07 אפריל 2007 | 10:00 ~ 38 תגובות | תגובות פייסבוק

The Naked Lynch

עדכון: כבר ראיתי את “אינלנד אמפייר”. יש תוספת בסוף.

עוד לא ראיתי את “אינלנד אמפייר” של דיוויד לינץ’ (שכמו בסרטו הקודם, גם כאן הסרט קרוי על שם של איזור בקליפורניה בעל ייחוד טופוגרפי). אבל יש לי תחושה שהביקורת הבלתי אוהדת שלי ל”מלהולנד דרייב” שהתפרסמה לפני שש שנים, עשויה להכיל גם את הסרט החדש. אבל אל דאגה: צפה אצפה ב”אינלנד אמפייר”, כי אני חייב לנסות לפצח את הלינץ’ הזה, כפי שבכל שבוע אני מנסה לפתור את תשבציו של אמנון בירמן, לפני שאני משליך אותם מעליי בתסכול, ומתוך הכרה שלא מחלחלת שגלי המוח שלנו פשוט לא מסונכרנים.


הנה, מהימים בהם ביקורות קולנוע נמשכו אלפי מילים, המדור שלי מגיליון “העיר”, 7.3.2002, והביקורות ל”מלהולנד דרייב” ול”משפחת טננבאום” של ווס אנדרסון:

==================


מחוץ לעולם שבפנים

“מלהולנד דרייב” של דיוויד לינץ’ צריך לזכות באוסקר בתור הסרט הכי מתסכל של השנה. האם מדובר ביצירת מופת, או במופת של שרלטנות? ו”משפחת טננבאום” מזכיר שווס אנדרסון הוא אחד הבמאי הצעירים הכי מסקרנים באמריקה


זו, ככל הנראה, הביקורת האחרונה שאני כותב על דיוויד לינץ’. אינני יכול עוד. המשיכו בלעדי. עם סרטו החדש, “מלהולנד דרייב”, אני מצרף, כנראה, את לינץ’ לרשימת הבמאים שאין לי יותר מה להגיד עליהם. למשל: הו שיאו שיאן הטאייוואני, מנואל דה אוליביירה הפורטוגזי, אריק רוהמר הצרפתי. כולם נחשבים, נערצים, יוצרים – על פי מבקרים אחרים – יצירות מופת בסיטונות, עובדים במרץ ובנחישות עד שיגיע יום מותם, ועל אף אחד מהם אין לי מילה אחת להגיד לכם. והנה, לינץ’ מצטרף אליהם. זה משונה עבורי, כי לינץ’, במקור, הוא אחד מגיבורי המדור הזה (והוא עושה קולנוע שונה לחלוטין מהאודות הפסטורליות של חבורת הקשישים שאוזכרו קודם), הוא עושה קולנוע “קולנועי” מאוד, הוא מאבות הפוסטמודרניזם הקולנועי, סרטיו הם משחקים עמוסי קריצות שנעים בטירוף בין אימה וקומדיה. אבל “מלהולנד דרייב” הוא הסרט הרביעי ברציפות של לינץ’ בו אני אבוד לחלוטין (קדמו לו “טווין פיקס, אש הולכת איתי”, “כביש אבוד” ו”סיפור פשוט”). אין לי מושג מה הוא רוצה ממני. היינו החברים הכי טובים בשנות השמונים, אבל מאז שנות התשעים אין לי מושג אפילו באיזו שפה הוא מדבר.


שיירת השבחים ל”מלהולנד דרייב” לא רק שחולפת על פני, היא דורסת אותי. לינץ’ זכה בפרס הבימוי בקאן (במשותף עם ג’ואל כהן, על “האיש שלא היה שם” – זכייה שאני מבין היטב), זכה לפני שבוע בסזאר, זכה במועמדות לאוסקר על בימוי הסרט ובלא מעט פרסי ביקורת יוקרתיים. ואני, אחרי שתי צפיות מתוסכלות בסרט, לא מבין מה הם רוצים ממנו. אני רוצה לזעוק שהמלך הוא עירום, אבל מתקשה להשתכנע שבמקרה הזה לא הזועק הוא העירום.


הבעיה עם “מלהולנד דרייב” היא לא שהסרט סתום לחלוטין – ברגע שמפענחים אותו כחלום או כפלאשבק מטורף אפשר להתיר את עלילתו די בקלות – אלא שהבימוי סתום לחלוטין. “מלהולנד דרייב” – והאם רק אני חש בכך? – הוא לא יותר מקרעי סרטים שהודבקו יחד בשרירותיות. מכל הדברים בעולם, לתת לסרט הזה מועמדות לאוסקר על בימוי – שהרי דבר אחד שהבמאי לא עשה כאן זה הצליח להשתלט על החומר של עצמו – נראית לי הפרזה. וזו אולי המגרעת העיקרית של הסרט, אפרופו מלכים ערומים: לינץ’ הצליח ליצור תדמית כה אניגמטית ואינטלקטואלית, וסרטו כה עמוס וסבוך, שמבקריו חשים צורך להלל אותו, רק כדי לא להיחשב טיפשים. אם כך, “מלהולנד דרייב” היא המתיחה הגדולה ביותר בעולם הקולנוע, מרקחת מופרזת של במאי שרלטן שהצליחה לגרום לאנשים לחשוב שמדובר בלא פחות מפיענוח מחודש של תורת היחסות. ואכן, בביקורות שקראתי המהללות את הסרט, למשל זו שכתב גראהם פולר ב”סייט אנד סאונד” הבריטי, הוקדש חלק ניכר להשמצת המבקרים שלא העריכו את הסרט (שכן, מי שלא מתלהב מ”מלהולנד דרייב” הוא מן הסתם טיפש, בעוד שרק בעלי כושר תבוני עילאיים מצליחים להתלהב ממנו). היי, אולי באמת מגיע ללינץ’ אוסקר.


העניין הוא שתחושותי באשר לסרט העשוי תלאים-תלאים מאוּששות על ידי סיפור הפקת הסרט. הוא אכן הופק תלאים-תלאים. ראשית הפרויקט בפיילוט לסדרת טלוויזיה שהציע דיוויד לינץ’ לרשת איי.בי.סי (בה שודרה “טווין פיקס”). הם נתנו לו כשמונה מיליון דולר כדי לצלם פרק ראשון באורך שעה, הוא חזר עם בערך שעה וחצי (הפיילוט נגמר, כך דווח, בסצינה בה בורחות הגיבורות מבית בו הן מוצאות גופה, ואז אחת גוזרת את שיערה של השנייה). הם ראו את הפיילוט ואמרו לו “לא תודה”. שנה אחר כך הוא גייס עוד כשבעה מיליון דולר ויצא לצלם 45 דקות נוספות כדי להפוך את הפיילוט הטלוויזיוני לסרט קולנוע באורך מלא. לא משנה כמה אני שונא זכיינים וחרד מתאגידים, אני לא יכול שלא לתמוך בהחלטת איי.בי.סי, הם הבינו שלינץ’ מוכר להם רעיון נדוש באריזה עילגת. במקרה המפרגן, הוא ממחזר – באופן רדוד למדי – חומרים שכבר הופיעו בכל סרטיו הקודמים: המחוות לשנות החמישים, השימוש בשירי פופ (ממש כמו ב”קטיפה כחולה”, רוי אורביסון הוא הנוכח-הנפקד של הסרט), הציטוטים מ”הקוסם מארץ עוץ”, הטשטוש בין חלום ומציאות, ההתעכבות על דמויות שכנראה בכלל לא קיימות. ואם הפיילוט היה מקושקש דמיינו איך יצא הסרט השלם, שמנסה לסגור ב-45 דקות עלילה שהיתה אמורה להתפרס על פני 23 שבועות?


