12 יולי 2010 | 08:30 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים, יום #3

זוכרים? בטוויטר ובפייסבוק שלי רץ אקשן בשידור חי מהפסטיבל.



כבר ראיתי כמה וכמה סרטים שחיבבתי מאוד, וכמו כשקורה כשרואים יותר מדי סרטים ברצף, הם מתחילים לשוחח זה עם זה בדרכים פלאיות. אולי אפילו, אנא עארף, מיסטיות? כך למשל התברר לתדהמתי שהגיבור של “המשוטט” (סרט ישראלי קטן מידות) והגיבור של “קרלוס” (סרט צרפתי עצום מידות) סובלים מאותה בעייה בדיוק באשכיהם. מדהים, לא? ואל תשאלו מה מעיק על הדמויות הראשיות של “תני בבקשה” (סרט אמריקאי קטן) ו”יום שלישי, אחרי חג המולד” (סרט רומני עוד יותר קטן): בשני הסרטים מופיע זוג נשוי עם ילדה אחת, בשני הסרטים הבעל מנהל רומן עם בחורה צעירה (באמריקאי היא קוסמטיקאית שמטפלת גם בבת וגם באבא, ברומני היא רופאת שיניים שמטפלת גם בבת וגם באבא), ובשניהם מופיע דיאלוג כמעט זהה על בהונות רגליים עקומות. משונה, לא? מי היה מאמין שאשכים ובהונות רגליים יהיו נושאי שיחה כל כך אוניברסליים השנה.



אז מה כבר ראיתי?



“כופר” (The Infidel). הו, זה סרט מצחיק. סרט בורקס על פי כל החוקים – כולל החתונה בסוף – ושמוכיח, למרבה הצמרמורת, שלפעמים הקלישאות הכי גדולות הן גם הכי מצחיקות. דיברנו על “כופר” לרגע באפריל, אבל עכשיו סוף סוף ראיתי אותו. והוא מקסים. קודם כל, כבר כותרות הפתיחה הם כמו ועידת שלום כלל עולמית. ערן ברון כהן, אח של סשה ברון כהן, הלחין את המוזיקה. למפיקה אחת קוראים אוזמה חסן, למפיק אחר קוראים יוני מגיד. השחקן הראשי הוא הקומיקאי הבריטי ממוצא אירני-באהי אומיד ג’לילי, והתסריטאי הוא היהודי דייויד בדיאל. ויגאל נאור מגלם מנהיג דתי מוסלמי פונדמנטליסט. כבר בהתחלה, כשאנחנו מגלים שהגיבור שלנו – נהג מונית מוסלמי ממוצא פקיסטני בשם מחמוד – הוא חובב גל חדש מהאייטיז אני כבר בעדו. הקליפ הפסאודו-אייטיזי בפתיחה, מעין הומאז’ לגארי ניומן, קנה אותי. וזה שלקליפ הזה יש גם חשיבות עלילתית למערכה השלישית, ולא סתם קישוט לאיפיון דמות לאקספוזיציה, גם היה רגע תסריטאי נחמד. אחרי מותה של אמו מגלה מחמוד שהוא למעשה מאומץ, ושהוריו הביולוגיים היו יהודיים. את הבשורה הזאת הוא מקבל רגע אחרי שבנו מבשר לו שאביה החורג של ארסותו הוא מטיף שנאה פונדמנטליסט איסלמי שמגיע להרצות בלונדון, ועל הדרך יבוא לבקר את משפחתם כדי לוודא שהם מוסלמים מספיק אדוקים, לפני שהוא נותן את ברכתו לחתונה. וכך הוא צריך באותה נשימה ממש גם ללמוד מה זה אומר להיות יהודי, וגם צריך ללמוד להיות מוסלמי טוב. אספו מכאן את כל הקלישאות שאתם יכולים לדמיין על יהודים, אותן הוא מלקט לעצמו כדי להבין מה מצופה ממנו כיהודי טרי, והטיחו אותן בזו אחר זו. אבל בזכות ההומור הבריטי המצוין – עם כמה רגעים נהדרים של סלפסטיק אידיוטי – איכשהו הכל נהיה מצחיק להפליא. לאורך כל הסרט נזכרתי שוב ושוב בטוריו המצחיקים/חריפים של סייד קשוע, שהסיטואציות בסרט קצת מזכירות אותם. האבא שרק רוצה חיים נורמליים, בזמן שהבת הקטנה רצה בבית ומשחקת בלוחמת ג’יהאד שצועקת ססמאות איסלמיות קיצוניות. אגב, באחת הסצינות המדריך שלו לעולם היהדות – יהודי אמריקאי שחי בלונדון – מנסה למפות לו את כל סוגי היהודים בעולם. היהודים באמריקה, והיהודים השונים בשכונות השונות בלונדון, ולבסוף היהודים בישראל, שעליהם הוא אומר “בגלל שאין להם רגשות אשמה והם חפים מחרדה, הם בעצם לא באמת יהודיים”. סוג של נכון, לא?



