״סולט״ + ״כמו יום ולילה״, ביקורת
חידה: מה הקשר בין "סולט" (הסרט עם אנג'לינה ג'ולי שביים פיליפ נויס) ובין "כמו יום ולילה" (הסרט עם טום קרוז וקמרון דיאז שביים ג'יימס מנגולד)?
ענו מהר.
התשובה: ג'יימס מנגולד ביים את "נערה בהפרעה", שעליו זכתה ג'ולי באוסקר. ויש עוד תשובה: במקור "סולט" נכתב לתפקיד ראשי גברי וטום קרוז היה אמור לככב בו. כשהוא פרש, התסריט שוכתב והדמות הראשית, סולט, הפכה לאישה. ובמקום "סולט", קרוז עבר לגלם סוכן ביון אחר, ב"כמו יום ולילה". מה שמוביל לתשובה נוספת: שניהם סרטים על מרגלי סי.איי.איי במנוסה מהסוכנות של עצמם, שמאמינה שהם בגדו בה. אה, ויש עוד תשובה: שניהם ממש מגניבים. ושניהם די הפתיעו אותי. באתי מוכן לג'אנק, קיבלתי קולנוע שנון מאוד ומהנה.
ויש עוד נקודת דמיון: שניהם סרטים מאת במאים שהם מהאינטליגנטים בחבורה. במאים שיודעים לשלם את מיסיהם למכונה ההוליוודית, כדי שהם יוכלו לייצר גם את הסרטים הקטנים והפרטיים יותר שלהם, אלה שבהם הם משקיעים את הנשמה. ולהוליווד הם תורמים לא רק מקצועניות ומיומנות, אלא גם ממזריות שנונה. הם מביימים עם לשון בלחי, לא לוקחים את העבודה יותר מדי ברצינות, ונדמה שהם באו כדי להינות. התוצאה היא שני סרטים נורא לא יומרניים, שגם מגרעותיהם הופכים מחלק מהכיף שבהם. החסרון הוא שכשהסרטים האלה מגיעים בשיא עונת הקיץ, כשאנחנו באים עם תיאבון לסרטי ענק של מאות מיליוני דולרים, שני סרטים כאלה, שמזכירים מאוד הפקות אקשן משנות השמונים, עשויים להיראות דלים יותר. זו, לפיכך, בעיית שיבוץ של האולפנים. אבל כששופטים אותם במנותק, גם "סולט" וגם "כמו יום ולילה" הם סרטי רטרו חינניים מאוד. שניהם, אגב, הזכירו לי רגעים יפים בקריירה של ג'ון מקטירנן, במאי האקשן המועדף עליי בשנות השמונים, ובשניהם לא יכולתי שלא לדמיין איך הם היו נראים אם מקטירנן בעצמו היה נקרא לביים אותם.
"כמו יום ולילה" הוא המצחיק מבין השניים. טום קרוז מגלם סוכן סי.איי.איי במנוסה שמסבך את קמרון דיאז בפרשיית ריגול סובבת עולם. קרוז נהדר בתור הסוכן המושלם ונטול העכבות – ההפך המושלם מהדמות של איתן האנט שהוא מגלם בסרטי "משימה בלתי אפשרית". הדמות כאן לא מודאגת מהשלכות, והיא נראית פסיכופטית לחלוטין. כבר בפתיחה מנגולד מראה שהוא מצליח להיות שנון לא רק בסיטואציות, אלא גם בבימוי קטעי הפעולה: סצינת המרדף הראשונה, המוצגת מנקודת מבטה המבולבלת של הגיבורה, הזכירה לי את סצינות המרדף הנפלאות ב"אחרון גיבורי הפעולה" של מקטירנן, בו אירועי ענק צולמו כמעט באופן אגבי, מנקודת מבטו המרחבית של הגיבור. ברגע בו הגיבורה מביטה הצידה ורואה אופנוע עף באוויר, ללא רוכב, ואחרי שתי שניות נשמעת חבטה – הרוכב נחת על השמשה הקדמית שלה – הבנתי שמנגולד בא לשעשע אותנו.
בעיה אחת: "כמו יום ולילה" הוא סרט שמשתמש בהמון אפקטים, אבל כנראה שלא היה לו את התקציב של סרטי מייקל ביי, וכך קורה שרוב קטעי האפקטים נראים די מזויפים ופלסטיקיים. אבל בגלל שהסרט הזה מתגאה בהיותו מופרך מראשיתו ועד סופו, זה חלק מהעניין.
