רע רע רע
מעקב "בופור" ממשיך: בחמישי-שישי-שבת האחרונים ראו את הסרט 23,000 איש. הופה, נפילה בהשוואה ל-34,000 של סוף השבוע שלפני. לאן נעלמו הצופים? בת כהן, יחצנית הסרט, מבארת: "ימים חמישי-שישי היו בדיוק כמו בחמישי-שישי הקודמים. בשבת היו לנו פחות 10,000 צופים מבשבת הקודמת. הסיבה ככל הנראה היא משחק הכדורגל, או בגלל שבחלק מהאולמות בוטלו הקרנות יום ונכנסו סרטי ילדים". בכל מקרה, מבכורת הסרט ועד שבת צפו בו כבר 130,900 צופים.
את "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן ראו בסוף השבוע הזה 6,000 איש.
והנה הביקורות שלי ל"גוסט ריידר" (רע), "ריקוד מסוכן" (איום ונורא) ו"מילים ולחן" (חמוד) מגיליון "פנאי פלוס" שיצא ב-22 במרץ 2007. למרבה הצער אני מגלה שוב ושוב שכשיש רצף של סרטים רעים ובינוניים, גם הביקורות עליהם נטולות ברק.
לך לעזאזל
"גוסט ריידר" אמנם שובר קופות באמריקה, אבל הצפייה בו מענה נפשות
אם היה בית משפט לקולנוע, כזה המתעלם מנתוני קופה ובוחן סרט רק על פי פרמטרים של יצירתיות, מקוריות, אמירה ותשוקת יצירה, אני רוצה להאמין שמארק סטיבן ג'ונסון היה נמצא אשם על הפשע שביצע בבימוי "גוסט ריידר". עונשו הצודק היה לא לביים עוד לעולם סרט המבוסס על קומיקס ולא להתקרב לסט שתקציב הפקתו מעל עשרה מיליון דולר. אבל הוליווד עיוורת לצדק. כולם ידעו ש"דרדוויל", סרטו הקודם של ג'ונסון על פי קומיקס של מארוול, היה מחורבן. אבל בזכות עוצמת המותג והז'אנר הסרט ההוא עשה הרבה כסף. והצלחה כספית היא כרטיס חנינה בהוליווד. הגישה התאגידית אפילו יוצרת אפולוגטיקה הפוכה: אנחנו יודעים ש"דרדוויל" היה איום, אבל העובדה שהוא הצליח מעידה שאולי ג'ונסון יודע משהו על הקהל שאנחנו לא יודעים. אפילו ג'ונסון עצמו נשמע מתנצל אחרי "דרדוויל", כשגם מעריצי הקומיקס, אלה שהפכו את הסרט להצלחה קופתית, באו בטענות לכך שהסרט היה בלתי מספק. הוא טען בראיונות אינטרנטיים שהאולפן התערב לו בתוצאה הסופית. זה הוציא אותו זכאי מחמת הספק גם אצל חובבי הקומיקס.
אפילו אני, ששנאתי את "דרדוויל" וחשבתי שהוא מביך, האמנתי לבסוף שהסרט לא מציג את חזונו של היוצר, ולכן אין לשפוט אותו עליו. הסכמתי לתת לו הזדמנות נוספת. "גוסט ריידר", אחרי הכל, הוא גיבור מוצלח יותר מ"דרדוויל", ניקולס קייג' הוא שחקן מוצלח יותר מבן אפלק, ומקדם התשוקה של יוצריו גבוה יותר: קייג' מוכר כמעריץ נלהב של חוברות "גוסט ריידר". ואז מה קורה? בדיוק מה שקורה כשפושע מועד יוצא זכאי במשפט מחמת הספק, או בשל טעות ביורוקרטית, ואז חוזר לרחוב ומבצע שוב את אותו פשע. כפרה? תיקון? איפה. "גוסט ריידר" גרוע לא פחות מ"דרדוויל". זה סרט איום.
