24 אפריל 2007 | 12:11 ~ 60 תגובות | תגובות פייסבוק

המנגל החדש

ועד שהחג הזה יעבור, הנה השאלה המתבקשת, אשמח לשמוע תשובות גם מהמגיבים הקבועים וגם מהקוראים בשורות האחוריות שיכולים לנצל את היום הזה, ואת העובדה שהם לא מצטופפים בטקס הכרזת העצמאות של גאידמקלנדיה, כדי לנופף לשלום:

מה הסרט הישראלי האהוב עליכם? ארוך, קצר, חדש, ישן, עלילתי, תיעודי. מה שאתם הכי אוהבים. נימוקים יתקבלו בברכה.

60 תגובות ל - “המנגל החדש”

  1. Nimrod's Son 24 אפריל 2007 ב - 12:26 קישור ישיר

    תעלת בלאומילך, מבריק ומצחיק.

  2. איתן 24 אפריל 2007 ב - 12:48 קישור ישיר

    “חתונה מאוחרת”. אגדוף כזה בבטן מסרט בלתי מתפשר שכזה אף סרט ישראלי לא נתן לי. יצא לי להיות בבכורה של הסרט הזה בפסטיבל ירושלים. כשיצאתי מהאולם וירדתי למטה, אמרתי למי שהיה איתי: היום ראיתי סרט ישראלי מושלם.

    לגבי “השועל בלול התרנגולות”: קודם כל, עד “חתונה מאוחרת”, הסרט הישראלי הכי אהוב עלי היה “השוטר אזולאי”. הוא היחיד מבין ששת הסרטים שקישון ביים שיש בו לא רק קומדיה מטורפת, אלא גם סוג של חמלה כלפי הדמויות. הוא מטורף ומצחיק, אבל גם מרגש. זה הסרט שהמציא את “עין אחת צוחה, ועין אחת בוחכת” (לפחות בישראל). לשם השוואה, “בלאומילך” הוא שיא הטירוף (תסריטאית, בימויית, וגם זויות צילום בלתי אפשריות של גורפינקל) אבל חסר בו לב.

    יצא לי להיות באירוע שסינמטק תל אביב אירגן לכבוד יום הולדתו ה-75 של קישון ז”ל. באירוע הוקרן “השועל בלול התרנגולות”. קישון אמר באירוע שמכיוון שעד אותו יום הוא אהב את הסרט, אבל הקהל לא קיבל אותו, הוא הרגיש שלא יוכל יותר לגשר על הפער הזה, ולכן הפסיק לעשות סרטים. לדעתי האישית, “השועל” הוא סרט מטורף וטוב, אבל העובדה שהוא ממוסגר בתחילתו ובסופו כהזיה מורידה מאוד מכוחו. אני חושב שקישון פחד באיזשהו מקום מעצמו. הוא הרגיש באויר את המהפך שעומד לקרות ב-77, הוא ייחל לו אבל גם פחד ממנו. יצא לו סרט שבעת ובעונה אחת קובר את מפא”י, אבל גם מפחד לעשות את זה. הוא לא הלך עד הסוף.

  3. michael 24 אפריל 2007 ב - 13:05 קישור ישיר

    the year zero and
    big eyes(einaim gdolot)

  4. p.h. 24 אפריל 2007 ב - 13:12 קישור ישיר

    תעלת בלאומילך. ראיתי את זה בשמירה הראשונה שלי בצבא ביום כיפור במקרן צבאי. אולי לא התנאים הכי טובים ליצירת מופת אבל שום דבר לא יכול להרוס סרט כל כך חכם ומצחיק. ולהאמין שהכל נבנה וצולם באולפני הרצליה….

  5. מישהו 24 אפריל 2007 ב - 13:14 קישור ישיר

    כיפור- יצירת מופת, בעיני יחד עם שבילי התהילה זה הסרט הכי חזק שראיתי על מלחמה (חוץ מהסצינה הראשונה והאחרונה של הסרט שהן מותרות ומעצבנות לחלוטין)
    הגלולה
    עיניים גדולות
    עד סוף הלילה

  6. אור 24 אפריל 2007 ב - 13:44 קישור ישיר

    “עטאש-צימאון”. בלי ספק. כמה רמות מעל כולם.
    וגם “בופור” – סלחו לי על הפופוליסטיות.
    מקום שלישי: “לנגד עיניים מערביות”.

