21 אפריל 2007 | 19:22 ~ 46 תגובות | תגובות פייסבוק

קמרלינגוס

אני מחבב את תומר קמרלינג. גם כשהוא מעצבן אותי, הוא עושה את זה בחן ובכשרון. כמו בפעם ההיא בה השתלח בסטיבן ספילברג ב”בלייזר” (סליחה: קמרלינג מעדכן אותי שזה היה עופר שלח שהשתלח בספילברג ולא הוא). אבל הוא בבירור אוהב קולנוע ויודע לכתוב על כך באופן שמצליח להיות גם קומוניקטיבי להמונים וגם מוכיח שהוא יודע על מה הוא כותב.
אבל בשבוע שעבר הוא כתב טקסט ל”7 לילות” טקסט בעייתי. בגלל שהקולנוע הישראלי מצליח כעת בקופות, הוא טען, אולי כדאי להפסיק לו את המימון הממשלתי. כל כך כעסתי על מה שהוא כתב שישבתי לכתוב תגובה ספונטנית, מתוך הנחה שכבר אמצא מקום לפרסם אותה. היא התפרסמה אתמול, עם קיצורים, בגיליון “7 לילות” החדש. הנה הגרסה המעט יותר ארוכה שלה:

בשבוע שעבר כתב כאן עמיתי תומר קמרלינג טקסט ריאקציונרי ומרגיז בו הוא תוהה האם, בעקבות ההצלחות הקופתיות הגדולות של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, לא כדאי לבטל את תמיכת המדינה בסרטים ולתת להם “לשחות לבד”. עצות מזיקות כאלה נשמעות לא פעם, אבל נדמה לי שזו פעם ראשונה בה היא נכתבת על ידי חובב קולנוע. ברוב המקרים אלה רעיונות של אנשים השונאים את הקולנוע הישראלי וזו דרכם לייחל למותו. גם ההיגיון מאחורי הרעיון היה מעט עקמומי. קמרלינג הודה: חוק הקולנוע משנת 2000 הציל את הקולנוע הישראלי. נעשים יותר סרטים, יותר סרטים טובים, והקהל מגיב אליהם בחיבה. אז מה המסקנה? קמרלינג אומר: בואו נחסל את התמיכה בקולנוע. אני אומר: להפך, בוא נגדיל אותה. אם 52 מיליונים בשנה מייצרים שניים-שלושה סרטים טובים וקופתיים בשנה מתוך עשרים, 104 מיליון יניבו ששה סרטים קופתיים מתוך ארבעים שיופקו. ויש עוד כמה דברים שקמרלינג שכח לפני שפלט את הרעיון המבהיל שלו על הדף:

1. קמרלינג שוכח שהמתמטיקה של שוברי הקופות אינה מחיר הכרטיס כפול כמות הכרטיסים שווה כיסוי תקציב ההפקה. לפי החשבון הזה “בופור” עלה, נגיד, כחמישה מיליון שקלים להפיק, הכניס עד כה כשמונה מיליון שקלים, כלומר שכבר כמה שבועות שיוצריו הולכים וקונים לעצמם פנטהאוזים ברחבי המדינה. אלא שהחשבון הוא קצת אחר: 60 אחוזים מכל כרטיסים נשאר בידיו של בעל בית הקולנוע. 20 אחוזים נשארים בידיו של המפיץ. הם אלה שקונים את הפנטהאוזים. רק יתרת הסכום מתחילה לטפטף הלאה לכיוון היוצרים, המפיקים והמשקיעים. הצעה מוצלחת יותר היתה לתקן את החוק כך שיתמוך יותר ביוצרים ובמפיקים, ובפחות במפיצים ובבעלי בתי הקולנוע, שמצליחים לגזור קופון גם מסרט כושל. הצעה נכונה יותר תהיה לחייב בחוק את בעלי רשתות הקולנוע הגדולות להשקיע סכום כסף נכבד בהפקת סרטים ישראליים ובהפצתם, וכך לעצום עין למצב החולני בו המפיצים ובעלי בתי הקולנוע בארץ הם אותם אנשים, וכך שאין באמת תחרות בין המפיצים, מצב שהצופה הישראלי – וגם היוצר הישראלי – נפגע ממנו קשות.

2. קמרלינג שוכח שכדי להביא צופים לסרט, לא משנה איזה סרט, צריך להשקיע בפרסום בעיתונים, שלטי חוצות, יחסי ציבור, פרסומות טלוויזיה ואינטרנט וצריך להדפיס כ-30 עותקי פילם. עם 200,000 הכרטיסים האלה אתה מכסה רק את השיווק והפרסום. לא כיסית את הפקת הסרט. להפיץ את “ספיידרמן 3” ולהפיץ את “בופור” עולה לך בערך אותו כסף. כשההבדל הוא שב”ספיידרמן 3″ לא השקעת את עלות הפקתו. כלומר, בין 50 ל-200 אלף כרטיסים נדרשים רק כדי לכסות את עלויות השיווק, הפרסום וההפצה. אז מי יממן את הפקת הסרטים?

3. קמרלינג שוכח שארצות הברית היא המדינה היחידה בעולם בה המדינה אינה תומכת בהפקת קולנוע עלילתי (תיעודי וניסיוני כן). בכל שאר העולם, מאנגליה, צרפת ועד הודו, כל ממשלה יודעת שכדי לקיים תרבות קולנועית מקומית צריך להשתתף במימונה.

4. קמרלינג שוכח שברוב המקרים, הכרטיסים הנמכרים לסרט ישראלי נמכרים רק בישראל. להבדיל מתוצרת דוברת אנגלית שיכולה להימכר בכל העולם, סרטים בשפה זרה, חוץ מספרדית, כבר שנים לא מניבים הכנסות בעולם. “ללכת על המים” היה האחרון. מאז אף סרט ישראלי לא נמכר להפצה בארצות הברית. לא כי הם היו רעים, אלא כי כל שוק ההפצה האמריקאי השתנה בחמש השנים האחרונות וסרטים זרים פשוט לא נקנים יותר להפצה.

5. קמרלינג שוכח שסרטים ישראלים שמומנו על ידי אחת הקרנות ושזוכים להצלחה בקופות מחויבים להחזיר לקרן אחוז מסוים מהכנסתם. כלומר, ככל שסרטים מצליחים יותר כך יהיה לקרנות יותר כסף לממן יותר סרטים. שוב, הצעה נבונה יותר היתה לתקן את החוק כך שאחוז ההחזרה לקרן המשקיעה יהיה גדול יותר ממה שהוא כיום, ולא סמלי.

6. קמרלינג שוכח שהופק השנה סרט במימון עצמי, ללא שום תמיכה ציבורית. קוראים לו “ריקוד מסוכן”.

7. קמרלינג רוצה לבטל את תמיכת המדינה בקולנוע הישראלי וכך יופקו יותר “בופור” ו”אביבה אהובתי” ופחות “עלילה” ושאר סרטי עמוס גיתאי. אבל הטענה הזאת נכשלת פעמיים. פעם אחת, כי קמרלינג – מבקר קולנוע מוצלח לרוב – יודע שרוב הסרטים המופקים, בכל מדינה, רעים או כושלים. אם אתה מגיע למצב של עשרה אחוז של סרטים טובים או מצליחים, אתה במצב טוב. במילים אחרות, מי אמר שעם ביטול תמיכת המדינה בקולנוע יופקו רק סרטים משובחים של יוסף סידר ולא סרטים איומים של דורון ערן? הבעיה השניה היא שקמרלינג יוצר דיקטטורה כלכלית כדי לקבוע מהי הצלחה. “מסעות ג’יימס בארץ הקודש”, “שנת אפס”, “הדברים שמאחורי השמש”, “עטאש”, כולם סרטים מעולים, מהטובים שנעשו בשנים האחרונות בארץ, והם לא זכו להצלחות מסחריות מרשימות. זה בדיוק היתרון של קולנוע מסובסד. שהוא יכול לתפקד גם כתרבות ואמנות, גם בלי שיוצריו יצטרכו להפוך הומלסים אם הוא נכשל. ואגב, למרות שקמרלינג שונא את “עלילה”, וגם אני לא מחסידיו, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסרט הוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה. וש”איזור חופשי” של גיתאי התחרה בקאן וזיכה את חנה לסלאו בפרס השחקנית. גם אם אתה חושב שסרטים כאלה צריך להכחיד, ושקרן בראשותך לא היתה מממנת אותם, אי אפשר להתכחש לעובדה שהסרטים האלה זכו להצלחה, לא קופתית, אבל תקשורתית, תודעתית, עולמית. אם פול שריידר, אדם סנדלר ונטלי פורטמן מגיעים לישראל לצלם כאן סרטים, זה בגלל שהקולנוע הישראלי נהיה נוכח בפסטיבלים. אז צריך לתת לגיתאי גם את הקרדיט שמגיע לו, לא משנה כמה זה מעצבן אותך.

