30 יולי 2010 | 11:16 ~ 41 תגובות | תגובות פייסבוק

“ארץ בראשית”, ביקורת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 28.7.2010

אפתח ואומר: “ארץ בראשית” הוא סרט יפה לעין וברובו מרתק. ולמרות שהעולם הנפיק לנו שפע סרטי טבע בשנים האחרונות – ונדמה שקולנוע לב אירח את כולם – “ארץ בראשית” הוא חלוץ סרטי הטבע הקולנועיים הישראליים. למעשה, אם ציון הסרט המופיע בטבלאות המבקרים אמור לשקף לא רק את הנאתו הפרטית והסובייקטיבית (והקצת מפונקת, חוששני) של כותב שורות אלה, אלא גם את ההערכה לכמות העבודה והזמן והמסירות שהושקעו בסרט, הרי ש”ארץ בראשית” היה צריך לקבל ציון מקסימלי. בכך אין ספק: מבחינות רבות, ככל שמודעים לכל האספקטים של אחורי הקלעים של הפקה כזאת, “ארץ בראשית” הוא בוודאי אחד הפרויקטים השאפתניים שנעשו בארץ. פרויקט שבכל מקום בעולם יעמדו מאחוריו עשרות ומאות אנשים, ואילו כאן נדמה שאת רוב רובה של העבודה, לפחות בשלב הצילומים, עשה אדם אחד בלבד. פרויקט סולו. האמת, זה די פנומנלי. משה אלפרט, צלם ניוז בדרך כלל, וקיבוצניק חובב טבע בשאר הזמן, השקיע שנים על גבי שנים בליקוט צילומי טבע פרי מצלמתו. בשנים האחרונות הוא עובד עם כמה מבכירי הקולנוע בארץ (המפיקים חיים ואסתי מקלברג, העורך זוהר סלע, המלחין אורי אופיר) כדי להפוך את מטמון הצילומים שהוא צבר לסרט שיש בו לא רק צילומי נוף וטבע יפים, אלא גם מעין קווי עלילה דרמטיים שבונים מראית עין של מעקב בת שנה אחת – וארבע עונותיה – בחייהן של כמה משפחות של בעלי חיים בצפון הארץ ובדרומה. התוצאה, שמלווה בקריינות של ירון לונדון ובשיריה של אחינעם ניני, היא סרט טבע נאה ונעים לכל המשפחה, ומוצר משובח מסוגו, שנע על הציר שבין המפעים והקיטשי.

אלפרט מוכיח בסרטו שצלמי טבע הם קצת כמו ציידים שצריכים לשכב בסבלנות אין קץ באמבושים בטבע, יומם וליל, כדי לקלוע לשוט האחד ויוצא הדופן שלא יהיה רק נעים לעין, אלא שגם יכיל לכידה נדירה של רגע דרמטי בחיי החיה. מהבחינה הזאת, צלמי טבע הם יותר “צייד הצבעים” מ”צייד הצבאים”. היכולת של צלם להיות בדיוק ברגע הנכון במקום הנכון, ועם מצלמה עובדת, כדי לקלוט רגע נדיר של טבע היא בבחינת נס, או חריצות מרשימה. אחד השיאים של “ארץ בראשית”, מהבחינה הזאת, היא הסצינה שבה קולט אלפרט במצלמתו רעידת אדמה באיזור עין גדי, רעידה שבסופה הוא אף קולט יעל הנופלת למותה מאחד הצוקים. הסרט מכיל עוד כמה וכמה סצינות “וואו” כאלה של לכידה מרשימה של רגעים נדירים, המעידים על הדקדקנות שבה נעשה הסרט הזה.

עד כאן חוות הדעת של מבקר הקולנוע. ומכאן, שתי התבוננויות מזוויות אחרות על הסרט.

האחת, התבוננות טכנולוגית. בשנים האחרונות סרטי הטבע עשו קאמבק – מ”מיקרוקוסמוס” ועד “משפחת הקיסרים” – בעיקר בזכות הפקות צרפתיות והפקות בריטיות (של הבי.בי.סי). הייחוד בסרטים האלה הוא שהם לקחו סיטואציות שכבר ראינו בסרטי טבע (וסדרות טבע, מהזן המוכר בטלוויזיה, כמו אלה שדיוויד אטנבורו מנחה כבר שנים) והציגו אותם מחדש באמצעי הצילום של המאה ה-21. בעיקר מצלמות היי-דפינישן, וכלי טיס או כלי שיט המסוגלים להשקיף מגבהים עצומים, ממש על גבול האטמוספירה, או ממעמקים, או עדשות צילום המאפשרות לצלם חיות זעירות בתקריב מושלם. מהבחינה הזאת, החלוציות של אלפרט באה עם מחיר: הוא מצלם את סרטו שנים, ובציוד צילום שכנראה כבר די התיישן. אני חייב להודות שברוב רובו של הסרט – שעובד לעותקי פילם יפים – עניין האיכות הטכנית לא נספר כפקטור בסרט. אבל יש רגעים, בהם חייבים להודות שכדי באמת להתפעל מהסרט צריך לעשות לו כמה הנחות טכנולוגיות, שכן בשנת 2010 סרט טבע שלא צולם בהיי-דפינישן או באיימקס הוא כבר סוג של ענתיקה. לפיכך, קלף המכירה העיקרי של “ארץ בראשית” אינה בחדות התמונה אלא העובדה שהסרט מצליח לדחוס לתוך הארץ הפצפונית שלנו הרפתקאות טבע שבבי.בי.סי היו פורסים על פני יבשות שלמות. משלגים בצפון ועד שטפונות בזק בדרום.

המחשבה השנייה תוקפת אותי בכל פעם שאני צופה בסרט טבע. וכאן, אני חייב להודות, אני לא ממש משתגע על הז’אנר הזה. זה כנראה באג פרטי שלי – אני עובד על זה, בחיי – אבל אני לא יכול שלא לראות בסרטים באשר הם ייצוג, דימוי ומטאפורה למשהו גדול יותר. ואני תמיד תוהה: מה יוצרי סרטי טבע מנסים להגיד לנו? בשנים האחרונות זה די ברור: כל סרטי הטבע נושאים מסרים אקולוגיים ברורים, המציגים את האופן שבו האדם משחית את הטבע, מצמצם את איזורי המחייה ומכחיד חיות וצמחיה. סרטי הטבע הפכו לתמרורי אזהרה מול האצת ההרס האקולוגי. בבחינת “אם לא נשנה את דרכנו, כל מה שיישאר מהחיות בעולם זה רק תיעודם בסרטים אלה”. אבל “ארץ בראשית” אינו נושא מסר אקולוגי שכזה.