אז מה קורה ב”מלהולנד דרייב”? לכאורה זהו סיפורן של שתי נשים. האחת מאמצת את השם ריטה, אחרי שאיבדה את זכרונה בתאונת דרכים (המתרחשת במלהולנד דרייב, אותו כביש מפותל בפסגת גבעות הוליווד, שבשוליו מדרון תלול ושממנו דירדרו השוטרים את הגופות שרצו להעלים בסרט “שחיתות בצמרת”, שנקרא במקור “Mulholland Falls”), השנייה היא בטי, שמגיעה מעיירה קטנה בקנדה בניסיון להצליח כשחקנית בהוליווד. בטי משתכנת בדירת דודתה, שחקנית שמצלמת סרט בקנדה ושהשאירה לה את דירתה הריקה בזמן היעדרה. בדירה מגלה בטי את ריטה שמצאה בה מחסה. תוך כדי ניסיונותיה להשתלב בהוליווד, בטי מנסה לעזור לריטה למצוא את זהותה האמיתית. התקציר הזה, אגב, שקרי לחלוטין. הוא מייצג רק זווית אחת של עלילת הסרט, אך ככל שתחפשו את הסיפור האמיתי של “מלהולנד דרייב” בנארטיב הזה כך יותר תלכו לאיבוד. למעשה, כך נראות הדקות הראשונות של הסרט (אל דאגה לא יחשפו כאן סודות מהותיים).


סצינה ראשונה: תחרות ריקודים צבעונית בסגנון שנות החמישים. סצינה שנייה: מישהו, או מישהי, מתנשף/ת מתחת לשמיכה. סצינה שלישית: כותרות הפתיחה. לימוזינה נוסעת על מלהולנד דרייב ועוצרת באמצע הכביש. בתוך הלימוזינה יושבת בחורה שחורת שיער. הנהג מסתובב אליה מחזיק אקדח. לפני שהוא מספיק לירות בה, מכונית מתנגשת בלימוזינה. הבחורה יוצאת מהתאונה חבולה ומבולבלת ויורדת את המדרון לכיוון שדרות סאנסט עד שהיא מגיעה לדירה ריקה בה היא נרדמת. סצינה רביעית (ספירת הסצינות, כמובן, אינה מדויקת. הקטע הקודם הכיל כשלוש סצינות נפרדות. לא משנה, אלה הסגמנטים המרכזיים של תחילת הסרט): בית קפה בהוליווד. שני בחורים, שלא ראינו קודם (וגם לא נראה אחר כך) יושבים ומדברים. האחד מספר לשני על חלום שחלם בו הוא רואה מפלצת מחוץ לבית הקפה. הם יוצאים למגרש החנייה, ואכן מגלים שם מעין מפלצת. הבחור שחלם מתמוטט, אולי אפילו מת. סצינה חמישית: הגמד מ”טווין פיקס” יושב בחדר דומה לחדר בו התרחש החלום של אייג’נט קופר. הוא מתקשר למישהו בטלפון ואומר לו שהבחורה עדיין נעדרת. המישהו הזה מתקשר למישהו אחר, שלא עונה לטלפון. סצינה שישית: בטי נוחתת בשדה התעופה בלוס אנג’לס, מגיעה לבית דודתה ופוגשת את הבחורה שניצלה מתאונת הדרכים. הבחורה, שאיבדה את זכרונה, מציגה את עצמה כריטה, על שם ריטה הייוורת. סצינה שביעית: שני אחים, כנראה מאפיונרים, מגיעים לפגישה עם במאי צעיר בשם אדם קשר, שמלהק סרט חדש. הם נותנים לו תמונה של שחקנית בשם קאמילה רודס ומודיעים לו שזו תהיה השחקנית הראשית בסרט. כשהוא מנסה להתנגד ולצעוק שאיש לא יגיד לו מה לעשות בסרט שלו, הם מודיעים לו שזה כבר לו הסרט שלו (זו, מן הסתם, הסצינה הכי אוטוביוגרפית ופנים-הוליוודית שלינץ’ אי פעם צילם). אחד המאפיונרים מקבל ספל אספרסו, לוגם ממנו ואז יורק את הקפה בגועל לתוך מפית. לא נפגוש יותר את האחים בהמשך הסרט.


מקווה שהתיאור עבר: הסרט הוא רצף אקלקטי של סצינות והוא מציג גלריית דמויות שלכאורה אמורות לעמוד במרכזו של כתב חידה מתוחכם, אך בפועל הן לא יותר מאוסף של טעויות בשיקול דעת ושאריות של טיוטה בלתי גמורה. אחרי כמעט שעתיים של סרט (מתוך קרוב לשעתיים וחצי) מוצאות הגיבורות קופסה כחולה (תיבת פנדורה? קופסת חלומות ומשאלות? טלוויזיה מטאפורית?) ונעלמות. בתחבולה בונואלית מעיקה, אנו פוגשים את שתי השחקניות שוב בסצינה הבאה, הפעם כשהן מגלמות שתי דמויות אחרת: דיאן וקאמילה. לצופים אין הרבה ברירות אלא לשאול, ויהיו כאלה שיעשו זאת בקול רם: מה לכל הרוחות קורה פה?


ובכן, אני יכול לספק הצעה לפתרון התעלומה. לא שהפתרון הזה גורם ל”מלהולנד דרייב” להיראות עמוק יותר. הוא עדיין נראה לי סרט פגום ושרלטני. ודווקא בגלל שהוא עוסק בנושאים כל כך מעניינים, עצוב לי לראות את הבלאגן שלינץ’ עושה. “מלהולנד דרייב” הוא האנטיתזה של הקולנוע העשוי היטב. הוא עשוי נורא והוא מתעלם מכל יסוד אפשרי בהעברת סיפור (ומי שיגיד לי שלינץ’ עושה זאת בכוונה יזכה למבט חומל מכיווני). אם אתם לא מעוניינים לקרוא את הצעתי לפתרון הסרט לפני הצפייה בו, זו הפיסקה בה עליכם להפסיק לקרוא. למעשה, כדאי לכם להפסיק לקרוא גם אם עוד לא ראיתם את “ונילה סקיי” ואת “האיש שלא היה שם” שעוסקים בנושאים דומים. לכו לראות, ואז חיזרו לנקודה זו.


