12 אפריל 2007 | 09:17 ~ 28 תגובות | תגובות פייסבוק

קורט

אוקיי, הבוקר קמתי עם רגשות מעורבים לכל סיפור עידן מאתמול. קראתי את התגובות. אני מודה לכולם. החלטתי בשלב זה, כפי שהיו שהציעו, להעלים את הפוסט. מקווה שלא אצטרך להידרש לו שוב. אשלח לווילנצ’יק מייל שיבהיר לו שהוא אינו רצוי באתר, אבל שאם יצר התגובה חזק ממנו אסכים מדי פעם לאשרר לו תגובה שתיראה לי עניינית ותורמת. ובעיקר אמליץ לו לפתוח בלוג משלו. ב”דה מרקר קפה”, למשל, זה מאוד פשוט.

=========

הפוסט הזה נועד בעיקר כדי לבשר שקורט וונגוט מת. הוא היה בן 84. אבל אז הצטמררתי: הפוסט הקודם שכתבתי עושה שימוש בכותרת שהיא פראפרזה על ספר של וונגוט. ולפני כשבועיים כתבתי פוסט אורח ב”ולווט” שם הזכרתי, לצורך דוגמה כלשהי, את שמה של טניה ריינהארט. למחרת היא נפטרה. האם יכול להיות שהבלוג שלי מקולל? האין זה רעיון לסרט אימה? טאקשי מיקה יכול לביים: נער כותב בלוג ומספר שם בתמימות על אנשים וחברים, ובלי לשים לב כל מי שמוזכר בבלוג מתחיל למות.
אבל כל מי שמגיב, ניצל.

עדכון: שמעו, סטיבי היא העורכת האמיתית כאן. אני רק מבצע. בזכות התגובה שלה נזכרתי בראיון של וונגוט אצל ג’ון סטיוארט. אז הנה הוא. חובה לצפות. זה הוקלט לפני שנתיים, ספטמר 2005, כשוונגוט היה רק בן 82. סטיוארט נרגש לארח אותו.



=========

הפוסט שהובטח אמש, בהמשך.

נושאים: הספד

28 תגובות ל - “קורט”

  1. יובל 12 אפריל 2007 ב - 9:24 קישור ישיר

    אז עכשיו גם טאקשי מיקה בסכנה והוא לא יכול לביים את הסרט?

  2. צפריר 12 אפריל 2007 ב - 9:41 קישור ישיר

    והאם יהיה קו עלילה על מגיב שנחסם ואינו יכול להינצל?

    רוה לצפריר: המגיב שנחסם הוא זה שבזעמו הטיל את הקללה על הבלוג.

  3. גע"ס 12 אפריל 2007 ב - 10:09 קישור ישיר

    דווקא לכתוב תסריט על פריק קולנוע מעט (או הרבה) פסיכי שמושא הערצתו/שנאתו הוא מבקר מצליח ובהמשך מתגלה שלמעשה הדומה ביניהם רב על השונה, זה לא רעיון רע. בשלב זה עוד לא ברור האם יהיה מדובר בסרט אימה, דרמה פסיכולוגית או קומדיה מצחיקה-עצובה.

  4. צפריר 12 אפריל 2007 ב - 10:36 קישור ישיר

    LOL!

    (חשבת להיפגש איתו פנים מול פנים, ד”א?)

  5. ph 12 אפריל 2007 ב - 11:15 קישור ישיר

    יום אחד אני לא נכנס לאתר ואני מפספס את הפוסט שכולם מדבים עליו?! מה היה? מישהו יכול לעדכן?

    רוה לפ”ה: ילמד אותך לקח. לכאן נכנסים פעמיים ביום, לא פעם ביומיים.

