמשיך בעיתונות עליי להפוך למו"ל של עצמי). הבלוג היה אמור לסמן את הטריטוריה שבה אני מתעתד להקים את אימפריית מגזינאות הקולנוע המקוונת העצומה שאותה אני עדיין מתכנן, אם כי כשכיר של "פנאי פלוס" אני מקדיש לזה פחות שעות מחשבה מאשר בימים בהם עסקתי בזה בכל שעותיי, בחודשים בהם ישבתי בבית ובזבזתי את כספי הפיצויים של רשת שוקן. אבל יהיה למיזם הזה קאמבק, אני די משוכנע.
גם כשעלה רעיון הבלוג לקח לי זמן ליישם אותו. רציתי בלוג עצמאי, לא חלק מאתר בלוגים; בלוג עם הדומיין שלי, המזוהה איתי. לא רציתי תפוז ולא ישראבלוג. ניסיתי למצוא דרך לשתף פעולה עם אנשי "רשימות", לייצר בלוג עצמאי שאינו חלק מ"רשימות" אך יהיה מזוהה עם האתר, וגם זה לא יצא. באותה תקופה יותר ויותר מבקרי קולנוע אמריקאיים שאהבתי השיקו בלוגים ואתרים עצמאיים. ג'פרי וולס ורוג'ר איברט היו מהחלוצים. דפקתי לעצמי את הראש בקיר, כי אילו הייתי כותב בלוג באנגלית הייתי יכול להיות לא פחות חלוץ מהם. אבל שום תוכנת פאבלישינג שמצאתי (בעיקר דרים-וויבר ומובאבל טייפ, שסיפקו תוצאות נפלאות באנגלית) לא הצליחה לייצר טקסטים בלתי מבולגנים בעברית.
עד שעידו קינן, עורך המחשבים של NRG, סיפר לי שבחור בשם יניב רן הרטשטיין לקח את פלטפורמת הבלוגים וורד-פרס ותרגם אותה לעברית. קינן השיק איתה את בלוגו, וכך גם תומר ליכטש. "הפנקס הפתוח" של ליכטש היה הסנה הבוער שלי: הבנתי שמה שחיפשתי הגיע. עידוק שידך אותי לאחיו, אהוד, אז איש מחשבים ב-ICQ (וכיום המתחרה של אחיו בערוץ המחשבים של YNET), ובעזרת ידיעותיו ב-html הותקן והוקם הבלוג הזה בסוף 2005. התכנון שלי היה להשיקו ב-12 בינואר 2006, היום בו מלאו עשר שנים לפרסום המדור הראשון של "סינמסקופ" בדפוס, ב"זמן תל אביב". אבל ב-6 בינואר, כשכל המכונות כבר פעלו, רוב התקלות תוקנו, והבאנרים שעיצבה אשתי מוקמו בראש הדף והוטענה התוכנה שגורמת לכם לראות בכל כניסה פרט אחר מתוך אחת מעבודותיה, הרגשתי צורך לראות אם זה באמת עובד. ככה זה נראה. כעבור יומיים העליתי כבר פוסט ראשון באמת, שלחתי מייל לכל רשימת התפוצה שלי – שמכילה לא מעט עיתונאים – ויצאתי לדרך.
המטרה היתה כפולה: מצד אחד, להעלות לאינטרנט את עשר שנות ארכיון הביקורות שלי. מצד שני, לעשות שימוש במידע המגיע אליי אחרי שהמדור שלי כבר ירד לדפוס (אני כותב את מדורי ב"פנאי פלוס" בימי רביעי, שבוע לפני פרסומו, וסוגר אותו למחרת – הבדל מהותי מהימים ב"העיר" שבהם כתבתי מדור בראשון וסגרתי אותו בשלישי, כשההבדל בין הכתיבה לפרסום איפשר לי לשמור בידיי ידיעות ראשוניות, או למחוק אותן מהדפוס אם הן פורסמו לפניי, ובין לבין היו לי עוד יומיים של אפשרויות לתקן, לעדכן ולהשלים חומרים גם במדוריי השונים ב"עכבר העיר").