מטרתם של רוב סרטי הטבע, לפיכך, הוא לחשוף את הצופים למה שנמצא מחוץ לטווח הראייה שלהם. במידה רבה, הרעיון הוא שהאדם המודרני והאורבני כה התנתק מהטבע שצריך לארוז לו אותו בצילומים יפים, מוזיקה יפה ורגעים דרמטיים מותחים. אבל מה המסר שסרטים כאלה מלמדים אותנו על החיים? בשעה שהסרטים הדרמטיים העלילתיים מתוצרת הוליווד שומרים על פי רוב על תקינות פוליטית ומנסים לחנך את צופיהם לאיזשהו מוסר אוניברסלי – “הפשע אינו משתלם”, “כוח לא פותר דבר”, “אל תסתכל בקנקן”, ורעיונות נאורים על קבלת האחר ושיפוט הזולת שלא על פי סטריאוטיפים – מגיעים סרטי הטבע, שאמורים להחזיר אותנו לאיזשהו עולם בסיסי, ראשוני, שכולנו לחלוטין מנותקים ממנו, ומראים לנו שיש לנו למעשה מעט מאוד ללמוד מהטבע. בטבע רק הכוח, האלימות והאכזריות שולטים. הטבע כולו הוא מלחמה טריטוריאלית אחת גדולה. הכיבבוש הוא לחם חוקם של חיות הבר. תמקמו עלילה כזאת בסרט עלילתי ומיד יגידו עליו שהוא ימני ופשיסטי. או שובניסט: אקט החיזור המתועד ב”ארץ בראשית” אינו מבוסס על אופי ועדינות, אלא על כוח וברוטליות. הנקבה הולכת עם הזכר שמצליח להביס את מתחריו. הסרט אולי מנסה להצמיד לניצחון איזשהו מימד רומנטי ואבירי, של הגבר שנלחם על אהבתה של זוגתו לעתיד, אבל האמת מוצגת מולנו: הנקבה תלך עם הזכר שינצח. הוא זה שיהפוך לבחיר ליבה. מקמו עלילה כזאת בסרט עלילתי והוא יואשם, בצדק, בשנאת נשים ובשוביניזם. למעשה, על פי מה שנראה ב”ארץ בראשית”, כל מה שמעניין את בעלי החיים זה סקס ומלחמות. היפים מיליטנטיים.

אז מה נותר לנו ללמוד מבעלי החיים, שהרי הם יצורים כוחניים, טריטוריאליים, שובינסטיים ואפילו את צאצאיהם הם נוטשים אחרי תהליך חניכה קצר? אפילו את העובדה שצריך לחמול על בעלי חיים קשה ללמוד מסרטי טבע, שכן אלה למעשה סרטי הסנאף הכי גדולים בעולם, המציגים ללא הרף בעלי חיים מתים או נטרפים. נדמה שחיות ממש לא מרחמות זו על זו. אז איזה לקח אנחנו לומדים מסרטי הטבע? היו פילוסופים בעבר – וקולנוענים בהווה, כמו ורנר הרצוג – שמשתמשים בטבע כדי להבהיר שהטבע האמיתי הוא אכן יצרי, כוחני ואכזרי, ושהטרגדיה של בני האנוש היא מלחמתם בטבע האמיתי שטמון בהם, והדחקת יצרי הפרא שלהם. אבל בהנחה שאנחנו מסכימים שמהותו של האדם, להבדיל מהחיה, הוא לרכך ולזכך את טבעו נדמה שסרטי טבע מעבירים מסר הפוך ממה שהיינו מצפים מהם.

המסר שאני לוקח מסרטי טבע? “תראו איזו מכונה מופלאה היא הבריאה”. יש בורא לעולם שנתן תפקיד ברור לכל יצור, ושלכל אחד יש את התפקיד שלו ואת המקום שלו, ואין לנו סיבה ללמוד שיעור על החיים מבעלי החיים, כי תכלית קיומם שונה מזו שלנו. רק צריך להבין ולברר, איש עם עצמו, מה היא תכלית הקיום שלהם ושלנו. ומתוך נקודת מבט שכזאת שלי על החיים, בהחלט הופתעתי ש”ארץ בראשית” מתחיל עם פראפרזה על הפסוק הראשון בתורה, וגם שם, ולאורך כל הדקות שאחר כך, הוא לא טורח בכלל לתת קרדיט למי שברא ויצר את כל זה.

נושאים: ביקורת

41 תגובות ל - ““ארץ בראשית”, ביקורת”

  1. פסטפריאני 30 יולי 2010 ב - 11:45 קישור ישיר

    הסרט באמת לא נותן שום קרדיט למפלצת הספגטי המעופפת?!
    ואמרו ראמן (;

  2. okok4 30 יולי 2010 ב - 12:11 קישור ישיר

    אז דארווין לא מוזכר בסרט, לא כזה אישיו.

  3. עדן 30 יולי 2010 ב - 12:23 קישור ישיר

    לא לתת קרדיט לתום קרוז זה בעייתי מאד, הוא נוטה לתבוע.

  4. שמרלינג 30 יולי 2010 ב - 13:22 קישור ישיר

    אף אחד לא ‘ברא’ או ‘יצר’. הבריאתנות שלך מביכה. קח ספר של דוקינס, כל אחד על אבולוציה או אתאיזם ותשאיר את האמונות התפלות מאחור.

  5. שאיתים 30 יולי 2010 ב - 13:49 קישור ישיר

    2 יודעי כל מגוחכים בתגובות 1 ו4.

