מתוך רצון לרענן את הרפרטואר הקולנועי המוצג בערוצי הטלוויזיה ביום העצמאות, הצעתי בגיליון "7 לילות" האחרון מקבץ סרטים שונה ממה שהרפלקס המותנה של הזכיינים מספק לנו מדי שנה.

מזל שעושים סרטים ישראליים, אחרת מה היו ערוצי הטלוויזיה משבצים בערב יום העצמאות? מי שחשב שסרטי פולחן ישראלים ביום העצמאות זה פאסה, שרק ידליק את המכשיר בימים שני ושלישי ויתבדה: מ"אסקימו לימון" ועד "מציצים", מ"לול" המופלא ועד "שלאגר" (הלא), מ"חסמבה" ועד "הצילו את המציל" (שניהם משעשעים בדרכם) ומ"בנות" ועד "קונילמל בקהיר" (שניהם מהסרטים הרעים בתולדות השפה בעברית), גם ביום העצמאות הזה המסורת נמשכת.
מה משותף לסרטים הישראלים שהפכו לחובת צפייה ביום העצמאות? כולם מייצגים איזו ישראליות קולקטיבית, סחבקית, תחמנית, כולם מציגים את הצד החצוף, הצברי, שאוהבים להתרפק עליו בהתקפי נוסטלגיה. וחוץ מזה, כולם משנות השבעים. אכן, תור הזהב של הקולנוע הישראלי, אבל גם שבע השנים האחרונות היו מופלאות לא פחות, ואיך זה שהסרטים העדכניים יותר עדיין לא הפכו לשיבוצים קבועים ליום העצמאות. איך זה שיום העצמאות מזוהה עם יורם גאון, זאב רווח, שייקה אופיר, הגששים ואסי דיין, ולא מזוהים עם כוכבים יותר עכשוויים כמו ליאור אשכנזי, אקי אבני, משה אבגי, ו… אסי דיין?
בקיצור, במקום החשודים הרגילים שמגיחים בכל שנה בה' באייר, הנה כמה הצעות שלי לשיבוץ חלופי. קצת פחות הרואי, קצת פחות שאנן, אבל לא פחות משובח ומהנה מבחינה קולנועית.

במקום "הלהקה": "שוברים". פשוט, החליפו קומדיה מוזיקלית אחת של אבי נשר בשנייה. את "הלהקה" הרי כבר כולנו מכירים, זו ההגדה של פסח של יום העצמאות. תינוקות שנולדו אחרי 1977 כבר יודעים להגיד "יש לך מילים להחלפה" לא מהכרת הסרט אלא דרך הד.נ.א. "שוברים", לעומת זאת, הוא פרויקט צידי כמעט זניח שנשר ביים בזמן העבודה על "זעם ותהילה" וזה הזמן להפכו לסרט פולחן, "שוברים" של נשר מיד אחרי "שלאגר" של אסי דיין זה שיבוץ מופתי. אחרי הכל, כאן נולד "שירו של שפשף" של מאיר בנאי, כך שגם כאן המוזיקה כבר מוכרת. זה סיפורה של חבורה שרוצה לצלם מיוזיקל תנ"כי במדבר אך נתקלת בקשיים. העיסוק הסאטירי של הסרט בנושא התוכן השיווקי נראה רלוונטי כיום יותר מאי פעם.

במקום "מבצע יונתן": "זעם ותהילה". אבי נשר, טייק 2. במקום מבצע צבאי הירואי בקונסנזוס, הנה סרט אפלולי ומשובח על מבצע צבאי שנוי במחלוקת, של מחתרת הלח"י ערב הקמת המדינה. "זעם ותהילה", שזכה לקבלת פנים זועמת וזועפת כשיצא, הוא למעשה ה"בופור" של שנות השמונים, ואחת ההפקות המרשימות שנוצרו בישראל. נדמה לי שהמדינה היתה רוצה לדמיין שההיסטוריה שלה נראית כמו "מבצע יונתן" בשעה שהיא דומה יותר לדעתי ל"זעם ותהילה".