וכך אכן קרה שכבר בשבוע הראשון לקיומו של האתר העביר לי מקור שעובד אצל אחד המפיצים את כל טבלאות האקסל שבהן פורטו, לפי שבועות, הסרטים הקופתיים ביותר בישראל בדצמבר ובינואר. זו הטבלה שהמפיצים מסרבים בתוקף לשחרר לפרסום, והיא היתה בידיי. למרבה הצער, אותו מקור לא הצליח לחזור על ההישג, אבל מדי פעם אני עדיין מצליח להשיג נתוני קופה מקומיים שאף עיתונאי קולנוע אחר לא משיג. אני גם מאמין שלא ירחק היום שבו המפיצים בארץ יבינו שיש להם אינטרס לפרסם את הנתונים האלה, והם יהפכו לנחלת הכלל (ואז אני כמובן אאבד בהם עניין).
בשנה האחרונה אני מנסה ביני ובין עצמי למצוא את הפורמט שהכי כיף לכתוב ולקרוא בבלוג. ללקט לכם אייטמים מבלוגים אחרים, להביא לכם פרשנויות, התנצחויות, ניחושים ונבואות. פעם אני כותב פוסטים ארוכים מאוד המורכבים מהרבה אייטמים קטנים, ופעם אחרת כמה פוסטים קצרים ביום. באזור התגובות הצטברה קהילה של מגיבים די קבועים – חלק מהם תומכים ואוהדים, אחרים בזים ושוטמים באופן די מפתיע (ועדיין, אם מישהו שכל כך שונא את הבלוג ואת דעותיי מקפיד לבקר כאן מדי יום ולהשאיר תגובה זוהי עדות לכך שאני כנראה עושה משהו נכון), אחרים מגיבים במייל באופן פרטי, ונוספים מגיבים ברחוב תוך הוספת החתימה "קורא קבוע אך לא מגיב". תודה לכולכם, ואני מניח שחלק מכם גם מספרים לחברים על המקום הזה, כי מיום ההשקה הבלוג צומח מדי חודש. 24,000 יוניק יוזרים נכנסו בחודש המלא הראשון של הבלוג, 68,000 יוניקים נכנסו בדצמבר (דצמבר היה החודש החזק של הבלוג עם ממוצע של 2,400 יוניקים ביום, לעומת 800 יוניקים בחודש הראשון). עוד מספרים? פורסמו 330 פוסטים שלי ו-5,923 תגובות שלכם. בשנה הזאת נכנסו 527,370 יוניקים שצפו ב-2,370,128 דפים נצפים. בתום החודש הראשון הייתי במקום המיליון באלקסה, היום אני במקום ה-270,000 (לא שאני יודע מה זה אומר, אני לא מכיר אף אחד בסביבתי שמשתמש בסרגל של אלקסה, ובכל זאת זה נתון חביב שבטח אומר משהו. או שלא).
ואם גיליתם את האתר הזה רק באחרונה, כדאי לכם לדפדף אחורנית לפי חודשים או לפי נושאים (ראו בטור הצד השמאלי, כלפי מטה). יש כמה דברים ששווים קריאה מאוחרת. הנה כמה פוסטים מהשנה האחרונה שאני ממליץ לכם להשלים:
לייב בלוגינג: האוסקר בשידור בלוגי חי.
מאבק התמלוגים של איגודי היוצרים נגד הוט, שאחריו אני עוקב כעיתונאי אך גם כבעל עמדה ואינטרס. (המאבק הסתיים בניצחון לאיגודי היוצרים: הוט מסכימים לחתום על חוזים המבטיחים תמלוגים לבמאים ולתסריטאים. אבל המערכה לא הסתיימה, כי עכשיו יצטרכו היוצרים להיאבק באיגוד המפיקים, שלא מקבל את הסיכום בין הצדדים).
שבעה חודשים לפני שאני בוחר ב"בוראט" כסרט השנה אני מכריז על הופעתו של סטיבן קולבר בבית הלבן כ"סרט השנה". בשני המקרים מדובר בפסאודו-עיתונאי שמגיע להלל את חוסנה של אמריקה, אך בעצם מקניט את הבורות וחדוות המלחמה של העומדים בראשה (ואם לא ראיתם את הקטע הטלוויזיוני הזה, שנמשך 24 דקות, אתם פשוט חייבים).
אני, כמו עשרה מיליון מצופי יו-טיוב מתמוגג מכשרונה האדיר של ליטל מייזל, שהפכה מאז לידידה יקרה.