8. ולבסוף, מה הטענה הדמגוגית ביותר? שאם לא נתמוך בקולנוע הישראלי יהיה יותר כסף להאכיל בו קשישים ועניים? שנטל המיסים יקטן? הרי אם יתפנו פתאום 52 מיליון שקל בתקציב כולנו יודעים שאף עני ואף אני לא יזכה ליהנות ממנו. הוא יושקע ברכישת טנק חדש. או חצצית משוכללת. ואני, שמאלני שכמוני, מעדיף שבכסף הזה יצלמו טנקים ולא יירו בהם.

46 תגובות ל - “קמרלינגוס”

  1. אורון 21 אפריל 2007 ב - 19:59 קישור ישיר

    לקמרלינג יש בעיות שיכחה קשות לפי הפוסט הנ”ל…
    כמבקר, הטעם שלו מאוד מוצא חן בעיניי, ואני גם אוהב את הסגנון הבלייזרי שלו.

    מבלי להיכנס לעובי הקורה (לא קורא עיתונים, כאמור), הטיעון ה-8 של יאיר נשמע לי מנצח. לא יקרה שום דבר דרמטי בקופת האוצר, אם כמה עשרות מיליוני שקלים יוקדשו לעזרה בפיתוח התרבות והאמנות של המדינה.

  2. יוני 21 אפריל 2007 ב - 20:02 קישור ישיר

    קראתי את התגובה שלך ב”7 לילות” אתה צודק!

  3. איתי 21 אפריל 2007 ב - 20:41 קישור ישיר

    אכן,
    דברי חכמה.

  4. רון 21 אפריל 2007 ב - 20:47 קישור ישיר

    הבעיה של הקולנוע הישראלי היא עמוס גיתאי.
    ישנם יוצרי קולנוע שראוי ורצוי לתמוך בסרטיהם.
    הבעיה היא כשאנשים כוחניים ומקושרים כמו עמוס גיתאי מקבלים סרט אחרי סרט תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי או קרן רבינוביץ’. ואז נשאלת השאלה: למה?
    עמוס גיתאי הוא שרלטן קולנוע, אחד הבמאים הגרועים בעולם. אבל מה? הוא כבר הרבה שנים חי מעולה על חשבון משלם המיסים הישראלי. כל שנה הוא מנפיק סרט, כל אחד יותר גרוע מקודמו, ואוטמטית כבר מקבל תמיכה לסרטו הבא. ואז מה קורה? במקום לתמוך בתרבות או בקולנוענים צעירים ומכושרים שתסריטיהם נדחים פעם אחר פעם, תקציב הקולנוע הולך לכיסו של עמוס גיתאי. צריך לבדוק לפי איזה קרטריונים סרטים נתמכים או נדחים. צריך להזמין לבירור אנשים כמו כתריאל שחורי או גיורא עייני שיסבירו מדוע הם מתעקשים להמשיך לתמוך בגיתאי. צריך לבדוק אפשרות לחייב אותם לממן את התמיכה הזאת מכיסם הפרטי. צריך להפסיק את השחיתות הזאת.

    רוה לרון: הבעיה של הקולנוע הישראלי אינה עמוס גיתאי. הבעיה של הקולנוע הישראלי היא שחושבים שעמוס גיתאי היא הבעיה של הקולנוע הישראלי. אני רחוק מלהיות סנגור של סרטיו העלילתיים (אם כי, אני חסיד של לא מעט מסרטיו התיעודיים) אבל מכיוון שהדיון הזה כבר נוהל פה אני מציע לך לחפש בתיבת החיפוש בטור הצד משמאל ולמצוא דיון שכבר נוהל כאן ושבו הפרכתי את הטענה שאנשים כמוך זורקים שגיתאי הוא מקושר ונהנה ממימון רב של הקרנות. זה מיתוס. הבאתי נתונים מדויקים איזה מסרטיו מומנו על ידי קרנות וכמה. בשנים האחרונות הוא אכן זוכה ליותר מימון, פשוט כי המימון הזה משתלם לקרנות, סרטיו זוכים לתשומת לב בעולם. מבאס, אבל בלתי ניתן להתעלמות. מבחינה אמנותית אני שונא את “איזור חופשי”, חושב שהוא סרט איום ונורא. אבל אם הייתי מנהל קרן, הייתי מרגיש – למרות אי חיבתי למוצר – גאווה גדולה שסרט שאני קשור בהפקתו יוצא עם פרס המשחק בפסטיבל קאן.

  5. דני 21 אפריל 2007 ב - 20:49 קישור ישיר

    יאיר,
    אני הייתי בשוק ששמעתי!…
    אתה חושב ש”סמולוויל” היא סידרה גאונית וטובה?!?!?!
    מה השתגעתה לגמרי?!?!?!?!
    אומנם העונה השישית שמשודרת כעת היא טובה, אבל שאר העונות היו פשוט גרועות,
    זאת אומרת, היו פרקים טובים!… אבל מעטים מאוד.

    רוה לדני: אז זה לא רגע טוב לספר שאני גם מת על “בנות גילמור”, נהנה מ”סטודיו 60″ ודי משתעמם מ”גיבורים”?

  6. דני 21 אפריל 2007 ב - 20:52 קישור ישיר

    רון…
    אני מסכים איתך מאוד!…
    האמת שזה שעמוס גיתאי נחשב לאחד הבמאים הכי מצליחים במדינת ישראל מפתיע ומזעזע אותי באותה מידה!
    מתי הטירוף יפסק?

  7. Nimrod's Son 21 אפריל 2007 ב - 21:03 קישור ישיר

    גם אני הזדעזעתי כשקראתי איך יאיר מתלהב מסמולוויל, אולי המטאורים השפיעו עליו (כמו כל דבר אחר בסדרה המעצבנת הזאת).

  8. רון 21 אפריל 2007 ב - 22:31 קישור ישיר

    זה נושא לא קשור אבל בכל זאת – מישהו מוכן להסביר לי איך לעזאזל חושף אורי קליין ב”גלריה” של היום את הסוף של “דרך אדומה” כאילו היה זה פרט עלילתי שולי?
    מרתיח כמעט כמו החשיפה השיטתית של הסוף של “שבעה חטאים” בתקצירים של “ידיעות”.

  9. דן 21 אפריל 2007 ב - 22:44 קישור ישיר

    רון, קליין לא ממש חושף את הסוף של “דרך אדומה”,יש לסרט עוד כמה פרטים וסצינות מצויינות שקליין לא מדבר עליהם. עם זאת, באמת לא מומלץ לקרוא את הביקורת שלו לפני שרואים את הסרט, ובכלל לא כדאי לקרוא על הסרט הרבה. אחד היתרונות שלו הוא שהצופה מחבר בו את כל הדברים לבד, ואחת החולשות שלו היא, כמו שגם קליין ציין, ברגעים בהם המידע נמסר באופן מפורש מדי. ואם אתם הולכים לסרט תשתדלו ללכת בשעה שקטה יחסית. הייתי בסרט עכשיו והיה קשה להתרכז בחצי השעה הראשונה בגלל שני אנשים שכרסמו פופקורן לידי והיו צריכים להסביר זה לזה את הספור. זה סרט שקט מאוד (מבחינת סאונד), שלא יהרסו לכם אותו.

