פסטיבל ירושלים, יום #1. הקלאסיקות
מקבץ ראשון של המלצות לסרטים שכדאי לראות בפסטיבל ירושלים. ונתחיל עם תוכנית הקלאסיקות המפתיעה והמפוארת שקובצה השנה.
פורסם ב"פנאי פלוס", 7.7.2010
אני מקווה שהכל בסדר בפסטיבל ירושלים. זה כבר כמה חודשים שלפסטיבל אין מנכ"ל, מאז עזיבתו של אילן דה-פריס. וגם השנה, כמו בשנה שעברה, נדמה שהפסטיבל מתנהל במתכונת מצומצמת באופן יחסי (והתוכניה משאירה מאחוריה לא מעט תעלומות ועדויות למאבקי כוח וירושה). אבל כל עוד יש מה לראות בפסטיבל, מה שקורה מאחורי הקלעים הופך זניח. והפסטיבל השנה מציג כמה וכמה אירועים מסקרנים מאוד. כמו, למשל, התחרות הישראלית השנה – שמעמידה זה מול זה יוצרים כמו ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי, דורון צברי, דן וולמן ומשה איבגי (כבמאי) – היא המסקרנת ועטורת הכוכבים (בקנה מידה מקומי) זה שנים. הפסטיבל גם מאכלס לא מעט הקרנות בכורה של כמה מזוכי הפרסים בפסטיבלים הבכירים בעולם בשנה האחרונה. אבל הסקציה שהכי משמחת אותי – לפני שאני חופר פנימה אל תוך הסרטים שעוד לא ראיתי – היא זו של ההקרנות החוזרות של קלאסיקות בעותקים משוחזרים. זה כמובן אמור להיות התפקיד של הסינמטקים, אבל זה בקושי קורה. וכך, תחת המטרייה התקציבית והשיווקית של הפסטיבל, אפשר למצוא בירושלים (ולא מעט גם בפסטיבל בחיפה) הזדמנויות לצפות בסרטים גדולים על מסך גדול. למבוגרים, זו הזדמנות להיזכר פעם נוספת בסרטים שהם מכירים מנעוריהם. לבני דור הביניים – אני מניח שאני בהם – זו לרוב הזדמנות לצפות לראשונה על מסך גדול בסרטים שאנחנו מכירים רק מהמסך הקטן (טלוויזיה, קלטות ודי.וי.די). ועבור הצעירים זו הזדמנות ללמוד ולהכיר מה קרה בקולנוע לפני "ספיידרמן". וקרו דברים מופלאים. הנה כמה מהסרטים העתיקים האלה שאסור-אסור-אסור לכם להחמיץ בירושלים.
1. "לה דולצ'ה ויטה", פדריקו פליני (1960)
מסיבה כפולה. גם חגיגת יום הולדת 50 לאחד הסרטים הגדולים של המאה ה-20, וגם חלק ממחווה נטולת צידוק תאריכי כלשהו למרצ'לו מסטרויאני. אגב, אחד הסרטים האחרים שיוצגו במחווה הזאת הוא "לה נוטה" (“הלילה") של מיכלאנג'לו אנטוניוני, סרט שראיתי מקלטת וידיאו כשהייתי צעיר ולא הבנתי למה יש כאלה שמעריצים אותו. כעת, כשאני מבוגר וסבלני יותר (והאנטי שלי לאנטוניוני קצת התרכך עם השנים), אראה אותו בפעם הראשונה על מסך גדול ואוכל לשפוט אותו בעיניים חדשות. ואולי, למעשה, לראות אותו לראשונה. אותי זה די מרגש.