    חג שמח.

  7. עופר ליברגל 24 אפריל 2007 ב - 13:59 קישור ישיר

    החיים על פי אגפא- כתוב נפלא, מרגש מאוד, מצחיק, צילום שחור-לבן נהדר, משחק מצוין של כל השחקנים. ולאונרד כהן תמיד משפר כל סרט.
    אחריו-
    תעלת בלאומילך
    אור
    אוונטי פופלו
    שלושה ימים וילד
    חתונה מאוחרת
    שנת אפס

  8. אורון (בצפון!) 24 אפריל 2007 ב - 14:23 קישור ישיר

    קודם כל – חג עצמאות שמח לכל יושבי הבלוג!
    מעולם לא הייתי חזק במיוחד בקולנוע ישראלי, אך בכל זאת אשתתף.
    הייתי רוצה להצטרף לבוחרים ב”תעלת בלאומילך”, המצחיק והגאוני בדרכו הייחודית. אבל זו לא תהיה האמת. אני חייב להודות גם, שהקלאסיקות הישראליות למיניהן, מהוות חלק גדול בנוף ילדותי הקולנועי.
    אבל, אף אחת מהן אינה אהובה עליי באופן יוצא דופן.

    אז אולי זה בגלל שגדלתי עם קיבוצניקים, בזכות ההומור הפנימי, או מפני שראיתי אותו המון המון פעמים (ללא ספק הסרט הישראלי שראיתי הכי הרבה פעמים), ואולי כי אני חייב להיות שונה – הסרט הישראלי האהוב עליי הוא כנראה “מבצע סבתא”…

  9. דני 24 אפריל 2007 ב - 14:24 קישור ישיר

    בופור, בופור, בופור, בופור, בופור, בופור, בופור, בופור, בופורף בופור, בופור, בופור, בופור, בופור…
    ולפי דעתי כל המבקרים טועים (כולל אתה, יאיר) “בופור” הוא לא אחד מהסרטים הכי טובים אי פעם, הוא הסרט הישראלי הכי טוב אי פעם, אף סרט ישראלי לא מתעלה אליו, נכון שגם:
    שנת אפס, ימים קפואים, אביבה אהובתי, השוטר אזולי, תעלת בלאומילך, עטאש – צימאון, החיים על פי אגפא, וכיפור הם סרטים מעולים. אבל הם לא מתעלים על “בופור”.

  10. בדשא של השכן 24 אפריל 2007 ב - 14:27 קישור ישיר

    אזרח אמריקאי

  11. דני 24 אפריל 2007 ב - 14:32 קישור ישיר

    שאלה…
    אני יודע ש”ללכת על המים” הוא הסרט הישראלי הכי מצליח מבחינה קופתית אי פעם, והסרט הישראלי שהכניס הכי הרבה בארה”ב אי פעם. אבל מהו הסרט הישראלי שמכר הכי הרבה כרטיסים בישראל אי פעם?

  12. אה.. 24 אפריל 2007 ב - 14:46 קישור ישיר

    החיים על פי אגפא. והייתי מתחיל לנמק, אם לא היו לי תכניות להיום.

  13. ניר נ. 24 אפריל 2007 ב - 14:55 קישור ישיר

    הגמל המעופף – כי אני כל כך אוהב את תל אביב
    חגיגה לעיניים – ולו בזכות השיר של נפתלי אלטר וגם כי בזכותו למדתי שיוסף שילוח הוא שחקן כביר.
    פנטזיה על נושא רומנטי – כי עצוב ומצחיק.

  14. גל 24 אפריל 2007 ב - 15:07 קישור ישיר

    השוטר אזולאי. בכלל אפרים קישון ידע מה הוא עושה… החיים על פי אגפא ממש לא עובד יותר לטעמי

  15. אור 24 אפריל 2007 ב - 15:09 קישור ישיר

    לא יעזור שנים של צפיה בטלויזיה ביום העצמאות נותנים את אותותיהם – הלהקה. אף פעם לא נמאס

  16. ג'ק 24 אפריל 2007 ב - 15:23 קישור ישיר

    עטאש המופתי והלא מספיק מוערך, למה לא ראו אותו עוד אנשים? למה הוא לא מוכר?
    בופור. מה לעשות הסרט הזה חזק ומרגש. גם עם לא מיצה את הפונטציאל, עדיין הוא מבויים באופן מבריק.
    אחריהם יש את האסונות של נינה, חתונה מאוחרת, שנת האפס,אביבה אהובתי ועוד. אישית אני גם מאד אוהב את התעוזה שיש בימים קפואים.