הפתרון הפשוט הוא שהכל חלום. השני-שליש הראשונים הם חלום אחד והשליש האחרון הוא מעין חלום בתוך חלום. מתחת לשמיכה, בסצינה השנייה, נמצאת דיאן סלווין, והיא חולמת את סיפור חייה העגום, מאז זכייתה בתחרות ריקודים, דרך בואה להוליווד בניסיון להתפרסם ועד ההידרדרות שלה לעוני, ואולי אפילו לזנות. אך יש אופציה אחרת, מורכבת ומעניינת יותר.
“מלהולנד דרייב”, “האיש שלא היה שם” ו”ונילה סקיי” עוסקים, בעצם, במחשבות אחרונות לפני המוות. בשניים מהסרטים הגיבורים מתאבדים, בשלישי הוא מוצא להורג. בשלושת הסרטים אנו מגלים רק בסוף שכל הסרט היה מעין פלאשבק אחד ארוך. בקולנוע בדרך כלל ממסגרים פלאשבקים משני הצדדים: קטע הכניסה לפלאשבק וקטע היציאה ממנו. שלושת הסרטים מוותרים על פתיחת הסוגריים, ומסתפקים רק בסגירתם ובכך יוצרים בסופם תחושה פסאודו-“ממנטו”אית, אנו מבינים שהסרט והגיבור שלו שיטו בנו, העבירו לנו מידע חלקי, הגישו לנו את העלילה לא בסדר כרונולוגי אלא בסדר קוגנטיבי או אסוציאטיבי. בקריאה כזו, “מלהולנד דרייב” הוא בעצם מחשבותיה האחרונות של מישהי בשם דיאן סלווין (נעמי ווטס) רגעים לפני שהיא מתאבדת. מכאן, תחליטו אתם מה מהאירועים שאנו רואים חולפים מול עיניה הוא אמיתי ומה הזיה. האם אלה מחשבות סכיזופרניות? האם דמותה של ריטה (שהופכת בהמשך לקאמילה) היא האלטר אגו של דיאן/בטי, האיד שלה? או שמא קאמילה דמות אמיתית, המאהבת של דיאן? מכיוון שהדרך היחידה בה לינץ’ יוצא בעיני איכשהו באופן סביר מהסרט היא בכך שכולו סיוט אחד ארוך, אני אישית מעדיף את גרסת האלטר-אגו הסכיזופרנית. מבקרים אחרים (עיינו, למשל, בפרשנות של צוות salon.com לסרט) ניסו לצקת לתוכו מעט יותר עלילה מוחשית: דיאן הוציאה חוזה על חייה של המאהבת שלה קאמילה, כוכבת הוליוודית עולה ומבוקשת. אחרי שהיא מקבלת את הסימן שהחיסול בוצע (באמצעות מפתח כחול) היא נכנסת לאמוק ומתאבדת, רגע לפני זה היא הוזה את כל הסיפור שלה ושל קאמילה, אך מחליפה להן את השמות. כדי שקריאה כזאת תהיה הגיונית, כל השליש האחרון של הסרט היה צריך לבוא בהתחלה. האם לינץ’ הפך לבמאי כה עילג? או שמא הוא עומד בצד, מצחקק את נשמתו למקרא אוסף הפרשנויות שסמליו הריקניים מעוררים אצל הצופים והמבקרים? האחים כהן, כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, משוטטים בסרטם החדש בטריטוריות דומות. גם המעברים בין מציאות והזייה, הקפיצות בזמן, המחשבות האחרונות לפני המוות וההומאז’ים לשנות הארבעים והחמישים, כנקודות ייחוס לעולם שהוא לא רק בדיוני, אלא גם שמייצג נקודת שבר תודעתית. אלא שבעוד “האיש שלא היה שם” הוא סרט מדויק, מנוסח לעילא, שהשפעתו הולכת וגדלה ככל שהיא נהיה סבוך יותר, “מלהולנד דרייב” הוא אוסף מתסכל של פלונטרים נטולי מוצא הצפים בביצה סמיכה של עשייה קולנועית הנושקת לחובבנית. לינץ’ עשה סרט עכור, ומוזר מזה: כעור.


ובכל זאת, על אף שנאתי הבאמת תהומית לסרט – שרק הולכת ומחמירה כל שאני דש בו יותר – איש לא יקח מלינץ’ את הדברים שהוא באמת גאון בהם. הוא, למשל, במאי אימה אדיר (למרות ש”מלהולנד דרייב” אינו מנסה להיות סרט אימה). בזכות עיצוב סאונד מדהים ובזכות היכולת ליצור מקבילה סינמטית להתקפי מניה-דפרסיה, לינץ’ מצליח לביים כמה קטעי אימה וחרדה חזקים מאוד. לינץ’ הוא גם ארכיבר פופ מעולה. מכיוון שאחת המטאפורות המרכזיות בסרט קשורה בהיעדר הסינכרון בין הפסקול לתמונה (אולי כדי להדגיש את האשליה והמניפולציה של המדיום הקולנועי, והשוואתו לעולם החלומות) לינץ’ מנגן בסרט שלושה שירים במלואם, ומציג אנשים המעמידים פנים שהם שרים אותם. שניים מהם הם שירי פופ מושלמים משנות החמישים: “16 סיבות” של קוני סטיבנס ו”סיפרתי לכל כוכב קטן” של קרן והמרסטיין. אלה שגם זו מעין מניירה: הם מתפקדים בסרט רק כקישוט נוסטלגי. הייתם מצפים שלינץ’, כתוצר של הפופ של שנות החמישים, יבין את העוצמה שיש במלודיות וינסה לשחר את הנאיביות המלודית הזו גם בסרט, על ידי, למשל, יצירת גרעין עלילתי קליט. ככל שאני צופה יותר ב”מלהולנד דרייב”, ותוך שאני לוקח בחשבון את העובדה שלינץ’ הוא, אחרי הכל, לא באמת חובבן, אני לא יכול שלא לתהות: ככה הוא באמת תכנן שהסרט הזה ייראה?


ולבסוף, נעמי ווטס, אולי ההפתעה הכי גדולה של הסרט. למשך יותר משעה היא לא יותר משחקנית מעצבנת שמגלמת דמות מעצבנת, של נערת הכפר התמימה פעורת העיניים שהכל מדהים אותה. אלא שבדיוק בנקודת האמצע של הסרט היא הולכת לאודישן ועושה סצינה שבלונית מתוך אופרת סבון נדושה, אלא שהיא מבצעת אותה באופן מדהים שמשאיר את הצופים פעורי פה. יותר משזו עדות ליכולת המשחק של ווטס האלמונית, זו עוד תחבולת בימוי של לינץ’ – הפעם כבמאי שחקנים. בסופו של דבר, כמה הרגעים הטובים שיש בסרט, מעט ההברקות שתמצאו בו, והניסיונות למצוא בו עומק ותוכן, רק מדגישים את העובדה ש”מלהולנד דרייב” הוא סרט אבוד, קרוע לגזרים ומתסכל עד אימה. רק אל תגידו לי שזה בדיוק מה שלינץ’ ניסה להשיג.



***



תתענגו מהר על ווס אנדרסון, לפני שגם הוא יתחרפן. בהחלט יכול להיות שאנדרסון הוא לסוף שנות התשעים (ותחילת האלפיים) מה שדיוויד לינץ’ היה לאמצע שנות השמונים – יוצר אקסצנטרי אך מדויק, עצמאי אך מחוזר, ביזארי אך שפוי, עמוס הומור אך עצוב ללא תקנה. גם הקאמפ הסטרייטי של אנדרסון חב משהו לפוסטמודרניזם של לינץ’. סרטו הקודם, “ראשמור” (וסלחו לי אם מעבד התמלילים שלי לא מאפשר לי לקרוא לסרט הזה בשמו העברי המגונה, “המירוץ לצמרת של מקס פישר”), היה יצירת מופת מפתיעה, שהתגנבה אל חיינו והפכה לאחד הסרטים המפתיעים והמרשימים של העשור הקודם. “משפחת טננבאום”, סרטו החדש, הוא מעין “ראשמור” כפול שש. הוא מורכב יותר, עשיר יותר, מסובך יותר ומבחינה אסתטית יש בו משהו מרהיב יותר. אך הוא גם, בשל כך, פחות ממוקד ומכאן חלש יותר. “ראשמור” היה מבריק כי הוא לקח קריקטורה, אוסף של פראפרזות קולנועיות ומוזיקליות, ונתן להם לב אנושי. “משפחת טננבאום” משלב בין רוקנרול ורוקוקו. כולו מחוות ולהטוטי קולנוע, הלב נותר מעט בחוץ.


ובכל זאת, זהו אחד הסרטים המבריקים והמפתיעים ביותר שמוצגים כרגע בארץ. בנקודת המפגש בין לינץ’, טרי גיליאם ושבי גביזון נמצא אנדרסון עם הסיפור הביזארי שלו, נטול הסאבטקסט (לפחות ככל שאני מצאתי) על שלושה אחים, ילדים גאונים, שגדלים להיות מבוגרים שאינם מתפקדים וחוזרים לגור בבית אמם. “משפחת טננבאום” הוא מעין גרסה נוירוטית, חצי יהודית חצי קתולית, של משפחת אדאמס (אפילו אנג’ליקה יוסטון, בתור אם המשפחה, מבצעת מעין הומאז’ לתפקיד של עצמה בתור מורטישה אדאמס). הסרט אינו מביא מזור לדמויותיו אלא רק עוזר להן להקצין את מוזרויותיהן (תוך שהוא נותן להם פייט הגון. הסרט עצמו לא פחות אקצנטרי מהדמויות שלו).