  10. אה.. 21 אפריל 2007 ב - 22:59 קישור ישיר

    רון: שבעה חטאים? ספוילר? נו באמת. אני הרבה יותר רגיש לספוילרים מרוב האנשים, ובטח ש-180 מעלות מיאיר למשל, אבל ממתי נהינו פריקים של ספוילרים לקאסט?!

  11. איתן גשם מל ריינולדס 22 אפריל 2007 ב - 0:04 קישור ישיר

    אם כבר יש כאן אוף טופיקים, אני מרשה לעצמי ליצור אחד חדש כאן.

    בסוף השבוע הוקרן גם ב- HOT וגם ב- YES בהקרנת בכורה (אצל שתי החברות) הסרט “סרניטי”, שכזכור לא הוקרן מסחרית בארץ, וברי המזל (כמוני) שזכו לצפות בו נאלצו לעשות זאת בהקרנות מיוחדות.

    האם נזכה סוף סוף לקרוא את הביקורת של יאיר על הסרט? למיטב זכרוני, לא ראיתי בשום מקום ביקורת של יאיר, ונראה לי שמן הראוי שתהיה אחת כזו, עכשיו שסוף סוף הסרט זוכה לאיזושהי הקרנה “רשמית” בישראל.

    (הנה הכפפה הורמה…).

  12. איתן גשם מל ריינולדס 22 אפריל 2007 ב - 0:07 קישור ישיר

    סליחה, הכפפה, כומבן, נזרקה, עכשיו מישהו צריך להרים אותה…

  13. חתום למחיקה 22 אפריל 2007 ב - 1:49 קישור ישיר

    להוד

    זו הולכת להיות תגובה ארוכה ואני מתנצל על המלל הרב.

    הסגנון המשתלח שלך כלפי קימרלינג (“הפגין חוסר ידע.. אייך בכלל נותנים לכתבה כזו.. את מי צריך לפטר? וכו’) הוא שנותן את תחושת החנפנות שבתגובה שלך. קימרלינג בס”ה הביע דעה (לא צריך לעשות שום תחקיר כדי להביע דעה) בלי להציג נתונים מספריים אז מניין לך בעצם (לבד מהעובדה שיאיר טוען כך) שהוא לא בקי בנתונים?
    אז אייך הצעת, בוא ננתח ביחד ונשתמש בדוגמה של יאיר.
    אם אתה קורא טוב את הטקט של יאיר אתה בטח שם לב שכתוב שם (בערך) כך: הבופור הכניס שמונה מיליון שקל ו-(שים לב) נגיד שהוא עלה 5 מיליון שקל. מה זה “הכניס” “ונגיד”? אם יש “נגיד” בטקסט אז אני נגיד שה”בופור” עלה 2 מיליון שקל והופס אנחנו בהכנסה נוספת של 3 מיליון שקל והרווח (שהוא -ולא כפי שאתה טוען- אכן נגזרת של ההכנסה) קפץ לנו באופן היסטרי. אז אתה יודע כמה עלה “הבופור”? יאיר יודע? קימרלינג יודע? אני יודע? התשובה הפשוטה היא שאף אחד מאתנו לא יודע. אז למה נדמה לך שרק קימרלינג הוא לא הבקי? ואם תתעקש לומר שידוע שהסרט עלה 5 מיליון אז אני אשאל מאיפה ידוע ומה האמת בידיעה הזו? אתה יודע בכמה ימים צולם הסרט הזה? אתה יודע מה גודל הצוות? אתה רואה על המסך 5 מיליון שקל? אני למשל רואה הרבה ציוד שאם בכלל סופק בכסף, סופק בגרושים על-ידי הצבא.
    יאיר אומר ש200000 הצופים הראשונים מכסים את הוצאות ההפצה והשיווק של הסרט. הרווח (לפי החישוב שאתה ויאיר כ”כ מכירים) מ 200 אלף צופים הוא בערך 560 אלף דולר. אז 40 אלף דולר הלכו על עותקים אז איפה לכל הרוחות הם הצליחו לבזבזב עוד חצי מילון דולר בפרסום סרט? אז למה אתה חושב שדווקא קימרלינג הוא זה שלא בקי בפרטים?
    יאיר טוען שבכל מדינות העולם יש תמיכה בסרטים אבל שוכח לציין שברוב מדינות העולם יש גם איזו שהוא חלק של סרטים שאינו נתמך. ז”א יש גם וגם.
    יאיר טוען שרווחי סרט ישראלי יכולים להגיע רק מהקהל המקומי. זו טענה נכונה בעיקרה אבל שלא במתכוון היא דווקא מחזקת את עמדתו של קימרלינג. אני לא אאריך כאן בהסבר למה היא הנותנת ואומר רק את השורה התחתונה המתבקשת מהטעון הזה. הציבור לא צריך ולא חייב לעזור לעשות “תרבות” ביותר ממיליון דולר כי “תרבות” לא אומר תרבות בכל מחיר ומה גם כשברוב המקרים הבכל מחיר לא בא לשרת כשרון אלא סתם לטפח אגו מאניה. אז אם אגו מאניה, לך לשוק פרטי שיממן את האגו שלך ואם אתה “תרבותי” אז תביא לנו תרבות בחצי המחיר ובכל מקרה אם תלך לשוק הפרטי (עקרון ההפרטה) הוא ילמד אותך איך להביא את הכשרון שלך לכדי ביטויי בהתחשבות בכסף ולא סתם לחגוג עליו בגלל שהוא לא של אבא שלך.
    יאיר טוען שהסרטים המוצלחים מחזירים לקרנות כספים שבהם ניתן לייצר עוד סרטים. אתה יודע שזה נכון? בדקת את זה בקרנות? אז לפני שתתנפל שוב על קימרלינג ואם תחזור לנתוני החשבון שיאיר מציג תבין שאין שום סיכויי שכסף משמעותי יחזור לקרנות למימון סרטים נוספים ובס”ה יגיעו, אם יגיעו, כמה גרושים למימון סנדווצ’ים של ארוחת ארבע.
    ולעשות שימוש ב”ריקוד מסוכן” כארגומנט לאיזו שהיא טענה זה כבר בכלל מוגזם. “חוכמת הבייגלה” היתה הפקה פרטית ונדמה לי שגם “ימים קפואים”, אז למה לא להביא אותם כדוגמא?
    ולבסוף יאיר טוען שמימון פרטי יביא ל”דיקטטורה כלכלית” וזו טענה מעניינת בגלל ששוב היא דווקא מצדיקה את עמדתו של קימרלינג וזה בגלל שכיום ובגלל השיטות הטיפשות של הסיבסוד הציבורי, התמיכה איננה במושג המעורפל שאתה קורא לו “תרבות” אלא היא רובה ככולה משועבדת ל”דיקטטורה הכלכלית” שמוכתבת על-ידי יזמים פרטיים. אז אם כבר הם בפועל כופים על הקולנוע “דיקטטורה כלכלית” אז לכל הרוחות שיעשו את זה בכסף שלהם ושלא ישתמשו בכסף שלנו תוך כדי שהם מנצלים אנשים כמוך (לא לגנאי) שמאמינים במשהו אחר, כדי להגן עליהם.
    אז עכשיו ידידי אתה באמת סבור שקימרלינג לא בקי בפרטים, או אולי יאיר לא בקי בפרטים, או אולי אני לא בקי בפרטים?