אבל נחזור ל"לה דולצ'ה ויטה". יאמר לזכותם של הסינמטקים והפסטיבלים שאת הסרט הזה הם מקרינים מדי פעם (לפני ארבע שנים כבר כתבתי עליו כשהוא הוקרן בסינמטקים במסגרת מחווה לפליני), ובוודאי כבר יצא לי להלל אותו לא אחת. אבל מגיע לו שוב. ואגב, מתוך הפילמוגרפיה של פליני, אני מעריץ הרבה יותר גדול של סרטו הבא, “שמונה וחצי", אבל קשה להמעיט בערכו של "לה דולצ'ה ויטה" ובמהפכה העצומה שהסרט הזה עשה בקולנוע. כשהוא יצא ב-1960, הוא היה שיא האופנה, שיק, שיחת העיר, הוא זכה באוסקר על הסרט הזר, הוא הפך את מרצ'לו מסטרויאני ואת אניטה אקברג לכוכבים בינלאומיים, והפך את השם "פליני" למותג. ולא רק את שם "פליני". המושג "פפראצי", למשל, נולד בסרט הזה. פפראצו באיטלקית זה זבוב, וזה גם שמו של צלם עיתונות נודניק שהוא אחת מדמויות המשנה בסרט. על שמו הפכו כל צלמי העיתונות, הלהוטים ללכוד בעדשתם כוכבניות ונשות חברה המסתובבות ברחובות ובבתי הקפה, לזבובים. ובאיטלקית: פפראצי.
מרצ'לו מסטרויאני מגלם בסרט עיתונאי רכילות ברומא שמכסה, בין השאר, את ביקורה של כוכבת קולנוע בעיר. הסרט עוקב אחר שבוע בחייו, והוא בעצם רצף של אפיזודות כמעט נפרדות שהעיתונאי מתבונן בהן ומהרהר דרכן על חייו: האם לבחור בחיים של ריקנות או בחיים של מהות. ומכיוון שהשוט הראשון בסרט – אחד השוטים המפורסמים (והיפים) בתולדות הקולנוע – מציג מסוק שנושא פסל של ישו, מעביר אותו מאתר אחד לאתר שני, אבל זה נראה כאילו ישו מרחף בשמים ואומר שלום (או מברך) את תושבי רומא שמתחתיו – אפשר לראות בסרט גם משל המבוסס על כתבי הדת הנוצריים המושפע מהחינוך שספג פליני בצעירותו, והמסע של העיתונאי הוא בין תחנות המבוססות על אפיזודות מהברית החדשה. אבל, אפשר להביט בסרט גם כיצירה שמייצגת את תקופתה, את שנת 1960, את דור האספרסו: חברת השפע של סוף שנות החמישים, כוכבי קולנוע, מותגי אופנה, אסקפיזם הדוניסטי. זו השנה שבה התרבות הפופולרית העולמית בעצם הפכה להיות זאת שאנחנו מכירים עד היום. נהנתנית, צלופנית, אבל שיש בה גם מסע תמידי וחיפוש אחר משמעות ועומק. מי שלא ראה את הסרט מימיו, יתאהב בסרט הזה ברומא, שהסרט הזה הוא מסע מופלא בין אתריה המרכזיים (למשל, פונטנה די טרווי, המזרקה בה מתרחשת אחת הסצינות המפורסמות בתולדות הקולנוע, אליה אניטה אקברג נכנסת עם שמלתה. סצינה שזכתה להומאז'ים גם ב"אהבנו כל כך" וגם ב"אינטרוויסטה" של פליני עצמו, וגם – במידה מסוימת – גם ב"פעם הייתי" של אבי נשר) וכל זה, בסרט ארוך ומפותל, שנתן להמון סרטים אחריו (נגיד, “מגנוליה" או "אנדריי רובלב") את הרשות לוותר על עלילה מהודקת ולפנות להתבוננות אפיזודית.
2. “הנעליים האדומות", מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר (1948)
הנה דוגמה לסרט שאני ראיתי כנער בטלוויזיה אבל עד לאחרונה מעולם לא ראיתי אותו על מסך גדול. בביקורי האחרון בפריז השלמתי את החור הזה: “הנעליים האדומות" יצא באחרונה בעותק משוחזר שמסתובב בין ערי העולם, והנה הוא מגיע לירושלים. ובכלל, נדמה שבשנים האחרונות יש קאמבק לא קטן לסרטיהם של הצמד הבריטי מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר. פסטיבל קאן הקדיש להם מחווה לפני כשנה, והשנה הוא ערך מחווה לצלם הקבוע שלהם, ג'ק קרדיף, שמת בתחילת השנה, ואחראי לכמה מההישגים הגדולים של ראשית הצילום הצבעוני בקולנוע. ב"הנעליים האדומות", כפי שמתבקש משמו, הצבע הדומיננטי הוא אדום.