“תני בבקשה” (Please Give). הכיבוש הישראלי נמשך: צלם סרטה של ניקול הולופסנר האמריקאית הוא ירון אורבך (“הגלגול”). סרטה של הולופסנר כתוב במרירות היבשה הרגילה שלה, שלעיתים מצליחה (“פשוט נפלאות”) ולפעמים מתישה (“חברות עם כסף”), אבל הפעם התוצאה חיננית למדי – במובן החמצמץ של המילה. קתרין קינר ואוליבר פלאט מגלמים זוג ניו יורקי אמיד שגר בשדרה החמישית ושמתפרנסים ממותם של אנשים: הם קונים ומשפצים רהיטים ישנים הנמכרים על ידי ילדיהם של אלו שלכו לעולמם. אבל מצפונה של האשה מתחיל להציק לה, ובכלל נדמה שהיא מתחילה להתפרק: היא מנסה לזכך את מצפונה על ידי פעילות צדקה מוגברת, למורת רוחה של בתה, שמרגישה שאותה היא דווקא זונחת. ובמקביל הסרט מספר על שתי אחיות – האחת טכנאית רנטגן מופנמת (רבקה הול), השניה קוסמטיקאית מוחצנת (אמנדה פיט) שמתערבבות לתוך חיי הזוג. והכל, בסופו של דבר, מתחיל להישמע ולהיראות די וודי אלני, עם כמה רגעים ממש מוצלחים של אבחנות אנושיות. הסרט הזה, שבוודאי היה מושך אליו את חובבי “ויקי כריסטינה ברצלונה” או “ממש נפלאות” היה – אני מנחש – יכול להצליח למדי בקולנוע לב. אלא שהסרט נמצא במחסנים של א.ד מטלון וגורם המקורב לעולם ההפצה סיפר לי לפני ההקרנה שיש סיכוי שהסרט הזה לבסוף לא ייצא. לא אהיה מופתע. אבל חבל: אם יש לכם דרך לגרום לנורית שני להרים טלפון לאמנון מטלון ולהציע לו לשתף פעולה בהפצת הסרט על המסכים שלה, זה יכול להיות מקסים.



“רהיטים זעירים”. ואגב, וודי אלן. כלומר, ואגב ניקול הולופסנר. “רהיטים זעירים” של לנה דנהם התברר כאחד הרגעים המתוקים בפסטיבל. והיא עצמה, במפגש עם הקהל אחרי ההקרנה, הודתה שאלן והולופסנר הם שניים מהגיבורים שלה שהיא היתה רוצה להיות כמותם כשתהיה גדולה (היא רק בת 24). “רהיטים זעירים” נראה כמו “הבוגר” בבימויו של האל הרטלי. כלומר, “הבוגרת”. דנהם, שלמדה כתיבה בקולג’ באוהיו, כתבה וביימה סרט זעיר מידות (50 אלף דולר הוא עלה, חצי לצילומים, חצי לפוסט) המספר על בחורה (אותה היא מגלמת) שחוזרת הביתה לניו יורק אחרי שסיימה את לימודיה בקולג’ באוהיו, ולא מצליחה להחליט מה היא רוצה לעשות עכשיו. אז כמו דסטין הופמן בסרט של מייק ניקולס היא בעיקר יושבת בבית מבואסת ומבולבלת, ורבה עם אמה האמנית ואחותה התיכוניסטית (תפקידים שמגולמים על ידי אמה האמנית ואחותה התיכוניסטית של ברנהם, בסרט שצולם בדירת הוריה, בה היא עדיין גרה כיום). הסרט הפטפטני הזה – נצר לגל המאמבלקור האמריקאי – ניצל ממוות בזכות כתיבתה השנונה מאוד של ברנהם, והצילום – שגם הוא די שנון, מלא הברקות של זוויות צילום מקוריות. כך שמבחינה סגנונית הוא לא ממש מאמבלקור, אבל מבחינת ההשתלבות שלו בגל סרטים המציגים צעירים אמריקאים פלגמטיים ונטולי ליבידו, הוא מתאים להם בול. דנהם זכתה עם הסרט הזה בפרס הראשון בפסטיבל sxsw באוסטין, טקסס השנה, שמתמחה באיתור וטיפוח סרטים סופר-עצמאיים. ויהיה מעניין לראות האם היא הניקול הולופסנר הבאה, או אולי אפילו הדיאבלו קודי הבאה. צפו בסרטים הקצרים שדנהם יצרה לאינטרנט באתר שלה.


