11 יולי 2010 | 14:15 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים, יום #2: "המשוטט" ו"וביום השלישי"

אוקיי, כבר הצטברו לי כמה וכמה סרטים ושוב שכחתי לשבץ לי שעות כתיבה ביניהם, אז אנסה לפרוק חוויות ראשוניות במהירות, ועל הסרטים המשמעותיים יותר אני מקווה שעוד ייצא לי להרחיב. נתחיל עם הישראליים.



ותזכורת: כשיש לי כמה דקות בין סרט לסרט, אני מעדכן קודם כל בטוויטר ובפייסבוק. אז עקבו אחריי שם.



“המשוטט”, אבישי סיון



את המחמאה הכי גדולה ל”המשוטט” – שיש בה גם אלמנט מטאפורי משמעותי – אני חייב לחלק לליהוק של תפקיד האב. סיון בחר בבמאי הנצרתי עלי נסאר לגלם את אביו של הגיבור – גבר חרדי (חוזר בתשובה), שכמו חי בתוך בועה משל עצמו. הליהוק הזה נושא בחובו את כל הרעיון של הסרט: הוויזואליה לפני הכל. יהיה מפתה לנסות למצוא משמעויות נסתרות/פוליטיות/חברתיות בליהוק הזה – הערבי בתפקיד היהודי החרדי – אבל אני יכול להתערב שלא משום כך הוא נבחר. הוא נבחר כי הוא נראה נהדר לתפקיד. המראה היה נכון. וזה בדיוק מה שעומד קודם כל מאחורי הסרט: המראה הנכון. הסרט הזה הוא קודם כל ויזואלי. וככזה “המשוטט” הוא 3/4 סרט נהדר, ויצירה נדירה מאין כמוה בנוף הקולנוע הישראלי. “המשוטט”, לצד “אנדנטה” (שעליו אדווח בימים הקרובים) מסמלים רגע מרגש עבורי בעשור הזה, שבו הקולנוע הישראלי לומד לוותר על עלילה. אם נצליח להגיע לאיזון יפה של סרטים שעיקרם עלילה מול כמה וכמה אקספירמנטים יותר אבסטקרטיים בשנה, אני חושב שהקולנוע הישראלי יבשיל – ואולי בעקבות התמזגות הקצוות – לכיוון מרתק. וכך, למרות שבסופו של דבר אני חייב לציין בכנות ש”המשוטט” ו”אנדנטה” גם קצת איכזבו אותי, בעיקר במה שחשתי כפערים בין כוונות לתוצאה (או פערים בין הציפיות שלי לתוצאה), אני רואה בהם חיל חלוץ מרגש.



“המשוטט” היה יכול להיות הסרט החדש של צאי מינג ליאנג, אם רק תחליפו את טאיפה בבני ברק. צאי, כזכור, הוא אחד הבמאים העכשוויים שאני הכי אוהב, והוא סוג של גיבור בקרב קהל ההארד-קור של פסטיבלי קולנוע באירופה ובאסיה, אבל מושא לגלגולי עיניים ונחירות חסרות סבלנות מצד קהל רוכשי כרטיסים ומי שמחפש שסרטיו יכילו, ובכן, משהו. משהו מלבד שיטוטים, הליכות, בהיות. הרעיון הבסיסי של “המשוטט” – נער חרדי שמרגיש חוסר מנוחה, מבחינה רוחנית וגם מבחינה בריאותית – וחייו מתחילים להתפרם סביבו, והסרט בעיקר בוהה בו בוהה בעולם. גם נקודות הקונפליקט של עולם הרוח עם עולם הגשם מתוארות בריחוק אירוני: הנער סובל מבעייה באשכיו, והוא נדרש לבצע בדיקת זרע. סיטואציה מביכה לכל נער חסר ניסיון, סיטואציה הרת אסון לנער חרדי, שנדמה שמאותו רגע נותן לסטרא אחרא להשתלט עליו. ומהרגע הזה גם הסרט קצת נפרם. יופיו הוויזואלי העצום של הסרט (עליו חתום הצלם שי גודלמן), והתיאור המרוחק והמנוכר של שגרת ימיו – תוך שהוא מעביר בעדינות רבה מאוד ויפה מאוד, את מה שמעסיק אותו ומטריד אותו (בעיקר הוא מודאג ממה עשה אביו לפני שחזר בתשובה, ונדמה שהוא עצמו מודאג מזה שחטאי אביו ירדפו אותו) – קצת נחלשים לקראת סוף הסרט כשתפאום סיון שם דגש רב יותר על עלילה, דרמה ומעשים. וכאם הסרט מתפורר ונהיה גם פחות מוקפד, וגם פחות… נו… אקזיסטנציאליסטי.