לכאורה, העלילה היא החלק הדל ביותר בסרט. מלודרמה תיאטרלית על תלאותיהם של רקדנית צעירה ומלחין שאפתן, הנפגשים מאחורי הקלעים של להקת בלט של כוריאוגרף נודע. הכוריאוגרף רוצה להעלות את הבלט "הנעליים האדומות" על פי סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסון. החצי הראשון של הסרט מפגיש את מנהל הלהקה הקפדן עם הרקדנית והמלחין, וההכנות לקראת הבלט. הכל נראה כמו דרמת מאחורי-קלעים מעט מיושנת, כל הרגשות מעט מוקצנים מדי. אבל אז, באמצע הסרט מגיע ליל הבכורה ומשהו פלאי קורה. סיקוונס המחול של "הנעליים האדומות" מתרחש מול קהל, אבל הוא מבוים עבורנו, צופי הקולנוע. העריכה בו מפתיעה בקצביות שלה, וכך גם ריבוי האפקטים הוויזואליים. במשך דקות ארוכות של מוזיקה וריקוד אנחנו מקבלים סיפור הנושק לסוריאליסטי, שלרגעים נראה כאילו הוא נשלף מדמיונו של סלוואדור דאלי, בעוצמה הוויזואלית המטאפורית שלו. זה סיקוונס כה מרהיב, שכיום קל לראות איך גדולי הקולנוע הושפעו ממנו. עשר שנים אחר כך, סצינת החלום של ג'יימס סטיוארט ב"ורטיגו" גנבה משם לא מעט דימויים. ומרטין סקורסזי הצהיר ש"שאטר איילנד" שלו הושפע מ"הנעליים האדומות". לא לגמרי ברור איך, אבל ברגע הזה בסרט זה קצת יותר הגיוני: זה רגע של קולנוע טהור, של שיחרור אמיתי מכל קונוונציה, כדי להעביר תחושות ורגשות ללא מילים (מרטין סקורסזי הוא אחד האנשים שאחראים על מלאכת השחזור של הסרט. העורכת הקבועה שלו, מרתה סקונמאקר, השותפה למיזם השיחזור, היתה אשתו של מייקל פאוול, שמת ב-1990). החצי השני של הסרט מראה איך, במידה רבה, עלילת האגדה של אנדרסון קצת השתלטה על הדמויות, ושהבלט הופך לרמז מקדים לגורלן של הדמויות. מנקודת מבט של צפייה רגילה, ללא עיון בתולדות הקולנוע, “הנעליים האדומות" אכן התיישן (להבדיל מ"לה דולצ'ה ויטה" שנותר טרי ועדכני). אבל כשמסתכלים עליו כחלק מהפאזל הגדול הזה שנקרא "רגעי מופת בתולדות הקולנוע" ואיך הם השפיעו על מה שהגיע אחריהם, די מדהים להיווכח בעוצמה הוויזואלית של סרט שנעשה בשנה שבה הוקמה מדינת ישראל.
3. “אני מאשים", אבל גאנס (1919)
וזו עבורי תגלית של ממש. סרט שמעולם לא ראיתי עד השבוע. ואם בפסקה הקודמת התפעלתי עד כמה סרט מ-1948 יכול להקדים את זמנו, חכו ותראו מה כבר נעשה ב-1919. הבמאי הצרפתי אבל גאנס הוא אחד מגדולי הקולנוע. סרטו המונומנטלי "נפוליאון", מוכר כאחד מהישגי הקולנוע. אבל את "אני מאשים" שלו לא הכרתי. והוא נעשה שמונה שנים לפני כן, ב-1919, תקופה בה אנחנו מדמיינים שהקולנוע אמור להיות די פרימיטיבי. גאנס עשה בצרפת מה שד.וו גריפית עשה קצת לפניו באמריקה, הוא חשב על הקולנוע באופן מודרני לחלוטין. וגם באופן גרנדיוזי מאוד. ואני אפילו רוצה להציע מחשבה לא נפוצה: גאנס, לדעתי, גדול יותר מגריפית. סרטיו של גריפית, “הולדת אומה" ו"אי סובלנות", נחשבים לנקודות המפתח בלידת הקולנוע, ולכן הם זמינים תמיד. “אני מאשים" קצת נשכח, ועכשיו חוזר בעותק משוחזר (הנמשך שעתיים וארבעים דקות), אבל הוא מדהים יותר מסרטיו של גריפית. הסרט מספר על שני גברים צרפתיים – האחד נשוי לאשה, והשני המאהב של אותה אשה – הנפגשים בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה. מכאן מתחיל סרט מלחמה מסחרר בעוצמתו, שיוקרן בירושלים בליוויו מוזיקלי חי. כמו ב-1919. התגלות של ממש.