שני נ.בים. אחד, הסרט הוקרן באולם 1 מדי.וי.די. כלומר, בצפייה השני שלי בו ראיתי אותו מרוח עם פיקסלי ענק ובאיכות הרבה פחות טובה מהדי.וי.די על מסך הפלזמה שלי שבו ראיתי אותו בצפייה ראשונה. מכיוון שהבמאית היתה שם ומכיוון שאני מניח שזה איזשהו קטע של הפצה אלטרנטיבית ועניה, אני לא בא בטענות לפסטיבל. אני כן מוטרד מזה שב-2010, כשיש כל כך הרבה פורמטים להקרנה, שפסטיבל שמכבד את עצמו לא טורח לפרסם בתוכנייה איך וממה מקרינים כל סרט. כרגע הפסטיבל היחיד בארץ שמספיק מכבד את הקהל שלו שיבדיל בין הקרה מפילם והקרנה מדי.וי.די או מבטא זה פסטיבל אייקון. יום יבוא, בטוחני, שזה יקרה גם בירושלים. רק מתי?


(עדכון ותיקון: אבינעם חרפק תיקן אותי ואמר שהסרט הוקרן מעותק HD. משונה, לא נראה ככה. ני גם שומע שהקרנות ה-HD באולם 3 טובות יותר מהקרנות ה-HD באולם 1. רק עדיין חבל שלא מצוין איך מקרינים כל סרט).


השני, בסצינה ב”רהיטים זעירים” בה דנהם מחכה ליד בית קולנוע לדייט שלה שמאחר רואים שאחד הסרטים שמוצגים בקולנוע הוא “לה דאנס” של פרדריק ווייזמן. גם הסרט הזה מוקרן בפסטיבל ירושלים.



ושימו לב: “רהיטים זעירים”, “קר עד העצם”, “הילדים בסדר”, “תני בבקשה”. הקולנוע האמריקאי העצמאי כפי שהוא מיוצג בפסטיבל השנה הוא מאוד נשי. “קר עד העצם” היה מרשים ועשוי היטב, וג’ניפר לורנס בתפקיד הראשי היא תגלית מעולה (אבי קורניש החדשה?), אבל לא נדהמתי ממנו כמו שופטי סאנדאנס.