  14. מישהו 22 אפריל 2007 ב - 3:50 קישור ישיר

    ליאיר: ישר כח. לא תמיד אני מסכים איתך אבל גם הטור שלך וגם תגובתך לדבריו של רון היו מצוינות. מעל הכול, הבעיה הגדולה ביותר בעיני היא שביטול המימון הציבורי יתעדף קולנוע מסחרי בלבד וימית כל קולנוע אחר. נוסף לכך, כפי שאמרת, בכל מדינה בעולם יש מימון ציבורי, למה לא פה?
    ולרון: להגיד שגיתאי הוא הבעיה של הקולנוע הישראלי זאת איוולת שנדיר לשמוע אותה. קביעה מופרכת ושרירותית. ראשית אני באופן אישי מעריך מאוד כמה מהסרטים של גיתאי, אוהב כמה מהם ולא אוהב אחרים. כמוני יש מספיק אנשים. שנית להגיד על במאי הישראלי היחיד שזוכה באופן קבוע להצלחה בפסטיבאלים גדולים בעולם, היחיד המוכר באמת מחוץ לישראל, במאי שהוזמן יחד עם גדולי הבמאים בעולם לביים סרט קצר במסגרת חגיגות שישים שנה לקאן שהוא לא פחות מהבעיה של הקולנוע הישראלי זה ממש טיפשות. אתה יכול לשנוא את סרטיו ולחשוב שהעולם קונה מעשה שרלטנות. ראשית היית מציע לך לגלות לפחות איזה מינימום של פתיחות אינטלקטואלית וסקפטיות זעירה כלפי עצמך. יתכן שאולי לא כל מנהלי פסטיבל קאן וונציה וברלין ואינספור גופי ומבקרי קולנוע אחרים עיוורים ומטומטמים… כלומר אולי הם רואים משהו, דווקא במבט חיצוני שאתה אינך רואה, ממש כשם שיש לא מעט דברים בסרטיו של גיתאי שקשה להם לראות בגלל חיצוניותם. צריך לזכור שהרבה במאים גדולים, גדולים יותר מגיתאי, כמו קוראסאווה וקאירסמאקי עד לא מזמן, וצאי מינ ליאן זכו לאיבה במדינותיהם בשל טענות זהות לגמרי לטענות המועלות כלפי גיתאי- כלומר הם הוקעו כשרלטנים שמתחנפים לאסטטיקה חיצונית. כך שמדובר פה בסימפטום די נפוץ. אני למשל, באופן אישי, למרות שיש הרבה סרטים של גיתאי שאני לא אוהב, יכול להבין מדוע הוא מעורר עניין יותר מכל הבמאים האחרים פה שחלקם מדוייקים ממנו, אולי גם טובים יותר. כיון שכמעט בכל סרט שלו, לצד רגעים לא מוצלחים יש לפחות רגע אחד, לרוב יותר, שיש בו איזה יחוד ועוצמה קולנועיים שנותרים חקוקים בראש, ולצד זה הרעיונות שבסיס הסרטים, הקונספט הראשוני שלא תמיד ממוצה עד הסוף, כמעט תמיד מרתק. אבל אחרי כל זה, ובלי קשר לכל זה, להגיד שגיתאי זאת הבעיה של הקולנוע הישראלי מלמד הרבה יותר עליך מעליו, כלומר על איזו אובססיביות כמעט חולנית… טפל בעצמך

  15. רון 22 אפריל 2007 ב - 9:39 קישור ישיר

    שאלה: אם גיתאי כל כך מצליח בצרפת ובאירופה מדוע הוא נזקק פעם אחר פעם לכספי משלם המיסים הישראלי כדי להפיק את סרטיו? אני אגיד לכם למה: גיתאי הוא קוריוז פסטיבלים, מחוץ לחממת הפסטיבלים הסרטים שלו נכשלים בקולנוע כי אין להם לא תסריט, לא סיפור ולא משחק. יצא לי לדבר לאחרונה עם שחקנית מאד מפורסמת ששיחקה באחד מסרטיו האחרונים. מה שהיא אומרת עליו אתם לא רוצים לדעת. אסתפק בזה שהיא לא מוכנה יותר לעבוד איתו לעולם. כאחד שאוהב מאד קולנוע ניסיוני ומאתגר אין דבר שמרגיז אותי יותר מקולנוענים שרלטנים חמדנים שונאי אדם וממולחים כמו עמוס גיתאי שעושים בקולנוע האמנותי עלה תאנה להחביא את ערוותם הדלה. או להתעשר. אז כן: עמוס גיתאי הוא הבעיה של הקולנוע הישראלי כי בגללו הרבה סרטים של קולונענים צעירים ומוכשרים ממנו לא מופקים. הכסף שוב הלך אליו.

  16. חתום למחיקה 2 22 אפריל 2007 ב - 11:31 קישור ישיר

    דבר ראשון הטענות האלו כלפי גיתאי (שגם אני לא ממעריציו) יכולות להיות מופנות לעוד עשרות במאי פסטיבלים מהעולם שהסרטים שלהם לא ניגשים לאף אדם מחוץ למסגרת פסטיבלית/סינמטקית, שכידוע לא ממש מניבה הכנסות מדהימות.
    ודבר שני, הדבר היחיד שהוא מונע זה עוד מלודרמות משפחתיות. סרט שונה ומעניין, כמו של דני לרנר, בקושי קיבל כסף לקפה מהמדינה.

  17. דני 22 אפריל 2007 ב - 11:52 קישור ישיר

    “אוף טופיק”…
    תראו! אני ממש רוצה להגיד (או יותר נכון “לכתוב”, אבל “להגיד” נשמע יותר טוב) משהו אבל אני לא יודע איך להגיד אותו, אז אני פשוט יגיד אותו!…
    אז ככה… נמאס לי מ”NRG” ומ”וואלה! סלבס”…
    הם פשוט עלובים ומפגרים (אומנם מילה לא יפה להגיד אבל הם הביאו את זה על עצמם), הם כבר מתחילים לחרפן אותי, “NRG” לא מפסיקים לטעות בנושאי קולנוע, ולקלקל כאוות נפשם את הסלבס (לדוגמא, כל פעם שהם מזכירים את “בריטני ספירס” הם קוראים לה “וויט טראש”, מי נתן לחראות האלה את הזכות לקלל, הם בעצמם “וויט טראשים”), בעוד “וואלה! סלבס” מנסים לחקות את מגזין “PEOPLE” שבסוף כל הודעה הם רושמים משפט שנון ומחוכם, רק ש”וואלה! סלבס” לא מצליחים להיות שנונים ומחוכמים כי הם פשוט לא שנונים וחכמים… עוד דבר שיושב לי על הלב ואני חייב להוציא הוא ש”NRG” ו”וואלה! סלבס” לא מפסיקים לגרום לנו לחשוב ש”שרי גבעתי” ו”בר רפאלי” הן בינלאומיות,
    מה שהן לא, בר רפאלי אומנם חברה של ליאונרדו דיקפריו, ומדגמנת בחברות אופנה בינלאומיות כמו “ויקטוריה סיקרט”, אבל בדיוק כמו הרבה דוגמניות אחרות, בר אומנם נראית הרבה אך אף אחד לא ממש מכיר אותה, ועם תשאלו אנשים באמריקה אם הם יודעים מי זאת בר רפאלי הרוב לא ידעו, ואם תגידו להם “זאת חברה של ליאונרדו דיקפריו” אז הם בטח יגידו “וואלה! יפה לה”, יכול להיות שגם השם שלה שנשמע מטופש באנגלית הוא אחד הגורמים לכך שהיא לא ממש מפורסמת… ובקשר לפרשת “שרי גבעתי – אוליבייה מרטינז – וקיילי מינוג” אני חייב לציין שזה השיא של הסתימות, “NRG” טוענים ששרי גבעתי עומדת להיות אחת מהדברים הכי לוהטים בהוליווד, הנה מספר סיבות למה הוויט טראשים האלה טועים:
    1) השם שלה מטופש.
    2) אוליבייה מרטינז מפורסם רק בתור “החבר של קיילי” בלעדיה הוא לא שווה כלום, אומנם עכשיו מזכירים בעיתונים אותו בגלל הפרידה, וגם את גבעתי כי היא החברה החדשה שלו, אבל בעוד חודש או חודשיים, כאשר קיילי תמצא חבר חדש, אוליבייה ישכח, ואיתו גם שרי, שגם ככה לא מפורסמת…
    “NRG” גם טוענים שבגלל ששרי משתתפת עכשיו בתפקיד ראשי בסרט אמריקאי לצד סטיבן דורף, אז היא בטח תהפוך ללהיט בהוליווד, אז זהו, שלא!…
    תנו לי לנחש מה הולך לקרות עם הסרט הנ”ל,
    תיהיה התלהבות בארץ, ויראינו את שרי בפרמיירה של הסרט והיא בטח תגיד שהיא “מזה מתרגשת”… אחר כך הסרט יצא לאקרנים ויכנס לתחתית של התחתית של טבלת שוברי הקופות, הביקורות יקטלו, ובסופו של דבר הסרט יחשב לכישלון מוחץ… שרי תמשיך לנסות את מזלה באודישנים ללא הצלחה, עד שיימאס לה והיא תחזור לישראל, הסוף.
    ודבר אחרון…
    אם ישראלים רוצים באמת להצליח בח’ול הם צריכים ללמוד מיאיר לוטן ולשנות את שמם, הרי ברגע שיאיר שינה את שמו לג’ונה הוא קיבל תפקיד גדול יחסית ב”24″… ועוד לא תפקיד של גופה או מחבל, אלה אמריקאי!… נועה תשבי, אקי אבני, סנדי בר, אורי פפר, בר רפאלי, שרי גבעתי, שירלי ברנר, ומיכל ינאי, תלמדו!