4. “לתפוס את הגנב", אלפרד היצ'קוק (1955)
יום הולדת 55 לאחד הסרטים המהנים של אלפרד היצ'קוק. לא לגמרי ברור לי מה הקונטקסט של הבאת הסרט לפסטיבל, אבל למה להיות קטנוני. לא סרטו המבריק ביותר היצ'קוק, אבל בהחלט אחד הקלילים והמהנים שלו. גרייס קלי (שהגיעה למונקו כדי לצלם את הסרט, ונשארה שם, התחתנה עם נסיך מונקו והפכה מכוכבת קולנוע לנסיכה גרייס) וקארי גרנט, בסרט שהצלחתו העצומה הולידה גל של קומדיות-שוד-נוכלים-בריביירה (למשל, “חידון בחרוזים"). תענוג.
5. “קן הקוקיה", מילוש פורמן (1975)
יום הולדת 35 לסרטו של מילוש פורמן. אני אישית הייתי מעדיף הקרנה חגיגית של סרט אחר שחוגג השנה יום הולדת 35: “מלתעות". אבל "קן הקוקיה" הוא סרט שזכה בטונות אוסקרים (אחד מהם למפיק הסרט, מייקל דאגלס, שבשנים הבאות יתפרסם יותר כשחקן), והגדיר משהו מהעידן ההוא, של סוף ימי ההיפים, והיה מעין המנון לחוסר פשרות. מה שטוב בהקרנה הזאת הוא שאם במקרה יגיעו לפסטיבל צופים צעירים, נגיד בגיל צבא, שיראו את הסרט לראשונה בחייהם, יש סיכוי שהמסר האנטי-ממסדי שלו, והדימוי של החיים בבית כלא (או בית חולים לחולי נפש, או אלה שלא מוכנים לשחק את המשחק של החברה המערבית), יעשה להם כיום את מה שהסרט הזה (והרומן של קן קיזי עליו הוא מבוסס) עשה לדורות של צופים בשנות השבעים.
6. "הדקאלוג", קז'ישטוף קישלובסקי
גם כאן אני לא לגמרי מבין למה הסדרה הזאת – עשרה פרקים על פי עשרת הדברות – שובצה להקרנה חוזרת בפסטיבל, 20 שנה שארי שהוקרנה בו לראשונה, אבל אני מוכן להמר שהסדרה הזאת פחות או יותר תשים בכיס את רוב הסרטים האירופאיים העכשוויים שיוצגו בפסטיבל.
לא יאומן איך אפילו כיאיר כותב על לה דולצ'ה ויטה הוא מצליח להכניס עוד טיפה לקרדיט לסרט המעפן של אבי נשר. די יאיר זה כבר גובל בפלילים
אם שוב תכתוב נגד אבי נשר, נמחוק אותך!
כן, עניין המחיקות הוא די תמוה ומגוחך. יד קלה על ההדק של צנזור חושפת חוסר ביטחון עצמי וכן חוסר הומור ואירוניה עצמית. בקיצור, מדובר בסימפטומים ברורים של נפיחות-יתר.
גם אם תגובותיהם של אלה המסומנים כ"טרולים" אינן רלוונטיות לנושא הפוסט או שהן קנטרניות יתר על המידה, יש לזכור כי הם אלה שמוסיפות צבע, חיים, הומור (וגם, נפח) ותור התגובות נותר יבשושי והחנפני בלעדיהם.
אני מעדיף דווקא את לה דולצ'ה ויטה על פני שמונה וחצי, מכיוון שלה דולצ'ה ויטה הרבה יותר נגיש וידידותי לצופה, וזקוק להרבה פחות פרשנויות ופיענוחים מ-8 וחצי.