  6. פסטפריאני 30 יולי 2010 ב - 14:14 קישור ישיר

    להיפך, שאיתים.
    _
    יודע כל הוא מי שמאמין שיישות עליונה כלשהי אחראית לכל מה שלא מוסבר ביקום. האמונות הדתיות השונות הן יודעות כל, כי יש להן הסבר מוכן, סופי ומוחלט לכל תופעה בה האדם עשוי להיתקל: אלוהים (או זאוס, או אללה, או שיווה, או מפלצת הספגטי המעופפת) החליט על תופעה זו, מסיבותיו שלו.
    _
    הבלתי מאמינים, לעומת זאת, מכירים בכך שאם יש לא מעט דברים הידע האנושי עדיין לא יודע להסביר אותם, ואולי לעולם לא ידע להסביר אותם, זו עדיין לא סיבה להמציא איזו תבונה עליונה כהסבר יש-מאין. בזכות הכרה זו, המין האנושי בשיאו חקר את היקום, וגילה הסברים מופלאים לתופעות מיסתוריות. תופעות שרק לפני זמן קצר היו מוסברות במשיכת כתף ואמירה “זהו רצון האל” (רעידות אדמה, מחלות שונות, מגוון המינים הביולוגיים וכו’).
    _
    יש עוד המון שלא ידוע לנו – אבל זו לא סיבה להאמין שהאחראית לכך היא איזו יישות מסתורית שלא הותירה בדל ראייה ביקום לקיומה. המאמינים שואלים תמיד “למה?”, וזוהי תכונה אנושית טבעית ומובנת. עם זאת, לשאלה כזו אין מקום, וגם אם היה לה, אין שום סיבה בעולם לתת את אלוהים כתשובה.

  7. שאיתים 30 יולי 2010 ב - 15:04 קישור ישיר

    פסטפריאני, תשמור את ה**יוני השכל שקראת בספרים של דוקינס לאנשים שעוד לא קראו אותם.
    מאמינים הם אנשים שלא מסתפקים בתשובה העלובה “ככה”, שמאמינים שיש תכלית. המדענים הגדולים ביותר האמינו באלוהים, היוצרים הגדולים ביותר, הסופרים הגדולים ביותר, , הקולנוענים הגדולים ביותר.
    העמדה של פליאה מול העולם היא העמדה ההגיונית והברורה והניסיון לדכא את הפליאה הזו הוא מלאכותי. 
    למה אני כאן, למה אתה כאן, למה אנחנו יושבים מול מסך מחשב ומתווכחים על אלוהים, התשובה שלך היא “במקרה”, “יצא ככה”. אני מסתכל על העולם ומבין שהוא מופלא מידי מכדי “לקרות סתם”, גם אתה מבין את זה באינטואיציה הראשונית שלך אבל מנסה לדכא את התחושה הזו, צר לי עליך.

  8. אינדירה גנדי 30 יולי 2010 ב - 15:18 קישור ישיר

    מה זה בתמונה למעלה? זה נראה כמו אונס אכזרי של חתולת בר. בהודו זה לא היה קורה!

  9. אתאיסט 30 יולי 2010 ב - 15:33 קישור ישיר

    שאיתים – אני מסכים לגמרי שעמדה של פליאה מול העולם היא עמדה מובנת מאליה, אבל ממתי תחושת פליאה מול העולם מחייבת אמונה באלוהים? אני מלא פליאה מול הטבע, וממש לא חושב שאיזו אלוהות קשורה לכך. אני מסתכל על העולם ומבין שהוא מופלא מדי בשביל שנדמיין איזה אל שיצר אותו.
    ובנוגע לאינטואיציות ראשוניות… הן גם סיפרו לנו שהשמש וכוכבי הלכת סובבים את כדור הארץ. על תסמוך יותר מדי על אינטואיציות ראשוניות. כשנראה תצפיות או ניסויים שמעידים על קיומו של האל, אפשר יהיה להתחיל לדון ברצינות בשאלת קיומו. בינתיים, הוא אמיתי בדיוק כמו סנטה קלאוס.

  10. שאיתים 30 יולי 2010 ב - 16:32 קישור ישיר

    א. אני לא מנסה לגרום לאף אחד להאמין באלוהים, מה שהפריע לי זה הלעג לעמדה של יאיר. יאיר מאמין, אתם באמת חושבים שבאמירות הדלוחות שלכם, שנשמעו כבר אלף פעם בכל פורום באינטרנט תצליחו לשכנע אותו שאין אלוהים? מילא לנסות לשכנע, אבל אתם גם לועגים, אנשים קטנים.
    ב. אי אפשר להביא הוכחה לקיומו או לאי קיומו של אלוהים, אז הדיבור שלך ריק ממשמעות. לא מרפיע לי שלא תאמין בו, אבל הפסילה האוטומטית של האמונה כטפלה ומגוחכת היא מתנשאת ודי מטומטמת.
    כמעט כל אדם שחי בעולם האמין בכוח עליון כלשהו, מהטיפשים ביותר ועד החמים והמוכשרים ביותר, כל האנשים האלה טיפשים, עינהם של כולם טחו מלראות את האמת הברורה שאתה הגאון קראת בספר של ריצ’רד דוקינס, נו.

  11. שאיתים 30 יולי 2010 ב - 16:37 קישור ישיר

    “כל היש ישנו באלוהים ובלעדי אלוהים שום דבר אינו יכול לא להיות ולא להיות מושג.” ~ ברוך שפינוזה
    “כל מה שראיתי מורה לי שאני צריך להאמין בבורא, בגלל כל מה שלא ראיתי.” ~ ראלף ואלדו אמרסון
    “אלוהים הוא האמת, והאור צִלו.” ~ אפלטון
    “להאמין באלוהים משמע להבין שיש משמעות לחיים.” ~ לודוויג ויטגנשטיין
    “אלוהים הוא לא בן דת כלשהי.” ~ מוהנדס קרמצ’נד גאנדי
    “אני מאמין באלוהים של שפינוזה, שחושף את עצמו בחוקיות הרמונית בעולם, לא באלוהים שמעסיק את עצמו בגורלה ובמעשיה של האנושות.” ~ אלברט איינשטיין
    “בלב כל אחד מאיתנו יש רגש האומר שיש יד בוראת, מכוונת ומנהיגה בטבע.” ~ יוהן וולפגנג פון גתה
    חבורה של טמבלים רדופי אמונות טפלות, אם היינו מספרים להם על מפלצת הספגטי המעופפת של המדען הדגול דוקינס הם היו משתכנעים תוך שנייה, כי זה כל כך מבריק, לא הייתה להם ברירה, לאומללים האלה.

