10 אפריל 2007 | 07:07 ~ 23 תגובות | תגובות פייסבוק

בית מטבחיים 11.5

“אתה יודע שאתה מכור לבלוג של עצמך כש…”, סימן 78: יש לך דד ליין על הראש עם פרויקט שהתחייבת לו וגם אמור להכניס לך איזה לירה וחצי ועדיין אתה כותב פוסט, למרות שדי ברור שזה יגרום לך לאחר בדד ליין, להפסיד כסף ולהרגיז לא מעט אנשים שבנו עליך.

======

אוי-אוי-אוי, “גריינדהאוס” בצרות. 11 מיליון דולר בסוף שבוע ראשון. עוד מקרה של “הסרט שכולם דיברו עליו אבל איש לא הלך לראות”. מסתמן שאסטרטגיית הדאבל-פיצ’ר היתה טעות. ניקי פינק מדווחת:

Harvey Weinstein told me this morning that he’s “incredibly disappointed” with the half-than-expected $12 mil weekend box office for Grindhouse. So much so, that he’s considering abandoning the double feature as a single feature concept and re-releasing the movie around the U.S. “in a couple of weeks” as two separate feature-length movies with additional footage put in.

=======

אן תומפסון צופה ש”My Blueberry Night” של וונג קאר וויי יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן ב-16 במאי.

=======

לפני “אינלנד אמפייר” בקולנוע גת מוקרנים טריילרים ל”זרה מושלמת” ול”עדות שבורה”. שני הטריילרים פשוט איומים ומכבים כל חשק לראות את הסרטים האלה. על “זרה מושלמת”, שכבר הוקרן לעיתונאים הבלתי-מוחרמים, כבר שמעתי שהוא מזעזע. האם יש סיכוי ש”עדות שבורה” יהיה טוב יותר?

=======

“אתה יודע שחבר שלך מכור לבלוג שלו יותר מאשר לשיחות איתך כש…”, סימן 106: אתה מגלה סקופים על חייו בבלוג שלו.

חוץ מזה, אבי ואני מתחילים לדבר לאחרונה על ניסיון לעשות משהו ביחד. לא ברור עוד מה, אולי במה אולי טלוויזיה, אבל יש דיבור.

איחוד אפשרי של גרייניק ואלתרמן? אני יודע שיש לא מעט אנשים שם בחוץ שהבשורה הזאת עושה להם קפצוצים של שמחה. ובכלל, הפוסט הזה עמוס כל טוב, כמו פרק ראשון באוטוביוגרפיה שצריכה להיכתב, ויש בו גם סרט טלוויזיה שלם ומצחיק עם צחי ומאיר.

=========

והשבוע בפינתנו “היום בסינמסקופ, מחר בגלגל”צ” הנה הקליפ שביים מייקל בולדווין לסינגל החדש של טראוויס, עם הופעת אורח של חמש שניות מאת בן סטילר:

נושאים: כללי

23 תגובות ל - “בית מטבחיים 11.5”

  1. ליאור 10 אפריל 2007 ב - 8:56 קישור ישיר

    “גריינדהאוס” אולי לא יהיה להיט גדול, אבל זה לא בגלל האורך שלו. גם שובו של המלך וטיטניק היו יותר משלוש שעות. היתרון היחיד שהרווי וינשטיין יקבל מפיצול הסרט הוא יותר הקרנות ביום וכך יימכרו יותר כרטיסים.
    אני חושב שהסרט לא מצליח כמצופה מהסיבה הפשוטה שהוא לא סרט לכולם. הדור הצעיר שמהווה את רוב צופי הקולנוע בארה”ב, בעיקר בסופ”ש ראשון, לא ממש מבין על מה כל הרעש. לפחות קיל ביל היה על “סרטי קראטה”, אבל גריינדהאוס? מה זה בדיוק? סרטי אימה משנות ה-70? גם אני לא ידעתי מה זה עד שהסרט הזה יצא. יותר מדי עמום. טרנטינו ממשיך במסעו, כפי שכבר טענתי פה לא פעם, לעשות הומאז’ים על ימין ועל שמאל לסרטים האיזוטריים עליהם גדל, במקום להתבגר כקולנוען. הרווי וינשטיין מאפשר לו לשחק, אבל כסף גדול הוא לא יראה מזה.

