קופצים לבריכה. מה יש לראות החל מהיום בפסטיבל ירושלים?
מתוך "לב לא שפוי" של סקוט קופר (לחצו להגדיל)
פסטיבל הקולנוע בירושלים – מהדורה מספר 25 – יפתח הערב. עופר מתן מ"עכבר העיר" כבר ראה את סרט הפתיחה, "נקודת איסוף", והוא עדין איתו, וכותב "'נקודת איסוף' אינו סרט שואה שאומר משהו על ההיסטוריה היהודית ועל מלחמת העולם באופן שטרם נאמר בקולנוע".
אבנר שביט כתב ב"וואלה" רשימה של סרטים שמסקרנים אותו לצפייה בפסטיבל. רשימה מעולה, שאכן מצליחה לעורר סקרנות אצלי מכמה סרטים שלפני כן די טסו לי מתחת לרדאר. כמו "קח אותי בבקשה", "רעל האהבה" ו"האושר שלי", שרשימתו של שביט עשתה לי חשק לראות אותם. מה שכן, חלק מהסרטים אני כבר הספקתי לראות ואני יכול להוסיף את הטלגרפים שלי: "רהיטים זעירים" מקסים. "דוקטרינת ההלם" מאכזב מאוד.
וסוף סוף ראיתי את "לב לא שפוי" של סקוט קופר, ששוט ממנו מעטר את ראש הפוסט. איזה סרט מקסים ויפה ומרגש. הוא לא מורכב ולא מתוחכם. הוא למעשה פשוט מאוד. אבל הוא עדין וטוב לב, ואת כל הרגש שלו הוא מצליח להעביר באמצעות השירים. וחוץ מזה, זה בכלל "רגעים קטנים של חסד" בכיכובו של "ביג לבובסקי". שני הסרטים האלה זוכים למחווה בסרט.
ועקבו גם אחרי הדיווחים של איתן מקרלובי-וארי, שמופיעים בתגובות של הפוסטים הקודמים. הוא כותב שם לא מעט על סרטים שבחלקם יגיעו להקרנות בפסטיבל בירושלים. כמו "לב לא שפוי" הנ"ל, או "חיים בזמן המלחמה" של טוד סולונדז, או "השעה הכפולה".
וזה הזמן להצטרף לטוויטר של "סינמסקופ" אם אתם עוד לא שם. הדיווחים שלי מפסטיבל ירושלים יתחילו, אני מניח, ביום ראשון בצהריים. אבל בטוויטר הם יהיו רבים ומעודכנים יותר ורק אחר כך הם יגיעו לבלוג. אז לדיווחים בזמן אמת: טוויטר.
סרט שראיתי ומאוד מאוד אהבתי, אבל לצערי לא ממש מצאתי אותו באף אחת מההמלצות (חוץ מההמלצות שלי שתעלנה במהלך היום) הוא "תא 211" הספרדי, סרט חזק, מותח, אומנם צולם בוידיאו (ורואים את זה) אבל מחזיק מעמד ואת הצופה על קצה הכיסא. מאוד לא מסחרי, מאוד לא קל, אבל ממש אחלה.
במקום להיעלב שלא יאיר ולא אלון קראו את רשמיי מן התוכניה, אתן לינק 🙂
ויאיר, זו המהדורה ה-27 של הפסטיבל, לא ה-25….
ואם אני כבר כאן – אז מי מגיע לפסטיבל? ומתי?
חחחח, צודק צודק אורון, סליחה, בירה ראשונה על חשבוני בירושלים 🙂
זה רק אני, או שהאינדירה גנדי הזה הפך למטרד כאן בבלוג? יאיר, אי אפשר לסלק אותו? כאילו, הוא לא טרול או משהו, אני לא יודע אפילו איך להגדיר אותו בדיוק. איפשהו בין כאב עיניים לבדיחה לא מוצלחת. ללא ספק אחת התופעות היותר ביזאריות שחדרו לבלוג הזה. התגובות שלו משאירות אותי עם חצי חיוך מבואס כזה, כאילו אני יודע שהייתי אמור לצחוק אבל לא הצלחתי. קצת כמו הסרטים של ווס אנדרסון.