אנדרסון מביים בשילוב של פלגמטיות והיפראקטיביות. הוא יוצר סרט עכשווי, אך הוא מעוצב כסרט תקופתי. הוא מופרך ואמין במידה שווה. הוא ממוסגר כסיפור ילדים, הוא עגום כמו דרמה משפחתית בריטית. וכמו “ראשמור” גם “משפחת טננבאום” ערוך, מבחינה מוזיקלית, כמיוזיקל. השימוש של אנדרסון בשירים, צבעים ופונטים מופתי. בסופו של דבר הגודש קצת מכריע את “משפחת טננבאום”. נדמה שעם ההכרה בגדולתו כבמאי ב”ראשמור”, והעובדה שאנסמבל שחקנים מפואר התדפק על דלתו דלת התקציב כדי להשתתף בסרט, אנדרסון נטה ב”טננבאום” לשייף את עצמו כיוצר ויזואלי ולא כבמאי בעל נשמה. הסרט נוטה לפלסטיות ברגעים בהם הייתם מצפים שהוא יהיה בשר ודם. הוא מהנה, אך קריר. אם “משפחת טננבאום” הוא סרט מבריק, זה בעיקר כי הוא נראה כמו כרומו. עכשיו צריך לראות לאן ילך אנדרסון. האם תוך 15 שנה גם הוא ידרדר לסרט כמו “מלהולנד דרייב” וגחמותיו יעלו לו לראש, או שהוא יצליח למצוא את האיזון בין הניכור והנשמה. העובדה שהוא בינתיים מקפיד לעבוד עם ביל מארי – בעיני, השחקן האמריקאי הכי טוב כרגע – מוכיחה שהוא אדם חיובי, עם הלב במקום הנכון. ב”ראשמור” גם שמענו אותו פועם.


==========


עדכון: בינתיים ראיתי את “אינלנד אמפייר” ואני מתלבט האם להאריך עליו במילים או להסתפק בביקורת טלגרפית. בינתיים, הנה כמה מחשבות ראשונות וספונטניות עליו:


א. להפתעתי השעה הראשונה היתה מצוינת. השעתיים שאחר כך היו נוראיות. סיוט.
ב. דיוויד לינץ’ הוא עילוי בעריכת סאונד. זה הדבר הכי טוב בסרט.
ג. מדובר בסרט מכוער בצורה בלתי רגילה.
ד. “אינלנד אמפייר” ו”מלהולנד דרייב” הם בדיוק אותו סרט.
ה. לדיוויד לינץ’ יש כנראה איזשהו עניין עם קפה.
ו. תכל’ס, זו מלודרמה הוליוודית שמרנית ומיזוגנית שעורבבה במיקסר עד כדי עיסה מדממת וחסרת צורה.
ז. כל מה שלינץ’ מנסה להגיד כאן וב”מלהולנד דרייב” על הוליווד/קולנוע/טלוויזיה/זהות/שחקן/דמות נאמר באופן מוצלח יותר, מבריק יותר ומהנה יותר ב”Perfect Blue” של סאטושי קון.
ח. חיבבתי את הארנבים.

נושאים: ארכיון, ביקורת

38 תגובות ל - “The Naked Lynch”

  1. סטיבי (לא בבית) 7 אפריל 2007 ב - 10:07 קישור ישיר

    טוב, אנדרסון החדש בדרך, אז נוכל לגלות לאן הלאה…
    אולי.

  2. עופר ליברגל 7 אפריל 2007 ב - 10:26 קישור ישיר

    נדמה לי שאהבתי מאוד את “אינלד אמפייר”, אם כי אני זקוק לצפייה נוספת כדי לגבש את דעתי. בכל מקרה, נהנתי לכל אורך הסרט. החל מן הדקות פתיחה שגם הם נראות כמו רצף של דימויים וסצנות לא גמורת, דרך השעה בה לסרט יש סוג של נרטיב ניתן להבנה ועד לבאלגן של השעתים האחרונות.
    יש הרבה קווי דמיון ל”מלהולנד דרייב” בעיקר לגבי העיסוק בקולנוע, פנטזיות, פחדים וחלומות, אבל ב”אינלד אמפייר” הכל הרבה יותר פרוע וקשה להבנה. הסרט עוסק בדרכו גם במשבר בנישואין, במעבר מעושר לעוני ובין כוכבות לעליבות.
    לדעתי הסרט עובד גם בגלל חוש ההומור המיוחד של לינץ שמשולב עם היכולת שלו ליצור מתח ואימה גם בסתנות שלא באמת ברור מה קורה בהם. הסרט דווקא לא נראה לי כל כך מכוער, לינץ גם יודע היטב כיצד להשתמש בתאורה מעניינת. לורה דרן משחקת מעולה. אהבתי את הארנבים.

  3. הפינגווין 7 אפריל 2007 ב - 10:55 קישור ישיר

    בהחלט מסכים עם מה שכתבת על מלהולנד דרייב. עד היום, נדמה כאילו אנשים אוהבים את הסרט רק כדי לא להראות סתומים (דעה אישית! דעה אישית!). לא שהיו לי תכניות לראות אותו, אבל די ברור שאוותר על אינלנד אמפייר.

  4. קוסטה 7 אפריל 2007 ב - 12:23 קישור ישיר

    אני חושב שלפענח את הסרטים של לינץ’ בתקווה למצוא נקודת אחיזה עלילתית זוהי טעות גדולה. או שאתה שוקע ונהנה או שלא. ויחוד של סרטיו אכן בבימוי. אפילו אם נסדר את העריכה עדיין שני סרטים האחרונים של ליצץ’ יהיו זכאים לדקל זהב על בימוי.

    אולי לינץ’ לא מחדש באמירות שלו אם נפרט אותם על הנייר אבל הוא מייסד אותם צורנית בסרטיו ועושה את זה בצורה גאונית

  5. דואל 7 אפריל 2007 ב - 12:28 קישור ישיר

    אבל יאיר, זה בדיוק מה שלינץ’ ניסה לעשות… לדעתי כמובן, ובהתייחס למלהולנד דרייב, עדיין לא הספקתי לראות את אינלנד אימפייר.

  6. לני ריפנשטאל 7 אפריל 2007 ב - 12:32 קישור ישיר

    “תלאים תלאים” זה בכוונה, או שאתה יודע עברית כמו שאתה מבין בקולנוע?

  7. גיא 7 אפריל 2007 ב - 12:36 קישור ישיר

    אני ולינץ’ רחוקים שנות אור אחד מהשני כך שאין לי הרבה מה להגיד עליו אבל וס אנדרסון אהוב עליי כל כך שהיה לי חשוב לציין למען מי שלא ראה את סרטיו או ראה רק את משפחת טננבאום שמדובר (לטעמי האישי) בסרטו החלש ביותר, למרות שנראה לי שהוא המוכר ביותר. הוא סרט יפה ויזואלית ומוסיקלית אך בעוד ששאר סרטיו משלבים בין רגש להתחכמות בסרט זה נשארת רק ההתחכמות. “רשמור” הוא אחד הסרטים המרגשים ביותר שראיתי ובעיני ביל מורי עושה בו את תפקידו הטוב ביותר. “life aquatic” הוא סרט מדהים שכל צפייה נוספת בו גורמת לי להבנה מחודשת של האובססיה רבת השנים שלי לקולנוע- זו הרפתקאה.

  8. דן ברזל 7 אפריל 2007 ב - 14:05 קישור ישיר

    יאיר, סחתיין על האומץ לעמוד מול המבקרים האוטומטיים שסוגדים ללינץ’ מתוך רפלקס.

    (הביקורת שלי על “מלהולנד דרייב”, בעין הדג:
    http://www.fisheye.co.il/story_836 )

    ל”אינלנד” אני כבר לא אלך. כמוך, אני מרגיש שלינץ’ הוא שרלטן ושאני והוא פשוט לא מסוגלים לתקשר; אלא שלא כמוך, אני פרשתי מהמרוץ. די, יש גבול.