  18. דני 22 אפריל 2007 ב - 11:55 קישור ישיר

    *ולקלל*

  19. אבי 22 אפריל 2007 ב - 11:56 קישור ישיר

    יאיר,
    מילים כדורבנות, אבל דבר אחד אינו מדוייק: סרטים ישראלים כן נקנים להפצה עולמית, ויותר ויותר יוצא לשמוע על תחנות טלויזיה בכל העולם שקונות סרטים ישראלים תיעודיים ועלילתיים.

  20. דני 22 אפריל 2007 ב - 12:02 קישור ישיר

    אופס!!… שכחתי לרשום שהתכוונתי שהישראלים שמנסים להצליח בהוליווד צריכים לשנות את שמם לשם אמריקאי!

  21. מישהו 22 אפריל 2007 ב - 12:39 קישור ישיר

    רון- האם אתה יודע שבכיפור צפו יותר מ 250000 צופחם בצרפת והוא רץ בקולנועים יותר משנה? אני ממש לא ממעריצי גיתאי אבל ההתלהמות הזאת כל כך מגוחכת. הרי גם את הסרטים של סוחורוב, של צאי מין ליאן ושל בלה טאר רואים בעיקר בפסטיבלים, ובכל זאת לפחות רוסיה והונגריה משקיעות בבמאיהם. האם גם הם הבעיה של הקולנוע במדינותיהם? אי אפשר לבלבל טעם אישי וקביעה כללית מוחלטת ומופרכת

  22. רון 22 אפריל 2007 ב - 13:28 קישור ישיר

    תעשה לי טובה – אל תשווה בין בלה טאר לעמוס גיתאי. זה כמו להשדוות בין מרטין סקורסזה למנחם גולן.
    וכן, אני מעדיף את מנחם גולן על עמוס גיתאי. ולמה? מנחם גולן לא לוקח שקל מהמדינה כדי ליצור את פירות הבאושים שלו. עמוס גיתאי לוקח הרבה יותר משקל והתוצאה הרבה יותר מצחינה.
    צריך להפסיק לממן את גיתאי ולהעביר את הכסף לקולנוענים חדשנים, מאתגרים, בעלי נראטיב מקורי ולא מסחרי. כל מה שגיתאי היה רוצה להיות אבל הוא לא.

  23. יוני 22 אפריל 2007 ב - 15:50 קישור ישיר

    ליאיר אין מה להתבייש: גם אני נהנה מ”בנות גילמור” ומטורף על “סטודיו 60″(אני לא מבין למה לא להיות)

    …בקשר לגיבורים עמדתי שונה משלך…

  24. רותם 22 אפריל 2007 ב - 16:29 קישור ישיר

    גם בהונגריה מעדיפים את קונטרול על פני הרמוניות ורקמייסטר. שלא לדבר על דברים עממיים יותר.
    ואם יש לגיתאי כל כך הרבה שונאים, כנראה שהוא עושה משהו בסדר.
    סרטי פסטבילים זה נישה ממש כמו סרטי ערפדים או מד”ב. ההבדל היחיד הוא שבעוד לראשון יש גב אינטלקטואלי אז לשני יש גב של ילדים בני 16 משולי החברה. הגב האינטלקטואלי הוא זה שנותן להם תמיכה. אבל ככה פועל העולם כידוע – מי שמקורב לעוגה, יקבל יותר.

  25. הגמד 22 אפריל 2007 ב - 18:39 קישור ישיר

    רק לי זה הרגיש כמו גירסת אני מאשים(J’ACCUSE) לתומר קמרלינג?

  26. דני 22 אפריל 2007 ב - 21:46 קישור ישיר

    דני לרוה: אתה מת על “בנות גילמור” ומשתעמם מ”גיבורים”?!?!?!
    אה.. טוב!
    בקשר ל”סטודיו 60″, גם אני נהנה מהתוכנית.

  27. הוד 23 אפריל 2007 ב - 0:04 קישור ישיר

    לחתום במחיקה:

    אם עדיין לא הבנת, אני לא השתמשתי בטקסט של יאיר
    כדי להגיד שמה שקמרלינג כתב לא נכון. רק הסכמתי איתו. קמרלינג בפירוש טען שבגלל שסרט כמו בופור הרוויח הרבה מאוד כסף בגלל שמכר הרבה מאוד כרטיסים צריך לשקול לבטל את התמיכה של המדינה. אני, מבלי לקרוא את כתבתו של יאיר, יודע שהרווח של הסרט הוא פחות מזה. וזה כל מה שטענתי. אם אתה לא מסכים איתי שהרווח נמוך מההכנסות שהסרט עשה במכירת הכרטיסים זו כבר בעיה אחרת. בכל מקרה זה לא מה שהשתמע מהדברים של קמרלינג, וגם לא כל שאר הדברים שהעלית.
    קמרלינג כתב כתבה די שטחית, לקונית ומאוד לא מנומקת לכן אני לא אחזור מדברי: זו כתבה לא רצינית שלא היתה אמורה להיות שם. נקודה.

  28. ט.ל. 23 אפריל 2007 ב - 0:30 קישור ישיר

    נפלא.
    כיף לראות אותך בתפקיד הלוחם, יאיר. זה מתאים לך.

    לגבי קרנות הקולנוע – מרבית הקרנות מצהירות שהן תומכות ביוצרים צעירים (ואכן מציעות גם הדרכה בתחילת הדרך). כמובן שתמיד יהיו גם בעיות, תמיכה בתקציב לא מספק (תמיכת הקרנות היא גם חלקית ועל היוצרים בדרך כלל לדאוג לחלק מהתקציב בעצמם מגופי שידור או בכל דרך אחרת) וכמובן שיהיו מי שלא יתאימו לכיוון שהקרן רואה לנכון.
    בתור יוצרת, זה מאוד מתסכל. לחשוב שאם הייתי פועלת בצרפת או קנדה דברים היו נראים אחרת.
    אם כבר מדברים על זה – אין מספיק תמיכה בסוגים שונים ואחרים של קולנוע ישראלי (שימו לב שמרבית הסרטים נכנסים לאותה קטגוריה בדיוק). אז לקחת את המעט שיש זה בהחלט לא הדבר הנכון.