“וביום השלישי”, משה איבגי


ולעומת “המשוטט”, הרי ש”וביום השלישי” הוא 1/4 סרט מוצלח. כמו שאומרת דמותו של רוברט מקי ב”אדפטיישן”: לא משנה מה אתה עושה, תדהים אותם בסוף. לא משנה כמה סטיות שגויות אתה עושה בדרך, העיקר הוא שתדהים אותם בסוף. ושמעו, זה עובד. לאורך רוב הסרט צפיתי בו עם מחשבה חוזרת ומנקרת: “זה לא עובד”. וגם: “הרעיונות מעולים, הביצוע נורא מגומגם”. אבל אז הגיע סוף הסרט, שיש בו בראש ובראשונה עוצמה קולנועית רבה, והותיר חותם אחר לגמרי, עוצמתי הרבה יותר.


אורון שמיר ב”עכבר העיר” הבריק עם הסרט הזה: “לדידו של הסרט, סדום ועמורה זה כאן ועכשיו, כך שלא נתפלא אם ימטירו עלינו אש וגופרית”, הוא כתב. בול. ואכן, גם בשמו וגם בעוצמה שלו התחושה היא שאיבגי הלך על סרט בקנה מידה תנ”כי ממש. אגב, מי שמסתקרן מהסרט צריך מעתה להיזהר מספוילרים מהדאוס אקס מכינה שמגיע בסוף. בעולם של איבגי האלוהים היחיד הוא אותו אלוהים במכונה שצץ בסוף הסרט למרק את חטאי גיבוריו.


אבל עד לסוף רב העוצמה: ברדק עצום. יש משהו בסרט הזה שאני לא יכול שלא להעריץ. יש בו אמביציה עצומה, והמון ליבידו, ורצון עצום לצרוח. כל מרכיבים הנכונים ליצירת קולנוע. ונדמה שאיבגי אכן חיכה כל השנים האלה כדי שכשהוא סוף סוף יביים סרט, מה שיבקע ממנו זו זעקה אדירה. מצד שני, הסרט הזה מתסכל מאוד כמעט לכל אורכו. לרגעים מרגיז ממש בחוסר ההקפדה שלו.


“וביום השלישי” עוסק בגלריית דמויות, שלא לגמרי ברור איך הן קשורות זו לזו (אני מניח שבתסריט המקורי הקשרים בין הדמויות יותר ברורים: כמו, למשל, מה בדיוק הקשר בין השוטרת לבין בעל הפאב), שכל אחת נמצאת במצוקה עצומה. העלילה הכי חזקה בסרט, שכתובה הכי טוב ומשוחקת הכי טוב, היא זו של חוקרת מס הכנסה (עלית קרייז) שחוקרת שני מוקדי כוח כלכליים שהם בבחינת טאבו ישראלי: רב רב עוצמה והשפעה מאופקים וטייקון תעשייה בעל מפעלי זיקוק בצפון, עם אספירציות לרוץ לראשות הממשלה. שני הנחקרים האלה מאיימים על חייה בשיטות של מאפיה. הבעיה העיקרית בסרט היא שנדמה שהעולם שאיבגי משרטט הוא עולם של קלישאות. מצד אחד אי אפשר שלא להגיד, “וואלה, זה בדיוק ככה”, כשנדמה שהסיטואציות שהוא מתאר כמו נקרעו מכותרות העיתונים של העשור האחרון. מצד שני, הסרט לעיתים נופל למלתעות הגרוטסקה, לאיזורים של חוסר אמינות כמעט מביך. סצינת “המיועד לראש הממשלה” במלון עם הסמים, הדילדו והזונה בתחפושת כבשה היתה שיא כזה. או, למשל, בוויה דלורוזה שעוברת נערה תמימה מהדרום (בגילומה של גל סלומון, תגלית מקסימה) שמגיעה בטרמפים לתל אביב ומגלה שכל גבר שהיא פוגשת (חוץ מאחד) רוצה לנצל אותה. בעולם של “היום השלישי” כל הדתיים חלאות, כל הגברים אנסים (חוץ מאחד) וכל הנשים פתיות או זונות (חות מאחת). זה די מקשה על שחקניו, בייחוד הגברים. איצ’ו אביטל ושרון אלכסנדר לגמרי נראים אבודים בתפקידים שלהם, של גברים שלא ממש הבנתי מה הם אמורים להיות מלבד חיות טרף. בעיה גדולה נוספת היא שנדמה שקצת יותר מדי מהסרט מבוסס על סרטים אחרים. מ”תמונות קצרות” של אלטמן ועד “עיניים פקוחות לרווחה” של קובריק. הסרט גם מכיל הומאז’ ארוך מאוד ומשונה מאוד ל”אימפריית החושים” של נגיסה אושימה. אני הראשון שמעריץ ציטוטים מסרטים, קריצות והומאז’ים, אבל אלה עובדים רק כשעוטפים אותם במודעות עצמית וחוש הומור, שני אלמנטים שנעדרים מהסרט הזה.