    לגבי “טננבאום” – סרט מופלא לטעמי – תיקון קטן: עפ”י ימד”ב, שחקנים ממש לא התדפקו על דלתו של אנדרסון. למעשה, הוא נאלץ לשכתב באופן מאסיבי את הדמויות של אנג’ליקה יוסטון וג’ין הקמן עד שהם נאותו להשתתף בסרט.
    וטוב שכך – אצל שניהם, אלו התפקידים הכי טובים שהם עשו בעשור האחרון לכל הפחות.

  9. דוד לינשטיין 7 אפריל 2007 ב - 14:09 קישור ישיר

    מלהולנד דרייב הוא הסרט האהוב עלי. נקודה.
    למה? לא יודע!
    ובחיי שאני מחפש תשובה הולמת כבר הרבה מאד זמן.
    אולי הסרטים שלו מדברים בשפה של אומנות פלאסטית מופשטת שהוא בוגר בית ספרה?
    אולי זה המשחקיות האין סופית שנובעת מהעדר ובכך ריבוי הפשר והפרשנות שניתן להחיל על סרטיו?
    קפיצת דרך בשפה הקולנועית היאה ל’מות המחבר’?
    מה שאני כן יודע הוא שכל נסיון פסאדו-אינטלקטואלי שאני מנסה להלביש על סרטיו מתגמד נוכח עוצמת החוויה הרגשית.
    אני כלוא ולא יודע כלום! ויש מישהו נוכח מאחורי הקלעים שיודע הרבה יותר ממני!
    רגע.., זה לא בדיוק מה שקורה גם לדמויות שלו?

  10. אורון 7 אפריל 2007 ב - 14:19 קישור ישיר

    יאיר- אין צורך בביקורת ארוכה על “אינלנד אמפייר”. כבר יש לך אחת! קח את הביקורת על “מלהולנד דרייב”, תשנה כמה פרטי עלילה, שמות, תאריכים, ופרסים – ויש לך ביקורת לתפארת 🙂

    כאשר טענתי מזמן שהמלך הוא עירום, אכן זכיתי לאותם משפטים לעגניים שכתבת. אבל בוודאי תסכים שלינץ’ גאון לפחות בתחום הזה – הוא הגיע למצב בו הוא כמעט בלתי שפיט במונחים פשטניים. אתה יכול להגיד אם הסרט הזה טוב או רע? אני לא.

    כמה פרטי טריוויה משעשעים על הסרט:
    1. הארנבים מדובבים ע”י נעמי ווטס וסקוט קופי. נשבע.
    2. בסצנה שג’רמי איירונס מדבר עם התאורן שלו, קולו של התאורן הוא קולו של דייויד לינץ’.
    3. סוג של ספויילר –
    מישהו שם לב מה הוא הכוכב שעליו נופל המברג, בסצנה המתרחשת בשדרת הוליווד? אני הספקתי לקרוא רק
    “Dorothy Str” וגם בזה אני לא בטוח. מעניין אם יש לזה משמעות…

  11. יוני השני 7 אפריל 2007 ב - 14:20 קישור ישיר

    קוסטה אומר, בערך 4 תגובות מעלי, שלינץ’ “לא מחדש כלום באמירות שלו”. אז זהו, קוסטה, שלינץ’ צריך אמירות כדי שהמשפט הזה יהיה נכון. איזה אמירות? על מה, לעזאזל, אנשים חושבים שהבנאדם מגיב או מספר? הוא השרלטן הקולנועי הגדול ביותר של סוף המאה העשרים ואולי כולה, כי יש כת מחוריינת מאחוריו. במלהולנד דרייב, לינץ’ זורק לכיוון המסך התמים רצף חסר קשר או עקביות של סצנות בינוניות למדי, ומצפה שמישהו יקשר ביניהם. גדודי המעריצים העיוורים והפסאודו אינטלקטואלים שלו(עם סניף תל אביבי מפואר שמורכב מאנשים שיושבים ב”באצ’ו” עם הלב-טופ ואומרים הרבה “לאקאן” בין אספרסו למרלבורו לייט) טוענים שזה בכוונה, שהבנאדם מורכב מכדי הבנה או שרצף הבולשיט חסר המשמעות שלינץ’ מייצר בשני סרטיו האחרונים הם מופת של קולנוע אשלייתי, חלום בתוך חלום בתוך חלום. אני מסכים שמדובר באמן אשליות, אבל חושב שהאשליה הגדולה מכולן היא היות סרטיו(לפחות בעשור האחרון) משהו ששווה את עלות הדפסתם.

  12. איתן 7 אפריל 2007 ב - 14:31 קישור ישיר

    טוב, יאיר, רק על דבר אחד אנחנו מסכימים : “אינלנד אמפייר” ו”מלהולנד דרייב” הם אכן אותו הסרט. בעצם, הייתי אומר, ש”אינלנד אמפייר” הוא הגירסה הסטודנטיאלית וההרבה פחות טובה של “מלהולנד דרייב”.

    בגדול, אני קראתי את שני הסרטים ככתב אישום חריף של לינץ’ נגד הוליווד: לפי לינץ’, יש בתוך האימפריה ההוליוודית גרעין שטני, מאפיונרי, רע. הגרעין הזה מתפקד כאימפריה בתוך אימפריה (“אינלנד אמפייר” – פשוטו כמשמעו). אם זה המאפיונרים שמחליטים בשביל אדם קשר (ג’סטין ת’רו – שחקן מצויין, אגב) מי תהיה השחקנית הראשית בסרט שהוא מביים, ואם אלו כוחות הרוע הנמצאים מאחורי הפקת הסרט שבו משתתפת לורה דרן ב”אינלנד אמפייר”. לינץ’ מדגים יפה, אחד לאחד את השקר שבקולנוע בסצינה המדהימה במועדון סילנסיו: שקט, אין תזמורת, אבל נשמעת חצוצרה. ואז עולה זמרת, שרה שיר יפהפה ומאוד מרגש, ומעוצמת הרגש היא מתעלפת, אבל קולה ממשיך – כלומר, הכל שקר, אבל הרגש אמיתי. ככה הוליווד עובדת עלינו- לפי לינץ’. ב”אינלנד אמפייר” מסתפק לינץ’ באישה דומעת אחת המסתכלת בסרט שאנו רואים בטלויזיה.

    את כל החומרים האלו ניתן למצוא גם בסרט החדש, אבל:
    הצילום הכעור מעצבן. העובדה שברובו הסרט אסוציאטיבי לחלוטין מונעת ממני מעורבות רגשית (וב”מלהולנד” הייתי מעורב רגשית לכל אורכו. כמעט…). ב”אינלנד אמפייר” יש סצינה בה לורה דרן נכנסת לאיזשהו חדר, שם נמצאת חבורת זונות (הרוקדות את ה”לוקומושן” בסצינה חביבה במיוחד בסרט). אני קראתי את הסרט מכאן כאילו כולו, מכאן והלאה (וכמעט עד הסוף) מתרחש בתוך ראשה של לורה דרן (מעין גירסה מעוותת ל “שמש נצחית בראש צלול”). כל זה רוצה לומר שהתסריט של “מלהולנד” הרבה יותר מהודק ואפקטיבי מאשר “אינלנד אמפייר” (הנה משפט שלעולם לא חשבת שתקרא, נכון יאיר ?).
    ב”מלהולנד”, גם אם התחביר הכולל של “מה בדיוק היה שם” לא היה ברור עד הסוף, כל סצינה בנפרד היתה מבוימת, מצולמת, ומשוחקת נפלא (כן, גם הסצינות שבהן נעמי ווטס מתלהבת מהוליווד הנוצצת בתחילת הסרט). את “אינלנד אמפייר” לינץ’ ערך לבדו, וזאת בעייה גדולה. יש המון שתיקות, וכל סצינה מתארכת שלא לצורך. לורה דרן מאוד משתדלת, אבל כמה פעמים אפשר לראות את פניה מלאות הבעתה ? בשלב מסוים זה מאבד את האפקט. גם את התקריבים המעוותים אפשר (וצריך) היה להשיג עם מצלמת פילם (או איזשהי מצלמת וידאו מתקדמת יותר).