אני צופה ב"גוסט ריידר" ולא מבין. האם ג'ונסון לא ראה סרט קולנוע מימיו? או שהוא חושב שהקהל שלו לא ראה סרט קולנוע מימיו? כמות הקלישאות שהסרט הזה מכיל ברבע השעה הראשונה שלו תספיק לכם לשנה שלמה. וג'ונסון מביים אותן בבומבסטיות מביכה, בלי טיפת מודעות עצמית, קצת הומור, מעט ענווה. אמנם סרטי הקומיקס אמורים להיות טקסטים מיתיים, אך בה בעת הם אמורים להיות טקסטים פוסט-מודרניים, המערבבים באופן קל דעת, פאלפי, קצת נדוש, אך גם מלא אירוניה, מגוון רחב של סגנונות. ג'ונסון לא מגיב לזה. הוא מביים את "גוסט ריידר" כמו סרט דתי, בו הגיבור שלו הוא לא לוחם צדק, המשתמש בכוחות השאול כדי להגן על התמימים, אלא כאילו הוא מין אינקוויזיטור המענה את נפשות קורבנותיו לחזרה בתשובה נוצרית באמצעות ייסורים. ובתור סרט שמתפקד כהקדמה למה שאמורה להפוך לסדרת סרטי המשך, התסריט של ג'ונסון מביך. ג'וני בלייז (ניקולס קייג') הוא פעלולן אופנועים המוכר את נשמתו לשטן (פיטר פונדה) כדי להציל את חיי אביו. אך השטן מעדיף שבלייז לא ימות וירד לגיהנום, אלא יישאר בחיים ויהפוך לגוסט-ריידר שלו, צייד הגולגולות של השטן, זה שאמור לאסוף את הנשמות המקוללות ולהביא אותן להפקדה בבנק הרוחות של הגיהנום. ומה המשימה הראשונה שלו? למנוע מבנו של השטן להניח את ידיו על חוזה המכיל את נשמותיהם של אלפי מקסיקנים איומים. כי אם הנשמות האלה יגיעו אליו, או אז… או אז מה? כאן הסרט איבד אותי. הקרב הגדול של הסרט, השיא, המתח גובר, ואני… למי אני אמור להריע? האם מעניין אותי מי ישלוט בגיהנום, מפיסטופלס או בנו הסורר? איזו מין דרמה עלובה זאת? ואז בסוף, כשהשטן מציע לכבד את ההסכם ולפטור את ג'וני בלייז ממשימתו כגוסט-ריידר, מביט האופנוען בבת זוגו, ועונה לו "לא תודה". למה? ואם כבר אני שואל למה, אמשיך. למה בסרט שעלה 120 מיליון דולר להפקה אין סצינת פעולה אחת שאינה גנובה מסרט אחר, טוב יותר? למה בסרט שהושקעה מחשבה בליהוק שלו – פונדה, קייג', סם אליוט – המשחק כל כך איום. אבי ארד, הנשיא של אולפני מארוול, חתום על הסרט כמפיק. אבל זה נראה כמו סרט של אבי לרנר, נסיך הבי-מוביז של הוליווד כרגע (חפשו את כל סרטיו האחרונים בסינמה סיטי). ואני מעדיף את סרטיו של לרנר. הם מופקים ב-12 מיליון דולר, לכן יש לכאורה צידוק לכך שהם מרושלים, זניחים, והם נעשים עם פחות יומרה. מי שלוקח 120 מיליון דולר ומשקיע בתוצאה הסופית כל כך מעט יצירתיות וכשרון צריך לעמוד לדין. אם לא על פשע אמנותי, לפחות על מעילה.