קובי אור, יוסי בנאי, דורון רוזנבלום, דוד פרלוב.
הסקופ שהקדים את זמנו כל כך שהוא עדיין לא קרה: ליה יוצאת, כתרי נכנס.
או.קיי, האייטם הזה דורש הרחבה. מה קורה עם זה, אתם שואלים? הו, אז הנה השפעתו של בלוג קולנועי קטן וחסר חשיבות על מוסדות גדולים: הידיעה הזאת אושרה והוצלבה על ידי כמעט כל הגורמים בגופים הרלוונטיים, והיא היתה מעין סוד ידוע לרבים בימים שלפני הפרסום. אך בעקבות הפרסום, שזכה לפולו-אפים בלא מעט אתרים ועיתונים, הצליחה ליה ון-ליר לעצור את המהלך עד שיובהר סופית מעמדה אחרי התחלופה, שכן היא מייסדת הסינמטק ולא סתם העומדת בראשו. לקראת סוף 2006 סומן ינואר 2007 כתאריך היעד לכניסתו של שחורי לראשות סינמטק ירושלים, אך אנחנו כבר בתוך ינואר וזה עדיין לא קורה. במקביל מחפשים בקרן הקולנוע הישראלי מחליף לשחורי, ושחורי עצמו מנסה ליצור אלטרנטיבות למקרה שסיפור סינמטק ירושלים יקרוס לבסוף.
אחד הסרטים הטובים ביותר שלא ראיתם השנה: "סיפור מריר מתוק".
השנה תורגם לעברית הספר "היצ'קוק/טריפו", שהוא בעיניי אחד הספרים הטובים על קולנוע שהודפסו אי פעם. בשנה האחרונה אני מלנקק לבלוג של טום סוטפן שמעלה את ההקלטות המקוריות של הראיונות שערך טריפו עם היצ'קוק ושמהן תומלל הספר. האזנה חובה.
יש כוכבים לא רק בקולנוע. ומהשנה יש אחד פחות.
פרסי אופיר: הנבואות והמלחמות. (ומי ניבא ראשון ש"אדמה משוגעת" יזכה?)
מי סיפר לכם ראשון שבוראט מדבר עברית?
מועדון הגנוזים (הסרטים שהמפיצים קנו, אבל בסוף לא הוציאו)
אני מגלה את "לאב" של הביטלס ומתאהב ב"נשיקה אחרונה" של בראף/גולדווין/האגיס.
"שמונה וחצי". וגם: מאחורי הקלעים של הרטרוספקטיבה לפליני, אחד האירועים הקולנועיים החשובים השנה בארץ (לצד "נחשים על המטוס", כמובן).
חשיפה ראשונה של כל המספרים והנתונים על עסקי הקולנוע בארץ.
20 שנה למותו של אנדריי טרקובסקי.
ועכשיו מתחילים את השנה השנייה.
מזל טוב.
תמשיך לפרסם מה שבא לך ולחנך את עמישראל ברזי הקולנוע. צריכים יותר מבקרים/בלוגרים שיודעים לכתוב לעומק גם על סרטים שלא אהבו ולא יוצאים במלחמת חורמה נגד כל סרט שקצת לא התלהבו ממנו.
עכשיו נשאר רק לראות מי יהיה הראשון שיקרא לך נרקסיסט. 🙂
רוה לפינגווין: אני מבטיח לפרסם ולחנך ולצאת במלחמות חורמה, ולהיות נרקיסיסט רק פעם בשנה.
מזלטוב! (יותר מדי ימי הולדת בזמן האחרון… P-; )
כנראה שאני מהמבקרים הראשונים פה, כי אני זוכר את הפוסט הראשון, וגם את מה שהיה בדומיין לפני שהגיע הבלוג. סינמסקופ הוא עדיין האתר הראשון שאני נכנס אליו בכל פתיחה של הדפדפן. אני מניח שכבר דיברתי כאן כמה פעמים על ההערכה העצומה שלי אליך ואל פועלך, אבל זה לא ימנע ממני לומר שוב שמאז שקראתי לראשונה את סינמסקופ ב"העיר" לפני כעשר שנים (אם החשבון שלי נכון, ולא הייתי מהמר על זה) הבנתי איך אפשר לכתוב על קולנוע ולהיות קריא, נהיר ומובן גם לחובבי קולנוע חובבנים וגם למקצועיים, וככל שאני הופך ליותר מקצועי – אני יותר נהנה. בקיצור – יופי של שנה נתת לי כאן, אני מחכה ומצפה לשנים הבאות.