    אבל… וזה אבל גדול, “גריינדהאוס” עובד. צפיתי בו בצהרי יום שישי בניו יורק באולם כמעט מלא לגמרי (ואני לא חושב שראיתי צופה אחד מתחת לגיל עשרים), וה כיף של סרט. הקהל פלט קריאות תדהמה, צחק, ובסופן של 190 דקות ארוכות הריע ומחא כפיים. רודריגז יצר סרט זומבים מצחיק, אלים ומטורלל, גם אם מבורדק לגמרי, וטרנטינו הוא גאון מטורף. הוא אולי ממחזר ז’אנרים אחרים ובעיקר את עצמו, אבל אי אפשר שלא להוריד את הכובע מול האופן בו הוא תמיד מצליח ליצור משהו מקורי מהבלגן.

    גריינדהאוס אולי לא הולך לפוצץ קופות, והוא אולי מיועד יותר לסינפילים מאשר לקהל מיינסטרימי, אבל הוא כיף של סרט. משב רוח מרענן.

  2. איתן 10 אפריל 2007 ב - 9:20 קישור ישיר

    קודם כל, תשובה לסטיבי: אני לא בטוח שהבנתי את השאלה, אבל – יש לי רשימות של (כמעט) כל הסרטים שראיתי בפורמט הכי פשוט – וורד (לפי שנים). מה שימוש תמצאי בהן ?

    עברתי (ברפרוף) על מה שתומפסון כתבה בבלוגה על “גריינדהאוס” – כן, זה הדאבל-פיצ’ר, אבל לא רק. היא טוענת שכוחם של הווינסטנים בירידה. היא אומרת שטרנטינו-רודריגז ניהלו את הווינסטנים, ולא להפך. הכוונה של הארווי היתה פיצ’ר אחד בן שעתיים, המכיל שני סרטים של שעה כל אחד. טרטינו לחץ (ולפי הערכה של תומפסון גם חרג הרבה מעבר לתקציב המוכרז – עוד חולשה של ווינסטיין ?), והארווי השתכנע. גם ההחלטה המסתמנת לre-release מראה על פאניקה יותר מעל כושר שיפוט (זאת כבר הערה שלי).

    פעם, בשנות ה-90, כשראיתי את המילה “מיראמקס” לפני התחלת סרט, זה היה בשבילי כמו תו איכות (שבדרך כלל לא טועה). בינתיים אין מיראמקס, והווינסטנים כבר לא מצליחים (וגם לא כל כך מוצלחים, לטעמי).

    ורק לשם הבהרה : “גריינדהאוס” לא מעניין אותי, ואני לא אלך לראות אותו (ממש לא כוס התה שלי). אבל כשכוחו של אחד המפיקים החשובים בעולם בירידה, זה כבר סיפור אחר.

    אגב: שמתי לב, בשבוע שעבר, ש”מלהולנד דרייב” היה קו-פרודוקציה אמריקאית-צרפתית (אלאן סארד-יוניברסל), ו”אינלנד אמפייר” הופק בכסף צרפתי בלבד (סטודיו קאנאל). אני טועה, יאיר ?

  3. רון 10 אפריל 2007 ב - 13:03 קישור ישיר

    “נקודת מפגש” איזה סרט מדהים. בחיים לא הייתי מנחש שזה סרט של וודי אלן. לונדון מעולם לא נראתה סקסית יותר. תסריט מרתק, מפתיע עד הסוף, ואיזה משחק. סקרלט ג’והנסון הורסת (הבנתי שוודי אלן התאהב בה והמשיך איתה לסרטו הבא) וגם ג’ונתן מאיירס בתפקיד מדריך הטניס. מזמן לא הייתי מרותק לסרט כל כך כמו בסרט הזה.
    נ.ב כן, אני מודע לכך שהתעוררתי שנתיים מאוחר מדי אבל זה כל הכיף ליפול ככה בלווין על סרט שלא היו לך צפיות ממנו ואז לגלות שנפלת על פנינה זוהרת.

