05 ינואר 2007 | 01:45 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

השתול

סליחה שנעלמתי. החיים, יו נואו.

================

במדורי ב”פנאי פלוס” כתבתי השבוע על “אפוקליפטו” של מל גיבסון, מאותם סרטים שהם מרהיבים ומסוכנים לצפייה בה בעת. קראו כאן. האמת? אני די המום שהמפיצים שבחרו לגנוז את “הפסיון של ישו” הוציאו למסכים את “אפוקליפטו”. למעט העובדה שב”הפסיון” יש יהודים, מה ההבדל, מבחינה אידיאולוגית ואנושית, בין הסרטים? למה האחד טמא והשני כשר? אגב, אני חושב שהיה צריך להוציא בארץ את “הפסיון של ישו”, כשם שאני חושב שצריך לנגן את יצירות ואגנר בפילהרמונית. זה שמעלימים יצירות של אנטישמים מטווח הראייה שלנו לא מוחק את האנטישמיות עצמה. אז למה לא להתגונן מולה מתוך בקיאות והשכלה, ולא מתוך פחד והדחקה?

===============

תודה לפינגווין שהיה ערני על המשמרת ועידכן לגבי המועמדים לפרסי גילדות השחקנים והמפיקים. אכן, פרסי הגילדות הם כבר המנבאים המוצלחים והמדויקים יותר לקראת האוסקר. לא אגודות העיתונאים ולא גלובוס הזהב. כתבתי על כך בהרחבה שלשום למדורי הבא (שיתפרסם ביום רביעי, כמה ימים לפני טקס גלובוס הזהב). שימו לב, אגב, שאין כרגע ממש מוביל לזכייה באוסקר, אלא אם פתאום יצוץ זוכה אחד שיגרוף את כל הפרסים. אבל נראה לי שכל גילדה תיתן פרס למישהו אחר, ונגיע לאוסקר במצב של מירוץ פתוח לחלוטין. או, בעצם, זו משאלתי. שפעם אחת יהיה טקס מותח, שבו כלום לא צפוי. אה, אגב, “השתולים” יזכה באוסקר (ואני שומר על זכותי לשנות את ההימור שלי לקראת הטקס עצמו).

==============

וברכות ל-115 המאפרים ומעצבי השיער בהוליווד שהקימו השבוע את ענף האיפור בתוך האקדמיה האמריקאית למדעי ואמנויות הקולנוע. אני ישן טוב יותר בלילה ביודעי שתחום האיפור מיוצג היטב ובאופן שוויוני באוסקרים.

================

ראיתי השבוע אחלה סרטים. הוקסמתי מ”המרדף לאושר” של וויל סמית – קיטש אמריקאי צפוי, אבל עם תסריט שיש בו עומק מפתיע ונגיעה בניואנסים, ובימוי שהפתיע אותו בחדותו. השתוממתי מ”בובי” – סרט מפרך לצפייה ותמוה לחלוטין. עפתי מהכסא מ”המבוך של פאן” – שילוב בין דרמה פוליטית, אגדת ילדים וסרט פנטזיה. אחד הסרטים היפים והחכמים (והאלימים, למען השם) שראיתי באחרונה. ציחקקתי קלות מ”לילה מוטרף במוזיאון” של בן סטילר, שנראה כמו רימייק זהה ל”ג’ומנג’י”, אבל עם כמה בדיחות מוצלחות ועם מנת שמאלץ מזוויעה וכל-משפחתית באדיבות המפיק, כריס קולומבוס. והתמוגגתי מ”יוקרה” של כריסטופר נולן. שמעו, מדובר בקולנוען חכם להפליא, שאוהב להרהר לגבי המדיום בו הוא עוסק, וביוצר ממזרי מאוד. תענוג. ארחיב (בלי נדר) על כל הסרטים האלה לכשייצאו בארץ.