אבל הזיגזג ממשיך. על כל דבר שלא אהבתי, יש אלמנטים של יכולתי שלא להעריך. למשל: איבגי והצלם שלו, יורם מילוא, בנו את הסצינות בשוטים ארוכים ודי מסובכים, שכנראה איפשרו לבמאי ולשחקניו מרחב פעולה שמוכר להם מהתיאטרון. זה היה אמור לתת לסרט דרייב אנרגטי עצום, כשהמצלמה כל הזמן בתנועה בחיפוש אחר הדרמה, אבל בסופו של דבר נותר שם משהו מהוסס מאוד, כשלא כל השחקנים מצליחים למלא את השוט באנרגיה הזאת. יוצאת דופן, ולפיכך בולטת בסרט, היא עלית קרייז, שברוב הסצינות שלה (כחוקרת המס) משכנעת כמי שנמצאת במירוץ, או במנוסה, למען הצדק ולמען חייה.


וצריך גם לתת קרדיט למוזיקה של ישי אדר (“בופור”). אדר הוא לא הבחירה הכי צפויה להלחנת סרט כזה, שהייתם מצפים שהמוזיקה שלו תהיה היסטרית כמו הדמויות. אבל אדר נותן לסרט את הדופק ואת המתח שלו.


בהזדמנות, אולי לקראת עליית הסרט למסכים, יהיה מעניין לשמוע מאיבגי ומשותפיו לעשייה קצת יותר סודות מאחורי הקלעים. כמו, למשל, כמה עלילות משנה נשארו בחוץ בדרך לקאט הסופי? אחד הדברים המרתקים בסרט הוא המעקב אחרי כל מה שקורה ברקע התמונה. בימוי הרקע כה יוצא דופן שאני לא מצליח להבין האם זה חלק מההעמדה התיאטרלית המוקפדת של איבגי, או שרידים של עלילות משנה שנותרו על רצפת חדר העריכה (או בפח האשפה של מחשב העריכה). יש, למשל, המון אנשים מתנשקים ברקע. ובסצינה אחת יש שתי בנות שמדברות ביניהן בשפת סימנים. ולאורך כל המערכה האחרונה כל דמויות הרקע מסתובבות עם מסכות רופאים על הפנים. מצד אחד זה תמוה, מצד שני, זה מגביר את התחושה שישראל שאיבגי מביים כמו חיזיון תיאטרלי מוגזם ומוקצן – ה”סדום ועמורה” ששמיר איפיין כה נכון – ושהסרט הזה הוא בעצם קצת כמו המדינה הזאת: קצת מקושקש, קצת מעצבן, נטול חסד ורחמים אבל רגע לפני שמתעצבנים עליו, מגיע הקטסטרופה שאיכשהו מנחמת אותנו, שהצרות שלנו – בין אם זה בעיות בבית או בעיות בקונטיואיטי – הן בעצם די זניחות מול הבעיות הבאמת גדולות שמאיימות עלינו.



ivgi1

משה איבגי וצוותו בסוף הקרנת הבכורה ל”וביום השלישי”



ivgi2

איבגי וצוותו ושחקניו בסינמטק ירושלים, אחרי הקרנת “וביום השלישי”. צילומים: ורד פלוק
נושאים: בשוטף

24 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים, יום #2: "המשוטט" ו"וביום השלישי"”

  1. גיל 11 יולי 2010 ב - 14:26 קישור ישיר

    המשוטט הוא סרט מצוין ולדעתי ראוי לזכיה בפסטיבל ירושלים. במאי צעיר ומוכשר מאד..