  29. דני 23 אפריל 2007 ב - 7:05 קישור ישיר

    החלטתי לשים את כל השאלות שלי במקום אחד כדי שיהיה יותר קל לענות:
    1) לאורון!…
    מי יכתוב את הביקורת על “ספיידרמן 3″ ב”עכבר העיר”?!?!?!
    אתה?!?!?!
    2) למה “מת לחיות 4” נקרא בארה”ב וקנדה “Live Free or Die Hard” ובאירופה הוא נקרא “Die Hard 4.0″?!?!?!
    3) למה האמריקאים לא קולטים כבר שהאקדמיה לקולנוע מושחתת, ומחליפים אותם באנשים ישרים והגונים? (זאת אומרת, עם בכלל עוד נשארו כאלו בהוליווד).
    וגם… הרבה מאוד אנשים אמרו ואני מסכים איתם, שהמועמדים השנה בקטגורית “הסרט הטוב ביותר” היו אמורים להיות…
    “הילדים של מחר”, “טיסה 93”, “המבוך של פאן”, “בוראט”, ו”המדריך לחיים בכפר”… אקדמיה מושחתת ומגעילה!!!!!
    4) (זאת אינה שאלה)…
    “אוף טופיק”…
    תראו! אני ממש רוצה להגיד (או יותר נכון “לכתוב”, אבל “להגיד” נשמע יותר טוב) משהו אבל אני לא יודע איך להגיד אותו, אז אני פשוט יגיד אותו!…
    אז ככה… נמאס לי מ”NRG” ומ”וואלה! סלבס”…
    הם פשוט עלובים ומפגרים (אומנם מילה לא יפה להגיד אבל הם הביאו את זה על עצמם), הם כבר מתחילים לחרפן אותי, “NRG” לא מפסיקים לטעות בנושאי קולנוע, ולקלל כאוות נפשם את הסלבס (לדוגמא, כל פעם שהם מזכירים את “בריטני ספירס” הם קוראים לה “וויט טראש”, מי נתן לחארות האלה את הזכות לקלל, הם בעצמם “וויט טראשים”), בעוד “וואלה! סלבס” מנסים לחקות את מגזין “PEOPLE” שבסוף כל הודעה הם רושמים משפט שנון ומחוכם, רק ש”וואלה! סלבס” לא מצליחים להיות שנונים ומחוכמים כי הם פשוט לא שנונים ומחוכמים… עוד דבר שיושב לי על הלב ואני חייב להוציא הוא ש”NRG” ו”וואלה! סלבס” לא מפסיקים לגרום לנו לחשוב ש”שרי גבעתי” ו”בר רפאלי” הן בינלאומיות,
    1) השם שלה מטופש.
    2) אוליבייה מרטינז מפורסם רק בתור “החבר של קיילי” בלעדיה הוא לא שווה כלום, אומנם עכשיו מזכירים אותו בעיתונים בגלל הפרידה, וגם את גבעתי כי היא החברה החדשה שלו, אבל בעוד חודש או חודשיים, כאשר קיילי תמצא חבר חדש, אוליבייה ישכח, ואיתו גם שרי, שגם ככה לא מפורסמת…
    “NRG” גם טוענים שבגלל ששרי משתתפת עכשיו בתפקיד ראשי בסרט אמריקאי לצד סטיבן דורף, אז היא בטח תהפוך ללהיט בהוליווד, אז זהו, שלא!…
    תנו לי לנחש מה הולך לקרות עם הסרט הנ”ל,
    תיהיה התלהבות בארץ, ויראינו את שרי בפרמיירה של הסרט והיא בטח תגיד שהיא “מזה מתרגשת”… אחר כך הסרט יצא לאקרנים ויכנס לתחתית של התחתית של טבלת שוברי הקופות, הביקורות יקטלו, ובסופו של דבר הסרט יחשב לכישלון מוחץ… שרי תמשיך לנסות את מזלה באודישנים ללא הצלחה, עד שיימאס לה והיא תחזור לישראל, הסוף.
    נ.ב:
    אם ישראלים רוצים באמת להצליח בח’ול הם צריכים ללמוד מיאיר לוטן ולשנות את שמם לשם אמריקאי, הרי ברגע שיאיר שינה את שמו לג’ונה הוא קיבל תפקיד גדול יחסית ב”24″… ועוד לא תפקיד של גופה או מחבל, אלה אמריקאי!… נועה תשבי, אקי אבני, סנדי בר, אורי פפר, בר רפאלי, שרי גבעתי, שירלי ברנר, ומיכל ינאי, תלמדו!

  30. Kobi 23 אפריל 2007 ב - 8:33 קישור ישיר

    הי יאיר,

    עצבנת אותי מספיק כדי שאני אכתוב בעברית, לכשלעצמו הישג לא מבוטל.

    הבעיה של הקולנוע הישראלי, זהה לבעיה של הקולנוע האוסטרלי. בשנתיים האחרונות, שאני מבלה בלימוד מעמיק של הקולנוע באוסטרליה, זיהיתי את אותן הבעיה, אבל ב-ד-י-ו-ק. תחליף את הקרנות הישראליות באותיות AFC (Australian Film Commission( ו-(FFC film finance corporatin( ןתקבל את הקולנוע הישראלי, רק עם טיפה יותר תקציב (אבל לא הרבה).

    אם יש דבר משותף לגופים האלה, פה ושם זה שצריך להשמיד אותם, אבל ככה טוב, עד היסוד. לפטר את כל מי שמחזיק שם במשרה עד לרמת מחלקת התה (או המחלק, אני לא מעוניין שיאשימו אותי בשוביניזם). את הבניינים שאכלסו את הדבר המתועב הזה, פרי דמיונם של בירוקרטים נאורים (לאו דווקא בשירות המדינה), צריך להחריב עד היסוד, לחרוש את המגרש שעליו הם נבנו ולזרוע בו מלח כדי ששום דבר לא יצמח שם לעשר דורות.

    אני מגזים? ככה הקרנות מחריבות את היצירה הישראלית העצמאית מזה שלושים שנה. להזכיר לך עובדות כלכליות? עד תחילת שנות השבעים, כשהטלוויזיה עדיין היתה בחיתוליה, היה פה דור של סרטים עממיים שחלקם נקראו “סרטי בורקס” וחלקם לא נקראו, אלא פשוט נעשו על ידי מנחם גולן, יזם מטעם עצמו: “נורית”, “אמי הגנרלית”, “חגיגה בסנוקר”, “גבעת חלפון”, “קזבלן”, “מבצע יונתן”, זוכר? המשותף לכל הסרטים האלה היה שהם לא מומנו על ידי גוף ממשלתי. מה כן היה פה? בדיוק אותו הדבר שנלקח גם באוסטרליה, הטבה של המדינה למשקיעים בענף הסרטים. באותם ימים כל מיני אנשים עסקים מאוד עשירים (ויצא לי להכיר חלק מהם), שרצו להתחכך בגלאמור של ההוליווד-דלה-שמעטע תוצרת הארץ, נתנו כסף (לא הרבה, כן, בכל זאת אנחנו ישראל) לעשיית סרטים, ובתמורה זכו לדבר עם דן בן-אמוץ ואורי זוהר ומנחם גולן וגם לקבל שורה של הטבות במיסוי. כן זה אותו המנחם מהפיגול של ריקוד מושחת, ריקוד מסוכן, ריקוד מחורבן, זה באמת משנה איך קוראים לסרט.

    יש לי חשד, ואתה לחלוטין יכול לאמת אותו יותר ממני, שעם ה-Long Tailing של הסרט האחרון של גולן, הוא ירוויח כסף. זה משהו שהשועל הזקן יודע לעשות, וכל אותם אנינים מטעם עצמם עוד לא למדו. גם אם הסרט לא ירוויח, זה לא ממש נורא. היחידים שזכאים לבוא בטענות לגולן, הם אותם אנשים ששמו כסף בקופה שלו כדי לצלם את ה-Low Budget הזה. אני לא מכיר את גולן אישית, אבל יש לי חשד די מבוסס שאם משיהו היה טורח לגשת לאיש, ולשאול אותו, ברצינות, איך לעשות כסף מסרטים? גולן היה מאושר לשתף, ללמד, להסביר. רק שאף אחד לא שואל. טפשים.

    זה יותר מדי כואב לי, אישית. אלא שמה שיש פה זה לא יותר מערמת חובבנים, עם שנים או שלושה אנשי מקצוע שמביימים סרטים באופן ספורדי ועל בסיס מזדמן כחלטורה בין כתבות ל”עובדה” או הצגת תוכניות ל”קשת”.

    לפני חצי שנה, חברה גררה אותי בכוח לפסטיבל הסרטים הישראלי בסידני. לא רציתי, כי כפי שבטח הבנת, מזמן התייאשתי מקולנוע ישראלי, אבל הלכתי. הצגת הבכורה, השעור שבעיסה, השמנת שבדובדבן או ההפך, היה סרט בשם “קרוב לבית”. מילא שהתסריט עילג, מטומטם ופשוט מעליב (פיגוע במדרחוב בירושלים כדי שהגיבורה תצליח לפגוש את ה”כוסון”?) המשחק מגוחך, ובימוי חובבי (של שתי במאיות שיש לקוות שזו הפעם הראשונה והאחרונה שהן מתקרבות לסט של סרט). אבל חברים, מה עם הטכניקה: התאורה, העריכה, הכותרות (ראבק כמה קשה זה כבר לעשות כותרות עם דימיון?) היה מחפירה. אני נשבע שראיתי כתבות ל”מבט” שהיו מצולמות יותר טוב מהסרט הזה.