  17. ניר 24 אפריל 2007 ב - 15:46 קישור ישיר

    אני אלך על כנפיים שבורות, בגלל התסריט המהודק, הקאסטינג והמשחק. גם מבצע סבתא בעיניי הוא סרט מעולה, ואחרון חביב, אלכס חולה אהבה, לזכר הילדות.

  18. אלון 24 אפריל 2007 ב - 15:48 קישור ישיר

    שלושה ימים וילד, הבית ברחוב שלוש, מציצים, אוונטי פופולו, השוטר אזולאי, חסד מופלא.

    והרשימה הזאת עושה לי רגשות אשם לסרטים אחרים, אז אני אפסיק (:

  19. רון 24 אפריל 2007 ב - 15:54 קישור ישיר

    “מציצים”, אף אחד לא תפס את הרוח התל אביבית כמו אורי זוהר. החופש, המין, התקווה. כל כך עצוב שזה נגמר.

  20. אריק 24 אפריל 2007 ב - 15:56 קישור ישיר

    מתחת לאף.סרט הפשע המושלם

  21. דורון פישלר 24 אפריל 2007 ב - 16:08 קישור ישיר

    הצל של החיוך שלך.

  22. דואל 24 אפריל 2007 ב - 16:15 קישור ישיר

    יש כל כך הרבה סרטים טובים, למה לדרג?
    רק מהשנים האחרונות יש את – עטאש, אור, בופור, שנת אפס ועוד.
    שנות התשעים – החיים על פי אגפא (שאני חייב לראות שוב), קלרה הקדושה, חולה אהבה משיכון ג’, ועוד די הרבה שנשכחו ממני כרגע.
    משנות השמונים – אוונטי פופולו, בלוז לחופש הגדול, אחד משלנו (לא כל כך אהוב עלי, אבל עדיין) ועוד המון שלא ראיתי.
    ויותר רחוק מכך – השוטר אזולאי, תעלת בלאומילך, מציצים, הבית ברחוב שלוש, יומן של פרלוב (אמנם תיעודי, אבל חתיכת יצירת מופת) ועוד ועוד ועוד
    אמרתי שחבל לדרג? חבל בכלל לעשות רשימה, אני מרגיש ששכחתי כל כך הרבה.

  23. דני 24 אפריל 2007 ב - 17:01 קישור ישיר

    אז אני מבין שאף אחד לא מתכוון לענות לי?!

  24. רני 24 אפריל 2007 ב - 17:02 קישור ישיר

    טוב, אין סרט אחד ויחיד – אבל יש רשימה קצרה (ללא סדר עדיפות) של הטובים ביותר בעיני (ומחר בטח אתלוש כמה שערות על ששכחתי להכניס עוד איזה סרט או שניים):

    קישון: תעלת בלאומילך
    קישון: השוטר אזולאי
    זוהר: עיניים גדולות
    זוהר: שלושה ימים וילד
    בוקאי: אוונטי פופולו
    נשר: זעם ותהילה
    גביזון: חולה אהבה בשיכון ג’
    פרלוב: יומן
    פרלוב: הגלולה
    הפנר: לאן נעלם דניאל וקס
    הפנר: פרשת וינשל
    הפנר: לאט יותר
    גולדווסר: מתחת לאף
    מזרחי: הבית ברחוב שלוש

  25. יותם. 24 אפריל 2007 ב - 17:59 קישור ישיר

    בופור.
    בגלל המשחק המשכנע, בגלל המגע בנקודות הרגישות, בגלל החידוש שהגיע כמו סתירה לפנים.
    פשוט נפלא.

  26. הפינגווין 24 אפריל 2007 ב - 18:03 קישור ישיר

    מקום חמישי: ג’ירפות – צפיה נוספת בשבוע שעבר הזכירה לי למה אני כל כך מחכה ל”תנועה מגונה”. צחי גראד מראה שהוא לא רק שחקן מוכשר, הוא גם במאי מקורי ומרתק בסרט שבכל שפה אחרת, היה מקבל כנראה יחס יותר רציני בביקורות.