===============

כדאי מאוד לקרוא את כתבתו של דיוויד דנבי ב”ניו יורקר” המנסה למפות את מצב הקולנוע באמריקה ברגע זה (תוך התמקדות במוץ ולא בתבן – מכירות כרטיסים, תקציבי הפקה, אמצעי הפצה – או אותם דברים שהם בלתי נפרדים מהאספקטים האסתטיים והתימאטיים של הקולנוע, שכן הכלכלה והטכנולוגיה של הקולנוע גם מכתיבה את האסתטיקה שלו, והאופן שבו סרט מתקבל אצל הקהל גם אם היא אינה מעידה דבר על איכות הסרט עצמו, מעידה רבות על הקהל – ואלה דברים שמבקר קולנוע אמיתי אסור לו שייתעלם מהם כי סרט איננו יצירה נטולת קונטקסט שבקעה יש מאין, אלא מאמץ קולברטיבי הנמשך שנים ועולה מיליוני דולרים).
אז מה אומר דנבי? העובדות מדויקות וידועות כבר שנים (הפורמטים משתנים, הרגלי הצפייה משתנים, הוליווד מתייחסת לצעירים ולא למבוגרים, איכות בתי הקולנוע יורדת, עלות הפקת הסרטים מאמירה, האולפנים בהיסטריה) אבל הפרשנויות שלו נוטות להיות מיושנות ושמרניות מדי. האם שינויים הם דווקא דבר רע? גם אני מעדיף לראות סרטים המוקרנים על מסך גדול באולם אפל, אבל זו לא הדרך הבלבדית לצפות בהם. וזו לאו דווקא טרגדיה. נכון, לצפות באייפוד ב”לורנס איש ערב” זה לא רעיון טוב. וזו גם דמגוגיה בעייתית (שנשמעה מכיוון המבקרים שוב ושוב מאז המצאת הטלוויזיה). יש דברים אחרים שייראו נפלא על האייפוד.
אחד הדברים שאני מרבה לעשות הוא לעקוב אחר הכתיבה על הקולנוע בנקודות הצומת שלו, בעיקר ברגעי המשבר בו נכנסת טכנולוגיה חדשה או חלה מהפכה בהרגלי הקהל. תמיד הטקסטים האלה מלווים בקריאות של “אויה, הקולנוע מת”. כשהגיעו הסרטים המדברים, הסרטים הצבעוניים, הגיעה הטלוויזיה והומצא הסינמסקופ, נולדו המולטיפלקסים, האולפנים קרסו, ואז קמו לתחייה, הומצא הווידיאו הביתי, הגיעה אם.טי.וי, נכנסו הכבלים – בכל רגע כזה היה מי שאמר, “זהו, העסק מת, תשכחו מהקולנוע”. ויודעים מה? הוא לא. ויודעים עוד משהו? נעשים כעת סרטים ל-Imax ול-Ipod, ונדמה לי שבין האינטרנט, הדי.וי.די, בתי הקולנוע וערוצי הסרטים יש ברגע זה יותר אפשרויות זמינות לראות סרטים – את כל הסרטים! – מכל רגע אחר בתולדות הקולנוע. ולנו, כקולוניה נידחת ודלת משאבים, העידן של שינוע סרטים באופן דיגיטלי, במקום שינוע פיזי של סלילים כבדים, יביא לדעתי לפריחה אדירה דווקא של קולנוע איכותי, סינמטקי וארכיוני. חכו ותראו. דיוויד דנבי נאנח בייאוש אל מול הווידיאו-אייפוד? אני מחבק אותו בשמחה. זה כנראה עניין של אופי. אני שמח מטכנולוגיות חדשות, לא מבוהל מהן.

הנה פסקאות הסיום של הכתבה, שמביעה ערגה לעבר שמסתמן כמו העתיד. זהו חזון שאני מחכה שייושם גם בארץ:

The lobby contains a restaurant, a bar, and a book-and-gift shop. Before the movie, people hang out and have a drink or leaf through a hot new novel or a movie-star biography. The rest rooms are spotless, and the concession stand serves delicious coffee. All the seats are reserved, and they are plush, with plenty of legroom. The steeply raked auditorium is dark, and insulated from the sound of the other theatres in the same multiplex. Is this some sort of upper-bourgeois dream of the great good place? A padded cell for wealthy movie nuts? No, it’s an actual multiplex, the ArcLight, on Sunset Boulevard near Vine.
The idea of user-friendly theatres may be catching on. Sumner Redstone’s daughter Shari, the president of National Amusements, the family-owned theatre business, has vowed to convert half the lobbies of the chain’s hundred and nineteen theatres to social spaces with comfortable lounges, and to build more. Martinis will be served; newspapers and magazines will be offered. If theatres go in this Starbucks-plus-cocktails direction, the older audience might come back, with a positive effect on filmmaking, and the value of the movies as an art form and an experience could be preserved. After you are seated at the ArcLight, an usher standing at the front of the auditorium tells you who wrote and directed the movie and how long it is. He promises that he and another usher will stay for a while to make sure that the projection and the sound are up to snuff. There are no advertisements following his speech, and only four coming attractions. The movie begins, and you are utterly lost in it.

(ולשם השוואה, ויה ג’ף וולס: הכתבה הקודמת של “הניו יורקר” המכריזה על מותו של הקולנוע, שכתבה פולין קייל לפני חצי יובל, ב-1980. טקסט מאלף)

35 תגובות ל - “השתול”

  1. דניאל פאיקוב 5 ינואר 2007 ב - 6:08 קישור ישיר

    מדהים. פאולין קאל מצליחה ב-1980 לנבא את התמורות המרכזיות של תעשיית הקולנוע של העשור וחצי הבאים, ודנבי בקושי רב מתאר רק חלק קטן ממה שקורה ב-2006. איך אפשר לכתוב כתבה כל כך היסטרית ו*כל כך* ארוכה בלי להזכיר אפילו במשפט את אמאזון, נטפליקס או הורדות בלתי חוקיות מהאינטרנט? ולמה להמציא מחדש את הגלגל של תיאוריית “הזנב הארוך”, ועוד בצורה כל כך מעוותת וחסרת הקשר? מדהים.