  4. רון 10 אפריל 2007 ב - 13:05 קישור ישיר

    אגב, מישהו יכול להגיד לי אם הפלא היצירתי הזה נמשך גם ב”סקופ” או שמדובר ביציאה חריגה ומופלאה של סבא אלן????

  5. הפינגווין 10 אפריל 2007 ב - 13:48 קישור ישיר

    חן, התשובה שלי בטח לא תעזור, אבל בכל זאת…
    מאוד לא אהבתי את “נקודת מפגש”. חשבתי שמדובר בסרט איטי אפילו בסטנדרטים של וודי אלן, עם משחק מאולץ ותסריט שיוצר יותר חורים בעלילה ממה שהוא מסוגל לסגור. בעיני, הבעיה הגדולה של וודי מאז שנות השבעים היא שהוא כאילו יוצר סרט בכל פעם שיש לו מספיק שורות בתסריט ולא משקיע מספיק זמן בעיבודו למסך הגדול. אני נמצא כנראה במיעוט, לפחות בכל הנוגע לנקודת מפגש, אבל בעיני, וודי אלן היה צריך להאט את קצב היצירה שלו ולהשקיע יותר בכל סרט בנפרד. כרגע, התחושה היא כאילו הוא יוצר בשיטת פס נע, מה שמתנגש חזיתית עם האינטלקטואל שמאפיין את הכתיבה שלו.

    את סקופ אתה לא הולך לאהוב. לא שהסרט גרוע, אבל אם נקודת מפגש בולט בעיניך לטובה מבין סרטיו האחרונים של אלן, סקופ קרוב יותר באופיו לקללת אבן העקרב הירוקה וסוף הוליוודי. מצד שני, אני חייב להודות שדי נהנתי מהסרט, אולי כי הוא קליל בהרבה מנקודת מפגש ומכיל שתי סצנות חביבות בעולם הבא ואת המשפט המדבק “את/ה גאווה לגזע שלך”. וודי אלן מגלם דמות שבהחלט תואמת את הצד הקומי שלו וסקרלט ג’והנסון מפתיעה לטובה בתפקיד הראשי. עדיין, אני יוצא מנקודת הנחה שנהנתי מהסרט בעיקר כי התאכזבתי מנקודת מפגש, מה שבטח יעבוד גם להפך (מי שאהב את נקודת מפגש יתאכזב מסקופ).

  6. יורם 10 אפריל 2007 ב - 15:50 קישור ישיר

    מעניין אותי לדעת מה דעתך על ההחלטה לחלק את “גריינדהאוס” ל-2 סרטים נפרדים בארץ.
    לא ברור אם זו החלטה הומניטארית שתעזור לצופים לצלוח את 2 החלקים של הסרט או החלטה כלכלית שמטרתה לנסות להכפיל את הרווחים על הסרט בארץ – בכל מקרה לדעתי זו התערבות גסה בהחלטות אומנותיות של היוצרים (שבחרו להציג את 2 הסרטים בחפיפה), וגרוע מכך – לא ברור איך איפה ומתי יוקרנו הפרומואים הפיקטיביים שיצרו רודריגז וטרנטינו!

    אשמח לשמוע דעות להחלטה הזו.
    יום טוב

    רוה ליורם: דפדף אחורה בפוסטים ובתגובות. הנושא הזה נידון כאן בשבוע שעבר.

  7. איתן 10 אפריל 2007 ב - 19:29 קישור ישיר

    איזה קטע. גם אני נפגשתי ב”match point” בשבוע שעבר (בפעם השניה, הפעם בהוט VOD). הוא נשאר אותו סרט נהדר שזכרתי. רון – דווקא הצילומים של לונדון הם הנקודה החלשה של הסרט לטעמי – הסרט הוא אנגלי לחלוטין, אבל היחיד שיצלם את חילופי המשמר בארמון באקינגהאם, למשל, הוא תייר. ולא, “סקופ” ממש לא חזר על הקסם של “match point”, אבל הוא היה נעים, אם כי זניח. בשבוע הבא מתפרסם הליין אפ של פסטיבל קאן הקרוב. אני מהמר שהחדש של וודי אלן,”cassandra’s dream”, יעדר ממנו (כנראה מכיוון שאינו גמור עדיין), ונראה אותו כנראה בוונציה.