    מקום רביעי: ימים קפואים – אמנם חדש יחסית, אבל חשוב לי שיהיה קודם כל סרט ורק אחרי זה מסתכלים על ארץ המוצא. מהבחינה הזו, מדובר בסרט עוכר שלוה שמנצל את הנפשות הפועלות למקסימום, תוך הצגת שפה ויזואלית מדהימה ומתח בלתי פוסק. יומיים אחרי הצפיה, קלטתי פתאום שאני לא מפסיק לחשוב על הסרט.

    מקום שלישי: תעלת בלאומילך – סרט רחוק משלמות, אבל הלואי שכולם היו רחוקים ככה. אפרים קישון בשיאו, מבחינתי, בלי קיטש, בלי מסרים שעוברים מעל הראש או מתחת לחגורה, פשוט הבנה אמיתית של הצד האבסורדי של המציאות.

    מקום שני: אלכס חולה אהבה – רקויאם לבורקס, או הנוקאאוט של בועז דוידסון לכל מי שטען שאיכות היא בהכרח רצינות. סרט שמשלב בצורה יחודית בין וולגריות והמכנה המשותף הנמוך ביותר לבין סיפור שכל כך קל (וכיף) להזדהות איתו. קלאסיקת טראש מהאייטיז, לצד סרטים כמו חנות קטנה ומטריפה, גרמלינס, הגוניס, נקמת המרובעים וביטלג’וס.

    מקום ראשון: גבעת חלפון אינה עונה – למה? ככה.
    http://www.fisheye.co.il/givat_halfon

  27. יותם 24 אפריל 2007 ב - 18:10 קישור ישיר

    מכיוון שהשאלה היא מהו הסרט הכי אהוב ולא הכי טוב הרי שהתשובה קלה למדי- גבעת חלפון.
    וחשוב לציין שלא הרבה אחריו נמצא- בלוז לחופש הגדול, סרט נהדר שעד היום מרגש בכל צפייה

  28. נונין 24 אפריל 2007 ב - 18:27 קישור ישיר

    החיים על פי אגפא (שהוזכר כאן כבר רבות)
    שחור (חנה אזולאי-הספרי)
    קלרה הקדושה
    שורו (שבי גביזון)
    ומהישנים יותר, מצטרף לשבחים ל”בלאומילך”, ומצרף את “דיזנגוף 99” שיש לו הרבה חסרונות אבל הוא ללא ספק כיף טהור.

  29. חתום למחיקה 24 אפריל 2007 ב - 18:50 קישור ישיר

    לדני

    כדי שתרגיע.

    “קזבלן” הוא הכי קופתי בארץ ואחריו סאלח שבתי.
    ישראלי הכי קופתי בעולם. “אסקימו לימון”.

  30. חתום למחיקה 24 אפריל 2007 ב - 18:50 קישור ישיר

    ושכחתי. חג שמח.

  31. mook2006 24 אפריל 2007 ב - 19:28 קישור ישיר

    “החיים על פי אגפא”- למרות שכל סרט של דיין זה שיא בפני עצמו(לפחות באלו שהוא מעורב בכתיבה ואו בימוי)”אגפא” זה שיא השיאים , בהמשך יש גם את “שמיכה חשמלית” ו”מר באום” מהטרילוגיה,”סלאח שבתי”,”תעלת בלאומילך”,”משהו טוטאלי”,”חולה אהבה משיכון ג'”,”גמר גביע”,”שורו”,”שחור”,”אושר ללא גבול”,”הקיץ של אביה”,”אלף נשותיו של נפתלי סימן-טוב”,”אושפיזין”,”שנת אפס”, “למראית עין” ויש עוד רבים וטובים.
    פתאום כשחושבים על זה הקולנוע הישראלי(יחסית) לא נופל מאחרים.
    לאיתן:עד כמה שידוע לי קישון ביים רק חמישה סרטים(סלאח,בלאומילך,אזולאי,השועל בלל התרנגולות וארבינקא)למרות שלא נראה שאני טועה בכמות ,אני אשמח לדעת שיש עוד סרט שלו שאשמח לראות.