גם אני בדעה שגנדי הפך נודניק
JNH,זה לא רק אתה. זה באמת מטרד.
בכל מקרה, קניתי כרטיסים ל-Predators לשבת ב-3. עלה $13 הכרטיס, לא יאומן, לסתם הקרנה דיגיטלית רגילה. אבל אז נפרדתי מ-$19 הכרטיס ל- Inception ב-17/7 ב- Lincoln Center IMAX. במרץ שילמתי $18.5 הכרטיס ל- Alice in Boringland של ברטון באותו IMAX, בדיוק כמו Avatar שלושה חודשים קודם. לא Predators ולא Inception הם ב-3D אז מאיפה המחירים האלה, לא ברור.
נעלבתי. אני אוהבת את ווס אנדרסון. חוץ מזה, מה כל כך נורא באישה זקנה כמוני שמנסה לתפוס קצת ראש עם חבר'ה צעירים, עליזים ותוססים כמוכם?
גם אני נעלבתי בשם ווס אנדרסון. אני קורא חלק מהבלוגים שמלונקקים פה מימין, ולא כל הטוקבקים מעניינים או חכמים, אבל לא נתקלתי עוד במישהו שמתעקש לספר בדיחות קרש. למה דווקא בבלוג ישראלי אתה מוצא את כל מחפשי התשומת לב?
חס וחלילה לא למחוק את תגובותיה של אינדירה, שתהיה פה עדות ניצחת למחסור הקשה בחיים של הטוקבקיסט ההזוי הזה. אחד המקומות הבטוחים בפנתיאון מבזבזי הזמן הבינלאומיים. אינדירה, לכי לים או משהו!
Predators turned out to be an effectively entertaining film, if little else. Though the film's attempt at giving its characters some personality before feeding them to the monsters falls flat, the basic concept of the original Predator flick (for which this one is actually a sequel, rather than a remake as some have claimed) spiced with elements from Cube (the film) and Lost (the TV show) make this a fun enough experience to turn off your brain with. Perhaps the first big surprise of the film is that Adrian Brody proves himself a worthy successor to Arnold (!). The second big surprise is that the closest thing to a character we can care about in the whole film is actually an Israeli soldier, who is presented as the most compassionate of the bunch. Someone in the IDF should send the producers a big thank-you note for improving its image in these difficult times…
לפני הפסטיבל יצא לי לראות,רק שלושה סרטים (אם לא פספסתי כלום):"הרקדנית והגנב",הסרט מופיע ברשימה אצל אבנר שביט,ושם הוא ממליץ לקחת את הבתא לסרט.בזה הוא צודק,נראה לי,רק סבתות יכול לאהוב סרט כזה.למרות שבחלק מהמקומות הוא די חמוד,אבל רוב חלקי הסרט די פטטים…
לב לא שפוי – יאיר כתב הכל,אין מה להוסיף…אבל אם כמוצ לא קטנה של סרטים טובים בפסטיבל,אולי כדאי את הסרט בדי.וי.די…
ו"מסעה של הרוח",שממש לא התחברתי אליו.הסרט,לא מעניין ולא סוחב.
————
די מפתיע אותי שלא שמת לב לפני זה ל"אושר שלי",בכל תחרות הרשמית של פסטיבל קאן.
וגם משום מה לא אצך ולא אצל אבנר אין את "יום שלישי, אחרי חג המולד",שאמור להיות די מעניין לכל אוהבי קולנוע רומני ולא רק…
קארלובי וארי, יום 7
"היטלר בהוליווד" – פדריק סושר (בלגיה)
אתה חייב לנסות למצוא את הסרט הזה, יאיר. כל אוהב קולנוע יתענג עליו.
"הקולנוע האמריקאי נעשה יותר ויותר מהיר. הקולנוע האירופי לוקח את הזמן"
זה המשפט המסיים של הסרט. הוא נאמר ע"י תיאו אנגלופולוס (און-קמרה).