ועכשיו למשהו שונה לגמרי – השבוע התקיים בקמרה אובסקורה פאנל בנושא זכויות יוצרים בטלוויזיה וקולנוע בהשתתפות דמויות מפתח במאבק (עמית ליאור, אסף פרץ וכו') ומולם נציג איגוד המפיקים, אסף אמיר. יש לציין שאמיר די שכנע בטיעונים שלו, אבל בסופו של דבר עמית ליאור היה זה שהכריז שהסכסוך הוא לחלוטין אישי, דבר שלצערי מתברר כנכון במאה אחוזים. למתבונן מהצד (עדיין) נראה שאין סיבה אמיתית לסכסוך הנוכחי בין המפיקים לתל"י, למעט חדוות התנצחות משני הצדדים.
מזל טוב!
(דרך אגב, למה פתאום ברסס רואים רק את התחלת הפוסט ולא את כולו?)
מזל טוב גדול, מהשכנה עם הדלת הירוקה.
תחזיק מעמד,למרות העומס והעול העצומים.
קבל מזל"ט גם ממי שרחוק מאוד מהלריע לך ולמרות שבד"כ אתה נוהג לשכור את פי
🙂
מזל"טים. זה הזמן לחזק את ידיך מול כל האומה ולומר שאני נפעמת מכך שהבלוג מעודכן על בסיס יומי. אי לכך, מגיע לך להיות נרקיסיסט אפילו יותר מפעם בשנה. לחיים.
מזל טוב יאיר, אני מחכה בקוצר רוח למגזין.
ועכשיו למשהו שונה לגמרי- ראיתי את מיס סאנשיין, סרט חמוד וקצת מתריד, לא יותר.
אבל אני מנסה להבין את סצינות הריקוד בסרטים- פעם כתבת על זה, כאשר יש סרט על משפחה/יחסים באמצע או סוף הסרט הגיבורים יתחילו לרקוד ואז אנו הצופים נבין שהם מתקשרים/אוהבים/התגברו על הבעיות, ובזמן האחרון אני יכול להריח את הסצינה הזו מרחוק, ולצערי הרב הן תמיד יעבדו עליי, תמיד אני יהנה מהם אפילו אם הסרט רע. (כגון ילדי CCCR).
אבל אני מתחיל גם להרגיש שהן הופכות לקלישאה, כמו במיס סאנשיין הקטנה בה לא הזוג רוקד אלה כל המשפחה ביחד רוקדים ואז זה נהפך למגוחך.
חשבתי שהטוקבק הזה היה שאלה אבל הוא יצא סתם הערה…נו טוב.
אף אחד לא שם לב שקולנוע הוד נסגר, או שסתם אין לכך התייחסות?
וכמובן, מזל טוב
הוד נסגר ? לא נראה לי, לפי אתרי האינטרנט יש בו סרטים השבוע כרגיל.
ומזל טוב ליאיר רוה.
גם אני מצטרף למברכים – מזל טוב גדול!
האתר הזה די חדש לי, ואני מאמין שביקוריי רק יהפכו תכופים יותר ויותר.
רוה –
אתה כן חלוץ בתחומך, ומי ייתן ומשאלת המגזין שלך תתגשם עוד בימינו!
לואן אריק-
לפי הבנתי מדבריך, התייחסת לסרט "ילדי CCCP" כאל "סרט רע"
רציתי רק לסנגר עליו כמה מילים, ולהסביר שמדובר בפרוייקט "גרינלייט" הישראלי(עלאק) ושהבמאי פליקס גרצ'יקוב היה נתון כל הזמן ללחץ מפיקים, שאמנם זה דבר שתמיד יש, אבל גרצ'יקוב, בהיותו צעיר בגיל וצעיר בנסיון, לא היה יכול לעמוד מולם. הסרט נראה, בסופו של דבר, כסרט "נטול כל סיכון". ככזה, אני לא יכול להגיד עליו שהוא סרט רע, מהסיבה שאין בו שום יומרות להגיד משהו ממשי. בסה"כ נסיון של YES לעשות קצת יחסי ציבור ולא לקחת יותר מדי סיכונים.