זמר החתונות
"מילים ולחן" קליט ודביק בדיוק כמו שיר פופ מאוס משנות השמונים. וזה עלבון ומחמאה בה בעת
אוי ואבוי, הפכתי לנתון סטטיסטי. אני מקטר כקשיש על סרט קומיקס אידיוטי ומחייך בהנאה אווילית מסרט שנוצר עבור ההורים שנתקעים בקניון אחרי שהסיעו את ילדיהם לצפות בסרט הקומיקס האידיוטי. מי שכתב את "מילים ולחן", הקומדיה הרומנטית הצפויה, הנדושה, הדביקה (אבל המתוקה להפליא), ומי שמימן את הפקתו והשקיע בשיווקו כיוון אותו בדיוק אלי: מישהו שגדל בשנות השמונים, עם פטיש קינקי למוזיקה מהאייטיז ובקיאות אידיוטית וחסרת ערך בכל פרטי הטריוויה של התקופה. אם אתם יודעים לענות על השאלה "מי היה החצי השני בצמד וואם, זה שאינו ג'ורג' מייקל", הסרט הזה בול בשבילכם. אם כשאתם מזפזפים בטלוויזיה ומוצאים שאתם שוב ושוב נעצרים לפחות לחצי שעה על "שעת השמונים" ב-VH1, הסרט הזה בשבילכם. אני מזדהה אתכם, ונבוך אתכם. לחובבי האייטיז מגיע סרט מוצלח יותר מ"מילים ולחן" – למשל, "מועדון ארוחת הבוקר", או "שמתי ברז למורה", או אפילו "זמר החתונות" של אדם סנדלר, שכיוון בדיוק לאותו קהל לפני תשע שנים – אבל בהיעדר סרט אחר יאלצו הקרנותיו לתפקד כמעין קבוצת תמיכה לכל מי שחצה את גיל 35 ושכוכבי העל שלו היו טוני פיין ב"חדש, חדיש ומחודש" ואהוד מנור ב"עד פופ".
חמש הדקות הראשונות של "מילים ולחן" מושלמות. כותרות הסרט מוצגות על קליפ שנראה כאילו נעשה בשנות השמונים. הפרודיה מושלמת. יו גרנט מגלם חצי מצמד בשם "פופ". החצי שנשכח ופשט את הרגל אחרי שההרכב התפרק, בשעה שבן זוגו לצמד פרח בקריירת סולו. ערבבו את "וואם" עם wet wet wet והדביקו עליהם את השיער של דוראן דוראן וקאג'גוגו ותקבלו את "פופ". בדיוק כמו הדמות שגילם גרנט ב"רווק פלוס ילד", של גבר עמיד ושרמנטי אך בטלן ועצלן שחי על תמלוגי העבר, כך גם דמותו כאן. הוא נהנה להיות כוכב עבר, הוא אומר, זה מקטין את הציפיות ומוריד מעליו את הלחץ. כולם כבר יודעים שההישגים שלו כבר מאחוריו.
מה שחמוד בסרט הוא שגרנט ובארימור הם כמעט בעצמם כוכבי עבר משנות השמונים. ברימור שהתגלתה ב"אי.טי", וגרנט שהתגלה בסרטים הבריטיים של סטיבן פרירס וג'יימס אייבורי. שניהם הצליחו להיחלץ מתדמית העבר והמציאו עצמם מחדש בקומדיות רומנטיות שכאלה (שעשויות כעת להפוך לקללה במקום לברכה: למרות שהקהל הישראלי הרוג על קומדיות רומנטיות ובטח גם הסרט הזה ישגשג כאן, הקהל האמריקאי נשאר אליו אדיש למדי. אולי כי הקהל האמריקאי מכיל ברובו בני 15, שנולדו כבר בשנות התשעים).