  32. ברווז גומי 24 אפריל 2007 ב - 19:43 קישור ישיר

    מלבד “גבעת חלפון”, “תעלת בלאומילך” ו”השוטר אזולאי” שהוזכרו, אז “פנטזיה על נושא רומנטי” נמצא אצלי במגירת האהובים ביותר. סרט נהדר וכמעט לא מוכר, ששרד את השנים שעברו כמעט ללא פגע וגם “מסעות ג’יימס”, “ההרוג ה-17″ ו”משהו טוטאלי” אהובים עליי במיוחד.

    אף פעם לא הצלחתי לדרג אהבות שלי.

  33. נאצר 24 אפריל 2007 ב - 19:54 קישור ישיר

    הכוכב הכחול
    פוסט-מודרניזם ישראלי במיטבו וסרט המריחואנה הראשון.
    דווקא בגלל שהוא לא נראטיבי ומפוזר הוא כל כך טוב, הוא לא כמו כל הסרטים הישראלים, יש בו משהו מיוחד
    בופור קלוז סקנד

  34. איתן 24 אפריל 2007 ב - 19:57 קישור ישיר

    סליחה, טעות. mook2006, אתה צודק. קישון ביים רק 5 סרטים. לא יודע למה חשבתי ששישה (אולי בגלל שהם רצים בלופ, מיום עצמאות אחד לשני…)

  35. רז 24 אפריל 2007 ב - 20:07 קישור ישיר

    הכי אהוב: “מטליק בלוז”. כי הוא בנוי מצוין, מצחיק, חכם ומרגש מאוד. הסרט הטוב ביותר שנעשה על נושא הדור השני לשואה בארץ והוא טיפל בנושא נהדר.
    הכי טוב- צריך עוד קצת זמן לפרספקטיבה אבל כנראה שבופור

  36. yael 24 אפריל 2007 ב - 20:14 קישור ישיר

    מה, חייבים לבחור? אני אוהבת כל כך הרבה, לא מסוגלת לבחור אבל אם תעקם לי את היד אז אזכיר את הדוקומנטרי מהשנים האחרונות “מועדון בית הקברות” ואני לא מאמינה שאף אחד לא הזכיר את הסרט המעולה הזה.
    וחוצמזה, מבין הטרילוגיה של אסי דיין אני מעדיפה את שמיכה חשמלית.

  37. דני 24 אפריל 2007 ב - 20:56 קישור ישיר

    דני לחתום למחיקה: אני לא יודע מה איתך, אבל אני מאוד רגוע!

  38. עדן 24 אפריל 2007 ב - 20:58 קישור ישיר

    הלהקה, אוונטי פופולו, חתונה מאוחרת, מבצע סבתא, חולה אהבה בשיכון ג’, גבעת חלפון, שנת אפס, החיים ע”פ אגפא. ועוד סרט מהשנה האחרונה שלא קיבל את הכבוד הראוי לו – גיבורים קטנים.

  39. יוני 24 אפריל 2007 ב - 21:08 קישור ישיר

    גבעת חלפון אינה עונה

  40. א"ש 24 אפריל 2007 ב - 21:34 קישור ישיר

    הדירוג שלי, עם תיאור קצת פשטני:

    גבעת חלפון אינה עונה – הכי מצחיק

    תעלת בלאומילך – הכי סאטירי

    עיניים גדולות – הכי איכותי

    מבצע סבתא – הכי אנחנו

    בופור – הכי חזק (ומקצועי)

    ואחד בונוס:
    נקמתו של איציק פינקלשטיין – פשוט הכי אנרכיסטי

  41. קילרוי 24 אפריל 2007 ב - 21:46 קישור ישיר

    וואו, אנשים פה אמרו את רוב הסרטים שאני אוהב.
    אין, אין כמו קישון.

    אבל סרט שהייתי מוסיף לרשימות הוא “מארס תורכי”
    סרט שהוא פאן טהור עם אווירה לא ישראלית כל כך (אולי קצת צרפתית אפילו)

  42. גיא 24 אפריל 2007 ב - 22:08 קישור ישיר

    בעיני “מייד אין יזראל” הוא אחד הסרטים הנפלאים שראיתי בכלל (לא רק בקטגוריית סרטים ישראליים) בזכות אחד התסריטים המדהימים ביותר שנתקלתי בהם והמשחק המרשים של כולם.
    וחוץ מזה כל סרט של קישון

  43. איתי 24 אפריל 2007 ב - 22:25 קישור ישיר

    שמיכה חשמלית ושמה משה, בגלל שכמו שאסי דיין אמר פעם בראיון, “זה לא סרט, זה סטייט אוף מיינד”. אולי הסרט העלילתי הישראלי היחיד (בדוקומנטרי יש כמובן את יומן ואחרים) שמשקף עולם אישי וייחודי בצורה שלא עושה חשבון לכלום. מעבר לזה הוא גם מהנה בצורה בלתי רגילה.