בכל אופן, אני רוצה לראות את הסרט הבא של גרצ'יקוב כדי לדעת אם צדקתי לגבי הערכת כשרונו או שלא.
He says the sun came out last night. He says it sang to him.
יאיר, סינמסקופ מצליח להיות השמש ששרה לנו, בזכות הידע, האסוסיאציות וההקשרים התרבותיים. תודה על האנרגיות והתעוזה. מזל טוב.
רוה לבאביק: ציטוטים מ"מפגשים מהסוג השלישי" הם כמו זר פרחים בבלוג הזה. תודה רבה.
מזל טוב, יאיר.
פעם הייתי קורא אדוק של "סינמסקופ", כשהיה עוד ב"העיר". עם פרסום הטור האחרון הבהיר יאיר שבכוונתו להעביר את הטור לאינטרנט, וביקש ממי שמעוניין להשאיר שם וכתובת דואר אלקטרוני במייל שלו. כך עשיתי – ושכחתי מזה. עד שלפני שנה קיבלתי מייל המזמין אותי להיכנס לאתר – ולא יצאתי יותר (מממ… יצא קצת "הוטל קליפורניה", לא ?). ככלל, אני מעדיף עדיין את הגרסאות הכתובות של העיתונים על אתרי האינטרנט (לפחות בכל הקשור לחדשות). המיידיות האינטרנטית פוגמת לפעמים בדיוק העובדתי. אבל אולי אם יאיר ישיק מגזין קולנוע אינטרנטי רציני, מעמיק ואינטראקטיבי, משהו בראיית העולם שלי ישתנה.
ולשאר כותרות היום :
ראיתי בסוף השבוע שלושה סרטים: הזניח מביניהם הוא "קוריאה", שהוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת הפסטיבלון האירי. סיפור אהבה בנאלי אבל יפה מוכשל על ידי במאי טירון שטועה בכמעט כל הטעויות האפשריות. ולמה ההקרנה היתה מ-DVD ? ולמה לא הודיעו שתהיה הקרנת DVD?(אולי הייתי מוותר על התענוג).
ישי קצ'לס כתב על "לה פמיליה" ברשעות מסוימת "תביאו מיקרוסקופ". יש בזה משהו. סרט קטנטן, חביב, שרק לקראת הסוף הצליח באמת לרגש אותי. בכל שאר הזמן הייתי עם חצי חיוך על הפנים. נהניתי יותר מהאווירה, ופחות מהסיפור . חלק לא קטן מהסרט מלווה בקריינות, שהזכירה לי את ההקדמה המאוד ארוכה של "אמלי", רק שכאן, הקריינות היא לא הקדמה, אלא היא הסרט.
ו…"בבל". נתחיל מהסוף: בשורה התחתונה, אהבתי את הסרט. הוא היה הרבה פחות בומבסטי ממה שחשבתי שיהיה, והבימוי היה חכם, יודע מתי ללחוץ ומתי לחתוך (לא מעט פעמים, רגע השיא נחתך). אבל…היתה לי הרגשה של רישול מסוים בתסריט. הקישורים בין הסיפורים מאולצים, כך שקיבלתי בעצם שלושה סרטים בכרטיס אחד. חשבתי, בהקשר הזה, על "מגנוליה" המופתי. גם שם הקישורים בין הסיפורים לא מחייבים, אבל עריכה גאונית, וקשר תימטי ברור בין כל הסיפורים הפכו את "מגנוליה" לסרט המצויין שהוא (וצילום…ובימוי…ומשחק, אבל לא על "מגנוליה"
אנחנו מדברים). היתה לי הרגשה שגיירמו אריאגה כתב תסריט קצת מרושל. הקשר התימטי בין הסיפורים ב"בבל" לא מובן מאליו (לפחות לא רגשית), והעובדה שהתסריט חופשי לנוע בזמנים בצורה לא לינארית נראתה הפעם הרבה פחות מתוחכמת (טוב, אחרי "21 גרם"…).