    לסיכום: לא שזה סרט רע, להפך, הוא מעניין ומטורף, אבל הרבה הרבה פחות טוב מהסרטים הקודמים שלו.
    ויאיר: הלכת לאיבוד ב”סיפור פשוט” ? איפה בדיוק ?

  13. דוד לינשטיין 7 אפריל 2007 ב - 14:54 קישור ישיר

    אני חושב שהנוכחות של מתנגדי שלא לומר מתעבי לינץ’ נוכחת הרבה יותר ברשת, באתרי קולנוע למינהן, לפחות בעברית, ואני מציע סיבה ללמה:
    כל חדשן שמופיע ומשנה את פני האומנות/מדע/ביקורת חברה/(ותכניסו מה שבא לכם)/. נתקל בהתנגדות עצומה נוכח ההצלחה שלו ממשמרי התודעה הספציפית.
    ולא סתם התנגדות, כי מוצר נחות וירוד היה פשוט מעורר אדישות, ממש לא, התנגדות המלווה באמוציות מהסוג העמוק ולפעמים מכוער ביותר.
    למה? אולי האנשים שמלכתכילה נימשכים ואוהבים את העשייה הקולנועית כמו שאנחנו מכירים אותה, מוצאים עניין וטעם בשיטוט ואיכלוס אתרי קולנוע והשיח הקולנועי ‘התיקני’. ואוהבים אותו כל כך והשקיעו לא מעט זמן ואנרגיה בללמוד את רזי השפה הספציפית שלו, ומתוך היותה שפה שצידוקיה נובעים מתוך עצמה בלבד יש בכוחה לבטל ולשלול כל דבר זר וחיצוני לה מתוך נימוק של אי שיוך לשפה הזו בלבד, אבל מה, כמו כל פרדיגמה, היא מבוססת על הנחות מובלעות לא בהכרח נכונות אלה פשוט משקפות טעם אישי ותו לו.

    מי אמר שקולנוע ‘נכון’ או ‘טוב’ צריך לציית לכללים החביבים עליכם?
    בגלל שהשקעתם בו מאמץ רב וכניראה שאתם מדברים אותו על בוריו ואולי הוא אפילו קנה לכם סוג של מעמד זה לא סיבה לאטום את הראש לסוגים נוספים של תקשורת המשתמשים במקרה באותו הכלים של מצלמה, תאורה, ותסריט (לא חובה).
    שחררו!!

  14. דואל 7 אפריל 2007 ב - 15:14 קישור ישיר

    דוד לינשטיין – כה לחי!

  15. עופר ליברגל 7 אפריל 2007 ב - 16:03 קישור ישיר

    ב-IMDB יש תשובה לשאלה על הכוכב של מינוחת המברג- http://www.imdb.com/title/tt0460829/trivia
    לא נראה לי שיש בעיה לראות בזה הרבה משמעויות סימליות (שחקנית נרצחת, לאימות של גבר כלפי בת זוגו, שחקנית שהצטלמה לפליבוי מול ארנבים ואם לדורתי סטרטן באמת הייתה קרירה שמצדיקה כוכב?). בכלל, אני חושב שהסיקוונס הזה הוא אחד מן הטובים בסרט, ביחוד הדיאלוג של הקבצניות בשעת הגסיסה והניגוד בין הזוהר ההוליוודי לעליבות ולעוני שבסיקוונס.
    לגבי הפרשנות שכל הסרט הוא בתודעה של לורה דרן- אומנם אני צריך עוד צפייה אחת לפחות, אבל יצאתי מן הסרט בתחושה שעם הסרט הוא תודעה של מישהי אז הוא של הבחורה שבוכה מול הטלוויזיה. בהנחה שלא מדובר באותה דמות.

  16. naked lynch 7 אפריל 2007 ב - 16:37 קישור ישיר

    אמנם זה האיש שנתן לי את ‘איש הפיל’,
    ( סרט על בחור צעיר עם מקרה ממש ממש חמור של אקנה ), אבל הוא איבד אותי כבר ב’הכביש האבוד’,
    (סרט עם ביל פולמן, שחקן שקיבל מאלוהים פזילה כל כך מצחיקה שאמורה לפסול אותו מכל תפקיד דרמטי).

    לכן אני אומר שהמלך האחד והיחיד, האלוויס שלי, המאסטר, היה ונשאר-
    קרוננברג.

  17. יוני השני 7 אפריל 2007 ב - 16:58 קישור ישיר

    אני מוכן להתערב שאפילו לינץ’ לא יודע על מה “אינלנד אמפייר”. 50 שקל.

  18. יוני השני 7 אפריל 2007 ב - 16:59 קישור ישיר

    לא, 100 שקל, והעותקים שלי של “חולית” ו”לב פראי”, היחידים שלו שאני אוהב.

  19. גונקל 7 אפריל 2007 ב - 18:19 קישור ישיר

    בשולי הדברים, ומבלי לנקוט עמדה בעניין לינץ’ – שהרי ברור כי מדובר בגאון – אני רק רוצה לציין שכל עניין “המלך הוא עירום” הוא שטיק די נדוש וטיעון די מקומם ומרגיז, במיוחד מנקודת מבטם של אלה ש”רואים את הבגדים”. כמובן, ישנן דרגות שונות של שרלטנות באומנות, והן מתרפקות דרך כלל על זכותו המוצהרת של המדיום להיות מופשט. זה לא אומר ש- א. כל מופשט הוא בהכרח שרלטני. ב. כל מי שאוהב את המופשט בהכרח “מבין” אותו ו/או מתיימר להבין אותו מחשש לצאת טמבל.

    מותר לא לאהוב את לינץ’, מותר להבין יותר ופחות את מה שהוא מתיימר לעשות ומותר גם – כפי שתמיד מדגישים המתוחכמים שבמקטרגים – לטעון שהבעיה היא לא בעצם האבסטרקטיות העליתית, אלא באופן הכושל, כביכול, שבו לינץ’ מתמרן אותה. אבל הנסיון להציג את חובביו של לינץ’, המתפעלים ממנו והמתרגשים מהקולנוע שלו כעדר של פסאודו אינטלקטואלים חדורי מודעות עצמית, המנסחים את טעמם הקולנועי בראש ובראשונה מתוך חשש לצאת חומוס, הוא קטנוני, ילדותי, מיתמם, מזלזל וסתם לא לעניין. זכותכם לא לאהוב את לינץ’. זה לא הופך אותנו לכת של מתחזים.
    חלאס. אנחנו לא רואים משהו שאתם לא ולא מתיימרים לראות משהו שאתם לא. אנחנו פשוט מסונכרנים עם התודעה הלינצ’ית ברמה יותר גבוהה של קרבה – מה שלא אומר עלינו משהו יותר או פחות טוב מכם, שונאי לינץ’ – ונסחפים, בשיא הכנות ולא מתוך פולסים אינטלקטואליים לא-מודעים, אחרי החוויה הרגשית שהוא מציע. עוד לא ראיתי את “אינלנד”, אבל בחיי שנהניתי מ”מלהולנד”. קחו אותי לפוליגרף על זה, אני לא ממציא. הפקפוק הסדרתי של שונאי לינץ’ בעצם בכנות דעתם של חובביו מעידה יותר מהכל על הצורך שלהם עצמם בחיזוק חברתי ואינטלקטואלי לדעותיהם, ולעתים (לא בכל המקרים, מיינד יו) גם על הבושה שהרבה אנשים עדיין חשים מפני חוסר החיבה שלהם למופשט ולאבסטרקטי (חוסר חיבה לגיטימי ומתקבל על הדעת לחלוטין). במילים אחרות – רדו מאיתנו ונרד מכם.

