09 יולי 2010 | 08:49 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

פוסט אורח: אמש בבריכת השולטן

dscf7488ז’אן רנו (מימין) ושאר אנשי “נקודת איסוף”, אמש בבריכת השולטן. צילום: איציק גרינוולד


איציק גרינוולד, שזכה ביום שלישי בזוג הכרטיסים שלי לערב פתיחת פסטיבל ירושלים, שלח בלילה דיווח מהאירוע פלוס תמונה. הוא מקבל גם פוסט אורח על הטרחה שלו. ותכלס, נראה שהוא נהנה (האם זה שהוא לא דיווח על הקור ועל תנאי הקרנה בעייתיים מעידים על כך שהכל הלך חלק?) ושהוא אפילו מאוד חיבב את הסרט. הנה פוסט האורח פרי עטו:




זהו. אני יכול לסמן “וי” ליד עוד שורה ברשימת הדברים שרציתי לעשות עד גיל 30: להיות בפרמיירה של פסטיבל סרטים. זה אולי לא קאן או דקל הזהב, אבל זה פסטיבל ירושלים שלנו – שבאופן סמלי למדי נפתח ביום שבו הסתיימה הצעדה למען שחרור גלעד שליט. עוד יותר סמלי מכך, ואף אירוני, היא העובדה שהסרט שנבחר לפתוח את פסטיבל ירושלים הוא סרט שעלילתו מתרחשת בתקופת השואה. בכוונה אני לא אומר עוסקת בשואה, כי היא לא – ועל כך ארחיב מיד.



“נקודת איסוף” (בצרפתית זה נשמע אפילו טוב יותר: La Rafle, או בתרגום חופשי “המצוד”), הוא סרטה השני של הבמאית הצרפתיה רוזלין (רוז) בוש, שגם כתבה אותו. גם עבור מרבית השחקנים בסרט, אולי למעט ז’אן רנו,  מלאני לורן, וגד אלמליך (לא להתבלבל – הוא לא משלנו), זוהי טבילת האש המשמעותית הראשונה, אבל דבר מזה לא ניכר לרגע אחד לאורך הסרט. להיפך, דווקא השחקנים שמשחקים את הילדים, שאחד מהם אף זכה לכבוד לנאום לצד רנו ובוש בטקס הפתיחה, עשו את העבודה הכי טובה בסרט וגנבו את ההצגה.


כסרט שעלילתו מתרחשת בשואה, הוא אכן, כפי שנאמר קודם לכן על-ידי עופר מתן, לא מחדש דבר מבחינה עלילתית. לפחות לא דבר שאנחנו, כיהודים, לא ראינו באף סרט אחר. כל קלישאות השואה נוכחות בו – טלאי צהוב, תורת הגזע, אפליית יהודים, מחנות מעצר עם תנאים בלתי אנושיים, מחלות וטינופת, סלקציה, גירוש ברכבות ואפילו תאי גזים. אולם בניגוד לעמיתי מתן, אני גם לא חושב שהוא מחדש דבר מבחינת אופן העברת נרטיב השואה – דרך ההתמקדות בזווית ראיה מצומצמת של מספר דמויות מפתח. אפילו “ממזרים חסרי כבוד” עשה זאת, ולדעתי באופן טוב יותר, בעזרת הדמות שגילמה מלאני לורן – שושנה.



יחד עם זאת חשיבותו של הסרט טמונה בעצם קיומו. היטיב לנסח זאת שגריר צרפת בנאומו בטקס, כשאמר שאחרי הרבה זמן, ואולי חלקנו יאמרו יותר מדי זמן, זו הפעם הראשונה שהעם הצרפתי מסתכל על עצמו במראה ומתמודד עם הפשעים הנוראיים שאבותיו ביצעו כנגד היהודים בזמן משטר וישי. בדיוק בגלל זה ניתן, לטעמי לסלוח לסרט על עשרים וכמה דקות ראשונות משופעות בקלישאות שואה שאנחנו ראינו אלף פעם. שהרי, אם בסופו של דבר הסרט נועד, לדברי הבמאית, לשמש את הצרפתים כדי ללמוד מהעבר כיצד אסור להתנהג בעתיד, חשוב שהם יכירו את אותם הסמלים הנוראיים של השואה, שאנחנו סופגים בכמויות עצומות בכל יום שואה מחדש.



ימים יגידו אם אכן הסרט הזה יהיה אבן דרך משמעותית בקולנוע הצרפתי בפרט ועבור העם הצרפתי בכלל. אני מנחש שלא ממש, בגלל שלטעמי, למרות כל האמור לעיל, הבמאית הקפידה להציג את משתפי הפעולה הצרפתים כאנושיים, כמתייסרים במעשיהם או אפילו הלומי קרב, שכל חטאיהם נעשים תחת מכבש הלחצים הגרמני. כך למשל גם מפקד מחנה המעצר (שבסצינה הראשונה להופעתו מתעלל ללא רחמים בקבוצת יהודים בגלל מעשה קונדס של אחד הילדים) נראה אנושי יותר בזמן שהוא מעלה את אותם הילדים לקרונות ואומר לאחת מהם “חבל על הפרחים שקטפת בשביל אמך, הם בלאו הכי ייבלו בדרך”.