  2. רז 5 ינואר 2007 ב - 9:15 קישור ישיר

    יש איפשהו ארכיון ביקורות של קייל? נראה לי קצת מוזר שהיא מסווגת את “האימפריה מכה שנית” כאחד משני הסרטים שהיה שווה לעמוד בתור עבורם בשנים האחרונות כשזכור לי שאת קודמו “מלחמת הכוכבים” היא שחטה. היא שינתה את דעתה מסרט לסרט?

    רוה לרז: הנה קייל על “האימפריה מכה שנית”:
    By far the most imaginative part of the STAR WARS trilogy. This middle, bridging film is chained to an unresolved plot and doesn’t have the leaping comic-book hedonism of the 1977 STAR WARS, but you can feel the love of movie magic that went into its cascading imagery. George Lucas kept the first movie hopping by cutting it into short, choppy scenes; Irvin Kershner, who directed this one, is a master of visual flow, and, joining his own kinks and obsessions to Lucas’s, he gave EMPIRE a splendiferousness that may even have transcended what Lucas had in mind
    והנה ארכיון של ביקורות הקפסולה שלה (לא הביקורות המלאות, רק התקצירים מדפי הכרוניקה של ה”ניו יורקר”).

  3. עידן 5 ינואר 2007 ב - 10:31 קישור ישיר

    יאיר: ראיתי וראיתי וראיתי וראיתי לפני כולכם ובחינם, איזה כיף לי ואיזה באסה שאתם לא אני ואיזה מזל שאני לא אתם!

  4. דואל 5 ינואר 2007 ב - 12:22 קישור ישיר

    עידן – איזה מזל שאני לא אתה, זה בטוח.
    איך אתה עובר את הימים עם כל כך הרבה מירמור? יא אלוהים…

  5. גיא 5 ינואר 2007 ב - 12:24 קישור ישיר

    גם אני ראיתי את יוקרה. זה היה הסרט שהכי חיכיתי לו לאחרונה וכגודל הציפיות כך גודל האכזבות. אז נכון, הוא קולנוען נורא מוכשר, ויש בסרט התייחסות למדיום, אבל כסיפור הוא כל כך בעייתי

    ס פ ו י ל ר

    היופי בקסמים הוא שלא משנה כמה הם מדהימים הם עדיין אשליות. (כמו הקולנוע). מה הטעם בקסם אם הוא על טבעי? אז נכון שבשלב הזה הוא כבר לא קוסם אלא אדם מטורף שמונע על ידי הנקמה אבל עדיין. וכל סיפור האחים הזהים. האם באמת מרגישים בסרט שיש סיבה להקרבה האדירה שהם מקריבים? והפתרון של אשתו של בייל, האם ההסבר למה שהיא עושה מספק מספיק?

    לדעתי אותם בעיות קיימות גם בממנטו המוערך יתר על המידה. לעומת זאת בטמן מתחיל בעיני הוא סרט מושלם. המופרכות התסריטאית מתאימה לסוג כזה של סרט ולכן שם זה מקסים.

    חוץ מזה, אני מסכים לגבי “המבוך של פאן”
    וממליץ מאוד על “גיבורי הדגל” שהוא נפלא בעיני.

  6. הפינגווין 5 ינואר 2007 ב - 12:24 קישור ישיר

    בעניין הגילדות, נראה לי שהמפיקים והבמאים ילכו עם סקורסזה (כשהשאלה שהכי מעניינת אותי היא האם תהיה מועמדות לגרינגראס, קוארון, או דל טורו). השחקנים יכולים להפתיע עם מיס סאנשיין או בבל, אבל אני מנחש שיתנו את פרס האנסמבל לדרימגירלז. התסריטאים יתנו כנראה את פרס התסריט המעובד לשתולים, אבל מעניין במי יבחרו לתסריט המקורי הטוב ביותר: בבל? מיס סאנשיין הקטנה? המלכה? לחזור?

  7. ליאור 5 ינואר 2007 ב - 13:46 קישור ישיר

    יאיר, לא כל כך הבנתי אם הערתך לגבי גילדת המאפרים ומעצבי השיער נאמרה בציניות או לא.