  44. הבלתי נסלח 24 אפריל 2007 ב - 23:43 קישור ישיר

    1. עטאש – היפה והפיוטי מבין הסרטים הישראלים שיצא לי לראות. מרגש עד דמעות ומצולם לעילא. חבל כל כך שהסרט קיבל בארץ תדמית מעושה של “סרט פסטיבלים” ויחד עם זאת בחו”ל וגם כאן הוא נפל בין הכיסאות כי ציבורים כל כך מעטים חשו שהם יכולים להזדהות עם ייצור קולנועי-פוליטי חד פעמי כזה.

    2. יומן – כי זו חוויה קולנועית חד פעמית

    3. החיים ע”פ אגפא – כי זה הסרט שמסכם את הישראלינה הכי טוב בעיני

    4. חור בלבנה – כי זה כיף של סרט.

    5. בופור – מה, צריך נימוקים?

  45. חזי 24 אפריל 2007 ב - 23:52 קישור ישיר

    גבעת חלפון הסרט הישראלי האהוב עלי ביותר. לא חשוב כמה פעמים ראיתי אותו, תמיד הוא מצחיק אותי מחדש.

    לכבוד יום העצמאות לקחתי מהספריה את תעלת בלאומילך. ראיתי כבר כמה פעמים, אבל חברה שלי עדיין לא. שנינו בכינו מצחוק 🙂

  46. גונקל 25 אפריל 2007 ב - 0:04 קישור ישיר

    אני מאוד אוהב את “מציצים”, “עיניים גדולות”, “לאן נעלם דניאל וקס”, “מסע אלונקות”, “הלהקה”, “סאלח שבתי”, “תעלת בלאומילך”, “השוטר אזולאי” ובאופן קצת שונה (תוך התעלמות טוטאלית מכל הפן הטכני והויזואלי) גם את “גבעת חלפון אינה עונה” ו”שלאגר” (שהביטוי אנדר-רייטד הומצא בדיוק לו ולשכמותו. לא פחות שנון מהגבעה, אם לא יותר!). אבל הייתי רוצה להתמקד דווקא בשבי גביזון, וספציפית ב”חולה אהבה משיכון ג'”, שלא זכה כאן למספיק תשומת לב והוא בעיני סרט מושלם.

    גביזון הוא לטעמי היוצר היחיד בארץ שמצליח לחבר איכויות של “קולנוע זר” – באווירה, בקינקיות, בעיצוב הדמויות – עם פיל ישראלי אותנטי ואמין, וב”חולה אהבה” הוא הצליח גם לגבור על החולשה המרכזית של “שורו”, ולספר סיפור עגול ושלם. “האסונות של נינה” כבר היה יותר אלמודוברי ומלודרמטי, אבל כשגביזון בשיאו (ואני מחכה בקוצר רוח לראות מה שלומו ב”אבידות ומציאות”) הוא יושב בדיוק על התפר שבין חירות אמנותית פרועה, יצירתית ומשולחת רסן, ובין עדינות ורוך שובי לב שיודעים גם להביא את הקהל הרחב לאולמות. והכל בשפת רחוב מדויקת, בניואנסים מקומיים לחלוטין. “חולה אהבה”, מסצינת הפתיחה המורבידית ועד הסיום המפויס, הוא סרט סוריאליסטי, פרוע ומופרך כמו שרק עלילה שהתרחשה מאחורי חצר הבית שלנו יכולה להיות, ובגלל זה הוא לא רק אחד הסרטים הישראליים הכי טובים, הוא גם אחד הסרטים הטובים הכי ישראליים.