"סולט", לעומת זאת, נראה כמו שסרט שחרת על דגלו את הססמה: בלי אפקטים. טוב, אני מניח שזה לא לגמרי נכון, אבל בהשוואה ל"כמו יום ולילה" ולסרטי ענק אחרים, "סולט" נראה כמעט כמו סרט אקוסטי, עם מעט מאוד עבודת מחשב. מהבחינה הזאת, הוא מנסה לשחזר את הישגי האקשן של סדרת ג'ייסון בורן. ולי זה דווקא הזכיר יותר את "מת לחיות 3 " של מקטירנן. פיליפ נויס, שביים את "משחקים פטריוטיים" ואת "סכנה ברורה ומיידית" הראויים, ביים סרט ריגול שכולו אנרגיה. בערך מהדקה ה-20 ועד סופו, הגיבורה נמצאת כל הזמן בתנועה. ואת העובדה שהדיאלוגים אינם עשירים בהומור מחליפה התחושה שהסרט הזה אורז לנו במודע את כל סרט הריגול לדורותיהם. קודם כל, בכך שהוא מקים לתחייה את המלחמה הקרה, את החרדה ממלחמה אטומית, והופך את הרוסים לאנשים הרעים, כאילו הסרט הזה נכתב ובוים בימי הקדנציה הראשונה של רונלד רייגן. כשאחד הסוכנים הרוסיים חושף להב שהוחבאה בנעלו, ממש כמו הסוכנת בסרט הג'יימס בונד "מרוסיה באהבה", נראה די ברור שממש כמו ב"כמו יום ולילה", גם ב"סולט" אנחנו קודם כל בסרט שהרפרנס העיקרי שלו זה הקולנוע עצמו, ולא החיים. ואכן, בהתאמה, זה סרט שחופר עמוק ורחוק: הוא מבעיר מחדש את כל קונספירציית לי הארווי אוסוולד ורצח קנדי, ומגיע עד סצינת שיא בבית הלבן. וזה מה שכל כך כיף בסרט הזה, שהוא מחזיר אותנו לימי סרטי האקשן שלא דפקו חשבון למציאות ורק חיפשו דרך ללהטט בציפיות הצופה. וככזה, "סולט" הוא לא רק סרט אקשן סופר אנרגטי, אלא מכיל פיתול תסריטאי די מבריק שהאמת, לא ראיתי אותו בא: בנקודת האמצע, הסרט פשוט מתחלף לחלוטין ומתחיל סרט אחר, בו כל מערכות היחסים בין הדמויות, ובינינו ובין הדמויות, מתהפכות לחלוטין, ואנחנו לא לגמרי מבינים למי אנחנו אמורים להריע. עלילה מפתיעה ואקשן משובח. "סולט" הזה הפתיע אותי כהוגן.
סולט: הסרט המגוחך של השנה
איזה יופי אתה כותב כשאתה במיטבך! היית ונשארת אורים ותומים להרבה כותבים על קולנוע. תודה
מה שמניע את הדמות של סולט במשך רוב הסרט הוא כל כך מגוחך, שלא היה איכפת לי מה יקרה. הייתי אדיש מול כל האקשן שנראה חסר מטרה. האם באמת היה אמור להיות איכפת לי (ספוילר) מזה שהבחור עם הצלקת שהיא נזכרת בו בפלאשבק קצרצר מקריב את עצמו?
ג'ולי, שרייבר ואג'יפור, שלושה שחקנים בעלי כישרון והם נראים מגוחכים. אני מאשים את קורט ווימר, שהקריירה שלו שזורה בכתיבת תסריטים עם פוטנציאל מבוזבז.
מסכים עם רונן. לא ראיתי את הסרטים – עדיין – ואין לי מושג מי הוא מקטירנן, וחסר לך פסיק פה ויש לך שי"ן מיותרת שם, אבל אתה כותב נהדר כשאתה כותב נהדר.
לכל דבר יש פעם ראשונה
tongue in cheek
למי אכפת ש"סולט" לא הגיוני ? זה סרט האקשן הכי מהנה שראיתי כבר המון זמן. יותר טוב מ"התחלה" המוצלח אך אוברייטד לגמרי
ממש ממש לא.
אתמול ראיתי את "סולט". נהניתי כהוגן. אין קשר ולו מינימלי בינו לבין הכלי הריק והמטומטם שנקרא "כמו יום ולילה" (מלבד הטריויות שציינת).
פיליפ נויס מביים בצניעות יחסית. הוא נותן בדיוק את מה שצריך, ואפילו לא מילימטר יותר. והוא עובד מצוין עם מוזיקה. כך יוצא ש"סולט", הוא טריפ מרגש של תסריט מתעתע, במאי מקצוען, ושחקנית אחת אדירה.