    תעלומה: מדוע השירים של קולדפליי תמיד עולים לי על העצבים, ושל טראוויס נעימים לי לאוזן ? הסולנים שלהם נשמעים אותו הדבר !

    ולעוד מישהו הקליפ הזה הזכיר את “קאשבק” ? (הממ…דברים מעניינים קורים בסופרמקטים בחוץ לארץ…)

    רוה לאיתן: אכן. “קאשבק” פוגש את צ’אד ויידר.

  8. רון 10 אפריל 2007 ב - 19:50 קישור ישיר

    לפינגווין ולאיתן – חן חן על התשובות מאירות העיניים.
    לדעתי, חלק מהקסם של “נקודת מפגש” זה האופן שבו וודי אלן מתפעל מהשחקנים הצעירים יפי התואר ונוטפי הסקס שלו.
    זה היה גם לברטולוצ’י ב”החולמים” שלו.
    יש משהו בבמאים מזדקנים מעל גיל 70 שהופך את המצלמה שלהם לחרמנית יותר. משהו, אולי רוחו של המוות המתקרב, גורם להם להתמוסס כליל בפני הנעורים הסקס והזיונים שהשחקנים הצעירים שלהם מבצעים לפניהם.

  9. סטיבי 10 אפריל 2007 ב - 20:05 קישור ישיר

    איתן, אני פשוט תוהה איך יוצרים רשימה כזו שתהיה מסודרת, קריאה ולא מעצבנת לתיחזוק (כלומר להוספה). אני מניחה שטבלה בוורד…

  10. סטיבי 10 אפריל 2007 ב - 20:41 קישור ישיר

    אה, ו-

    רוה לסטיבי: בקשר לשאלת יום השואה שלך אתמול. האמת, אני כבר רגיל. כל מי שנולד בין פסח ליום העצמאות מכיר את זה: רוב הסיכויים שתקבל עוגת יומולדת ממצה, או צפירה ביום ההולדת, ופעם בשבע שנים אולי יהיו לך זיקוקין דינור. צפירה ואבל ביום ההולדת שלי נראים הדרך המתבקשת לחגוג את היום, ובעיקר המחשבה על בני המשפחה ש-went up in smoke ושלא זכו להביא לי מתנות. כך שהדחייה ביום, יודעת מה, כמעט אפילו מקלקלת. אין לי אפילו את הזכות לקטר על מר גורלי.

  11. איתן 10 אפריל 2007 ב - 20:54 קישור ישיר

    אוי, סטיבי, אני הרבה יותר אולד-פאשן ממה שאת חושבת. הרשימות שלי הן בעט ונייר. פעם בשנה אני מעתיק אותן לתוך טבלה בוורד. הקבצים משנים שעברו נמצאים. אני פשוט מוחק את השנה שעברה וממלא את הטבלה בשמות הרלונטיים.

    ורון – אין מקום להשוואה, לדעתי. ברטולוצ’י ב”חולמים” חרמן-נקודה. אין שום קשר בין חידוני הקולנוע המשעשעים לבין המשימות הסקסואליות המוטלות על המפסידים (ראיתי חצי סרט ולא יכולתי עוד).

    תראה את סקרלט ג’והנסון ב”סקופ”- היא עושה תפקיד שונה לחלוטין. היא עושה את ג’ייסון ביגס (“כל דבר אחר”)-קנת בראנה (“סלבריטי”) שעושים בעצמם את וודי אלן. והיא ממושקפת.

    אולי קורה משהו לאיטלקים מזדקנים – ראה מה קורה לאנטוניוני…

  12. סטיבי 10 אפריל 2007 ב - 23:04 קישור ישיר

    גם שלי בעט ונייר, ואפילו לא רשימה רשמית, אז החלטתי להפוך אותה לכזו (לפחות נזכרתי באפריל ולא בנובמבר…).

    יאיר: אצלי זה חגי תשרי. אין כמו יומולדת שנופל על יום כיפור, חוץ מיומולדת שנופל על ערב יום כיפור.