    גיא, לגבי “יוקרה”, אני חושב שהסרט מדבר על אובססיה ושאפתנות ונקמה, מהבחינה הזו, ניתן להבין את מעשי הדמויות. לעומת זאת, זה לא ממש תורם להזדהות איתן, ולכן הסרט נותר מרתק מבחינה אינטלקטואלית אבל קר מבחינה רגשית. (זאת הבעיה עם סרטי נקמה ואובססיה, נושאים שחביבים מאוד על נולאן).
    בכל אופן, זה סרט שעבורי לפחות מצריך צפייה שניה כדי לנסח דיעה סופית, אבל אין ספק שכריסטופר נולאן הוא להטוטן קולנועי מהשורה הראשונה, אם לא שום דבר אחר.

    והערת שוליים: היה מעניין לראות את מייקל קיין וכריסטיאן בייל שוב ביחד ובסרט אחר לגמרי, למרות שהיו להם רק מעט סצנות משותפות.

  8. איתן 5 ינואר 2007 ב - 14:03 קישור ישיר

    ובינתיים…אורי קליין, בביקורת מאוד מעניינת ומנומקת על “אפוקליפטו”, נופל לפח שמבקר ותיק שכמותו לא היה צריך לתוכו, ובפיסקה האחרונה לא מתאפק מלהכניס “קטנה” למל: “לא הזכרתי עד כה את התקרית שבה גיבסון היה מעורב ב-28 ביולי…היא לא ממש רלוונטית לסרט…אך אי אפשר שלא להזכיר את העובדה שגיבסון איננו הבמאי הראשון שנמשך דווקא לעשיית סרטים על תרבויות אקזוטיות, אבל הן משמשות לו כמסווה לתיעוד הסטורי או אנתרופולוגי של התרבות המערבית. קדמה לו לני ריפנשטאל”.

  9. גיא אורבניאק 5 ינואר 2007 ב - 14:03 קישור ישיר

    הבמאים יתנו את הפרס לסקורסזה,זה כבר ברור והוא גם יזכה סופסופ באוסקר ויוכל לנוח על משכבו בשלום…
    קוארון ודל טורו לא יקבלו מועמדות
    מי שיקבל מועמדות מלבד סקורסזה הוא המקסיקני השלישי,אינאריטו ,איסטווד,פרירס וקונדון,עם אפשרות לגרינגראס להיות מועמד במקום קונדון,פרירס או איסטווד.(אבל איסטווד בכל זאת יהיה מועמד)
    יש אפשרות שגם דייטון/פאריס יהיו מועמדים (מיס סאנשיין מופיע בכל הגילדות בינתיים) אבל כנראה שלא.
    השחקנים יתנו את פרס האנסמבל ל”שתולים”.
    גם התסריטאים יתנו את התסריט המעובד ל”שתולים”
    ואחרי כל זה כנראה ש”השתולים” יזכה גם באוסקר

  10. ג'ק 5 ינואר 2007 ב - 15:16 קישור ישיר

    ספוילרים ליוקרה:

    היוקרה לטעמי הוא סרט מצויין אך אולי מעט מבולגן. אך כל הבאלגן בו הוא מאד מכוון ומדויק. פרדוקס מעניין לא?
    האופן שבו נולאן מהתל בצופה הוא נהדר, מזכיר מעט את היכולות שהראה סינגר בחשוד המיידי, יש הרבה מאד טוויסטים אך רובם לא ממש חשובים, המרכז של הסרט הוא לא הקסם, כאקט קולנועי, אלא האובססיביות של האמנים. נולאן בעצם פורש בפנינו שני סוגים של אמנים, האחד הוא המעתיק, המשחזר, האמן הממחזר את מה שכבר נעשה רק בצורה יותר נוצצת וזוהרת, לעומתו האמן המוחלט. האמן אשר מקדיש את חייו,( גופו ורוחו) לאומנות והוא משיג את הסיפוק מאומנות עצמה, בעוד האחר שיג את הסיפוק מההכרה שהוא זוכה לך, ושני האנשים האלה מתחילים להאבק על המניע הצודק, וזה נמשך עד שהמאבק הופך למאבק על כוח ואובססיה.
    נולאן עושה בסרט משחק זהויות מעניין שמתחיל בכפילים, אך יותר ויותר נמשך לכוונים אחרים. אקט השכפול בסרט מתחיל להעלות את שאלת נשמה של האמן, הנשמה המפורקת שלו בין היצירה לחיים, בין השכפול למקור.
    נולאן הוא וירטואוז קולנועי, הוא גורם לצופים לחוש מה שהוא רוצה שם יחושו, ומעבר לזה בסרט יש שניים משחקנים המוכשרים של דורם כרייסטיאן בייל ויו ג’קמן ( אין ספק שג’קמן הוא המוכשר והטוב ביניהם), עוד עובדה שחשבתי עליה רק לאחר שקראתי את אחת התגובות כאן היא זה שטוענים שסרט הו עקר גשית, אני חושב שהוא לא עקר אלא פשוט הוא באמת מביא למסך שתי דמויות שאין ביניהם הדל בין טוב ורע, אתה מזדהה אם שניהם, שונא את שניהם, הם לא טובים ולא רעים, ובאמת שנולאן לא מכוון אותנו לאהוב אחד יות מהשני וזה לא ראיתי מעולם בסרט אמריקאי.( אולי רק ספרות זולה)