  12. שאיתים 30 יולי 2010 ב - 16:53 קישור ישיר

    וניוטון, וטרקובסקי, ובאך, וגלילאו גליליי, ופרנקלין, ותומאס ג’פרסון, ויוהנס קפלר, ודיקארט, ודוסטוייבסקי וטולסטוי, וקאנט, ואברהם לינקולן, ולואיס פסטר, וסקורסזה, וטולקיןופרנסיס בייקון, אה, ובוב דילן. כולם מטומטמים שהיו צריכים לשמוע הרצאה של דוקינס ולהתפקח.

  13. אתאיסט 30 יולי 2010 ב - 16:55 קישור ישיר

    למה בדיון על איכותו של סרט מותר לעקוץ ולהתנגד לעמדה של מישהו, אבל אמונה זה פתאום תחוץ לתחום? אמונה היא דעה כמו כל דעה אחרת, והיא לא חסינה בפני ביקורת, גם אם עוקצנית. יאיר התייחס לביטוי האמונה של היוצרים כחלק אינטגרלי מהביקורת על איכותו של הסרט, ולכן הוא ספג ריקושטים.

  14. שלומי 30 יולי 2010 ב - 17:25 קישור ישיר

    וואוו, כמה אש. רק הבהרה קטנה:
    הדתות השונות אינן “יודעות כל”.
    הן מבוססות על אמונה. אמונה היא עניין הפוך מידיעה: כשיש ידיעה, אין אמונה ולהיפך. הבלבול נובע מההנחה השגויה שרק ידיעה ברורה יכולה להביא אדם למסקנות מעשיות. כמובן, שלו הנחה זאת הייתה נכונה לא הייתה קיימת עיתונות.
    ותודה לד”ר הנרי אונגר.

  15. נוי קוגמן 30 יולי 2010 ב - 18:53 קישור ישיר

    בלי קשר לדיון התיאולוגי שהתפתח כאן, אני רוצה להמחיא לך על הפסקה החמישית (או השישית, אם סופרים שני משפטי הקישור כפסקה). הדבר הכי טוב שקראתי בבלוג הזה כבר הרבה זמן. סחטיין.

  16. דוקטור קולנוע 30 יולי 2010 ב - 23:58 קישור ישיר

    היה לך ניתוח מבריק לגבי מה מראים לנו סרטי הטבע על איך העולם עובד: אלימות וסקס, החזק מנצח וכך הלאה. קראת לזה סוג של פאשיזם. אבל אולי גם אנחנו, האנושות, בדיוק כך, כמו הטבע, ורק רוצים לשכנע את עצמנו – בעזרת דת ואומנות – שאנחנו לא? חלק מהסרטים האהובים עלי ביותר לא מנסים ליפות את המציאות האנושית, אלא מראים אותה כמו שהיא: טבעית ונוראית. נתיבי התהילה, התפוז המכני (למעשה רוב הסרטים של קובריק), פשעים ועברות קלות, פלאטון, הקרב על אלג’יר, הסנדק ועוד רבים אחרים. לעיתים, הרצון שלנו ליפות את קיומנו מעבר לטבע הוא ילדותי.

  17. דוקטור קולנוע 31 יולי 2010 ב - 0:04 קישור ישיר

    עוד הערה על הדיון התאולוגי המעניין שמתחולל כאן. למעשה, אין הבדל גדול בין הדעות של שאיתים ואתאיסט. מדענים דגולים יכולים עדיין להאמין בסדר מבריק ביקום ולקרוא לו אלוהים. ההבדל הגדול רק קורה כשמאמין מחליט שהאמונה שלו אינה רק פליאה כללית מבריאת העולם, אלא תפריט מדוייק לאיך צריך להתנהג. תפריט שלרוב מוכתב ע”י טקסט קדוש וכמרים או רבנים שאומרים למאמין איך להבין אותו. אז הופכת האמונה שהיא צורך אנושי למעמסה על חיינו ולכלי פוליטי בידי גורמים ציניים לחלוטין.

  18. גיל, אטלנטה 31 יולי 2010 ב - 1:55 קישור ישיר

    יופי של רשומה ויופי של תגובות. אני באופן אישי גם-כן מעדיף להתחמם לאורה של האמונה. שלמה בר אמר פעם: “עדיף שאדם יאמין באבן, מאשר שלא יאמין בדבר”. בסופו של יום, גם האתאיסט (ויותר חשוב אולי — האגנוסט), מפתח לעצמו מערך אמונותגם אם הוא אינו מודע לו, אינו מודה בקיומו, או אינו קורא לו בשם.
    מעבר לזה, אני תמיד מתבאס שדיונים על אמונה מתמצים ביש אלוהים או אין אלוהים, ובמיוחד אלוהים כמו שאנו מכירים בדתות המונותאיסטיות. בדתות הודו העתיקות, יש תפיסה הרבה יותר בסיסית מ”אלוהים” — וזוהי תפיסה שמדברת על סדר קוסמי. זוהי גם האטימולוגיה של המילה “קוסמוס” == סדר (בניגוד ל”כאוס”, העדרו המוחלט).

  19. ראג'ניש 31 יולי 2010 ב - 9:47 קישור ישיר

    יאיר, ההתנשאות שלך מעל עולם החי היא פשוט מגעילה, לחיות מסביבנו יש כלים שונים להתמודד עם הסביבה השונה שלהם לפעמים אפילו בצורה מדהימה ולפחות הם לא מאמינים באיזה יישות דמיונית המסמלת כל מה שרע בעולם שלנו
    אבל אני מניח שככה זה דתיים, חושבים שהם יותר טובים מכל דבר אינו יהודי שומר מצוות…

  20. עובד 31 יולי 2010 ב - 12:00 קישור ישיר

    מהמאמר לא ברור אם הכותב הוא בריאתן מכחיש אבולוציה נוסח מנחם (רקפת) בן או בריאתן המקבל את קיומה של האבולוציה ומניח שהיא כלי העבודה של הבורא ישתבח שמו לעד. חבל שנקודה זו לא הובהרה…

    בכל מקרה, אחרי שהכותב נדרש לאמונתו היוקדת באבינו שבשמיים בהקשר של סרט המתעד את הטבע הקסום ואת החיות הנפלאות בארץ המובטחת יש להניח שימשיך במגמה ברוכה זו וישלב את משנתו האמונית גם ברשימות עתידיות כמו למשל ביקורות על סרטי שואה כאלו או אחרים…

  21. אסתי 31 יולי 2010 ב - 12:09 קישור ישיר

    הי
    הפוסט מומלץ אצלי בבלוג.
    http://blog.tapuz.co.il/estan

    אסתי 🙂

  22. מיצ 31 יולי 2010 ב - 13:09 קישור ישיר

    תיקון קטן – מלחין הסרט הוא אורי אופיר, לא וידיסלבסקי.