  6. יניב אידלשטיין 12 אפריל 2007 ב - 11:16 קישור ישיר

    יום עצוב, עצוב, עצוב!!!
    וונגוט היה אחד הקולות השפויים האחרונים שנותרו.
    בשבוע שעבר קניתי את “גלפגוס” שלו באמזון. החבילה עוד לא הגיעה. ספר נפלא למי שלא מכיר.
    היו הרבה עיבודים שלו לקולנוע. אהבתי את הגרסאות הקולנועיות של “בית מטבחיים חמש” ו”ארוחת בוקר של אלופים”. והיו גם Mother Night, הריסון ברג’רון ואחרים שלא ראיתי.
    ככל שהזדקן הוא הלך ונהיה ופסימי לגבי עתיד המין האנושי, אבל כמה ציני שהוא לא היה, לא יכולת לאבד את התחושה שעוד יש בו זיק תקווה, שאולי לא הכל אבוד.
    מי שרוצה לחלוק לו כבודצ’יק אחרון יכול לקרוא את המאמר הנפלא הזה:
    http://www.inthesetimes.com/article/733/
    שהוא כתב בשנת 2004, בגיל 81, על המצב הפוליטי, המלחמה בעיראק, ההיסטוריה, מות הסוציאליזם, הנפט והעתיד של כולנו.
    בין היתר הוא מעלה את הסברה שהסיבה שבוש עצבני כל כך על הערבים היא שהם המציאו את האלגברה.
    תמיד מבריק, תמיד מצחיק ותמיד קורע לב. הוא יחסר לי מאוד.

    רוה ליניב: סליחה שאני ממסחר את מותו של וונגוט: אבל אם קונים משהו מאמזון, אנא לעשות את זה דרך הלינק מצד שמאל למטה באתר זה.

  7. רון 12 אפריל 2007 ב - 11:21 קישור ישיר

    קורט וונגוט. איך אהבתי אותו פעם. בצבא, בסדיר, הספר שלו “עריסת חתול” היה מועבר בין החיילים השבוזים. מיטיבי לכת היו קוראים גם את בוריס ויאן. שניהם כבר ז”ל. יהי זכרם ברוך.

  8. יניב אידלשטיין 12 אפריל 2007 ב - 11:23 קישור ישיר

    בקשר לביקורות שהופנו אל יאיר: לא נראה לי שיש מה להשוות בין לחשוף את הגיגיו של אדם (שרק רצה בכל מאודו שהגיגיו יתפרסמו) לבין הדברים שעידן עשה: פגע והעליב את כל מה שזז, וגם לא בחל באיומים, מסתבר.
    יאיר לא צריך להיות הגננת של עידן ולעבור במסננת על כל פיפס שהוא כותב. הוא יכול פשוט להעיף אותו וגמרנו.
    ופשוט יותר כיף כשעידן לא פה.

  9. ziporpor 12 אפריל 2007 ב - 11:41 קישור ישיר

    לאור הפוסט של אתמול שדווקא כן הספקתי לקרוא, אתה יכול להוסיף לרשימה הארוכה שהופיעה שם גם תגובה מתאריך ה- 10.4 שמופיעה בתגובות לפוסט (מקסים כשלעצמו) של עידן אלתרמן:

    http://www.notes.co.il/alterman/30679.asp

    מה שאיפשהו מראה שחסימה שלו בבלוג הזה כנראה שלא תפסיק את הזרם של השטנה והלכלוך…

  10. Kobi 12 אפריל 2007 ב - 11:44 קישור ישיר

    “The Player” – Robert Altman 1991(?).
    A frustrated screen write, hunts a successful studio executive.

    An Israeli version will make the Talkbaker into a psychotic X-soldier, who had a breakdown after serving a term in Gaza. The Journalist is his former commending officer, who has a love affair with the psycho’s sister.

    Shenehiye Briim.

    רוה לקובי: יש את “הגמל המעופף ודבשת הזהב” של אהרון מגד שהייתי שמח פעם לראות מעובד לקולנוע. ולפני שנים היה לי רעיון לסרט אימה על מבקר תיאטרון שלוקח את המושג “ביקורת קטלנית” באופן מילולי מדי ואחרי שהוא מפוטר מהעיתון ומרגיש שכבודו נרמס הוא פשוט מתחיל לרצוח את השחקנים שלדעתו הורגים את הטקסטים של הקליסיקונים הגדולים. אם אפתח את הרעיון לטרילוגיה הרי שבסרט ההמשך זו תהיה שחקנית שרוצחת את המבקרים שקוטלים אותה. ומה יהיה הסרט השלישי?