לגבי לה נוטה, אני מסכים איתך, אבל גם אני צפיתי בסרט כשהייתי יותר צעיר, ואולי זה השפיע. ואלי לא – עד היום, אנטוניוני הוא במאי שאני מתקשה להתחבר אליו ולסרטים שלו, שמשאירים אותי מאד קר ומנוכר רגשית (דה… זו כוונתו… אני פשוט לא אוהב את זה), וגם די משמעמים אותי בקצב האיטי שלהם. אכן, אם יש סרט אחד של אנטניוני שאני כן אוהב, זה את ליקוי חמה. למה? בגלל סצינות הבורסה התזזיתיות והקופצניות, שאם לא הייתי יודע לא הייתי מנחש בחיים שאנטוניוני יצר אותן.
באיזה יום מוקרן "קן הקוקייה"? העותק של האוזן השלישית היה מעפן מדי, ואף פעם לא ראיתי סרט של מילוש פורמן על מסך גדול (אלא אם כן אמדאס בשיעור מוזיקה נחשב מסך גדול).
אוקי, נניח שאבי נשר במאי בינוני ונניח שיאיר אוהב אותו יתר על המידה ובאופן תמוהה משהו. אבל חאלס להציק. בסופו של דיון, אם תמשיכו לטקטבק טראש לא ענייני וילדותי, אני אמצא את הפי איי שלכם ואגיע דרך חוטי האינטרנט או גלי האלחוט ואנגח בכם עד זוב דם. תנו לקרוא ת'בלוג בשקט
ראיתי היום את "המשוטט". (אזהרת ספויילר) מצד אחד, הסרט מושקע מאד ויזואלית, הצילום שלו מדהים, כל שוט נראה כאילו ציירו אותו, והוא מהורהר ואיטי (כולל שוט ארוך של הכנת ביצה עין). מצד שני, יש תחושה שכל הסרט נמצא שם על מנת להראות את האונס.
דברים שממש עיצבנו אותי: ניכרת עבודה לא מספקת עם השחקנים, כשהמשחק הוא על גבול התיאטרלי, עם מניירות מוגזמות לעתים. הדמות הראשית היא כזו שלחלוטין לא ניתן להזדהות איתה, והסרט מורכב מיותר מדי אווירה ומפחות מדי עלילה. אני אחדד את זה – אין בו ממש עלילה.
תיקון קל: תלמה סקונמאקר, לא מרתה
לי יצא ביום הראשון לראות שלושה סרטים:
1.מלכודת הסרטים – סרט קולומביאני מאוד שמתרחש בכפר קטן על שפת האוקיינוס השקט.אז כל מי שאוהב צילמים של טבע,בטח יהנה ממנו,ולא רק,כי הצילום הוא באמת מצוין.אז אני ממציץ בחום ללכת לראות את הסרט הזה (יש עוד הקרנה ביום שני).
2.המשוטט – מסכים עם מה שכתב ליאוק ק. (ואני אנסה בלי ספויילרים),בסרט יש באמת צילום ממש יפה.לאמרות שאני לא מסכים איתו שכל הסרט נמצא שם על מנת להראות את אירוע המחולל.הייתי אומר שהסרט,כמו גם הגיבור,משוטט.וכן אין בו כמעט עלילה,אבל יש בו אווירה.
בקשר למשחק,אני גם לא הזהתי,אבל נראה לי שזה נעשה בכוונה.
יש בסרט משהו מאוד נגטיבי,ולא הייתי ממליץ אליו לאמרות שאבישי סיון עשה עבודה די טובה.
3.גם אני – אני ממש שמח שזה היה הסרט האחרון של היום שאותו,כי לדעתי זה סרט די קליל,מצחיק (לאמרות שאפשר גם לבכות בחלק מהמקומות) וכייפי.אז אם אתם לא רוצים משהו "כבד",תלכו לראות אותו,אני חושב שתהנו.
[תגובה לליאור ק. – זהירות ספויילר — לא כדאי לקרוא אם לא ראיתם את "המשוטט"]
אני יכול להבין למה מישהו יגיד על המשוטט שאין בו עלילה ושאי אפשר להזדהות עם הגיבור (אפילו שזה לא מה שאני הרגשתי) אבל איך אתה יכול להגיד שזהרט איטי? ואיך אתה יכול להגיד שזה מרגיש כי כל הסרט קיים רק בשביל הסצינה הקשה בסוף?
לדעתי מדובר בסרט די מהיר, אין כמעט אף פעם שוטים ארוכים, כל רגע מתחלף לוקיישן ולסרט יש קצב פנימי טוב מאד שנותן תחושה שהוא כל הזמן מתקדם קדימה.