    ===============

    רוה למיצ: אוי ואבוי, איזו פדיחה. ועוד כשאני נאבק על קרדיטים ליוצרים. תודה. מתקן מיד. ומשונה איך קפץ לי האורי, כי נזכרתי תוך כדי הסרט שאורי אופיר כבר הרשים אותי כשהלחין את הפסקול המצוין של “מרקו פולו” של רפי בוקאי.

  23. לא מאמין 31 יולי 2010 ב - 22:26 קישור ישיר

    דיון תיאולוגי? נפלא!

    אם המאמינים אכן היו מאמינים באלוהי הטבע בסגנון שפינוזה או איינשטיין, המצב היה טוב. הבעיה היא ש-99.9% מהם, בהערכה גסה, מאמינים שאלוהים מתערב בבריאה גם בימינו אנו, שיש לו עמדה מוסרית, שהוא מבטא אותה במעשים וכו’. יותר מזה, כאן בארץ עוד חושבים שהוא מעוניין בפעולות מוזרות כמו הנחת תפילין, הפרדת בשר מחלב והימנעות מהדלקת אור בשבת. אגב, הוא גם מאוד מעוניין בסקילת נואפות והומואים, כפי שהטקסט הקדוש מספר לנו. זה משהו שלא מנומס להזכיר בחברת מאמינים-לייט, למרות שהם לעולם לא יודו באפשרות שיכולות להיות טעויות מוסריות מהותיות בדברי השם, כביכול.

    אבל אפילו אם נניח לרגע שישנו אחוז משמעותי של מאמינים שלא באמת מאמינים באלוהים קטנוני שכזה, שאינם כבולים להפרדות המלאכותיות בין הדתות השונות, עדיין מרביתם המוחלט יהיו מאמינים מהסוג שיישא תפילה קטנה בלבם, “אלוהים תעשה ש…”, כשהם ניצבים בעמדה קשה בחייהם. בכך הם מעידים על אמונתם הבסיסית, אך חסרת הביסוס, באלוהים שמעסיק עצמו בגורלה ובמעשיה של האנושות, ואף טורח להתערב מדי פעם. בתוך ליבם הם גם יאמינו שאותו אלוהים מעניק גמול על מעשים טובים, ואף מתחשבן בסופו של דבר עם הרשעים. אלוהים מתערב בטבע? תביאו הוכחות אמפיריות. “כי אני מאמין” זו לא הוכחה מספקת.

  24. הדס 31 יולי 2010 ב - 23:23 קישור ישיר

    הי יאיר
    משמח לראות שלמרות שלכאורה היוצר של הסרט לא נתן קרדיט ליוצר
    אתה עשית זאת…
    תשמח שאתה יכול
    הדס

  25. יאיר רוה 1 אוגוסט 2010 ב - 2:03 קישור ישיר

    שלום לכולם. וראשית, תודה על התגובות. כ-24 תגובות על שש השורות האחרונות מתוך טקסט של 1100 מילה. נפעמתי. ובעיקר, השכלתי. למדתי מילה חדשה “בריאתנות”. בתחילה חשבתי ש”בריאתנים” הם אנשים שמאמינים בתזונה אדוקה של נבטים וגרנולה ואוכל אורגני. יו נואו, חרדים של בריאות.
    .
    .
    ראשית, הרבה לפני כל דיון תיאולוגי, יש כאן דיון לוגי. או אתי, שאליו אני מכוון בפסקת הסיום: הסרט נקרא “ארץ בראשית” (“בראשית” הוא שמו של אחד מחמשת הספרים המרכיבים את התורה). הסרט נפתח במשפט “בראשית היו השמים והארץ”. שזו פראפרזה על הפסוק הראשון מספר “בראשית”: “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”. השאלה שלי היא: אם אתה יוצר חילוני, נטול אמונה ביוצר, למה אתה בכלל נכנס לאיזור הזה? אני בוודאי לא הייתי שם לב לצרימה הזאת, שבעצם קצת משתמשת במותג הבינלאומי “בראשית” – ובכך שישראל היא ה”הולי לנד” – ושבשם הסרט מכוון לעולמות דתיים/תיאולוגיים. אפשר בקלות היה לעקוף את זה. אבל גם לעשות טיזינג לקהל (החו”לי, צריך להודות. הנוצרים הרבה יותר מתרגשים מהעובדה שישראל היא מולדת התורה מאשר היהודים, ובוודאי יהודי ישראל) נראה לי קצת כפוי טובה. ואם אתה כבר משתמש במותג, לך על זה עד הסוף. ואולי אני טועה לגמרי, ואולי יוצרי הסרט הם אנשים יראי שמים והם פשוט לא רצו לשאת את שם השם לשווא בסרט קולנוע. מי יודע.

    .
    .
    .
    לפסטפריאני: קראתי דוקינס. וקראתי גם את משה רבינו בפרשת השבוע שקראנו אתמול (פרשת עקב, ספר דברים, החל מפרק ז’ פסוק י”ב), ומשה שיכנע אותי יותר, בייחוד באופן שבו בשתי פרשות השבוע האחרונות (“ואתחנן” ו”עקב”) הוא לא רק מתאר את תולדות העם הזה מיציאת מצרים, אלא גם מנבא בדיוק את מה שקורה בימינו, ומנסח את תפיסת עולמך בפסוק “וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה”. או במקרה שלך, כוחו ועוצם ידו של דוקינס עשה לך את החיל הזה.