"היטלר בהוליווד" הוא מוקיומנטרי. יש שחקנית צרפתיה מבוגרת מאוד. קוראים לה מישלין פרל (יש אחת כזו. בדקתי. והיא גם אמא של טוני מרשל, שביימה, בין היתר את "ונוס ביוטי". גם היא מופיעה בסרט). הסרט מתחיל במחווה של ז'יל ז'אקוב (מנהל פסטיבל קאן) לשחקנית הותיקה. מריה דה מדירוס, ביחד עם צלם-חבר, מצלמים סרט דוקומנטרי לכבוד האירוע. השחקנית אומרת און-קמרה שיש איזה סרט גנוז שהיא עשתה לפני המלחמה, שהיא היתה רוצה לראות שוב לפני שתמות.
וכל המוקיומנטרי הזה הוא חיפוש אחרי אותו עותק גנוז. מעורבים בסיפור הזה כל מיני שחקנים ובמאים (אמיתיים) חיים ומתים, ה-FBI, ה- MI5, וכל מיני תיאוריות קונספירציה שכולן מתנקזות לקביעה שכנראה מישהו בהוליווד מתנכל בכוונה לקולנוע האירופי בכדי לשמר את העליונות של הקולנוע האמריקאי (והוא נעזר בשלטונות, שמכירים בכוחו הפרופגנדי של הקולנוע). התיאוריה המשעשעת ביותר קובעת שראול קוטאר היה שתול של האמריקאים, והוא צילם את הסרטים של גודאר ככה בכוונה, בכדי לקלקל.
לא ברור כמה מהסרט הזה ברצינות, וכמה בצחוק, אבל כמו שהוא, הוא חקירה בלשית סוחפת ומרתקת. סרט מהנה ביותר, שגורם לחשוב על טבעו של הקולנוע האירופי האמנותי, אל מול הקולנוע האמריקאי המסחרי.
"ארמדילו" – יאנוס מטס (דנמרק)
הבמאי אמר לי שהוא הוזמן עם הסרט הזה לפסטיבל חיפה הקרוב, לכן: לגזור ולשמור.
הסרט הדוקומנטרי הזה עוקב במשך כמה חודשים אחר כמה צעירים דניים שמצטרפים למחלקה דנית של הצבא באפגניסטן. מבחינה טכנית, מדובר בהישג עצום: הסרט הזה לא נראה דוקומנטרי. למעשה, "מטען הכאב" נראה יותר דוקומנטרי ממנו. הוא צולם בשתי מצלמות (של הצלם, ושל הבמאי), והעריכה, עריכת הפס קול, והמוזיקה, נותנים הרגשה של סרט עלילתי לחלוטין.
היתה לבמאי גישה חופשית לגמרי, וכך יש בסרט כמה סצינות של קרב, שבהן יש סכנת מוות מיידית.
אבל
לכל זה מתלווה הרגשה לא נוחה. הסרט הזה, מבחינתי, הוא כמעט סרטון הסברה של כוחות הצבא באפגניסטן. משהו שכאילו אומר:"כן, מלחמה זה עסק מלוכלך, אבל מישהו צריך לעשות את זה". זה לא פלא שרוב המשתתפים בסרט חוזרים לסיבוב שני ("מטען הכאב" כבר אמרתי?). רוב החברה הם צעירים מכורים לאקשן ואדרנלין. יש סצינת התקלות אחת עם הטליבאן, שבעקבותיה מתעוררת שאלה האם בוצעו או לא בוצעו בה פשעי מלחמה ע"י החיילים. הם מתרצים את זה ב"צריך להיות שם בכדי להבין", ומעדיפים לקבור את זה. נדמה לי שהבמאי/עורך היה גם מעדיף את זה.
כדאי מאוד לראות את הסרט הזה, אבל כדאי מאוד לבוא עם עין ביקורתית.
גם אני בטוויטרי מתעתדת לצייץ רשמים מהסרטים ומהפסטיבל, החל ממחר. אם אצליח, אעדכן גם את הבלוג. המעוניינים לחלוק אספרסו ירושלמי, כולל טייק אווי דלוח, מוזמנים ליצור קשר.
ראיתי את תא 211 הספרדי. יותר משמדובר בסרט מרשים, חזק ומרתק – הוא גם מניפסט חתרני ביותר. מאוד נהניתי. אחד הסרטים הטובים שראיתי לאחרונה