  13. עופר ליברגל 10 אפריל 2007 ב - 23:26 קישור ישיר

    סקס כמעט תמיד היה חלק מן הקולנוע של ברטולוצ’י. גם ב”החלומים” זה יותר קרוב לאיקוטיקה מאשר לפורנוגרפיה, גם אם זה רחוק מאוד מהסצנות המופלאות מ”הקונפורמיסט”,”הטנגו האחרון בפאריז” ו”1900″.בסך הכל הסרט לא ממש את הפוטניצאל שבו, אבל לדעתי זה בעיקר בגלל העיסוק הפשטני יחסית בפוליטקה, עוד דבר שברטולוצ’י היה חזק בו יותר בעבר.
    אהבתי את “נקודת מפגש” יותר מכל סרט אחר של אלן מאז “לפרק את הארי” אם כי מצאתי בו לא מעט מאפיינים וודי אלנים. ו”סקופ” הוא חזרה לבינוניות.

  14. הפינגווין 10 אפריל 2007 ב - 23:46 קישור ישיר

    סטיבי,
    אני לא יודע אם התכוונת למשהו כזה, אבל האתר Listology מציע לנרשמים (חינם) להעלות רשימות מאוד קלה לעריכה משלהם. הנה שלי לדוגמה.
    http://www.listology.com/content_show.cfm/content_id.28838

  15. סטיבי 11 אפריל 2007 ב - 0:26 קישור ישיר

    נבדוק את העניין, תודה 🙂

  16. רון 11 אפריל 2007 ב - 2:09 קישור ישיר

    בעצם, התיאוריה של לא ממש נכונה לגבי כל הבמאים המזדקנים.
    ראו את מנחם גולן, שגם בגיל שמונים ממשיך לייצר רק כיעור.

  17. אורון 11 אפריל 2007 ב - 11:21 קישור ישיר

    תשובה לסטיבי- אין כמו אקסל בשביל לסדר את החיים. הטבלאות שם הרבה יותר נוחות ומודולריות מוורד, וגם אם את ממש לא יודעת כלום על התוכנה, היא מאוד קלה ללמידה 🙂

    (נראה לי שכרגיל אני בפוסט הלא נכון…)

  18. ברווז גומי 11 אפריל 2007 ב - 11:23 קישור ישיר

    עמית קוטלר כותב במעריב של היום על “גריינדהאוס”, אבל לפי התוכן נראה כאילו הידיעה הזאת נכתבה כבר לפני חודש. שום התייחסות להישגים הלא מזהירים של הפרוייקט בקופות וגם לא לעובדה שהסרטים יוקרנו בנפרד בארץ, רק התפעלות אין קץ מהפרויקט, מכך שמוקרנים בו גם טריילרים לסרטים שלא נעשו וציפייה לראות מה תהיה תגובת הקהל.

  19. סטיבי 11 אפריל 2007 ב - 12:16 קישור ישיר

    התחלתי באקסל, אבל אז תהיתי אם לא עדיף אחרת.

    יש blog-a-thon על ג’ון קרפנטר:

  20. ZN 11 אפריל 2007 ב - 19:26 קישור ישיר

    לכל עורכי הרשימות – אכן אין כמו אקסל.
    אפשר גם להשתמש באופציה myMovies ב-IMDB
    ואז הרשימה מנוהלת באתר ולכל הסרטים יש את הלינקים המתאימים.

  21. אורון 11 אפריל 2007 ב - 20:54 קישור ישיר

    סטיבי-
    את מוזמנת להמשיך ולתהות, אבל מניסיוני האישי, ואחרי הרבה תהיות משל עצמי – אקסל זה הכי נוח.
    אצלי כל גיליון הוא שנה, יש לי שיטת צבעים, מלא קטגוריות טיפשיות, או בקיצור – מוניקה גלר הייתה גאה בי.

    אם תרצי, אני מוכן להשאיל לך את הטבלה הכבר-מוכנה שלי 🙂

  22. סטיבי 12 אפריל 2007 ב - 9:02 קישור ישיר

    קורט וונגוט מת.


השאירו תגובה