  11. יניב אידלשטיין 12 אפריל 2007 ב - 11:59 קישור ישיר

    פיץ’ לאחים ברבש?

  12. הפינגווין 12 אפריל 2007 ב - 13:16 קישור ישיר

    בחלק השלישי בטרילוגיה, יקום מעריץ חקיין לאותו מבקר רצחני ויתחיל לחסל את כל מי שאומר ש-300 סתם זבל.

  13. דן ברזל 12 אפריל 2007 ב - 13:57 קישור ישיר

    יאיר, אם זה מעודד אותך, הפוסט “סוף שבוע אבוד” עוד לא הרג אף אחד: במוות של לנון קשה להאשים אותך, ויוקו עדיין חיה.

    אבל בוא נאמר, רק כדי ללכת על בטוח – תשתדל להימנע משימוש במילה “ברזל” בפוסטים עתידיים.

  14. סטיבי בעבודה (!) 12 אפריל 2007 ב - 14:11 קישור ישיר

    וונגוט היה לא מזמן בדיילי שואו. היה מרתק. באתר שלהם בקומדי סנטרל בטח אפשר לראות את זה איפשהו.

  15. Nimrod's Son 12 אפריל 2007 ב - 14:34 קישור ישיר

    הגעת להחלטה הנבונה והטובה ביותר בנוגע לעידן.

    יהי זכרו ברוך (של וונגוט, לא וילנצ’יק).

  16. עופר ליברגל 12 אפריל 2007 ב - 15:09 קישור ישיר

    בתיכון ראתי את העיבוד ל”אימא לילה” של וונגוט ומיד אחר כך קראתי את הספר הנפלא והזה ומשם עברתי לכל הספרים של וונגוט שהיו בספרייה של בית הספר. סופר עם חוש הומור מופלא וראייה נבונה ועצובה על החיים כאן. שלא לדבר שבספרים שלו יש לפחות 100 רעיונות לסרטי מדע-בדיוני גדולים.

  17. שרון 12 אפריל 2007 ב - 16:34 קישור ישיר

    אני עם PH. ככה מפספסים פוסט עסיסי (ככל הנראה, כי לא זכיתי לקרוא לפני המחיקה…)
    ואותי לא ניתן להאשים שאני לא מנסה לקרוא את הבלוג בתדירות הראוייה לו… פשוט נסעתי לרומא לשבוע, רק כדי לגלות שלוקח ממש הרבה זמן להשלים את כל מה שפספסתי… ועוד יותר זמן לגלות מה מחקת מהאתר… אז אולי בכל זאת איזה תקציר? pretty please…

  18. שרון 12 אפריל 2007 ב - 16:37 קישור ישיר

    ויאיר – בקשר לתגובה שלך לקובי. אני די משוכנעת שנעשה סרט על מישהו שרוצח שחקנים בגלל הביצוע שלהם… אני לא מצליחה להיזכר בשום פרט על הסרט אבל זכור לי באופן מעומעם סרט כזה מילדותי

  19. איתן 12 אפריל 2007 ב - 16:59 קישור ישיר

    יומיים מאוד עמוסים של עבודה גרמו גם לי לפספס את מעללי וילנצ’יק, אבל אני חושב שטוב שכך, ולא צריך שידור חוזר. הרי אם לא נוכל לעצור מבעד עצמנו, PH ושרון, זה גם אומר שוילנצ’יק, על טרוליותו, רצוי כאן, ולא כך היא.

    טוב. אפשר לדבר על קולנוע ? אה…רגע… “זרה מושלמת” זה קולנוע ?
    ולמה רק היום, כמה שבועות לאחר שעלה לאקרנים (ונדמה לי שכבר ירד, בעצם), מופיעה ב”גלריה” ביקורתו של אורי קליין על “ריקוד מסוכן” ?