  20. אורון 7 אפריל 2007 ב - 20:11 קישור ישיר

    תודה לעופר ליברגל – IMDB, איך לא חשבתי על זה בעצמי…
    השחקנית הזו בהחלט מעלה אסוציאציות, וגם אני חשבתי שכל הסיקוונס ההוא היה חזק במיוחד (כולל הקטע שבו לורה דרן שינתה פרצוף והפכה למכונת קללות בעליית הגג של המועדון ההוא).
    גם אני חושב שכל הסרט הוא הזיה של הגיבורה. נסה להיזכר, ותראה שכל הסיפור בעצם מתחיל בביקור של גרייס זבריסקי. אז מתחילה הדמות של לורה דרן לדמיין משהו אחד פעוט (היא יושבת עם חברות בסלון ומקבלת את התפקיד), ומשם הסרט מתבלגן. בסצנה האחרונה (לא כולל הכותרות ההזויות), אנחנו שוב בסלון ההוא, כמעט באותה נקודה.

    גונקל – נחמד לשמוע לינצ’אי מתגונן בצורה רהוטה ומשתמש בהיגיון שלו. אם “המלך הוא עירום” הפסקתי מזמן כאמור, אך הסיבה שזה נדוש היא כנראה בגלל שזהו תיאור מתאים למצב.
    באופן אישי, אני לא חושב שלינץ’ הוא גויאבה (או שאוהבים או ששונאים), ולא משתייך לאף מחנה. קיוויתי למצוא באתר הזה כמה מחובביו שידונו על ענייניו של הסרט החדש. ככה שהיה נחמד אם היית משתמש באנרגיות שלך כדי לכתוב את דעתך על הסרט. אחרי שתראה אותו כמובן 🙂

  21. עופר ליברגל 7 אפריל 2007 ב - 21:12 קישור ישיר

    הסרט מבולגן מן הדקה הראשונה. אחרי כמה דקות הוא נהיה פחות מבולגן ואחרי שעה הופך לכאוס טוטאלי. לכן מה שאני טועם שהסרט הוא הזיה של הבחורה הבוכה שצופה בטלוויזיה- ושלורה דרן היא אולי אותה דמות ,אולי הזיה של אותה דמות,אולי הפנטזיות השונות של אותה דמות. אני חייב לראות את הסרט פעם שניה כדי לבסס את התיאוריה הזאת או לזנוח אותה לגמרי. היא מתסמכת בעיקר על זה שרואים את לורה דרן מחבקת אותה ומתמוססת.
    ואני לא חושב שלורה דרן מדמיינת את שיחת הטלפון שהיא מקבלת בסלון, אלא שזו דבר שאכן קרה, יום אחרי הביקור של האישה המוזרה שחזתה את האירוע.

  22. מרגוליס 7 אפריל 2007 ב - 21:13 קישור ישיר

    קודם כל, עצם המחלוקת הסוערת מעידה על חשיבותו של לינץ’, וגם אולי על טיבו של מולהולנד.

    לא ראיתי את אינלנד עדיין, אבל מולהולנד הוא בהחלט הלינץ’ החביב עלי. קשה להסביר למה, ונראה שככה זה בדרך כלל – למי שאוהב את מולהולנד קשה להסביר למה הוא אוהב אותו. ומי שלא אוהב אותו, לא יבין מה לעזאזל מי שאוהב אותו מוצא בו.

    ובזה אני חושב טמון כוחו של הסרט. הוא מספק חוויה מקיפה, שאפשר להכנע אליה ואפשר לא. זה לא עניין של עלילה או נושאים או תחכום או צילום או כל מרכיב ספציפי (והרי בסך הכל, שטיק ה”זה הכל הזיה” כבר לא באמת מחדש משהו). אבל במולהולנד זה לגמרי עניין של שלם שגדול מסך מרכיביו. זה טריפ אחד ארוך (די ארוך, לא?). אני זוכר שיצאתי מהקולנוע אפוף לגמרי, ונשבע שלא לקחתי שום דבר לפני.

    אז מכיוון שלא כל אחד נדלק מאותו טריפ, אם במקרה הוא לא מסתנכרן עם התדרים במוח שלך, לא תבין מה רוצה ממך הדוד המחורפן עם הבלורית. אם כן, הוא נכנס לך לוריד.

  23. רונה 7 אפריל 2007 ב - 22:21 קישור ישיר

    בקריאה חוזרת של הביקורת שלך על מלהולנד דרייב (קראתיה גם בשעתו), אני נזכרת למה כל כך כיף לקרוא אותך. שעות על שעות של ויכוחי סרק- בעמדת מיעוט- בזבזתי בחיי כדי לקעקע את מלהולנד דרייב, או לפחות את “התעלומה שחבוייה בו”. לא תמיד זה עזר לי. והנה הכל כתוב.

  24. פלונטר 7 אפריל 2007 ב - 23:56 קישור ישיר

    אמנם עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל לכל המציעים פרשנויות כאלה ואחרות בנוגע לעלילה של “אינלנד”, כדאי לזכור שהסרט למעשה צולם ללא תסריט (כך הודה לינץ’ בעצמו) וכל סצינה נכתבה לפני הסרטתה. מה גם שקטעי הארנבים קיימים כבר הרבה לפני שהוחלט לשלבם בסרט.
    כך שלא הייתי פוסל את האפשרות שלינץ’ בעצמו לא יודע “על מה אינלנד אמפייר”. מה שכן, זה לא פוסל את האפשרות שמדובר בחווייה קולנועית מרהיבה. כשראיתי את מלהולנד דרייב בפעם הראשונה לא הבנתי כלום, ועדיין אמרתי לעצמי “אני לא יודע מה זה היה, אבל אני חייב לראות את זה עוד פעם”.

  25. עופר ליברגל 8 אפריל 2007 ב - 1:26 קישור ישיר

    לגבי כך שאינלד אמפייר צולם ללא תסריט- לינץ אומנם הודה בגך, אבל גם אמר שהוא ידע מראש את עיקר העלילה והדברים שרצה שיתרחשו בסרט.
    ועכשיו, לפשרנות שלי בסרט, אחרי צפייה שנייה:
    הסרט הוא מנוקדת מבטה של הבחורה הבוכה הצופה בטלוויזיה בתת-מודע שלה, המשלב בין פנטזיה/סיוט התמודדות עם הטרמאות ופחדים שלה. הדבר העיקרי שמעסיק אותה הוא ההשפלות שחוותה מגברים, מה שגרם לה לחוש באי נוחות עם המיניות שלה.
    ככל הנראה היא אישה פולניה שבעלה בהכריח אותה לרדת לזנות, אולי אחרי שהתברר לו שהיא אינה יכולה ללדת. היא בוראת במוחה עולם בו יש גיבורה (הדמות של דרן) שמייצגת את מה שהיא חולמת להיות/עולם הזוהר ויכולה להתמודד עם הדברים שהיא לא יכולה- לפתח רומן מחוץ לנישואין, לעמוד על שלה מול גבר חזק, לנקום בגברים שתוקפים אותה מינית. אם זאת, הדמות שהיא בוראת היא גם ורסיה של המדיינת ועל כן גם היא חסרת ביטחון עם המיניות שלה ולא בטוחה לגבי מקומה בעולם. יש את חבורת ה”בנות הרוקדות” שמרגישות בנוח עם המיניות שלהם ואף נהנות ממנה, הגיבורות מנסות ולא מצליחות להבין אותם, עד לקראת הסיום בו הדמות של דרן מנסה להתנהג כמותם, זה גורם לה להשתגע, לנסות לרצוח נשים (בנות ברית נגד הגברים) ובסוף להירצח, אבל בגלל שזה פנטזיה אז יש סוף טוב ומגלים שזה רק סרט. אחר כך הגיבורה המומצאת מחסלת את הגבר ומתאחדת אם זאת המדיינת אותה. כעת היא משיגה שלווה פנימית, אבל רק במחשבה: תחילה היא זוכה לבעל וילד שהיא לא יכולה ללדת וארחר היא הופכת לדמות שהיא דמיינה בשיא עושרה, שנראה כמו התחלת הפנטזיה, לפני הפרעות מגורמםי חיצוניים. לבהסוף היא גם משלימה עם המיניות שלה עם יכולתה להינאות בסצנה של מסיבה הכוללת מספר דמויות שהוזכרו במלהך הסרט. כמובן שיש בסרט עוד מספר מימדים, כגון עיסוק בקולנוע כאומנות ובהוליווד כיצרנית חלומות כוזבים. יש גם חלקים שלא בדיוק מתיישבים עם ההסבר הזה. מקווה שההסבר שלי לא נראה יותר מסורבל ולא מובן מן הסרט.