אבל גם אם לא, הסרט כסרט עושה את שלו, לפחות עבורי, וזאת  למרות שהוא אינו מושלם. החיבור לדמויות הילדים, שהם למעשה הדמויות המרכזיות של הסרט, הרבה יותר מדמותו של ז’אן רנו בעלת התפקיד הקטן יותר יחסית, נעשה באופן נהדר – החל מנקודת הפתיחה ועד לסצנת הסיום המרגשת. אני מודה שאפילו הזלתי כמה דמעות, ומנחש שכמוני גם מרבית היושבים בקהל – לרבות גילה אלמגור – אותה ראיתי מתייפחת בתום הסרט.



לסיום, מילה טובה אחת למארגני פסטיבל ירושלים: אני לא זוכר מי אמר זאת קודם אבל אין ספק ש”נקודת איסוף” הוא בחירה אמיצה בתור סרט פתיחה לפסטיבל סרטים. בניגוד לנעשה בדרך כלל, כשמארגני פסטיבלים בוחרים בסרטים פופולריים ומסחריים יותר, הפעם המארגנים הלכו על איכות, וסימלו, לפחות לדעתי, שהכיוון אליו נושבות הרוחות בירושלים הוא טוב.



===============



תודה לאיציק. רק הערת עריכה אחת: טלאי צהוב, תורת הגזע, אפליית יהודים, מחנות מעצר עם תנאים בלתי אנושיים, מחלות וטינופת, סלקציה, גירוש ברכבות ואפילו תאי גזים אינם קלישאות.

נושאים: בשוטף

10 תגובות ל - “פוסט אורח: אמש בבריכת השולטן”

  1. מרציאנו 9 יולי 2010 ב - 10:28 קישור ישיר

    אחלה דיווח. איציק בשקט יכול להחליף אותך!

  2. קודם כל – תודה מרציאנו.

    כירושלמי מזה שנה (שגם ביקר לא מזמן בבריכת הסולטן) הקפדתי להביא בגדים חמים; ותנאי ההקרנה לא היו נוראיים בכלל – המסך הענק עשה את שלו והסאונד היה בסדר גמור (בכל זאת, לא עליו הסרט נשען).

    בנוגע ל”קלישאות” – לא התכוונתי, חלילה לזלזל בשואה. לתחושתי, הבמאית כאילו ניסתה לדחוף כמה יותר סמלי שואה בזמן האקספוזיציה, מבלי באמת לשים עליהם את הדעת או לפתח את העלילה, אלא רק כדי שיהיו שם. הסרט גם נפתח בכיתוב “כל האירועים, גם אלו שנראים קיצוניים ממש, התרחשו במציאות”. לדעתי, זה היה יותר בגדר תפסת מרובה לא תפסת, ורק אחרי שזה הסתיים, בתום 20-25 דקות, עלילת הסרט החלה לנוע.

  3. רעות 9 יולי 2010 ב - 11:41 קישור ישיר

    כתוב היטב! בהחלט העברת את החוויה ואת ההתרשמות. אני אעביר את המידע לאבי (מדריך מסעות בפולין) לרענון רפרטואר סרטי השואה שלו

  4. אורי 9 יולי 2010 ב - 12:21 קישור ישיר

    אז זהו שגד אלמליח הוא מאוד מאוד משלנו

  5. סטיבי 9 יולי 2010 ב - 12:56 קישור ישיר

    זה תלוי למה כל אחד מכם מתכוון ב”שלנו”.

  6. 7 חווייס 10 יולי 2010 ב - 8:41 קישור ישיר

    יאיר, תעשה טובה, בפעם הבאה שאתה שולח מישהו לדווח במקומך תעשה לו קודם בחינת אי-עילגות. בחייאת רבאק.

  7. רון 10 יולי 2010 ב - 18:59 קישור ישיר

    תודה, איציק –
    זה נראה כמו חוויה נהדרת, וגם הביקורת שכתבת היתה מצוינת. בהחלט לא ביישת את הפירמה.

    קיבלתי חשק לראות את הסרט (וגם להגיע לפרמיירות…)

  8. אורון 11 יולי 2010 ב - 12:50 קישור ישיר

    “תודה לאיציק. רק הערת עריכה אחת: טלאי צהוב, תורת הגזע, אפליית יהודים, מחנות מעצר עם תנאים בלתי אנושיים, מחלות וטינופת, סלקציה, גירוש ברכבות ואפילו תאי גזים אינם קלישאות.”

    רואים שלא ראית את הסרט, יאיר…

  9. מריה 11 יולי 2010 ב - 21:17 קישור ישיר

    קודם כל, גד אלמלך הוא בהחלט “משלנו”. אמנם הוא בעצמו אמר שבתור ספרדי, הוא לא ידע באמת על השואה עד לסרט הזה. שנית, סרט זה מבוסס על סיפור לגמרי אמיתי, זה של ידידי יוסף ויצמן החי בצרפת. הוא היה נוכח לאורך כל ההסרטה. כל מה שמופיע בסרט הוא שחזור אמיתי, וצריך להיזהר ממלים כמו “קלישאות” כשמדובר בשואה. עד היום קשה ליוסף להיזכר בהוריו מהם הוא לא נפרד מעולם. ואין כל פסול מלהזיל דמעה בסרט כזה. כשכל העדים ילכו לעולמם, מי ישאר להעיד על מה שקרה ? לכן סרט כזה הוא כל כך חשוב.

  10. בן 22 יולי 2010 ב - 11:23 קישור ישיר

    ביקורת סוחפת..

    אתה צריך להיות בעיתון תאמין לי.
    כיף לקרוא אחרי הרבה זמן מישהו שכותב ביקורת לעניין ובכתיבה כזו רהוטה ולא קנטרנית כל שתי שורות.

    כל הכבוד!


השאירו תגובה