    ואנטי חושב שהשורת סיום של הסרט אומרת הכל, אנשים חושבים שהיא מברת על קסם, אך מבחינתי היא מדברת על מחיר האובססיה, אנחנו לא רוצים לדעת את האמת, לא את האמת של הקסם, אל את האמת בנוגע לכל הדברים שכרוכים בקסם, כל הרוע, הקושי, החשיבה, האובססיביות, אנחנו רק רוצים בידור, אך נולאן לא מוותר לנו, הוא רוצה להראות את הכל.

  11. אורון 5 ינואר 2007 ב - 15:29 קישור ישיר

    מר רוה, יש לי הצעה, אם אתה מוכן לשמוע:
    קודם כל, אהבתי את הביקורת שלך ל”אפוקליפטו” שהייתה מדוייקת לטעמי. אני בעצמי ראיתי שני סרטים רעים ורק אחד טוב השבוע – “היוקרה” שהיה וואו!!!
    אבל אני סאקר של נולאן אז דעתי בטלה…
    אני גם חושש שהמערכת לא תשאיר לי ברירה חוץ מפנייה לפיראטיות, בכדי לראות כבר את “המבוך של פאן”!
    ההקדמה שלי התארכה, אז ההצעה עצמה בהודעה נפרדת…

  12. אורון 5 ינואר 2007 ב - 15:30 קישור ישיר

    ולעניין:
    שמתי לב שהרבה מהקבועים פה נהנים להשתעשע בהימורים כאלה ואחרים, על טקסי וחלוקות הפרסים שבדרך. גם אתה עצמך עשית זאת לא פעם.
    אז למרות שאני חדש פה, הרשה לי להציע למסדר את ההימורים האלה. אני מדבר על מעין תחרות (חסרת פרסים כספיים , כמובן) שבה יוכל כל המעוניין למלות טופס דמוי טוטו, ולהמר על זהות המנצחים, למשל בטקס “גלובוס הזהב” המתקרב.
    זה יוסיף עניין לטקס הארוך תמידית הזה, וההימורים עצמם הם לשם הנאה בלבד!
    אני מתנדב להכין את הטפסים (נראה לי שאפילו טבלת אקסל יכולה לעשות את העבודה), אנשים יורידו אותם, ימלאו וישלחו העתק. כך יהיה ניתן לבדוק אותם.
    אתה ידוע כיוזמתי מאוד בתחומך (פרס הפוליצר/ראזיסקופ לאחרונה, או ליל האוסקר של 2006), ולכן בוודאי תכבד יוזמות של אחרים. כמובן שאם כל הרעיון נראה לך ילדותי, או סתם לא שייך, בטוחני שתכבד אותי בתגובתך, לאור העובדות שציינת.
    לשיקולך, שאר החברים מוזמנים להגיב ו/או לקטול אותי.

    רוה לאורון: קרא את הפוסט הזה וחזור אליי במייל אם כישורי ההטמ”ל שלך יכולים לסייע לי.

    .

  13. רז 5 ינואר 2007 ב - 16:23 קישור ישיר

    לקול נעדרי – איש אינו מכריח אותך לאכול חזיר, כפי שאיש לא היה גורר אותך בכוח לבית-קולנוע בו מוקרן “הפסיון”, לו היה בית קולנוע כזה בארץ.

  14. קול נעדרי 5 ינואר 2007 ב - 16:23 קישור ישיר

    למי שהחמיץ.

    אני לא אוכל חזיר. ז”א אפילו שאני יודע שהעלמת/הדחקת טעמו של החזיר מחיכי לא מונעת חזירות, עדיין אני לא חושב שאני צריך לאכול חזיר כדי להשכיל ולהיטיב להתגונן מפני חזירות. עניין של עקרון.

  15. קול נעדרי 5 ינואר 2007 ב - 16:59 קישור ישיר

    לרז.

    במקומך הייתי מנסה להבין את הנאמר לפני שהייתי ממהר לרפלקס אמירה שחוקה שרק אלוהים יודע הקשר שלה לעניין. בכל מקרה אף אחד גם לא מכריח אותי לצרוך הירואין ועובדה היא שבינתיים אני יודע להדיר ידי מהמזרק.. מה אתה אומר על זה?

  16. ליאור 5 ינואר 2007 ב - 17:06 קישור ישיר

    ג’ק, ניתוח יפה מאוד של “יוקרה”.