לא ממש מובן מה בראד פיט וקייט בלאנשט
(שרוב תפקידה מתמצה בזעקות כאב) עושים בסרט הזה. בראד פיט נותן הופעה טובה, אבל לא מספקת. הרגשתי כאילו מישהו עצר אותו מבאמת לשחק. שלושת הסיפורים יפים, מרגשים, אבל טוב מכולם, ובאמת-באמת מרגש הוא היפני. "בבל" בעיניי הוא סרט טוב, מומלץ, אבל אולי פרידתו הצפויה של הזוג איניאריטו-אריאגה תעשה טוב (לשניהם).
אני קורא נלהב של הבלוג ושל הטור של בעיתון. אתה כותב מדהים וכמעט תמיד קולע לטעמי.
מזל טוב. "סינמסקופ" הוא הבלוג היחיד שאני מקפיד לבקר בו מדי יום.
אני קורא קבוע של הבלוג שלך כבר בערך 10 חודשים ואני מאחל לך שתצליח להרים את הפרוייקט שלך מתישהו הוא נשמע תפור עליך לחלוטין, הוכחת שאין דבר בתחום הקולנוע שקטן עליך מלהתעסק בו: ביקורות כמובן, חרם המפיצים, חדשות, מאבקם של אנשי מקצוע (התסריטאים), פסטיבלים, איכות בתי הקולנוע, בלוגים ברשת, המתרחש התעשייה המקומית ועוד ועוד ועוד – כל החומר שהייתי רוצה לקרוא – מרוכז באתר אחד.
מזל טוב 🙂
מבחינתי הבלוג תמיד היה גלגול אחר של המדור המודפס שאותו נהגתי לקרוא במשך שנים. אז מבחינתי זה די תענוג לקרוא סינמסקופ כמה פעמים בשבוע, במקום פעם אחת.
האמת, וידוי: מאז עליית הבלוג אני כמעט לא קורא את המדור המודפס.
אתר מצויין, שתמיד יש מה לחפש בו, ותמיד יש בו עניין. יאיר זה שאתה כותב היקף תרבותי רחב מעשיר את חווית הקריאה באתר, בשבילי בעיקר ההתיסויות שלך לסרטים יותר ישנים ולאו דווקא לכל הסרטים שיוצאים מידי שבוע.( נהנתי במיוחד מתקופת פליני שהייתה באתר בעקבות הרטרוספקטיבה.)
פששששש…. סחתן עליך. אין ספק, ההתלהבות והידע הם שעושים את כל ההבדל. מזל טוב.
מזל טוב. כיף גדול לבקר כאן כל יום. בהצלחה בבניית האימפריה.
מזל טוב!! למרות שאני לא קולנוען בשום רמה וחיי עמוסים מאוד בד"כ, זה אחד משני הבלוגים היחידים שאני קורא באופן קבוע, ונדיר שאני מרפרף- it's simply too good. תודה על ההשקעה, השיתוף והתעוזה והמשך מוצלח!
אוהב, תמשיך…
המון מזל טוב. זו אכן מחווה מקסימה מצידך לפתוח את הבלוג בו אני מבקר כל כך הרבה ביום ההולדת שלי (ושל שרלוק הולמס).
מחכה בקוצר רוח לראות את הבלוג הופך לחלק באתר הקולנוע.
ושוב, כפי שציינתי בעבר, הביקורת שפירסמת לפני שנים על "קונטקט" היתה בשבילי אות לכך שיש כתיבה אחרת בארץ על קולנוע, כתיבה שתומכת במה שאני מתחבר אליו גם אם הוא (חס וחלילה) אמריקאי ומצליח. במשך השנים בהם כתיבתך מלווה אותי היו לנו הרבה חילוקי דעות (חד צדדיים), אך גם נחשפתי להרבה דברים חדשים והקריאה, גם כשלא הסכמתי עם מה שנכתב, היתה תמיד חוייה.
אני מאחל לך עוד המון שנים של כתיבה מוצלחת.
מזל טוב ליומולדת שנה! 🙂
אני מאוד אוהב את הגיוון בין פוסטים ארוכים ומעמיקים לבין חדשות או פרשנויות קצרות, וכל מה שבאמצע. אני חושב שאם הבלוג הזה היה מספק רק סוג אחד של תכנים (רק חדשות, או רק פרשנות, או רק ביקורות), לא הייתי נהנה בו כמו שאני נהנה בו כיום.
המשך כך, איש יקר. מי ייתן ובעל חסות כלשהו יציע לשלם לך כדי שתמשיך לעשות בדיוק מה שאתה עושה עכשיו.