לגבי הסוף- בניגוד לכל סרטי הארטהאוס שמשתמשים במבנה של "כל הסרט כאילו לא קורה כלום ואז בסוף יש ארוע מזוויע שמוצג באופן אכזרי מאד וככה הקהל יוצא מסופק ומרגיש שהוא ראה סרט חשוב" – המשוטט דווקא מטפל בארוע הסיום בצורה עדינה וקלילה יחסית (כמו ברוב הארועים בסרט) ואין בו את האכזריות או הבומבסטיות של "הנה הסצינה המשמעותית". לדעתי הסצינה הזו קיימת כי היא בלתי נמנעת.
אדוארד נורטון לא יחזור לתפקיד ברוס באנר (AKA "הענק הירוק" או "האלק") בסרט של ה"אוונג'רס" ויוחלף (ככל הנראה בשחקן אנונימי):
http://www.slashfilm.com/2010/07/09/edward-norton-will-not-be-reprising-his-role-as-the-hulk-for-the-avengers/
המשוטט סרט חד פעמי.כמובן שלא כל אחד יכול לראות אותו ולהנות.
אבל לאלה שכן מעוניינים בכמה אפשרויות פרשנות למה הופך את הסרט לחזק הנה כמה רעיונות.
הסרט בראשונה עוסק בניכור של ילד/נער דתי אל עצמו. הוא עוסק בתהליך של התרסקות אמונה דתית והתייצבות אל מול תהום של אקראיות.
הבימוי מכיוון שמנסה לגעת בנושאים שהם מופשטים משתמש בשחקני הסרט בתור סמלים. ההישג הוא דווקא האמפטיה הענקית שנוצרת לגיבור הסרט למרות הטכניקה שלכאורה נראת חסרת רגש.
דברים שהרשימו אותי בסרט: הניתוח, הזונה, העכברים בים, הרנדומליות בתחנת המשטרה, החולצה שלובשת הנערה הנאנסת.
אני אישית מתרגש מסרט אחד כזה הרבה יותר מאשר 10 "כנפיים שבורות", "סוף העולם שמאלה" או שידורים חוזרים של ארץ נהדרת.
תודה אסף, ריגשת אותי.
לאסף:
איך שהוא פספתי,מה היה כתוב על החולצה?
ל(יובל):
"אין שוטים ארוכים?"…טוב יחסית לאיזה סרט,אולי אין בו שוטים בני חמש דקות,אבל עדיין,יש בו כל האלמנטים לסרט "איטי":אין פנים (תזוזות),המצלמה היא סטיטית,השוט נמשך עד שהגיבור יוצא סופית מהמקום התרחשות ועובר למקום אחר.אין בסרט שוטים קצרים (לא זכור לי שיש שוט שקצר מ20 שניות – חצי דקה)…
"המשוטט" סרט נדיר וחד פעמי. אי אפשר להגיד שאין בו שוטים ארוכים אבל אני מסכים עם אסף, הסרט מאוד דינאמי וכל השוטים טעונים מאוד, ובהחלט אין תחושה של מתיחת השוטים עד קצה גבול היכולת כפי שניתן לראות בסרטי ארט האוס.
מה שמוביל אותי לעניין הבא: ארט האוס! "המשוטט" הוא אולי סרט הארט האוס הישראלי העכשווי היחיד שנעשה כאן מאז "אור" של קרן ידעיה. שזה די מזמן. קולנוע בלתי מתפשר שמאתגר את צופיו הן בנרטיב והן בשפה הקולנועית שלו. רחוק מרחק שנות אור מכל שיקול מסחרי כלשהו. ובהתאמה, אולי הסרט היחיד מבין הידידים מחג'ג' (התחרות הישראלית של י-ם) שכבר חבר לחברת הפצה בינלאומית. איזו אנחת רווחה…
זהירות ספויילר – לא לקרוא אם לא ראיתם המשוטט
אסף – אנגלופולוס כבר הראה איך אפשר לטפל בסצנה כזו. לדעתי, היה מקום לעשות אותה יותר עדינה. יאמר לזכותו של הבמאי, שהוא נשאר איתה עוד זמן, כדי לא לבטל את הקורבן. זו הייתה החלטה חשובה בעיני.