    לגבי מעללי גיבסון: אני בדעה ש”הפסיון של ישו” הוא סרט הרבה יותר דתי מאשר אנטישמי. עם זאת, אני חושב שלמל גיבסון יש כמה שדים רציניים לגרש, ואני חושב שככל שהוא מזדקן עולים לפני השטח דברים שהיו שרויים אצלו שנים בתת ההכרה. אחרי הכל, האיש גדל בבית קתולי הדוק תחת אב אנטישמי. אני לא מאמין שהוא היה אנטישמי תמיד בדעותיו ורק הסתיר את זה מכולם בהוליווד במשך שנים ארוכות, בעוד עובד עם ריצ’רד דונר היהודי על חמישה סרטים מצליחים.
    כבר אמרו לפניי: כל העניין הזה די עצוב. כישרון גדול, אישיות בעייתית בלשון המעטה. בעיקר בתחום השואוביזנס.
    כן, יש לו בעיה, ויכול להיות שסרטיו מהשנים האחרונות הם איזושהי דרך להתמודד איתם.
    למרות זאת, אני לא חושב שניתן לעשות קורולציה ישירה בין יצירת סרטים ברוטליים לבין אנטישמיות ופשיזם של היוצר עצמו (אם זה מה שניסית להעביר בביקורת שלך, יאיר. לא ממש ירדתי לסוף דעתך. אגב, במאמר יש טעות מביכה מעט שמייחסת את “גברים במלכודת” לג’ון שלזינגר במקום לג’ון בורמן. מקווה שזה לא הודפס…)
    מה נגיד על פול ורהובן? יש מספיק דוגמאות לבמאים ברוטליים שאינם בהכרח אנטישמים או קסנופובים, למיטב ידיעתי.
    בסופו של דבר, אני לא באמת יודע אם הוא מחזיק בארון שלו צלבי קרס או לא, מה שבטוח זה שגיבסון הוא קתולי אדוק ותמיד היה, עובדה שבעבר היוותה גורם הרבה פחות בולט בהתנהלותו האישית והמקצועית.

  17. רז 5 ינואר 2007 ב - 17:18 קישור ישיר

    לקול נעדרי: אם לא הבנתי אותך, אתה מוזמן לבאר. האם אנלוגיית החזיר שלך *לא* נערכה בתגובה לטענה של יאיר לפיה היה צורך להקרין כאן את “הפסיון של ישו” ולו כדרך להתמודד עם האידיאולוגיה של הסרט הנ”ל? כי אם זו אכן היתה כוונתך, הרי שהתגובה שלי הולמת לחלוטין, סבורני.

  18. חתום למחיקה 5 ינואר 2007 ב - 17:29 קישור ישיר

    אני רק יכול לדמיין איזה “מי שברך” ואיזו חגיגה היתה מתחוללת בבללוג הזה אם מקולמוסו של אורי קליין היה נפלט שג’ון שליזניגר הוא שביים את “גברים במלכודת”

  19. ליאור 5 ינואר 2007 ב - 19:29 קישור ישיר

    לא היתה מתחוללת שום חגיגה. גם אם אורי קליין היה כותב את זה, היה ברור שמדובר בחוסר ריכוז ולא בחוסר ידע. והביקורת שהושמעה כאן נגד אורי קליין לא היתה קשורה לטעויות עובדתיות כאלו או אחרות שביצע בכתיבתו.

  20. גיא אורבניאק 5 ינואר 2007 ב - 20:28 קישור ישיר

    אני בעד ההצעה של אורון
    זאת הצעה מצויינת לגמרי
    כבר יותר מ-10 שנים שאני מתעסק בניחושים (למרות שהגועל הנפש ההתרסקותי של שנה שעברה כמעט והוציא אותי מכל העניין )

  21. גילעד 5 ינואר 2007 ב - 20:53 קישור ישיר

    לגיא:

    ספויילר ל”יוקרה”

    האם מבלי משים השתמשת במילה “אחים”, או בכוונה? כי אם בכוונה, הרי שאו שאתה לא הבנת מה שהלך שם, או שאני – מדובר בשכפול, לא באח.