הבעיה של "מילים ולחן" היא בדיוק הבעיה של רוב אותם שירי פופ מסטיקיים: יש בו משהו צפוי, מכאני, תעשייתי, כאילו הוא הונפק ממכונה. לכל שיר כזה היה הוק מלודי אחד מלא השראה, מוכר וקליט אבל מבריק, ואז פזמון דביק שמתנגן שוב ושוב ושוב עד מיאוס. וכך גם הסרט הזה. כל מהלך עלילתי צפוי, כפי שמתחייב מהז'אנר – נפגשים, מתיידדים, שוכבים, מתאהבים, רבים, נפרדים, מתפייסים, מתנשקים, סוף – ונראה כאילו העלילה הזאת נכפתה על כולם והיא מבוצעת בחוסר חשק, כאילו מעבד התמלילים כתב אותה בעצמו ללא נוכחות אנושית בחדר. אבל כל מה שקשור לאיזכורי פופ ומשחקי מילים, ירידות הדדיות, ופרודיות מוזיקליות נעשה בחדווה גדולה ועם כריזמה מידבקת, שנראית כמעט ספונטנית, של גרנט ובארימור. התוצאה אידיוטית אך בלתי מזיקה. בדיוק כמו אותם שירים: אתם נעצרים על אחד מהם ברדיו ואומרים לעצמכם "אויש, איזה שיר דפוק, אני לא מאמין שאהבתי אותו כשהייתי בן 13". ואז אתם מגבירים את הווליום ומצטרפים אליו בקולי קולות.
ריקוד מטוגן
נשאלת השאלה: מה עושה ביקורת על סרטו החדש של מנחם גולן במדור הקולנוע?
בתחילה רציתי להתחכם. לסכם את ביקורתי על "ריקוד מסוכן" במשפט אחד בן שמונה מילים: זהו מדור הקולנוע, אבל "ריקוד מסוכן" איננו סרט. אבל אז הקדשתי לכך מחשבה נוספת. נכון, "ריקוד מסוכן" איננו סרט. הוא חרפה, ביזיון, מבוכה פומבית. אין לי מושג איך יוצריו מסכימים שהוא יופץ למסכים, איך איש לא הוציא נגד הסרט צו מניעה, צו הרחקה, צו עיקול, צו גירוש. משהו. ואני יודע גם שזה חסר ערך לעסוק בניתוח הכישלון של הסרט כיצירה קולנועית (אחרי ש"ימים של אהבה", סרטו הקודם של מנחם גולן, הביא 55,000 צופים, שזה בערך 49,998 צופים יותר ממה שצפיתי שייראו אותו, אני לא ממהר להתיימר לקבוע שכישלונו הקופתי ידוע מראש). אם אני מרחיב מילים, שלא לומר מכביר, על "ריקוד מסוכן" זה רק כדי שיהיה ברור שאני חושב שמנחם גולן, למרות שכבר כמעט 20 שנה שאף סרט שלו לא מוכיח את זה, הוא דמות שהקולנוע הישראלי חייב לה הוקרה. הוא פני הקולנוע הישראלי. לטוב ולרע. הוא, יחד עם בן דודו יורם גלובוס, הקימו כאן את התעשייה. כשקמה אופוזיציה לתעשייה, היא קמה כאנטיתזה לקולנוע שלו. ובמשך שנים הוא ידע מה הציבור רוצה לראות בקולנוע. הוא היה הארז טל של ישראל בשנות הששים והשבעים. הוא הבין את הטעם הישראלי וידע להגיש לו מעדנים ערבים לחכו. והוא הכיר קולנוע. גולן אף פעם לא היה במאי מעודן, סרטיו תמיד גבלו באקספלויטציה, בניצול – של כותרות, נושאים, כוכבים. הוא הרי חניך של רוג'ר קורמן ועבד תמיד על פי שיטתו: זהה מהר את הטרנד החם ודאג להביא סרט לקולנוע תוך חודשים ספורים כל עוד הטרנד הזה לוהט. כותרת העיתון של היום היא כרזת הסרט של מחר. קחו את "מבצע יונתן", לדוגמה. קלאסיקה ישראלית, וסרט פעולה משובח, אבל בי מובי נצלני פר-אקסלנס. גולן היה בקיא במה שקורה בעולם, ידע להתאים את שפת כל סרט לז'אנר הנכון, ועבד מהר. בשנות השבעים זה היה מושלם. ופה ושם יצאו לו הברקות. יותר כמפיק, פחות כבמאי. אבל יש לאיש קרדיטים. יש לו הישגים. יש לו מדיניות, אג'נדה אמנותית/עסקית. ויש לו ניסיון, רקורד. הוא נכשל המון כי הוא עשה המון.