    למה זה ככה? בגלל שאנשי המקצוע בישראל, לא עובדים בסרטים. הם עובדים כצלמי אולפן בערוץ הקהילתי של ראשון, וכשכבר הם מגיעים לעשות סרט, הם נותנים את מה שהם יודעים, וזה ממש לא הרבה. מה לעשות, ככה זה החיים.

    אז אתה ממליץ להמשיך את המצב הקיים? פקיד, יהיה האדם המוכשר ביותר עלי אדמות (וזה לא המקרה), לא יכול להתערב ליוצר בעבודה. היחידי שיכול להתערב ליוצר בעבודה זה מי שנותן לו כסף. ירוויח, יעשה עוד סרט, לא ירוויח, אז הוא ילך לעבוד בקטיפת תפוזים או יפתח קפה ברמת השרון. לא נורא. לא כולנו מוכשרים.

    לא, זה ממש לא נכון שארה”ב היא המקום היחידי שלא תומך בקולנוע עצמאי. חצי מאוכלוסיית העולם רואה סרטים פרטיים לחלוטין: בוליווד, והקולנוע ההונג קונגי. אה, אבל אותם אתה לא סופר. למה? הסינים עשו ועושים קולנוע מחורבן כבר ארבעים שנה. אז מה? צריך ארבעים שנה של קולנוע קונג-פו מחורבן, כדי שבסוף יצא “נמר דרקון” או “גיבור”. הקולנוע הבוליוודי עושה דברים, שאנחנו מגחכים עליהם, קלישאות שאי אפשר לתאר, שיצאו מהאופנה ונחשבו למגוחכות עוד לפני שמייק מאיירס עשה להן רטרו, וברצינות מרובה. אז מה? הם מרוויחים כסף? הקהל שלהם נהנה? סבבה.

    ונקודה אחרונה – השפה. באוסטרליה מדברים (סוג של) אנגלית. כשסרטים באוסטרלית מגיעים לארה”ב הם נחשבים ל-World Cinema ובהתאם, מוקרנים על עשרה מסכים, במקרה הטוב גם כאשר משחקים בהם כוכבים מהשורה הראשונה בעולם כמו ג’פרי ראש, אבי קוניש והית’ לג’ר בשנה של “בוראקבק מאונטיין” (Candy אם אתה חייב אסמכתאות). עד שפתאום מגיעים לסרט כמו Wolf Crick, אימתון דל תקציב ומחורבן שהפך ללהיט היסטרי והוקרן על 2500 מסכים ועשה כמה עשרות מיליוני דולרים. למה? בגלל שכשמדברים לילדים בשפה שלהם, ולא חוסכים בדם ניגר, אז לא משנה השפה. זה סוד קסמו של הקולנוע. שהמדינה תתמוך בקולנוע? יש לך שלושים שנות ניסיון של סרטים נתמכי קרנות על “המצב”. אף אחד לא מתעניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם לא בדרמות רגישות המפגישות את הזונה מרוסיה עם החרדי המתחבט בשאלות של זהות מינית עם הטרנסקסואל מעיירת הפיתוח. תלמדו לרקוד או לשפוך דם, מגולן, אני משוכנע, אבל ממש, שהוא ישמח ללמד.

  31. ערן 23 אפריל 2007 ב - 9:42 קישור ישיר

    סופרנוס. פרק 3.
    ה- FBI מוצאים גופה קבורה בבטון וטוני לוקח את פולי למיאמי כדי לשמור על פרופיל נמוך (הם השניים שאחראים לרצח, 25 שנה קודם). כמו בשני הפרקים הקודמים, העבר האלים של טוני ושות’ חוזר אליהם בפלאשבקים. בחלומות וביום יום. הם מתחילים להבין שעתיד שליו ורגוע זה חלום לא ריאלי שמזמן טבע בנהר של דם.

  32. איתן 23 אפריל 2007 ב - 10:39 קישור ישיר

    וואו קובי, כמה מרירות בהודעה אחת. נתחיל מהסוף: גם אני לא אהבתי את “קרוב לבית”. אבל אי אפשר להקים תילי תילים של תפיסת עולם על בסיס סרט אחד. אני לא איש של תעשיית הקולנוע, אבל בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי מנפק כותרים שעומדים בכל סטנדרט בינלאומי מבחינת איכות(תסריטאית, בימויית ואפילו הפקתית). למה לקחת את “קרוב לבית” בתור דוגמא ?(ואגב, עם ההסתייגויות שלי מהסרט הזה, הוא זכה לביקורות מלטפות, גם בארץ וגם בחו”ל, ואפילו הופץ בארה”ב לא מזמן). מה, אין “חתונה מאוחרת”, “כנפיים שבורות”, “בופור”, “אביבה אהובתי”, “אדמה משוגעת”, “ללכת על המים” (שעשה למעלה משניים וחצי מילון דולר בארה”ב בלבד)? מהמרחק הגדול שאוסטרליה נמצאת אני לא רואה הרבה סרטים משם, אבל בשנה שעברה פתח את פסטיבלון הקולנוע האוסטרלי בארץ סרט שהופץ די בהצלחה בארה”ב (“ההצעה”), ואחד הסרטים היותר טובים שראיתי בשנה שעברה היה סרט אוסטרלי קטן העונה לשם “caterpillar wish”. סרטו החדש של ריי לורנס (“לנטנה” המשובח), העונה לשם “jindabyne” עולה בסוף השבוע הזה על האקרנים בארה”ב. אז יש קולנוע אוסטרלי, או אין ?
    אתה מעדיף להיטפל לסרטי בורקס ולמנחם גולן. אבל גם בשנות ה-70, הם לא היו היחידים. מה עם הפנר (“דניאל וקס”), אורי זוהר (“מציצים”, “עיניים גדולות”), קישון (“השוטר אזולאי”, שעד היום הוא בעיניי אחד הסרטים הישראליים היותר טובים שנעשו כאן)?

    הנקודה היחידה שאני רואה בה איזשהו סוג של טענה נכונה היא העובדה שרוב הסרטים הישראליים שנעשים פה בתמיכת הקרנות שייכים לז’אנר מסוים, ואין כמעט דריסת רגל לז’אנרים אחרים. התשובה לכך מורכבת ולא פשוטה: ראשית, אולי באמת נכון שבקרנות יושבים אנשים שצריכים לפתוח קצת את הראש, אבל גם: לעשות סרט מדע בדיוני עתיר אפקטים עולה כסף שאין באפשרותנו לגייס, מה גם, שאני לא בטוח שבקונטקסט הישראלי יש מקום לסרט שכזה. והאמת ? יש בארץ קולנוע קומוניקטיבי, מוצלח ומצליח (“אביבה אהובתי”), יש את הסרטים של עמוס גיתאי (שמה שלא תגיד עליו, מיין סטרים הוא לא), ויש גם סרטי זבל. אבל זה המצב הנורמלי בכל מדינה מתוקנת, לא?
    לגבי טלויזיה: היא כבר מזמן פסקה מלהיות הבן החורג של הקולנוע. בעשור האחרון, יש תנועה הרבה יותר מסיבית מהמסך הגדול לקטן ובחזרה. ישנן יצירות מופת (כן, ממש כך) שנעשות לטלויזיה (“הסופרנוס”, “עמוק באדמה”). אז למה לי להלין על כך ששבי גביזון, למשל, שעשה עד כה שלושה סרטי קולנוע מוצלחים ומצליחים (האחרון שבהם, “האסונות של נינה”, הוא מהיפים שנעשו פה), עובד על סדרת טלויזיה חדשה בימים אלו ?