  47. יותם 25 אפריל 2007 ב - 0:24 קישור ישיר

    אני רואה שהרבה בחרו בעינים גדולות של אורי זוהר, ואני שואל ברצינות גמורה למה?
    לי הסרט זכור כבינוני מאוד עם משחק חלש ותסריט מטופש.
    בכלל רק מציצים הצליח איכשהוא לחבר את כל המרכיבים שבו לסרט מוצלח (למרות שגם בו פגמים בולטים)
    עינים גדולות (וגם הצילו את המציל האיום ונורא) תמיד נראו בעיני כניסיונות לא מוצלחים של זוהר וחשבתי שיש מעין קונצנזוס על כך.

  48. רני 25 אפריל 2007 ב - 1:56 קישור ישיר

    למה? ככה!

    ככה זה באמנות. טעמים שונים, אנשים שונים. בעיני, לפחות, “עיניים גדולות” הוא סרטו השלם ביותר של זוהר שמצליח לספר סיפור עגול ושלם ולשרטט דמויותאמינות ואנושיות שנאבקות באתגרים אנושיים יומיומיים. אולי אין לו את אפקט המגניבות של “מציצים” עם הדמויות הזרוקות שלו (שמתעסקות – בעצם – בדברים דומים לאלה שמופיעים בעיניים גדולות) כי הדמויות בו הרבה יותר בורגניות, הרבה יותר דומות למה שרובנו מכירים מחיי היום יום שלנו – ואולי זו הסיבה ש”מציצים” זכה לתהילה כסרטו הטוב ביותר של זוהר – כי בנוסף לכל הוא גם מגניב לאללה. אבל “עיניים גדולות” עומד אצלי בראש כי הוא סרט שלם יותר, בוגר יותר, ועשוי טוב יותר. בעצם, “מציצים” נמצא אצלי רק במקום השלישי ברשימת סרטי זוהר הטובים ביותר. במקום השני מצוי “שלושה ימים וילד”.

  49. הוד 25 אפריל 2007 ב - 2:22 קישור ישיר

    אני מאוד אוהב את הקולנוע התיעודי הישראלי:
    באבאלובה של שלז. מעודון בית הקברות.

  50. Islay 25 אפריל 2007 ב - 3:51 קישור ישיר

    אני לא מרבה לצפות בסרטים ישראלים, אבל נדמה לי שהסרט הישראלי שהכי ריגש אותי היה דודה קלרה של אברהם הפנר. נראה לי שלמי שמגיע מהרקע המתאים, חנה מרון מצליחה להעביר שם משהו כל כך מוכר ומדויק שממש קשה להסביר (ואולי הרקע המשפחתי והתרבותי הוא לא הענין כאן וזה עובד בשביל כולם? תגידו לי אתם).

  51. יובל 25 אפריל 2007 ב - 7:30 קישור ישיר

    נישואין פיקטיביים

  52. דבורית 25 אפריל 2007 ב - 9:47 קישור ישיר

    יאיר, עכשיו את צריך לדרג את המצעד.

  53. נמרוד 25 אפריל 2007 ב - 11:41 קישור ישיר

    חידון התנ”ך העולמי לנוער- אנשים שם חיים בסרט לא נורמלי….

  54. חי בסרט 25 אפריל 2007 ב - 12:29 קישור ישיר

    29 ,שטיות הסרט הנצפה ביותר בישראל הוא
    סלאח שבתי-עם 2 מיליון איש
    אחריו סוף העולם שמאלה עם מעל ל-500 אלף איש שצפו
    אחריו אסקימו לימון,ואחריו קזבלן.
    בואו לא נשכח שרק בתקופה הזאתי סרטים ישראלים מצליחים בקופות,אבל בדרך כלל סרט שעובר את תקרת ה-100 אלף כרטיסים זה כבר הישג,השנה עם בופור ושנה שעברה עם אביבה אהובתי,ימים קפואים,מישהו לרוץ איתו,
    שהם להיטים גדולים בארץ.אך לפני שנתיים,שלוש שנים,
    חוץ מסוף העולם שמאלה וללכת על המים נכשלו בקופות ובקושים עברו את רף ה-50 אלף,תחיה ותיהיה עם אבוקסיס מחר רק 20 אלף כרטיסים.
    הסרטים הישראלים הכי טובים הם-
    סרט בורקס-חגיגה בסנוקר
    סרט איכות-בופור
    סרט נוסטלגיה-הלהקה ,סוף העולם שמאלה,ואלכס חולה אהבה
    סרט תיעודי-ההרוג ה-17
    סרט סטודנטים-ימים קפואים
    וכמובן חובה לומר סרט אחד שקישון מעורב בו אז “סאלח שבתי”
    הסרטים הגרועים שנראו-
    ימים של אהבה[זה כל כך מסריח שזה כבר יצירת אומנות]
    ריקוד מסוכן
    השיבה מהודו
    טוב בקיצור כל סרט שמנחם כולן עשה בעשור וחצי האחרון.