  2. יעקב 11 יולי 2010 ב - 15:18 קישור ישיר

    נראה לי ששם הסרט הוא: “וביום השלישי” (ולא: “היום השלישי”).

    =============

    רוה ליעקב: טעות שלי. צודק. תיקנתי. תודה.

  3. איתן (חוזר לששגרה) 11 יולי 2010 ב - 17:29 קישור ישיר

    זה אולי עניין של טעם, אבל גם אחרי העשרים ואחד סרטים שראיתי בקארלובי וארי, “וביום השלישי” של איבגי הוא הסרט הכי טוב שראיתי השנה. מצאתי בו עוצמה נדירה, ואינטלגנציה גדולה מאוד בביצוע.

    ספיציפית לגבי הסצינה מתוך “אימפריית החושים”: אם הסרט הזה מתעסק בהתאכזות גברית כלפי נשים, הסצינה הזו משחקת עם הנושא: היא למעלה, הוא למטה. היא חונקת אותו כחלק ממשחק מין. אבל – היא גם מקבלת ממנו כסף בשביל זה. אז מי פה השולט? הציטוט מכניס את העניין לקונטקסט היסטורי ובינלאומי, כשבסרט ההוא, האשה אמנם התחילה כזונה, אבל מערכת היחסים התפתחה אח”כ כששני המשתתפים מבודדים את עצמם מהעולם, כמיקרוקוסמוס של יחסי גברים ונשים שוויוניים. חולניים, אבל שוויוניים.
    וזו הדוגמא בעיניי לסרט אינטלגנטי: גם מצטט מהקאנון הקולנועי, וגם יוצק לתוכו משהו חדש, אישי יותר.

    יכול להיות שיש צדק וטבעיות ברצון לחפש קשרים בין הסיפורים, אבל לא חייבים. הקשרים שיש בין הסיפורים ב”מגנוליה” הם כל כך רופפים, שאולי עדיף שלא היו בכלל. לא תמיד חייב להיות קשר עלילתי. צריך להיות קשר תימטי (ואת זה יש).
    ואני לא הרגשתי שאיצ’ו אביטל ושרון אלכסנדר היו אבודים. להיפך. אביטל (שחקן טוב מאוד בעיניי, שלא מקבל מספיק תפקידים) עושה עבודה טבעית מאוד, והופך את הדמות שלו (שלטעמי כתובה הכי פחות טוב) לאדם חי, כזה שאני בהחלט מאמין שאני יכול לפגוש היום או מחר בסופר. ושרון אלכסנדר, כמו גם דמות איש העסקים שרץ לראשות הממשלה, חי בעולם דקדנטי, אבל גם הם אנשים, ולכן האמנתי לו לחלוטין כשהוא מתנצל בפני אפרת בן צור. ולגבי אמירה: כן, הכל חרא, אבל גם: אין כבר טעם לתקן. צריך להרוס הכל. שלא כמו ב”מגנוליה”, שקיומו של הצדיק בסדום מציל את העולם שלו, כאן, גם אם העיתונאית מצליחה במסע שלה (גם אם זה יעלה לה בחייה), כשהידיעה כבר עוברת לידיים הנכונות, זה כבר לא משנה: האפוקליפסה התחילה.

    לפני הצפייה בסרט (בהקרנת אקדמיה) יצא לי לדבר עם חבר אקדמיה אחד שראה ראף-קאט של “ביום השלישי”. הוא שאל אותי למה אני מצפה, ועניתי לו שעד כמה שאני מכיר את איבגי האיש שמאחורי השחקן (אני לא מכיר אותו אישית, אבל שמעתי וקראתי ראיונות), הוא איש פסימי, נביא זעם, וציפיתי שגם סרטו יעביר את הרוח הזו. לא טעיתי בהרבה.

    אותי הסרט הזה כישף.