במקום "אסקימו לימון": "שבלול". למרבה התדהמה, את שני הסרטים ביים בועז דוידזון. האחד, אחד משני הסרטים הקופתיים בכל הזמנים, כולו נוסטלגיה מצועצעת ומיניות נצלנית, השני הוא מופת של תוגה גל-חדשית מלווה בפסקול של אחד מאלבומי המופת של הרוק הישראלי. "שבלול", שנראה כמו סרט עצמאי ניו יורקי, נראה כיום עכשווי מאי פעם.

במקום "מציצים": "עיניים גדולות". במקום סרטו המפורסם ביותר של אורי זהר, סרטו הטוב ביותר. "מציצים" זה ה"אסקימו לימון" של זהר, הרפתקאות מיניות של דור שמסרב להתבגר. "עיניים גדולות" מתאר את אותו דור אבל בעיניים של תוגה, מודעות לחוסר האחריות ועם תיאור מופלא של תל אביב בתחילת שנות השבעים, בימים שמכבי תל אביב היתה הקבוצה של השכונה ולא של כל אירופה.

במקום "חגיגה בסנוקר": "רק היום". אם חייבים את זאב רווח ביום העצמאות, קחו אותו בסרט הטוב ביותר שלו, הפעם כבמאי. כמעט סרט נפוליטני, עם איזו ליריות עממית מפתיעה, על היחסים הצעקניים, אבל המשפחתיים, בין בעלי דוכנים בשוק.

במקום "קזבלן": "מסוכנת". רוצים מיוזיקל? קחו. מודה, "קזבלן" מהנה מאוד, בעיקר בזכות המוזיקה של דובי זלצר. אבל אחרי "ריקוד מסוכן" נדמה לי שמגיעים לנו כמה שנות צינון בסרטי מנחם גולן. במקום זאת, שבצו נא את סרטו השני של שמי זרחין, שביים בשנה שעברה את "אביבה אהובתי" הסרט הקופתי ביותר בישראל ב-2006. "מסוכנת" היא דרמה פסיכולוגית סמיכה על קשר ביזארי בין משה אבגי וגילה אלמגור, ויש בו שירים וריקודים. בוב פוסי היה מתגאה בסרט הזה, שכנראה הקדים את זמנו.

במקום "גבעת חלפון": "הגלולה". אכן, "גבעת חלפון אינה עונה" הוא אולי הסרט הכי מצחיק בעברית. אבל רק למטרות גיוון בואו ננסה שנה אחת את אחד הסרטים ההזויים והקסומים, והלא מוכרים, שהופקו כאן: את "הגלולה" ביים דוד פרלוב, דוקומנטריסט בדרך כלל, לפי תסריט של ניסים אלוני, עם הצילום של אדם גרינברג ("מבצע יונתן", "שליחות קטלנית"), והמשחק של יוסי בנאי. התוצאה היא עליסה בארץ הפלאות תל אביבי. אפשר לשלב עם "פנטזיה על נושא רומנטי" על פי תסריט של חנוך לוין.

במקום "השוטר אזולאי": "השועל בלול התרנגולות". שניהם סרטים של אפרים קישון. אלא ש"השועל", שהיה בשעתו אחת ההפקות היקרות שצולמו בישראל, התקבל בארץ עם ביקורות קטלניות והתעלמות של הקהל. הוא אכן סרטו הפחות מוצלח של גאון במאיי ישראל. ובכל זאת, 30 שנה אחרי, יש משהו עדיין עדכני, ואולי עדכני מאי פעם, בסאטירה הפוליטית הזאת על חבר כננסת ההוזה שהוא מגיע למושבה אידילית בגליל ומצליח לפתח בה מנגנון ביורוקרטי שמחריב את הישוב מבפנים.

במקום "חסמבה": "ההסדר". עם כל הכבוד למרדפו של שלמה ארצי אחר אלימלך זורקין, סליחה, זאב רווח, כשעידן אלתרמן מאיים לפוצץ את כיפת הסלע, תנו לאקי אבני לעצור אותו.

ציוץ