    .
    .
    .
    .
    ללא מאמין: רגע רגע, לא הוגן. בדיון משפטי כשמישהו קורא תגר על מישהו אחר חובת ההוכחה היא עליו. אתה אומר שאלוהים לא מתערב בטבע? תביא אתה הוכחות אמפיריות. לי אין הוכחות. אם היו לי, הייתי מפרסם אותן בעיתון (או בבלוג), זוכה בפרס נובל ומחר בבוקר כל העולם היה חוזר בתשובה. מה החוכמה? ולמעשה, לי אין תשובות. רק עוד ועוד ועוד שאלות.

    .
    .
    .
    והשאלות האלה מולידות עוד שאלות. כשאני רואה סרט, אני שואל מי עשה אותו. כשאני קורא ספר אני מחפש מי כתב אותו. כשאני נוהג במכונית אני מברר מי המציא/בנה אותה. אבל כשאני רואה הר ואני שואל “מי ברא אותו?” כאן זה כבר לא הגיוני?! לכל דבר בעולם שלנו יש יוצר, חוץ מאשר לעולם? לי זה נשמע, בראש ובראשונה, לא הגיוני. מי היוצר, מה הוא רוצה ממני, מה אני אמור לעשות עם זה שאני מודע לקיומו? הכל שאלות מצוינות, ויש אנשים גם עם תשוות נחרצות, אבל אני לא אחד מהם. אני רק בחיפוש ובשאלות. והמפתיע הוא שכשאני קורא את דוד המלך בתהילים אני מגלה שגם הוא שאל אותן שאלות, ולפעמים הן היו אפילו יותר חריפות וזועקות, אז זה לא רק אני. זה כמו שאני אביא לך מחר שיר מקסים שנכתב בכתב יד יפה בדיו על גבי קלף, ומיד תתפעל מהשיר המרגש ומיופי הכתב ותשאל בהתפעלות “מי כתב את השיר הזה?” ואני אענה, “אה, זה? זה קרא מעצמו. נשפך לי הבוקר כסת הדיו על גבי הקלף וזה מה שיצא”. איכשהו כשאומרים לי שכל היקום הזה קרה מעצמו, באופן רנדומלי, באוסף של צירופי מקרים, דווקא זה נשמע לי כמו דיבורים של אנשים דתיים שמצטטים טקסטים של אחרים בלי להעמיק בעוד רגע של מחשבה (כלומר, “אנשים דתיים” כפי שהאתאיסטים רואים אותם, כרובוטים נטולי מחשבה עצמית שרק מצייתים לטקסטים בלתי-רציונליים). אני כרגע מדבר רק על התובנה “למי מגיע קרדיט לכל זה?”. מה לעשות עם התשובה שאליה מגיעים, זה כבר בכמה רמות גבוה ממני. אני לא שם.

    .
    .
    .
    אה, ומה חשבתם על הסרט?

  26. יובל 1 אוגוסט 2010 ב - 3:03 קישור ישיר

    אוי נו… הדיון הזה לא מוביל לשום מקום. כשאתה רואה הר אתה שואל “מי ברא אותו?” והתשובה “צירופי מקרים” נשמעת לך לא מספיק משכנעת, כי כמו שראית בעבר, דיו שנשפך על דף לא ייצור שיר מקסים, אז אם גם ההר מקסים, אז כל דבר שהוא מקסים כנראה צריכה להיות לו יד מכוונת. וכאילו שצירופי מקרים לא יכולים לגרום לגבר ולאישה להוליד ילד שצירופי מקרים יגרמו לו לקחת עט ולכתוב שיר מקסים. לא!! אם השיר מקסים אז יש יד מכוונת. אולי הבעייה שלביטויים כמו “רנדומליות” ו”צירופי מקרים” ו”מעצמו” פשוט לא מסתוריים עבורך מספיק. אתה חייב קסם משום מה. ולא רק קסם, קסם שמבחין בין התכלית של בני האדם והחיות ושיש לו דעות בנוגע למוסריות של בני אדם.

    =========

    רוה ליובל: אני לא חייב רק קסם, אני חייב קוסם.

  27. לא מאמין 1 אוגוסט 2010 ב - 10:18 קישור ישיר

    בקצרה – כל תיאוריה שלא ניתנת להפרכה או לאי-הפרכה, היא חסרת כל משמעות לעולם הסובב אותנו, בו אנו חיים וחשים. לכן נוצרה מפלצת הספגטי המעופפת שהוזכרה כאן – להראות שכמו אלוהים, אף אחד לא יכול להוכיח שהיא לא קיימת, או שהיא לא בראה את היקום. אם קיים אל, או אם קיימים אלים, חייבות להיות לכך ראיות. היכן הראיות? מאחר וכל מה שהידע הקולקטיבי והמתועד שנאסף ונחקר עד היום מעיד על טבע שפועל בעצמו ללא כל מעורבות חיצונית, אין אלא להניח שאין מעורבות כזו. עם השנים, נחקרו ונלמדו המנגנונים רבי ההוד שהביאו את היקום והחיים למורכבותם הנוכחית. מנגנונים אלו נבדקו באינספור ניסויים ותצפיות, אלוהים לא.

    התודעה האנושית מחפשת סיבה לכל דבר, וזה טבעי. ככה אנו מתוכנתים, ועיתים זה יוצר אשליות מיותרות. למעשה, אנו יצורים אינטליגנטים כי אנו מתוכנתים לחפש צירופי מקרים ולתת להם משמעות. זו תכונה מופלאה. הבעיה היא שלמרות שלעיתים קרובות לצירוף מקרים אכן יש הסבר ושיטה, לעיתים זה כל מה שהוא – צירוף מקרים. המחקר בשנים האחרונות מגלה דברים מרתקים על הנטייה שלנו לאי-רציונאליות ולטעויות מבונות בתודעה שלנו. אלוהים היא סוג של טעות כזו. הנה הרצאה בלתי קשורה לנושא המיידי שלנו, שמדגימה היטב נטייה זו שלנו לאי רציונאליות:
    http://www.youtube.com/watch?v=nUdsTizSxSI

    ומילה אחרונה: גם אם נניח שיש אלוהים שמתערב בטבע – מה ההוכחות לכך שהוא האל היהודי? למה דווקא אלוהי משה, ולא הבעל והעשתורת? למה התנ”ך, ולא המיתולוגיה היוונית? למה לא מוחמד? למה לא אלוהי האינקה, שדרשו קרבנות אדם? למה לא להיות קתולי? האלוהים השונים של הדתות השונות סותרים זה את זה, לעיתים באופן מהותי. הרי למעשה אף אחד מהמאמינים לא מאמין באלוהים כללי שלא מתערב בטבע, אז השאלה לכל מאמין היא – אז למה האלוהים האמיתי הוא דווקא האלוהים שלך?