  22. גיא 5 ינואר 2007 ב - 22:25 קישור ישיר

    הניתוח של יוקרה אכן יפה מאוד וכבר כתבתי קודם שמבחינת העיסוק במדיום הקולנועי כאמנות הוא יפה אך עדיין כצופה הוא השאיר אותי מאוד ממורמר על הסיפור.
    משהו שם לא עבד לי ואם אצא מנקודת ההנחה שהוא רצה להגיד בדיוק את מה שג’ק הסביר כל כך יפה אז הוא בבעיה מבחינתי, כי בשם העברת הרעיונות הוא איבד לגמרי (מבחינתי) את ההגיון הסיפורי ואת הדמויות. הכל הרגיש לי מבחינת הסיפור מודבק בשביל לשרת מטרה וזה שיבש לי את ההנאה מהסרט.
    אבל שוב, באתי עם ציפיות כל כך גבוהות שסביר להניח שאני צריך לצפות בסרט שוב.
    יש משהו במופעי הקסמים של התקופה ההיא שמהווים, לדעתי, רקע קסום לסרטים, וקצת חבל לי שגם אמן האשליות (שהוא סרט חמוד מאוד) וגם יוקרה ממסמסים את הקסם שהיה למופעים המרהיבים והיצירתיים הללו בתקופה הספציפית ההיא, לטובת טוויסטים בעייתיים. הקטעים הטובים בסרטים אלו (לטעמי) הם הרגעים שבהם הסיפור מתרכז בתהליך האמנותי של ההופעה עצמה והשפעתה על הקהל, כיוון שברגעים של הקסם, כשהקהל משתאה גם אנו הצופים משתאים ורמת האשליה הגבוהה שהגיעו אליה הקוסמים בתקופה ההיא מתאחדת עם האשליה המופלאה שהגיע אליה הקולנוע. כפי שאומרים בסרט יוקרה, ברגע שהקהל יודע איך הקסם מתרחש הוא חדל לעניין, וקסמם של שני הסרטים בעיני מתעמעם כאשר בסופם אחד נפתר בטוויסט בינוני והשני בפתרון בעייתי שבעצם מוותר על הרעיון היצירתי, כי ברגע שהדברים אינם אשליה כי אם מציאות על טבעית הם הרבה פחות מעניינים ולא ממש דורשים יצירתיות. אז אולי זה תורם לרעיון, אבל לא לסיפור.
    וחוץ מזה, אם בא לכם לקרוא ספר נחמד על מופעי הקסמים הללו, אני ממליץ על הספר “קרטר מנצח את השטן” של גלן דייויד גולד. ספר מהנה מאוד שודאי יהפוך לסרט מתישהו.
    וחוץ מזה (באמת אחרון) ממש כדאי לקרוא את “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקלי” של מייקל שייבון. מדובר ביצירת מופת שתהפוך בקרוב לסרט בבמויו של סטיבן דאלדרי (שביים את בילי אליוט ואת השעות) ואין סיכוי שיצא מזה סרט שאפילו מתקרב לעושר של הספר. אז תעשו לעצמכם טובה.
    לילה טוב

  23. ג'ק 6 ינואר 2007 ב - 17:13 קישור ישיר

    זה קישור לראיון משותף של שלושת הבמאים המקסיקנים הגדולים בדורם( דל טורו, קוארון, אינרטו) מעניין מאד!

  24. סטיבי 6 ינואר 2007 ב - 17:33 קישור ישיר

    בלי מילים.

  25. עופר ליברגל 7 ינואר 2007 ב - 8:44 קישור ישיר

    לגילעד:

    ספוילר ל”היוקרה”:

    גם ךדעתי מדובר באחים, אם כי אני לא בטוח, ישל כך כמה סיבות:
    -כבר בשלב מאוד מוקדם של העלילה שרה אומרת שיש ימים שהוא אוהב אותה ויש ימים שלא, זה עוד לפני בואו של טסלה לתצוגה (ואם אני לא טועה, גם חתיכת האצבעות לפני זה)
    – לא סביר שהיה לו את הכסף לשלם לטסלה על מכונה, טסלה לא מבין איך המכונה עובדת רק עד שלב יותר מאוחר, לא סביר שיושג שכפול בדרך אחרת
    – הוא קוסם, לא מדען. בניגוד שדלטון, הוא מאמין מאוד בתואר של הקסם כאחיזת עיניים שלא מתגלה ובהקרבה עצמאית על חשבון החיקוי והעשייה בגדול יותר. אם גם הוא שכפל את עצמו זה פוגע בהבדלים בין השניים.

  26. עידן 7 ינואר 2007 ב - 10:08 קישור ישיר

    לא קל, דואל, לא קל. אבל עד שאני ויאיר נשב זה לצד זה בהקרנות לא אנוח ולא אשקוט.

  27. אורון 7 ינואר 2007 ב - 10:50 קישור ישיר

    סקופ מטורף!!!
    עידן מוכן שישבו לידו בקולנוע! ואני מצטט “שאני ויאיר נשב זה לצד זה בהקרנות “. עידן אתה מתרכך, וזה לא מתאים לך. מה עם איזה כיסא מפריד?