ג'יימס מנגולד כאילו אומר: אני מטומטם, ואני גאה בזה. פיליפ נויס אומר: תקחו את הסרט שלי כמו שהוא: סרט אקשן עשוי טוב. ג'אנק פוד איכותי.
ואחרי הארוחה הזו, רציתי גם משהו אחר. ארוחת גורמה. אז הלכתי לאלן רנה החדש. באופן משונה, בסוף הערב העדפתי דווקא את הג'אנק פוד.
רנה, למרות ההגמזות שלו עם הצבעים, מצלם נהדר, ובעיקר, מתעתע ומשחק בלי סוף עם אופן הגשת הנראטיב. וחצי הסרט הראשון הוא מצוין (ונעזר בהופעה מצוינת של שחקן גדול, אנדרה דוסולייה). אבל החצי השני, שמתחיל לספר את סיפורה של האישה, לא רק שהרבה פחות טוב, אלא גם גרם לי לאי נוחות גדולה. אז מה רנה רוצה לומר? שנשים רוצות/צריכות/חייבות גברים אובססיביים? שסרטים צריכים לספר את סיפוריהם של גברים אובססיביים?
משהו שם במקום שאליו הסרט חתר גרם לי לדחייה. במיוחד לאור ההשתובבות של רנה עם השפה הקולנועית.
והערה אחרונה: לג'אנק פוד המהנה שראיתי אתמול קוראים "סולט". במקומות מסוימים בעיתון (בעיקר ברשימת הסרטים המציגים בקולנוע) כתוב "הסוכנת סולט". כן, כדי שלא נבלבל עם הטבחית סולט, וסוכנת מס ההכנסה סולט.
I am here about the translation.How did knight became night.It seems that in any translation the "mistake on purpose" is been carried on
"מביימים עם לשון בלחי"? בשביל זה שלחנו אותך ללמוד תורה? במקום לקחת מהסרט של מיברג את אהבת העברית של אדם ברוך אימצת את האינגלישיזמים המכוערים שמיברג עצמו מחבב כל כך? לא קיים שום אידיום דומה לזה בשפה שבה אתה אמור לכתוב (בעברית, אם במאי מביים עם לשון בלחי, השחקנים פשוט לא מבינים מה הוא מבקש מהם, כי הדיקציה שלו נהיית לא ברורה). לתרגם אידיום מילולית זה מגוחך כמעט כמו להשתמש בסדר מילים של שפה אחרת. ומיברג היה בוודאי אומר: זה לא מחזיק מים.
מה? אף אחד לא ראה את הסרט האוסטרלי שביים הבמאי פיליפ ניוס, "סיכון רטוב", עם סם ניל ביל זיין וניקול קידמן. מותחן מהנה ומשעשע בזכות הבימוי, העלילה והכימיה של השחקנים הראשיים. איך ייתכן שאף אחד לא מזכיר את הסרט של הבמאי? "סיכון רטוב" זה הסרט הראשון שפירסם את ניקול קידמן הג'ינג'ית המתולתלת והמפוסלת ואשר הביא לה קריירה הוליוודית. זהו תפקידה הטוב ביותר עד להופעתה בתפקיד מבריק לא פחות בסרטו של גאס ואן סנט, "פיתוי קטלני", בתור חזאית פאטלית שאפתנית.
יאיר רווה, כקולנוען מנוסה ומומחה, עלייך להכניס למאמרים שלך תיאור שירטוט איקונוגרפיה של שחקני וכוכבי קולנוע. הרי הקולנוע לא היה יכול להתקיים ללא שחקנים וכוכבים קולנוע, גם אם כיום כמעט ואין כוכבים גדולים ששמם בלבד יגרום לקהלים לנהור לסרטיהם, הרי שהקולנוע ממשיך את המסרות שלו ומתקיים לצד שחקנים וכוכבים קולנוע. התאכזבתי שאינך משרבט את מרכיבי האיקונוגרפיה של אנג'לינה ג'ולי בסרט "סולט". יותר מכל מבקר קולנוע ישראלי אורי קליין מיטב לעשות זאת.
אני לא מוצאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
Dude the spamming here will drive me nuts! Do something about it!
Great information it is without doubt. My boss has been looking for this information.
It's always nice when you can not only be informed, but also entertained! I'm sure you had fun writing this article.Excellent entry! I'm been looking for topics as interesting as this. Looking forward to your next post.