  26. עדן 8 אפריל 2007 ב - 12:24 קישור ישיר

    זו הביקורת שלי על אינלנד אמפייר:
    http://bidur.index.co.il/siteFiles/1/23/287447.asp

  27. איתן 8 אפריל 2007 ב - 18:06 קישור ישיר

    אוף טופיק :

    אנתוני הופקינס היה פעם שחקן טוב. אחר כך הוא עשה את “שתיקת הכבשים” (וגם את “שארית היום” של מרצ’נט/איבורי. בעיניי, הטוב שבסרטיו). אחר כך הוא עשה הרבה שטויות. הנה הפרויקט הבא שלו :

    http://www.rottentomatoes.com/news/comments/?entryid=412955

    שתי הערות: אהבתי את המשפט : It’s about the making of ‘Psycho’ but it’s not about the making of ‘Psycho’

    מי ישחק את טריפו ?

  28. יוד 8 אפריל 2007 ב - 20:14 קישור ישיר

    גונקל – כל הכבוד. הוצאת לי את המילים מהמוח.

  29. יניב אידלשטיין 8 אפריל 2007 ב - 23:19 קישור ישיר

    לדורותי סטראטן אין כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד!
    הרשימה המלאה כאן: http://www.hollywoodchamber.net/icons/walk_directory.asp
    יש 11 כוכבים על שם נשים בשם “דורותי”, ביניהן דורותי דנדרידג’ ודורותי לאמור. כידוע, ללינץ’ יש חיבה לשם, ע”ע הדמות של איזבלה רוסליני ב”קטיפה כחולה”, ההתייחסויות ל”הקוסם מארץ עוץ” ב”לב פראי” וכו’ וכו’.

  30. איתי 9 אפריל 2007 ב - 1:08 קישור ישיר

    לראות את טיידלנד ואינלנד אמפייר יום אחרי יום יכול להיות ממש מייאש. שתי דוגמאות לגאונים שהתחפפו לגמרי ברגע שנתנו להם יותר מדי חופש יצירתי (לשניהם זה גם אגב הסרט העשירי ברזומה, אם איני טועה).

  31. עופר ליברגל 9 אפריל 2007 ב - 9:35 קישור ישיר

    שהסכין נופל על הכוכב, ניתן לראות גם את האותיות ST משם המש]חה, מה שמצביע על כך שלינץ’ יצר כוכב שאינו קיים במציאות ומחזיר את האופציה של דורתי סטראטן. אולי הוא גם מעניק, דרך הסרט, תחיה לנשים שנרמסו בידי גברים.

  32. אור 9 אפריל 2007 ב - 19:34 קישור ישיר

    יאיר רוה היקר
    האם אתה חי בעידן הדפוס?
    מדוע אין לך ביקורת על הסרט יותר משבוע אחרי שהוקרן לעיתונאים?
    הנה, גם יאיר רוה “חי בעידן הדפוס”.

    האם אתה נוהג דרך קבע להשמיץ אתרים שונים על כך שאין להם ביקורת “בזמן”, בעוד אתה, המתיימר להיות אוטוריטה בתחום, אינך עומד בעצמך באמות המידה ה”נדרשות”?

    קטונתי מלעוץ לך עצות, חברי המלומד, אך הרשה לי לייעץ לך להשאר בתחום הקולנוע ולעזוב בצד את ההכפשות. הן לא מוסיפות לך דבר.

    רוה לאור: קודם כל, מחמיא לי שאתה מצפה מבלוג של איש אחד את אותם סטנדרטים עיתונאיים שאני מצפה מאתרי אינטרנט גדולים ומרובי כוח אדם. שנית, יש ביקורת על “אינלנד” – טלגרפית, כאמור, ואני לא בטוח שאטרח להרחיב אותה – שכתבתי ביום חמישי אחרי הצגת הערב של הסרט בקולנוע גת (לא הייתי בהקרנת העיתונאים מסיבות אישיות) והעליתי בשבת בבוקר מהסיבה הפשוטה שמיום חמישי ועד רגע זה (שלישי, 20:00) הייתי בחופשה. וראה מה זה: בלוג של איש, חגים, הייתי בחופשה ועדיין הצלחתי לפרסם ביקורת לפני נרג’. וכן, אני חושב שוויינט, וואלה ונרג’, ובהחלט גם הארץ, צריכים לסנכרן את זמן מועד הפירסום לפי שעון האינטרנט ולא שעון הדפוס. זו לא הכפשה, זו תפיסת עולם.

  33. רז 9 אפריל 2007 ב - 20:40 קישור ישיר

    למען האמת אין לי יותר מדי מה לתרום לפתיל המאוד ארוך כאן (מה לי וללינץ’), אבל כרגע שמתי לב למשהו קטן בסוף הפוסט – סטושי קון! כן! כן! סטושי קון הוא המלך!
    יאיר, נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני קורא התייחסות שלך אליו. אז באמת כל הכבוד.

    רוה לרז: אז צפה ב”אינלנד אמפייר” ותוכל לרוץ ברחבי הארץ עם הרצאה על “פרפקט בלו” מול “אינלנד אמפייר”.

  34. דורון פישלר 9 אפריל 2007 ב - 23:07 קישור ישיר

    מסכים לחלוטין בעניין סטושי קון: גם לי עברה בראש במהלך ‘אינלנד אמפייר’ המחשבה “ב’פרפקט בלו’ זה היה יותר טוב”.

  35. מיקי לוי 14 אפריל 2007 ב - 2:08 קישור ישיר

    אני יודע שזה ממש אדיוטי אבל פספסתי את ההתחלה של הסרט (לא מצאתי חנייה!). מישהו יכול לתאר לי מה הלך עד הקטע שהאישה המוזרה מפסיקה לדבר וניקי מקבלת את ההודעה על זכייתה בתפקיד? תבוא הברכה עם האדם שישלים לי את החלק הזה בפאזל..

    אפשר לכתוב לי את זה גם למייל:
    mikilevy1@gmail.com

    המון תודה.

    נ.ב.
    אהבתי מאוד את “מולהולנד”, אני מת על ראש של לינץ’ ועם “אינלנד אמפייר” באמת שהתקשתי (למרות שדיי נהנתי מהשלוש שעות שעברו לי דיי מהר).

  36. חן 15 אפריל 2007 ב - 21:32 קישור ישיר

    “אינלנד אמפייר” הוא סרטו הטוב ביותר של דיוויד לינץ'(ואחד הטובים של שנות ה2000) ואין לשפוט אותו לפי מדדים של תסריט ועלילה, מי ששופט אותו כך נופל למלכודת ואכן מפספס את הסרט.
    אפשר להגיד שמי שלא מכיר את מאיה דרן ואת סרטה
    “MESHES OF AN AFTERNOON” ורוב המבקרים הישראליים לא מכירים אותה ואת הקולנוע האקספרימנטלי האמריקאי לא ידע איך להתייחס לסרט הזה ואיך לגשת אליו.

  37. דואל 19 אפריל 2007 ב - 13:26 קישור ישיר

    הנה דעתי על אינלנד אמפייר:
    בקצרה – גאונות מטורפת.
    קצת יותר באריכות – לא ברור לי למה אומרים שזה סרט סתום, באמת שלא, האמירות של לינץ’ הן מאוד חדות ומאוד מדויקות.
    בעוד יותר פירוט – http://doal.blogli.co.il/archives/100


השאירו תגובה