  28. דוקטור קולנוע 1 אוגוסט 2010 ב - 12:30 קישור ישיר

    יאיר היקר, הטיעון שלך שאתה צריך קוסם כי זה מתאים להבנה שלך לסיבה ותוצאה, היא דרישה אמוציונלית לא לוגית. רק טיעונים רציונלים מקובלים בדיון כי אחרת כל אחד יכול לטעון לאמיתות טענותיו על סמך הרגשות שלו. פילוסופיה זה לא ביקורת סרטים.

    לא נראה לך הגיוני שאין קוסם? נראה לך הגיוני שהזמן מתכווץ ומתרחב לפי מהירות התנועה שלך? (תאוריית היחסות של איינשטיין), נראה לך כי חלקיק יכול להיות בעת ובעונה אחת בשני מקומות? (הייזלברג). נראה לך הגיוני כי עצם בעל משקל גבוה יותר עדיין נופל באותה מהירות כמו עצם קל? (גלילאו). יש עוד דברים רבים ביקום ובטבע שאינם מתאימים לאינטואיציה האנושית אבל הם נכונים והוכחו בניסויים. הגאונות של המדע היתה היכולת שלנו להתעלות מעבר לאינטואיציה האנושית המוגבלת ולראות את הטבע כמו שהוא בעזרת כלים רציונלים מבוססים על מתמטיקה, הגיון וניסויים אמפיריים.
    לעומת זאת, ישות אלוהית כמו שמתוארת בכתבים עתיקים של דתות שונות, היא אולי מנחמת אותנו אמוציונלית ונותנת לנו תחושה מרגיעה למול הקוסמוס הקר והאכזר, אך היא לא ניתנת להוכחה.

    לא מפריע לי כמובן שיש אנשים שמאמינים באלוהים, באסטרולוגיה או ברוחות. זה לא מרגיז אותי. אני לא דוקינס. כל עוד אין זה מגביל את החופש האישי שלי, או משנה את האקלים הפוליטי לגרום לי נזק, או שומט את הקרקע מתחת לתרבות המערבית הרציונלית.

  29. אינדירה גנדי 1 אוגוסט 2010 ב - 18:02 קישור ישיר

    אז מה? לא להתרחץ יותר בגנגס?

  30. דיקארט 1 אוגוסט 2010 ב - 20:41 קישור ישיר

    “התרבות המערבית הרציונלית” קשורה בעבותות למונותאיזם.

  31. עובד 2 אוגוסט 2010 ב - 7:23 קישור ישיר

    מי שטוען להיכרות עם כתבי דוקינס אמור להכיר את המילה בריאתן ולא להריץ עליה ויצים. מלחמתם של הבריאתנים (creationists) בתאוריית האבולוציה
    היא נדבך מהותי בתרבות האמריקנית החל ממשפט הקופים בשנות העשרים של המאה הקודמת
    ועד למאבק המר והקולני על הוצאתה מתוכניות הלימוד בימינו. להתנאות בבורות ואי הכרות עם המילה ומשמעותה במיוחד שאתה
    בעצמך בריאתן מתאים לשולחן בהילולת פורים
    של חבדניקים ולא לפורום קולנוע.

    מי שמתיימר להכיר את כתבי דוקינס לא יכול
    שלא להכיר את ההסטוריה הארוכה של הטיעון
    הטלאולוגי בניסוחיו השונים (אם יש עולם בהכרח יש לו בורא, אם יש שעון יש שען, אם יש קסם יש קוסם וכו) ולדעת שטיעון נושן ורעוע זה הופרך כליל לוגית על ידי קאנט ואחרים. להשמיע טיעון ישן שהופרך והוצג ככלי ריק על ידי מיטב הפילוסופים מבלי להתייחס להפרכות הנ”ל ולספק להן מענה כלשהו הינו מעשה אנטי אינטלקטואלי
    ונטול יושרה.

  32. יואב 2 אוגוסט 2010 ב - 12:45 קישור ישיר

    מאוד אהבתי את “ארץ בראשית”, שריגש והפעים אותי. יש לי רק הערה אחת על הביקורת התיאולוגית: התנ”ך הוא טקסט בסיסי משותף לכולנו, מאמינים ובלתי-מאמינים כאחד. לא חייבים להאמין באלוהים בשביל להכיר בכך שהתנ”ך, על הטוב והרע שבו, היפה והמכוער, הוא אבן יסוד בשפה ובתרבות שלנו. מאיר שלו ויוסי שריד הם דוגמאות ליוצרים שלא רבים יחשדו בהם כמאמינים, ועדיין ידעו לעשות דברי נפלאים עם הטקסט המקראי.
    יתר על כן, לא כל צטוט של פסוק מהמקרא מחייב אמונה בבורא עולם, כמו שלא כל ציטוט מהומרוס מחייב אמונה במיתולוגיה היוונית. אפשר גם לצטט את שייקספיר, בלי לגלוש לדיון על אנגליה בתקופת המלכה אליזבת. ניתן בהחלט להתייחס לפסור מבראשית בתחילתו של סרט טבע, במיוחד בסרט טבע המתאר את החי והצומח בארץ ישראל, ולא להמשיך משם לדיון על מקומו של הבורא בטבע.

    =============

    רוה ליואב: באופן אישי אני חושב שברגע שמנטרלים את אלוהים מהתורה מקבלים טקסט די אידיוטי וחסר פשר או היגיון. אבל נניח לזה: הבעיה שלי – אני חוזר בשלישית – היא שהסרט לכאורה מצטט מהתורה, אבל למעשה מוחק מילים ויוצר פסוק חדש. קרי, פראפרזה. כולנו עושים פראפרזות, אלא שברגע שאנחנו עושים את זה, הן נורא חושפות אותנו. אם אשתמש בדוגמתך: אם תצטט מ”הנרי החמישי” של שייקספיר אבל במקום “הנרי” תגיד “הנרייטה” עשית שינוי בטקסט שמעיד משהו עליך. תפקידו של הקורא הוא לפענח על מה מעיד השינוי בקונטקסט של היצירה כולה. לזה קוראים פרשנות. ועל זה הצבעתי בפסקה האחרונה בטקסט שלי, ומאז ריצ’רד דוקינס מתנחל לי מתחת לבית ומגדף אותי במגאפון מהרחוב. אשכרה דוס הדוקינס הזה.