  4. אבא'לה 11 יולי 2010 ב - 18:41 קישור ישיר

    לך תבין… דווקא מחוקרת המס התלהבת? הדמות היחידה (כמעט) שפועלת ממניעים תמוהים. שלפתע רואים אותה שולפת אקדח על הבוס שלה, ואתה שואל את עצמך – אוקיי, מאיפה זה הגיע עכשיו?? אחר כך היא נידונה לעבור הרפתקאות שונות ומשונות שכל אחת מהן מופרכת וחסרת בסיס. יש לסרט של איבגי מעלות כמו גם חסרונות. מכול אינוונטר הדמויות והעלילות שהסרט מציע אתה מוצא שהעלילה של חוקרת המס היא “הכי חזקה בסרט, כתובה הכי טוב ומשוחקת הכי טוב” – שוב, לך תבין.
    אפשר אולי להגיד עליה שהיא העלילה היותר סגורה. שלעומת עלילות אחרות בסרט, לזו לפחות יש התחלה-אמצע-וסוף. דווקא הדמויות האחרות (פרט לזו של המועמד לראשות הממשלה) והעלילות שלהן משדרות אמינות ואותנטיות ומבוימות בצורה בוגרת יותר.

  5. עליזה 11 יולי 2010 ב - 19:36 קישור ישיר

    הסרט של איבגי נפלא. שרון אלכסנדר בדמות לא ברורה משוחקת בצורה מדוייקת. תפקיד מעולה לטעמי. הילה פלדמן מעולה בתפקיד הזונה. הסרט רווי פרטים, שוטים יפים, סצינות קולנועיות ואמיצות. כל הכבוד לאיבגי!
    דווקא אהבתי שלא ידוע איך השוטרת ובעל הפאב מכירים פשוט קיבלתי את זה, זה לא משהו שהפריע. החיבור בין הסיפורים הוא המסר האחד העובר בכולם: קלקול חברתי בכל תחומי החיים!!

  6. גם אני 11 יולי 2010 ב - 20:34 קישור ישיר

    את איבגי אנחנו מכירים, למה אין תמונות של צוות המשוטט המסקרן?

  7. המשוררת 11 יולי 2010 ב - 20:42 קישור ישיר

    אין ספק, צפייה בסרט “המשוטט” אינה משאירה אותך אדיש, אתה יוצא ממנו עם שאלות ותהיות כגון: האם יצחק מרמת-אביב ג’ בן להורים העוסקים בהייטק או חינוך, היה נוהג כמו יצחק מבני-ברק, בן להורים שחזרו בתשובה?. או שהתנהגותו נבעה מעליבות החיים בהם חי, הבורות,התמימות וחוסר הידע שהביאה אותו למעשה לעולם הפשע. אמנם הוא הגיע לתחנת המשטרה כדי לספר על מעשיו, אך גם כאן במשטרה לא שמו לב אליו – שכחו אותו ועבורו התפרש המצב כאילו שמה שעשה הוא שום דבר לעומת כל מה שמתרחש כאן והוא חוזר עם חולצת הצלב האדום הבייתה. יש לשער שהוא אומנם יהיה נרגש מאוד בבית, אך יחזור ל”מעטפה” שלו ולא יספר דבר על מה שעבר עליו. יתכן ויש כאן מן התכנים והמורסות הקיימים בחברה סגורה, אימא מרעיבה, אבא שמכה את ילדיו למוות, או לחילופין אפתיות וקבלת כל מה שמתרחש כאקסיומא. יש עוד ועוד לדבר על סרט זה, אך אקצר ואסיים במתן תשבחות לכל משתתפי הסרט שעשו עבודה נהדרת ובמיוחד למשפחה המצומצמת, ליצחק – עומרי פירר, לעלי נאסר- האבא, ולרונית פלד שגילמה את דמות האם. גילמתם את הדמויות בצורה משכנעת ביותר. הצילומים האיכותיים, הבמוי, העריכה וכל ההפקה הם ברמה גבוהה המצדיקה את קבלתו של הסרט לפסטיבל קאן בצרפת ולתשבוחות שקצר שם.
    לכל צוות ההפקה “כל הכבוד” קצרו את הפירות של הפרוייקט הזה, שנסו מתניים והמשיכו לפרוייקט הבא. ב ה צ ל ח ה