  55. אבינתן 25 אפריל 2007 ב - 13:32 קישור ישיר

    שניים ארוכים: “עד סוף הלילה” “אזרח אמריקאי”

    אחד קצר: “לאט יותר”

    ואחד דקומנטרי: “ההרוג ה17”

  56. אלון 26 אפריל 2007 ב - 1:02 קישור ישיר

    מבחינתי, ללא ספק וללא ויכוח
    גבעת חלפון
    ומבצע סבתא

    לדעתי הם קשורים אחד בשני ומבטאים את הישראליות באופן הטבעי האמיתי והמשעשע ביותר .

  57. אן 26 אפריל 2007 ב - 19:06 קישור ישיר

    בדרך כלל אני לא מעריצה של סרטים ישראלים, אבל גם אני חייבת להודות שהקולנוע של השנים האחרונות מכריח גם אותי להתייחס אליו.

    אם אני צריכה לבחור שלושה סרטים שעדיין עושים לי את זה אלו יהיו:
    אוונטי פופולו – בגלל חוש ההומור המשובח
    כנפיים שבורות – בגלל הרגישות וההוכחה שקולנוע ישראלי לא חייב להיות על מלחמות
    ואחרון חביב, בופור – בגלל שסוף סוף עלינו כיתה

  58. איתן גשם הירו נאקמורה 26 אפריל 2007 ב - 23:20 קישור ישיר

    והרשימה שלי:

    הסרט שאני אישית הכי אוהב – “גבעת חלפון אינה עונה”. לא כל כך בגלל ההישגים הטכניים שלו (בלשון המעטה), אלא בעיקר בזכות התסריט המבריק שפשוט “תפס” את מהות הישראליות. ובכלל, סרט באמת מצחיק ומהנה.

    הסרט הכי יפה – “השוטר אזולאי”. הוא לא ממש הצחיק אותי (למרות שהוא אמור להיות סוג של קומדיה), אבל הוא כל כך מרגש, ושייקה אופיר כל כך כובש, שאי אפשר לעמוד בפניו (ובפני אושיק לוי עם השיר המקסים ההוא).

    הסרט הכי מגניב – “מציצים”. לא צריך להסביר, נכון?

    הסרט הכי קאלט – “חגיגה בסנוקר”. הוא דבילי, הוא רדוד והוא מטופש להחריד, אבל כל משפט שני שם שווה ציטוט בפני עצמו. ומה שהכי קאלט – אורי דן ז”ל היה שותף לכתיבת התסריט שלו. אני עדיין לא מצליח לעקל את הנתון הזה.

    הסרט הכי טוב – “עיניים גדולות”. שלם, מורכב, מהוקצע, עם מסר ברור, חד ומדויק על החברה הישראלית. יוצא מן הכלל.

    ראויים לאזכור: “שורו”, “מאחורי הסורגים”, “אוונטי פופולו”, “תעלת בלאומליך” ו”נישואים פיקטיביים”.

  59. ענבל קידר 28 אפריל 2007 ב - 1:27 קישור ישיר

    אני תמיד שונאת לדרג, לתת ציונים ולהכתיר זוכים (בנימוקים אני קצת יותר טובה), והתכוונתי להימנע גם הפעם, אבל כשנכנסתי לראות מה אחרים כתבו, היו פה 58 תגובות, והפיתוי להיות המגיבה ה-59 במשאל יום העצמאות שלך היה חזק ממני.
    האמת היא שאם השאלה היא איזה סרט הייתי מוכנה לראות מדי יום עצמאות בלי שיימאס לי ובלי שאפסיק אי פעם לצחוק ולבכות ממנו, הבחירה מיד נהיית קלה יותר: “בלוז לחופש הגדול”, כמעט בלי מתחרים, כבר עשרים שנה. איך זה שהוא לא עשה מאז עוד אחד כזה?


השאירו תגובה