אבל כמו תמיד, מה שהיה סוד כוחו של טייקון הופך בערוב ימיו לנקודת התורפה שלו. גולן ממשיך לנסות לרדוף אחר כל מה שחם. מאיה בוסקילה לוהטת? טראח! תוך שלושה חודשים יש סרט איתה בבתי הקולנוע. ג'יאני ורסאצה נרצח? בום! חצי שנה אחרי גולן כבר עם צוות צילום מחוץ ליאכטה בה נמצאה גופתו מצלם עליו סרט. טרנד הריקודים עושה קאמבק? זבנג! גולן מרים תוך דקה וחצי את "ריקוד מסוכן". הוא הרי יודע, זו הפעם השלישית שסרטי הריקודים עושים קאמבק בקדנציה שלו: "קזבלן" בשנות השבעים, סרטי הברייקדאנס והסלסה בשנות השמונים (כשהיה סנדק הבי-מוביז של הוליווד באולפני קנון) ועכשיו בשלישית (והוא מוסיף לזה את העסק עם הקסאמים בשדרות, שהיה הכותרת הלוהטת כשהסרט הזה צולם, לפני שהתייבש כמעט שנה במחסני חברת ההפצה). גולן עדיין יודע לקרוא היטב את חום הגוף של הקהל, אבל החיידקים שעוקצים את הקהל העכשווי כבר פיתוח עמידות לתרופותיו. דמיינו קומיקאי אידיש משנות הארבעים, שהיה נותן שלאגרים בתיאטרון המטאטא, פותח עיתון כיום, מלקט כותרות ומעשיות עדכניות ומנסה לשעשע אתכם במופע חדש. אבל אתם כבר לא מבינים את השפה, את ההומור, את הקצב. הוא נראה לכם פתטי. ואולי ברגע שפרפורמר לא יודע יותר לתקשר עם הקהל שלו זה פתטי.
כלום לא עובד ב"ריקוד מסוכן". לא הדמויות, לא העלילה, לא הקונפליקטים, לא הלוקיישנים. משונה, אבל פעם זה היה עובד. פעם אפשר היה לצלם בדרום תל אביב ולהעמיד פנים שזה שדרות. או לצלם בוונקובר ולהגיד שזו ניו יורק. היום כבר לא. פעם אפשר היה לפצוח במחול באמצע הרחוב ושזה יראה נורמלי. היום לא. פעם היה הגיוני שעוזרת הבית של הגיבורה היא במקרה אשפית מחול בהסתר. היום לא. אבל הכי משונה: שזה סרט ריקודים בו הדבר הכי נוראי הם הריקודים. הייתי סוכר את פי לו היו כאן מפגני כוריאוגרפיה מופלאים בין סצינה דרמטית עילגת אחת לשנייה. אבל אין. בסרט הזה אין כלום. והייתי שמח בהרבה אם גולן ימקד את האנרגיה, שבוודאי עוד ממריצה אותו, בשימור, שיפוץ ושיחזור של ספריית הסרטים המופלאה שלו כבמאי וכמפיק. זו משימה שיש לה ערך לאומי.
יאיר, האם צפית בגרסת הבמאי של דרדוויל?
היא ארוכה בכחצי שעה מהגרסה הקולנועית ויותר טובה במעט אך היא לא תשנה את דעתך על הסרט.
מסכים עם כל מילה שלך. וגם לי היה מה להגיד עליו
אולי היתה לו מטרה לעשות פארודיה על עצמו?
Alex Fletcher: You look like a worried little doggy.
Sophie Fisher: Woof?