בקשר לעניין הניכור – שבוודאי קיים שם – אני חושב שהדבר עבר מעבר לניכור – הגיע לאוטיזם. הדמות הראשית לא אחידה מספיק. מה פתאום הוא משחק כדורגל? אני היחיד שהסצנה שבה הוא משחק עם החברים שלו נראתה לו לחלוטין לא קשורה? לא טבעית לדמות?
יתרה מכך, אני מוכן לקבל שסגנונית המשחק של שלוש הדמויות המרכזיות (המשוטט והוריו) הוא מוגזם בכוונה, הבעיה היא שהמשחק של יתר הדמויות מצויין – גם השידוך, גם הרופא וגם השוטר, ובמיוחד הבחורה בסוף – מה שהופך את זה למוזר.
ובקשר לאמפטיה שנוצרת לגיבור – אני לא הרגשתי אליו כלל אמפטיה, חוץ מברגעים קטנים (במיוחד כשהוא זורק את הנעליים על הקיר).
מה שכן – ופה אין ספויילרים: אני ממליץ לכל חובב קולנוע, שכן ילך לראות את הסרט. הוא כן מעורר עניין, הוא לא משאיר את הצופה אדיש, ויש בו, בעיני, ניסיון לעשות קולנוע אחר ושונה, גם אם הוא לא תמיד צולח.
לא ראית את התוכנייה המלאה לפני שכתבת ל"פנאי פלוס"? שתי התשובות לתהיותיך בעניין התירוץ לשיבוץ הקלאסיקות נמצאות בתוכנייה: הסרט של היצ'קוק (שמוכר, אגב, כ"לתפוס גנב" בתרגומו המילולי או כ"תפסו את הגנב", אבל לא "לתפוס את הגנב" כמו שכתבת) משובץ במסגרת "הוקרה לגרייס קלי בברכתו של בנה הנסיך אלברט ה-II של מונקו" (במסגרת דירוג ההיצ'קוקים האישי שלך אתה עדיין יכול לתהות, כמובן, למה לא בחרו את "חלון אחורי", שגם בו היא משחקת). אולי נתנו לאלברט II לבחור את הסרט של אמא שהוא הכי אוהב.
ההקרנה של "דקאלוג", לעומת זאת, היא בחירה של עדנה ודן פיינרו, שמקבלים אות הוקרה בפסטיבל.
ובעניין המחווה למסטרויאני (למי שלא השיג כרטיסים להקרנות המבוקשות): אם אני זוכרת נכון (זה היה לפני יותר מעשר שנים, וזכרונות הפסטיבל מכל השנים מתחילים להתערבל), גם הסרט התיעודי עליו היה מקסים.
אצטרף לדיווחי הטוקבקים מן הפסטיבל – בניק-לינק נמצא אוסף חוויותיי מסוף השבוע הראשון של הפסטיבל.
אבל היות וכבר התחיל כאן דיון על "המשוטט", אצטרף גם לזה:
את רוב מה שהיה לי להגיד רשמתי בכתבה לעכבר, בקישור שלעיל, אבל אני מוכרח להוסיף ולחדד שהסרט אינו "סרט איטי" בהגדרתו, הוא פשוט עומד במקום. זה בסדר גמור לעשות סרטים בלי הרבה עלילה, מהלכים דרמתיים או תנועות מצלמה. ממש יום אחרי "המשוטט" ראיתי אחד כזה, רומני בשם "יום שלישי, אחרי חג המולד". כמי שראה את יומני "טלנובלה של קולנוען בהקפאה" ידוע לי מי הבמאים שהשפיעו על אבישי סיון (אוזו, גרינאוויי), אבל אין ספק שהסרט הארוך הראשון שלו הוא ניסיון להיות בדיוק סרט ארט-האוס שלא קורה בו כלום עד הסיום המחריד. כשאין עלילה יש אווירה, אבל זו שבסרט פשוט לא מחזיקה מעמד. המטפורות בוטות מדי ובתור צופה לא נשארתי עם כלום מלבד מספר סצינות מצויינות (העדשות בקיא, למשל).
באשר לסרט של איבגי, "וביום השלישי", שאיתן ידידי התמוגג ממנו כל-כך – איתן, אני לא מקשיב לך יותר אף פעם 🙂
אני מאוד מאוד מקווה שהתחרות הישראלית רק תלך ותשתפר…