  33. הירנוט 2 אוגוסט 2010 ב - 17:28 קישור ישיר

    “בהחלט הופתעתי ש”ארץ בראשית” מתחיל עם פראפרזה על הפסוק הראשון בתורה, וגם שם, ולאורך כל הדקות שאחר כך, הוא לא טורח בכלל לתת קרדיט למי שברא ויצר את כל זה”

    1 למה אתה מופתע? זה צולם בארץ ישראל, יש לתורה ערך ומשמעות מקומית – בלי קשר לקיום אלוהים.

    2 – ולמה שיטרך לתת קרדיט לחבר הדמיוני שלך?

  34. דוד 2 אוגוסט 2010 ב - 22:22 קישור ישיר

    רציתי להעיר הערה של נודניק שהדיון התאולוגי פה לא מעניין בכלל, עקב כל הלא מאמינים שמחפשים רק מסקנות לוגיות, אמפיריות וכו’. וואלה חבר’ה, קאנט כבר כתב את ביקורת התבונה הטהורה ויש ענף שלם בפילוסופיה שמקשה קושיות חזקות מאד על מידת התוקף של ההכרה התבונית שלנו. למעשה, מאחר והתבונה עצמה עומדת בספק, גם אם יימצאו “הוכחות אמפיריות” לקיומו של האל, גם הן בעצם לא יעידו על כלום!!
    וזה קצת מצחיק אותי שאנשים שמשתתפים בדיונים מעניינים לגבי מציאות וחלום (בנוגע לסרט “התחלה” ) נהיים פתאום כאלה רשמיים ויבשים מחשבתית, כשזה מגיע למלך מלכי המלכים.

  35. דדי 3 אוגוסט 2010 ב - 10:51 קישור ישיר

    הדיון התיאולוגי כאן לא מעניין ולא חשוב, הנה כמה תובנות מהתבוננות בסרט:

    1. יאיר צודק לגבי הצילום לחלוטין. אין ספק שעבודה של 20 שנים עם ציוד צילום מוישן אינן מספקות את הסחורה של ה BBC. אבל, יש בצילום הזה גם משהו שמעלה זכרונות, לזמנים בהם מה שהיה חשוב בסרטי הקולנוע הייתה העלילה והמבע הקולנועי ולא הטכנולוגיה (ראו: אווטר).

    2. הקריינות של ירון לונדון מזכירה את הקריינות של קובי מיידן שמזכירה את הקריינות של דן כנר. מה זה אומר? זוהי קריינות עם פאתוס חמקמק: אתה מרגיש שאומרים לך טקסט חשוב אבל אינך מצליח להבין את חשיבותו העמוקה. זה לא מפריע או גורע מאיכות הסרט, זה פשוט שם.

    3. חסרים רגעי שיא. אולי זו החלטה עקרונית, לבוא ולומר שבטבע אין כל הזמן שיאים. אולי זה בלל עבודת העריכה. בכל מקרה, דווקא הסצינה האחרונה שבה המוסיקה, התמונה, השקיעה, השקנאים, אגם החולה וכן הלאה מצטרפים ליחידה אחת מגובשת מדגימה כמה היה הדבר חסר במהלך הסרט.

    4. העבודה של אלפרט מדהימה. המון שנים, המתנה ארוכה לכל זרזיף מים שמגיע מנחל אכזב, תמונות ההמלטה – הכל הופך את הסרט הזה למעניין, יפה ולא פחות מכך לחשוב. לשמחתי, אין בו אמירה פוליטית (ארצנו, אדמתנו…) או אקולוגית או חברתית. יש בו התבוננות בטבע. זה הכול וזה הרבה מאוד.

  36. שמעון כהן 13 אוגוסט 2010 ב - 6:54 קישור ישיר

    אני רוצה רק להזכיר שמדובר פה על הסרט ולא על התנ”ך העייקרון !
    רק שתדעו שהסרט מרתק , ראיתי שלוש פעמים !
    סרט חובה !
    לכל המשפחה .
    כל הכבוד לאלפרט על ההשקעה והזמן !הידד.

  37. שמעון כהן 13 אוגוסט 2010 ב - 6:55 קישור ישיר

    וכל מי שלא חושה ככה סתם קנאי , אני יודע כמה זמן זה לעשות סרט כזה וזה מאמץ כגדול .
    אולי שאנשים יםפסיקו לקנא ומצוא את הרע בכל דבר ?!

  38. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:26 קישור ישיר

    Mate the spam comments here will drive me nuts! Get rid of it!

  39. compare price 5 פברואר 2011 ב - 19:23 קישור ישיר

    Good info once again! Thanks a lot!

  40. Norine Falkowski 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    I wanted to thank you for this great read!! I definitely enjoying every little bit of it I have you bookmarked to check out new stuff you post.

  41. תומר 28 מרץ 2012 ב - 12:03 קישור ישיר

    מכל אלה שהלכו לראות את הסרט הזה, נראה לך שמישהו רצה ללמוד משהו? מי בכלל לומד? איזה סרט, טבע או לא טבע שינה את העולם? אתה חי באשליות האומנות שלך. שפוט של ההשכלה, עלאק.
    למה כל כך הרבה אנשים הלכו לראות סרטים דוגמת טיטניק או שר הטבעות? בגלל הויזואליות, בעיקר, זה התכונה המרכזית של סרט, להראות דברים, שירתקו, בעיקר ויזואלית, מתי סרט דרמה היה להיט גדול בעולם? בקרב צעירים? אף אחד לא יצא אחרי סרט להילחם בכוחות הרשע, כל זה זה סיפור בשביל העלאק משכילים והמבקרים כדי שיגידו שיש תוכן ומסר. תוכן ומסר, הכל חרטה.


השאירו תגובה