  20. אורון 12 אפריל 2007 ב - 18:47 קישור ישיר

    סטיבי- תודה שאת מפעילה את יאיר, זה בהחלט היה ראיון חובה. ואם “סטיבי בעבודה (!)” זה מצב חדש – אז ברכות ובהצלחות 🙂

    יאיר- בהצלחה עם הטרילוגיה. למרות שהרעיון המקורי שלך קשור לאיזו אופנה לא ברורה של “בואו נכניס את האינטרנט לסרטים”, שאני קצת מתנגד לה.

    רוה לאורון: כשאתה כותב “אופנה” אתה מתכוון בוודאי ל”סניקרס” עם רוברט רדפורד או ל”הרשת” עם סנדרה בולוק או ל”חשיפה” עם דמי מור. כי מאז, האינטרנט הוא כבר חלק ברור מאליו מהמציאות ולא אופנה. כמו שתזהה אופנה לעשות סרטים שיש בהם גרביים.

  21. סטיבי 12 אפריל 2007 ב - 20:27 קישור ישיר

    זה לא מצב חדש מבחינת העבודה, זה מצב חדש מבחינת “יש לי רגע לכתוב בבלוג בזמן העבודה”… זה לא יקרה הרבה 🙂

  22. דואל 12 אפריל 2007 ב - 23:01 קישור ישיר

    וונגוט היה האיש שהחזיר אותי לאהוב ספרים אי שם בתיכון. אני כבר לא זוכר מה היה הספר הראשון שלו שקראתי, אבל אחרי הראשון פשוט עברתי אחד אחד עד האחרון שבהם (שהיה באותם שנים “רעידת זמן”).
    ללא ספק אחד ההומניסטים הגדולים של המאה ה-20.

  23. ס. בולצמן 13 אפריל 2007 ב - 3:49 קישור ישיר

    והנה הספד של רוג’ר פרידמן שראיין את וונגוט לרגל יום הולדתו ה-80. הממ

  24. אורון 13 אפריל 2007 ב - 15:12 קישור ישיר

    יאיר- אופנה היא המילה הלא נכונה, ואני לא מתיימר לזהות אופנות בדרך כלל. התכוונתי יותר לסרטים כמו “יש לך הודעה”, הרימייק הדוא”לי לסיפור האהבה הדוארי.

    כמובן שהאינטרנט הוא חלק מהמציאות, ממש כמו גרביים (יש לך עולם אסוציאציות מוזר מאוד), אבל רוב הניסיונות לעשות בכוח סרטים על העולם הוירטואלי – יצאו מחורבנים (“פירצה ברשת” זה האחרון שאני זוכר).

    אני לא חושב שסרטים שנעשים היום לא צריכים להכיל טלפונים סלולריים או חדרי צ’אט, אלא רק שביסוס הציר המרכזי או הגרעין העלילתי של סרט על הנושא – לא ממש חביב עליי. זה הכל.

  25. תמים ונאיבי 13 אפריל 2007 ב - 17:17 קישור ישיר

    זה תמיד קורא לי שאני לא שומע על הטובים רק אחרי שהם מתים. אני הולך לחקור עליו הרבה עכשיו!

  26. עופר ליברגל 13 אפריל 2007 ב - 18:28 קישור ישיר

    “יש לך הודעה” גרוע לא בגלל העיסוק באינטרנט, אלא בגלל הניסיון לעשות רימייק ללובישט. הדבר הבולט במיוחד בסצנה בה הגיבורים נפגשים בבית הקפה והגבר מבין את זהות אהובתו, סצנה שהועתקה כמעט במדויק. עבודת נפלאה במקור, נכשלת לגמרי בחידוש.
    נדמה לי שהם המקור לא היה כל כך מושלם, ניתן היה לחשוב על “יש לך הודעה” כסרט טוב. (כנ”ל הרימייק ל”להיות או לא להיות”)

  27. בועז 13 אפריל 2007 ב - 23:46 קישור ישיר

    אם יורשה לי, 2 הפני שלי על קורט וונגוט

  28. ס. בולצמן 15 אפריל 2007 ב - 0:17 קישור ישיר

    וונגוט – עכשיו בקולנוע.


השאירו תגובה