  8. Spartak 11 יולי 2010 ב - 23:04 קישור ישיר

    לפני שאני כותב על הסרטים הישראלי,אני דווקא רוצה להמליץ לכולם ללכת מחר ל”יום שלישי, אחרי חג המולד”,סרט רומני שהוקרן שקאן…ואני ממש לא חובב של קולנוע הרומני,אבל לסרט הזה יש עלילה שדי קל להתחבר אליה (זה מה שאמרו גם השחקנית הרשית והתסריאי,שנוכחו בהקרנה) חוץ מזה כל מי שאוהב קולנוע רומני,כנראה יהנה גם מסר הזה.
    מבין שלושת הסרטים של תחרות שהקרינו עד כו,היחיד שאני מוצא יותר דברים שאהבתי מאשר שנאתי (אולי מילים לא הכי מתאימותאבל עדיין),הוא המשוטט (כתבתי עליו בפוסט של יום # 1)…
    “וביום השלישי” – לטעמי הסרט גרוע,אולם יכלה לצאת ממנו מיני-סידרה לא רעה בכלל.מרוב הדמויות,איבגי לא מספיק לפתח אף דמות באמת ולא לסיים איתה.מה שלפחות אותי הרגיז עוד יותר זה הוא בחר לעצמו את הדמות “הטובה”,כאילו הוא רוצה להדגיש שהוא “הצדיק בסדום”.
    בקשר לסוף,אני לא אוהב את ה”תדהים אותם בסוף” או שיותר נכון סוף שבא לחפות על סרט בינוני ומטה.אני לא אוהב את “Big Batha Boom”.סוף שהוא בתכלס לא קשור לסרט.

    “מלח ים” – ואני כבר חשבתי ש”וביום השלישי” הוא סרט גרוע…בהקרנה של “מלח ים” הייתה לי הרגשה שאני יושב לא בהקרנה של סרט פסטיבלי,אלא באיזה בית קולנוע לסרטי אימי מסוג ז’ או שיותר נכון סרט שכוני.הקלוז אפים הלא קשורים,העריכה העגומה (אפשר לראות את זה הכי טוב בסצנת חוף הלילית) והמשחק של רוב השחקנים.
    אני מעולם לא עוזב את האולם באמצע הקרנה,אבל הפעם הייתי מה זה קרוב (מה שמנע ממי לצאת,הייתה העובדה שישבתי בדיוק באמצע השורה) לאמרות שראיתי כמות די נכבדת של אנשים יוצאת…

  9. לעליזה 11 יולי 2010 ב - 23:05 קישור ישיר

    בהתחלת הסרט בסצינת הבר מצווה, נאמר שבעל הפאב הוא האקס המיתולוגי של השוטרת. אכן סרט רווי פרטים. המון פרטים ואם לא שמים לב מפספסים המון אינפורמציה.סרט אמיץ מאוד בעיניי.

  10. כלב אנדלוסי. 12 יולי 2010 ב - 0:23 קישור ישיר

    ויוה אספנייה!!!!

  11. רונית 12 יולי 2010 ב - 2:55 קישור ישיר

    כבר כתבתי בעבר ששאול דישי שולח יותר מידי מיילים על כל שטות שעוברת לו בראש. גם כשעושים בלוק סנדר זה לא תופס. ומכיוון שאני אשת קולנוע פעילה שרוצה לזכות באקדמיה יום אחד, אני לא יכולה לשלוח לו מייל תגובה של תוציא אותי מרשימת התפוצה שלך. אז שאול אם אתה קורה – לא לשלוח מיילים בתפוצה רחבה זה מאד לא מקובל. אלא אתה צריך השתלת כיליה.
    בקשר לסרטים השנה – אני מהמרת שהמדריך למהפכה למרות הקמפיין של שאול דישי שנעשה בשמו של אבי נשר להערכתי יזכה בסרט. ולמה? כי: ניר ברגמן מספיק חזק ומצליח כדי שכבר לא יצביעו לו. הוא לא יזכה. הוא עבר את שלב האיזה מסכן בואו ניתן לו פרס – השלב שהביא את הפרס לקולירין מול בופור לדוגמא. לגבי אבי נשר – כולם שונאים אותו כי הוא בן אדם לא נחמד. דובר עשה סרט גרוע. זוהי סדום – קומדיות בארץ לא הולך טוב באקדמיה. כי מדובר בחבורה של אנשים מרירים וחסרי כישרון שלא יכולים להעריך מישהו שמצחיק קהל. אז נשארנו עם המדריך. למה לא לתת את הפרס לאורי ענבר – שחצי פרש ולא מהווה איום על אף אחד, ולדורון צברי שתמיד רואים אותו הולך מכות בהפגנות, שזה קצת מפחיד וקצת מעורר הערכה. שווה פרס לא?
    בואו רק נראה מי מכל הסרטים האלה ישרוד את הזמן. והזמן הוא הכוונה לשנתיים. איזה מהסרטים הללו שיצאו השנה יוקרן לדעתכם בעוד שנתיים בטלוויזיה מבחירה של מנהל תוכניות שיקנה אותו לשידור נוסף. זוהי סדום סביר להניח. זאת כנראה השנה הכי גרועה לקולנוע הישראלי מזה עשור.