    ובקשר ל”יוקרה”: (ספוילרים מן הסתם!)
    לכל מי שלא הבין – בורדן (כריסטיאן בייל) הוא שני אחים תאומים מלידה, ולא משוכפלים.
    בראייה לאחר פוזרו המון רמזים לכך, ומפאת האורך לא אציין את כולם. אבל אין כאן מקום לדעה אישית – זה פשוט ככה: בורדן אומר במהלך הסרט שהוא תיכנן את הקסם של “האיש המשולח” מילדותו! השוס האמיתי בגילוי התאומים הוא שהם “חיים את המופע שלהם” בצורה המדהימה ביותר, ולכן הפיתרון הזה נראה לי מספק ולא נדוש…אבל הבטחתי כבר שאני לא אביע דעה על הסרט כי אני לא אובייקטיבי……….

  28. עידן 7 ינואר 2007 ב - 11:01 קישור ישיר

    אורון, בשביל הקרנות חינם אני מוכן שיישבו עלי!

  29. אורון 7 ינואר 2007 ב - 21:01 קישור ישיר

    סקופ נוסף!!!
    עידן שבדרך כלל מסתייג מהומואים, מוכן לבחון את מיניותו ולסכן את גבריותו, הכל בשביל לראות סרטים בחינם – ושוב אני מצטט: “אני מוכן שיישבו עלי”…

    עידן, אתה חייב לבוא איתי להקרנת עיתונאים הבאה!
    אתה היחיד שתמיד מצליח לבדר אותי באתר הזה!!

  30. גונקל 7 ינואר 2007 ב - 21:17 קישור ישיר

    אני בטח ארחיב על במה אחרת וכשאצליח להשתיק את קולות הייסורים שוצעקים לי בראש ברעש נורא, אבל רק רציתי לציין לפני שהתחושה תקהה ש”אפוקליפטו” היה כנראה הסרט הגרוע ביותר שראיתי מאז “קומפוט נעליים” של גראנד מאסטר יהודה ברקן. והוא לפחות היה מבדר בטראשיותו. ובאמת שבאתי פתוח. אקשן ראוי? קולנוע וירטואוזי? וור דה פאק?

  31. חתום למחיקה 8 ינואר 2007 ב - 1:51 קישור ישיר

    עניין תמוהה..

    יש איזה אורון אחד שמתחיל לכתוב בהיסוס מה ומעיד על עצמו שהוא “חדש כאן”..
    כמה דקות אח”כ מתברר שהחדש הזה בקי בכל הגיגי עידן מבראשית.
    תסכימו שהמטרמופוזה הזו שמתרחשת אצל אורון במהירות כזו רצחנית היא קצת חשודה.

  32. עידן 8 ינואר 2007 ב - 11:21 קישור ישיר

    אורון, אל תיסחף, זה היה דימוי!

  33. גילעד 8 ינואר 2007 ב - 14:32 קישור ישיר

    לעופר: ספויילר ל”יוקרה”-

    אני מודה שעקב הזמן שעבר מאז צפיתי בסרט (בשבוע שבו עלה בארה”ב) אולי אני לא מדייק, אבל אני די סגור על כך שמדובר בשכפול.

    טסלה בנה שתי מכונות, השניה עבור דמותו של יו ג’קמן (אתה רואה, אפילו את שמות הדמויות שכחתי), כלומר מישהו היה צריך להשתמש בראשונה, מה עוד שאם אינני טועה יש אפילו משפט כמה שיחות שמהן עולה בבירור של(דמות של) כריסטיאן בייל ולטסלה היו מפגשים קודמים.

    אלמלא היה משכפל עצמו, לא היה כריסטיאן בייל מצליח להסביר לעצמו כיצד יו ג’קמן מבצע את הטריק הזה ו/או היה נדהם הרבה יותר לכשהיה מגלה.

    קצת קשה להחביא אח תאום במשך רוב חייו ולהתחיל להחביא אותו רק כשאתה מבוגר.

    רוה לגילעד: חוששני שעליך לראות את הסרט שוב. פספסת משהו.

  34. אורון 8 ינואר 2007 ב - 17:32 קישור ישיר

    אני מסכים עם חתום למחיקה!
    הטענות שלו מעלות קונספירציה מעניינת.
    ואני תמיד בעד קונספירציות. אז יש לי אחת משלי:
    עידן וחתום למחיקה – זה אותו בנאדם!
    סתם, נו, פשוט ראיתי סרט של גיא ריצ’י אתמול….

    וברצינות:
    אני באמת די חדש כאן, אבל את ההגיגים של עידן קשה לפספס. בניגוד אלייך ואליי, מר למחיקה, שמבקרים באתר הזה פעם ביום בערך – עידן תמיד פה!

    אבל אני מסכים איתך שזה עניין תמוהה-מוהה-מוהההההה…..
    פשוט אחת התגובות הזכורות ביותר שקראתי פה הייתה שלו ונגעה (או בעצם לא נגעה…) להרגלי הצפייה שלו, ולהסתייגותו מאוכלוסיה מסויימת. התפתח דיון ארוך בנושא, אל תשאל…


השאירו תגובה