“קרלוס”. בפסטיבל שהכיל עד כה כמה סרטים לא רעים כלל, זה היה עד כה שיאו. אוליבייה אסיאס ביים פצצת אנרגיה. וכנראה שאני פשוט מחבב סרטים על טרוריסטים בשנות השבעים וחיי הרוקנרול חסרי החשבון שהם חיו. “קרלוס”, מהבחינה הזאת, שם בכיס הקטן את “כנופיית באדר מיינהוף” של יולי אדל מהשנה שעברה, למרות שהם במידה רבה סרטים אחים הנושקים בעלילותיהם ולרגעים משלימים זה את זה. אבל, כמו עם “באדר מיינהוף” גם “קרלוס” מתרסק בחצי השעה האחרונה שלו. גם זה, כנראה, בלתי נמנע: השלב בו חיי הכנופיית הטרור מפסיקה לחיות באדרנלין גבוה, והם מתחילים לחיות בפרנויה מהסוף הבלתי נמנע מפיל את הסרטים באנרגיות שלהן. אבל גם בלי 30 הדקות האחרונה, “קרלוס עדיין מכיל 135 דקות מסחררות באנרגיה שלהן, על טרוריסט שדמיין שהוא הצ’ה גווארה של הפלסטינאים, הג’ים מוריסון של המיליטנטיות האירופית. את קרלוס מגלם באופן מבריק השחקן הוונצואליאני אדגר רמירז (ששיחק גם ב”צ’ה” של סטיבן סודרברג, עוד סרט-אח, או בן-דוד), שמצליח להיות משכנע וכריזמטי גם באנגלית, גם בצרפתית, גם בספרדית וגם בערבית. אסיאס, שמנסה בסרט הזה להיות לטרור האירפי מה שסקורסזי היה לגנגסטר האיטלקי-אמריקאי, מפציץ את סרטו בפסקול אייטיזי משגשגע, בסרט שרובו המכריע של עלילתו מתרחשת בכלל בסבנטיז. קרלוס (שבאופן משונה, איש לא מכנה אותו “התן” בסרט) מסתובב בתימן של שנות השבעים וברקע אנחנו שומעים את ניו אורדר, את ווייר, את רוברט פריפ ובריאן אינו ואת הלייטנינג סידס. כך הוא לא רק מחדיר לסרט אנרגיה, אלא – בזכות המוזיקה האנכרוניסטית שעומדת בסתירה לתוכן הוויזואלי – הוא משאיר אותנו מפוקסים לסיטואציה האירונית, של סיפור אמיתי שהוא במידה רבה פבריקציה, של דמות שנויה במחלוקת שהרגה אנשים, שאמורה להיות מוצגת באור שלילי, אבל שאי אפשר להתעלם מסממני כוכב-הרוק שלה, שהופכת אותה לא לדמות פוליטית רצחנית, אלא לדמות טראגית, שתופסת טרמפ על מאבקים של אחרים, בחיפוש אחר משמעות לחייה.


נושאים: בשוטף

7 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים, יום #3”

  1. (יובל) 12 יולי 2010 ב - 10:46 קישור ישיר

    יש מצב לכמה מילים על “יום שלישי, אחרי חג המולד”?

  2. יושיהידה 12 יולי 2010 ב - 10:52 קישור ישיר

    אני מופתע לשמוע שבהקרנה שלך “רהיטים זעירים” הוקרן מדי.וי.די. בהקרנה שלי, יום למחרת, בסינמטק 3, הוא הוקרן מתוך עותק פילם באיכות טובה מאוד.

    אגב, אני שמח לראות שפתרו סוף סוף את בעיית הכתוביות והפעם הם מצליחים להקרין את הכתוביות בלי הריבוע הבהיר באמצע המסך. אני צריך לציין שבסינמטק חיפה רק לאחרונה החלו להקרין את הכתוביות רק בחלק התחתון של המסך (כלומר, הכתוביות נמצאות בחלק העליון של ריבוע ההקרנה, ופשוט הורידו אותו כך שהחלק העליון יחפוף לחלק התחתון של הסרט), אלא שיש לכך מחיר: כל החלק הקדמי של האולם מואר…

  3. Spartak 12 יולי 2010 ב - 12:57 קישור ישיר

    באמת,יאיר,מה אתה חושב על “יום שלישי, אחרי חג המולד”,כי אני ממש חיבבתי אותו (לא ראיתי את “תני בבקשה”)?!

  4. טל לוטן 12 יולי 2010 ב - 14:10 קישור ישיר

    באותו נושא – דיווחים בינלאומיים מהפסטיבל בבלוגי: על סרט האנימציה כלבתי טוליפ, מה קרה עם חומר לבן והאם אכלתי סוסון ים.

    http://cafe.themarker.com/post/1667576/

  5. דודי 12 יולי 2010 ב - 15:43 קישור ישיר

    אכן סרט נהדר.
    הייתי בהקרנה עם המפיק שנמצא עכשיו בארץ, חבל שאף אחד לא שואל אותו מדוע הסרט הראוי הזה לא מופץ בישראל.

    מצד שני חוץ מבגרמניה הסרט לא יוצא בשום מקום, אז אני בספק אם מדובר בבעיה מקומית…

    http://www.imdb.com/title/tt0878835/releaseinfo

  6. מוניקה 14 יולי 2010 ב - 12:49 קישור ישיר

    “יום שלישי, אחרי חג המולד”? תודה רבה

  7. Tamala Gossen 4 פברואר 2011 ב - 4:09 קישור ישיר

    I was suggested this blog by my cousin. I’m not sure whether this post is written by him as nobody else know such detailed about my trouble. You’re amazing! Thanks!


השאירו תגובה