  12. נאור 12 יולי 2010 ב - 3:45 קישור ישיר

    בד”כ אני מתבטא באופן שמשתדל להיות לא פוגעני כדי לא לתת עילה למחיקה אבל במקרה העגום של רונית היחצנית אני מאשר לעצמי לשחרר חרצובות ובה בעת לפוצץ תפיוז, את פשוט מטומטמת! וכנ”ל מי שהכתיב לך תתטקסט.

  13. אורון 12 יולי 2010 ב - 11:12 קישור ישיר

    ספרטק – מצטרף להמלצה שלך על הרומני “יום שלישי, אחרי חג המולד”, החביב עליי ביותר בפסטיבל עד כה.

    לגביי “מלח ים” – אני חשבתי שדווקא הג’אמפ-קאטים המכוונים בסצינת החוף הלילית היו הרגע הטוב ביותר בסרט מבחינת עריכה… לא תמיד ג’אמפ-קאט הוא טעות של העורך, בעיניי זה היה מכוון וניסה להביע את המצב בו היו שרויות שתי הדמויות (השיכורות/מסטולות/מדברות על החיים כמכלול של רגעים). עם שאר הביקורת שלך אני מסכים לגמרי, לצערי. אני פשוט לא מוצא את עצמי בתחרות הישראלית השנה…

  14. Spartak 12 יולי 2010 ב - 12:52 קישור ישיר

    אורן – גם אני חשבתי ככה בתחילת הסצנה (וגם אמרתי סוף-סוף משהו טוב בסרט),אבל אז הגיעו שתי ג’אמפים די מוזרים (כזכור לי אחד מהם,הוא זה שהיד של אדם נמצאת על החוף,ברגע הבא הוא על הכתף של תמרה),נכון אולי זאת לא טעות אלא בררת מכדל…

  15. במחשבות 12 יולי 2010 ב - 17:25 קישור ישיר

    רונית אולי כותבת באופן מרושע וציני אבל מעלה נקודות שקשה להתעלם מהן.

  16. נאור 13 יולי 2010 ב - 2:49 קישור ישיר

    מעלה נקודות? הוא (כל יחצן מתחיל מסתתר מאחורי היא) אידוט שחושב שהוא מפוצץ חצ’קונים, לא מעלה שום נקודות.

  17. רותם 13 יולי 2010 ב - 7:55 קישור ישיר

    יחצ”ן(ית) או לא היא צודקת לגבי יחס האקדמיה בארץ לקומדיות. אם כי זה גם נכון לאקדמיה בארה”ב לפחות. אז אנחנו אפילו את זה לא המצאנו.

  18. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:17 קישור ישיר

    Thanks dude. It is special knowing

  19. Offer of the Day 28 ינואר 2011 ב - 2:49 קישור ישיר

    I intended to post you a very small observation to finally thank you over again relating to the exceptional basics you have documented here. It is remarkably open-handed with you to convey unreservedly all that numerous people could have offered for an ebook to help make some profit on their own, particularly considering that you might well have tried it in the event you decided. These creative ideas additionally acted like a great way to be sure that someone else have similar keenness like mine to figure out somewhat more pertaining to this problem. I believe there are thousands of more enjoyable moments in the future for folks who discover your site.

  20. kits shopping 28 ינואר 2011 ב - 7:48 קישור ישיר

    This post receives a thumbs way up from over here.

  21. George Adams 31 ינואר 2011 ב - 10:15 קישור ישיר

    Very nice article and right to the point. I don’t know if this is in fact the best place to ask but do you guys have any thoughts on where to get some professional writers? Thanks 🙂

  22. Michiko Bigusiak 4 פברואר 2011 ב - 4:41 קישור ישיר

    Attractive section of content. I just stumbled upon your site and in accession capital to assert that I get in fact enjoyed account your blog posts. Any way I will be subscribing to your feeds and even I achievement you access consistently quickly.

  23. Tawanda Ringenberg 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    Couldn’t be written any better. Reading this post reminds me of my old room mate! He always kept talking about this. I will forward this article to him. Pretty sure he will have a good read. Thanks for sharing!


השאירו תגובה