יאיר –
סליחה שאני שוב הופך לסנגור של מנחם גולן, אבל הנתון שלך לא מדוייק. "ימים של אהבה" עשה 55,000 צופים עד השבוע השלישי להקרנתו (על-פי הנתונים שהבאת בבלוג שלך בעבר). עד ירידתו מהאקרנים הוא עשה (ככל הידוע לי) משהו באזור ה- 80 – 85 אלף צופים, מה שהופך אותו כנראה לסרט הישראלי המצליח של שנת 2005 הדלילה. ככה שההערכה הראשונית שלך לגבי הצלחת הסרט הייתה מדוייקת אפילו פחות.
מה שכן, מסכים איתך ששני הסרטים האחרונים של גולן (ומשהו אומר לי שגם מכיוון "הכתובה" לא תבוא הישועה)
רחוקים מלהיות המיטב שלו.
נ.ב: הנה לינק הזוי. ע"פ ואללה סרטים, "ימים של אהבה" עדיין מוקרן מדי יום בקרית גת:
נראה לי שהנתון הזה מעיד יותר על קריית גת מאשר על הסרט.
אני מצטער לומר את זה, אבל מנחם אותי לשמוע שגם בארזים וגו'. קטונתי מלשפוט ביקורות של אחרים, אבל אם יאיר בעצמו מודה שסרט בינוני יגרור ביקורת שוות רמה, אז מה יגיד אזוב קיר שכמותי?
אני תקוע כבר מאתמול עם "תחושה מוקדמת", "החופשה של בין", ו-"יצאת גבר". כולם לידות קשות, וכנראה גם תינוקות מכוערים…
מאידך, מיד כאשר שבתי מ"300", שפכתי 600 מילה על המקלדת, ועוד כמה בבלוג. ואם כבר 300, הנה מחווה לבנות/לגאים של האתר הזה:
http://www.youtube.com/watch?v=pi2t58CRmbU
לערן – טוב גם לכל מי שפתי מאמין לכל דבר.
למרות תענית הדיבור שאני גוזר על עצמי בבלוג הזה, הערה טכנית.
אין דבר כזה שנקרא "גירסת במאי". זה תמיד הפתיע אותי שאנשים שמתיימרים להבין קולנוע (ובכלל זה מבקרים מכובדים) כל הזמן משתמשים ומקדשים את השטות הזו הקרויה "גירסת הבמאי". גירסה בעלת כותרת כזו היא בס"ה המצאה יחצ"נית/שיווקית שתכליתה לסחוט עוד כמה טיפות מלימון שכבר ניסחט לעייפה. להשכלה. כל מה שבמאי סרט מחזיק בידו הוא זכויות יוצרים על עבודתו (יענו זכויות רוח) כל שאר הזכויות הפיזיות (נגטיב/שחקנים/הפצה) מצויות בידי המפיק. אז איך בדיוק מצליח במאי להביא אל המסך את גירסתו (בהנחה שהיא לא נופלת מהשמיים), או מניין לו בדיוק הכסף לרכוש מהמפיק את זכויות השימוש בחומר, לערוך מחדש את הסרט ולהפיץ אותו? כל הדברים האלה דורשים כסף והרבה מאוד כסף שלבמאי, למעט אם קוראים לו שפילברג, בד"כ אין וגם אם במקרה הוא חסך ספק אם יהין או יסתכן בלבזבז את הכסף הזה על אגו פגוע. ברוב המקרים במאי מסוגל לספוג פגיעה קשה באגו אבל אפילו לא קלה שבקלות בכיס. במילים אחרות. כדי להוציא עלק גירסת במאי צריך להחזיר לבמה שוב את אותם האולפנים והמפיקים שכאילו הפריעו לבמאי בגירסה הראשונה וזה בפשטות אומר שהצופים מקבלים את אותה אדרת מידיי אותה גברת, הבמאי מקבל עוד כמה גרושים לכיס בתמורה להסכמה לקרוא לזה "גירסת במאי" והפתאים מקבלים הזדמנות נוספת ליפול בפח. זה הכל. אז לכל ה"מביינים" הערניים תרדו כבר מגירסאות במאי ותתחילו קצת להפעיל את הראש.
וזהו. חוזר לבונקר.
לחתום למחיקה
סליחה, אבל אתה פשוט טועה. האם מעולם לא שמעת על במאים ללא זכות פיינל קאט בחוזה שהאולפן נטל הסרט מהם והביא עורכים מטעם שהוציאו עריכה סופית שאיננה על דעתו של הבמאי? על בלייד ראנר שמעת?All The Pretty Horses? Kingdom Of Heaven? הלא רק לאחרונה נדון כאן המקרה של ג'ולי טיימור ו- Across The Universe.
נכון שהשיקול להוצאת הגרסה המיוחדת, מוארכת, הבמאי או מה שלא יקראו לזה היא ברובה כלכלית, (ואפילו יש לזה שם: "דאבל דיפינג") אבל במקרים רבים מדובר פשוט בבמאי שמעוניין להוציא לאור את חזונו המקורי.
לערן.
מצטער, אני בתענית דיבור ולא אוסיף על מה שכתבתי. תקרא שוב ותנסה להבין.
לחתום
אני מברך על תענית הדיבור ומאחל לך הצלחה מכל הלב. אבל נכון שזה הכל כסף, ושהאולפן מוכר לנו את אותה הגברת בשינוי אדרת באינסוף מקרים, אבל להכריז שאין דבר כזה "גרסת במאי" זו פשוט טעות.
אין דבר כזה "גירסת במאי" אלא בראש של במאי שלא באה לכדי מימוש, כל השאר עניין של "ריברביש". במקום להגן, תתחיל לחשוב.
ריברביש=ריפרביש
ולחשוב שהחתום מטה הביא לתענית הדיבור הזו.
רני
לחתום
אני מצליח לחשוב דווקא לא רע כבר כמה שנים טובות, תודה. להשמיע דעה זה משהו אחד. אבל לפסול מראש כל דעה אחרת זה ענין אחר לגמרי.
כנראה שהחתום לא שמע על טרי גיליאם. בטח ובטח שלא שמע על "ברזיל".
אתם לא מבינים כלום. מנחם גולן בסיוע שותפו הממולח דורון ערן הולך לעשות ים של כסף מ"ריקוד מסוכן" שיופץ לתחנות טלוויזיה באסיה ואמריקה הדרומית. במקביל הסרט יעלה בוודאי כאן ב-v.o.d מה שמבטיח עוד סיבוב של רווחים מהלימון הרקוב הזה. שם המשחק הוא כסף ורק כסף. מי שמחפש איכות שילך לחפש מי שינענע אותו…
ואגב, אני מעדיף את מנחם גולן שמשקיע רק כסף פרטי ביצירת סרטיו הבאושים, מאשר את עמוס גיתאי שיונק טוב טוב כספי ציבור ותמיכות למינהם כדי ליצור את סרטיו הבאושים לא פחות.
חתום למחיקה: הרשה לי לאחל לך תענית דיבור מוצלחת וממושכת.
האמת, זה קצת מפחיד (אותי ובכלל).
רון למה נראה לי שאתה עובד עם הצמד דורון ערן ומנחם גולן?
קליפ כיפי של "אישה יפה" – הגירסה הבוליוודית.
סטיבי- אין לך מה לפחד. זאת בסך הכל ספרדית 🙂
נ.ב.
נדמה שיש קנוניה שמטרתה להרוס את ילדותם של כל אלה שנולדו בשנות ה-80… מעניין איך הם יפתרו את עניין המשאית שצצה פתאום אצל אופטימוס פריים…
רון- האם יתכן שאתה הוא דורון ערן (ערון) בתחפשושת? ומה הקשר בין גיתאי (יש סרטים נפלאים ויש גרועים) למנחם (איזו זוועה, רק בישראל שלנו הפלבאית האידיוט הזה קיבל פרס ישראל) גולן?