    אני אציין שוב: אני לא איש של תעשיית הקולנוע, ואין לי מושג בכל התככים שישנם או אינם בקרנות השונות. אבל, כצרכן קולנוע, אני מאוד מרוצה מהתוצרת הישראלית בשנים האחרונות (וכן, גם מהאוסטרלית…)

  33. אורון 23 אפריל 2007 ב - 12:07 קישור ישיר

    דני, אני מתנצל, באמת לא שמתי לב שהפנת אליי שאלה, אולי מפני שהיא כמעט טבעה בים סימני הקריאה/שאלה. סתם, פשוט לא נכנסתי אתמול בערב לבלוג. כעת, אשתדל לענות גם לשאר הנושאים שהעלת:
    1. אני אכתוב על ספיידי3 באתר. מי יכתוב בעיתון אני לא יודע בוודאות, אבל יכול לנחש. ואני מנסה כבר שבוע להיכנס למוד חיובי, ואובייקטיבי ככל שניתן.
    2. אותם סרטים זוכים לפעמים לשמות הפצה שונים ברחבי העולם, בעיקר משיקולים של תרבות מקומית, כך נדמה לי. אין לי דוגמה בשליפה, אבל זו ממש לא פעם ראשונה. ותודה לאל שהסרט לא ייקרא אצלנו “Live Free or Die Hard”. יותר מדי אמריקן קיטש לטעמי.
    3. אתה תסלח לי, אבל אני לא אכנס לדיונים על האוסקר והאקדמיה, כי יש פה אנשים שעדיין לא נרגעו מהבחילה של קדחת האוסקר האחרונה. מה שהיה היה, ואני מנחש שיאיר היה מפנה אותך לדפדף לאחור כמה חודשים.
    4. נדמה לי שיש לך בעיה פשוטה – אם הם מעצבנים אותך, אל תגלוש שם 🙂

    אה, ו-Kobi:
    מילים כדורבנים! (אוסטרליים, שכחתי את שמם)

  34. עדן 23 אפריל 2007 ב - 12:43 קישור ישיר

    ערן – אנא שים אזהרת ספויילר לפני שאתה מפרט מה קורה בפרקים של סופרנוס

  35. דני 23 אפריל 2007 ב - 12:49 קישור ישיר

    דני לאורון:
    תודה שענית לי לשאלות!…
    ובקשר למה שאמרתה “נדמה לי שיש לך בעיה פשוטה – אם הם מעצבנים אותך, אל תגלוש שם”… אתה חושב שלא ניסיתי?!?!?! הבעיה היא שאני לא מכיר עוד אתרים בסגנון של “NRG” ו”וואלה! סלבס”, ואני חייב להתעדכן ברכילות, מה אני יעשה שזה חזק ממני!… אבל עם אתה מכיר אתרים בסגנון, אני ישמח מאוד עם תביא לי לינק אליהם!

    נ.ב: בקשר לסימני הקריאה/שאלה, אני ינסה להמעיט את השימוש הרחב שלי בהם, למרות שאני לא מבין מה רע בכתיבה שמרנית ומדוקדקת!

  36. דני 23 אפריל 2007 ב - 12:51 קישור ישיר

    וגם די מצחיק אותי שמבקר אומר לי את זה!…
    הרי אתם המבקרים אוהבים להשתמש הרבה בסימני פיסוק ומילים פלצניות שנשמעות חכמות!
    לא ככה?

  37. ערן 23 אפריל 2007 ב - 17:59 קישור ישיר

    לעדן:
    לא חשבתי שיש צורך באזהרת ספויילרים כיוון שהסגרתי את שהתרחש בדקות הראשונות של הפרק בלבד. כמו כל ביקורת קולנוע וטלוויזיה אחרת שקראת ותקרא. אני מבטיח לך ש 95% מהמתרחש בפרק עדיין תצטרך לגלות לבד.

  38. רותם 23 אפריל 2007 ב - 18:03 קישור ישיר

    דני, אתה מחפש מאתרים שעוסקים ברכילות שיהיו ברמה
    זה כמעט ברמה של סתירה – המהות שלהם היא להיכנס לחיים הפרטיים של אנשים
    אל תצפה מהם מדבר מעבר לרכילות עסיסית וזולה

  39. גל-Z 23 אפריל 2007 ב - 18:14 קישור ישיר

    אני חייב שעיתונאי אמיתי יכתוב לי על נינה ויודה, אחרת זה לא איכותי.

  40. דני 23 אפריל 2007 ב - 18:52 קישור ישיר

    לא התכוונתי שאני רוצה רכילות איכותית!…
    התכוונתי לזה שנמאס לי מהשטויות שלהם, שיכתבו מצידי רכילות זולה, אבל שיפסיקו להגיד דברים מטומטמים כמו “ששרי גבעתי עומדת להיות הדבר הכי חם בהוליווד”, ולכתוב דברים מפגרים כמו “אחרי הקאטס פייט, וואלה! סלבס מתנדבת ללקק את הדם”.

  41. חתום למחיקה 23 אפריל 2007 ב - 20:17 קישור ישיר

    לקובי..

    בכל הכבוד לעצבים בוא נדייק קצת עם העובדות.

    1. מקלטי מס מעולם לא עזרו ו/או הפעילו את הקולנוע הישראלי ו”בתור הזהב” שלו הם כלל לא היו קיימים. אלה באו לעולם דווקא כדי לעזור ל”סרטי קרן” ולא הועילו במיוחד.

    2. נכון ש”תור הזהב” של הקולנוע הישראלי אכן הסתיים מיד עם הקמת הקרן אבל זה לא אומר זה בגלל זה אלא סתם זה בעקבות זה. כלומר, שיש כאן צטרפות מקרים ולא סיבה ומסובב.

    3. מכאן אתה יכול להסיק שבריחת המשקיעים מהסרטים אין לה ולא כלום עם הקרן- מה הפריע להם להמשיך לעשות סרטי בורקס לצד סרטי הקרנות?

    4. הסיבה האמיתית לבריחת המשקעים ולחוסר התוחלת של קולנוע מסחרי בארץ היא פשוטה לגמריי וקוראים לה גודל שוק. דהיינו, כמות הצופים. “נורית” עשה 900 אלף צופים, “קזבלן” 1.2 מיליון צופים, “אסקימו לימון” 1 מיליון צופים וכן הלאה וכן הלאה, מספרים שכיום אתה יכול רק לחלום עליהם. אז נכון להיום ולמרות שאוכלסיית המדינה הוכפלה ויותר, כמות הצופים קטנה פי שניים ועלות ההפקה שולשה. אתה מבין שבנתונים האלה אין פטנט שיכול להפוך סרט לעסק בשום מקרה. רק אווילים מוחלטים (ומי שעשה כסף הוא בהחלט לא כזה) יסכים לקחת ריסק מסחרי (בתנאי סיכון גבוהים כ”כ) לנוכח פוטנציאל עלוב כזה.

    5. אז את הקרנות אכן צריך להרוס אבל זה לא יעזור לקולנוע מסחרי אולי זה יעזור להקים על חורבותיהן מבנה שיהיה מושתת על אדנים קצת יותר הוגנים ויציבים, זה הכל.

  42. רותם 23 אפריל 2007 ב - 20:18 קישור ישיר

    אבל זה העניין – נושא רדוד, ותסלח לי, להתעסק בחייהם של אנשים זרים, יהיו מפורסמים ככל שיהיו, הוא רדוד, אז אל תצפה לשום דבר מבחינת הכתיבה.

  43. Kobi 23 אפריל 2007 ב - 21:30 קישור ישיר

    סליחה אדון חתום,

    אוכלוסיית אזרחי ישראל, ביום עצמאותינו ה-59, גדלה בהתמדה. את זה אני יודע כי זה היה כתוב בכותרת הראשית של “ידיעות”. מכאן אני מסיק שכמות הצופים הפוטנציאלים של סרטים לא ירדה.

    נכון, האלטרנטיבה לצפיה בסרטים עלתה מאז “תור הזהב”. יש טלוויזיה, כבלים, משחקי מחשב ואינטרנט, אז מה? מה הקשר בין זה לבין חווית הצפיה בקולנוע שהיתה ונשארה אחת החוויות הבלתי ניתנות להחלפה. הישיבה בחושך מול מסך ענק.

    אני מכיר היטב את הסיבות הסוציולוגיות שפירטת: עליית הטלוויזיה, ירידת העניין, מיצוי הז’אנר, העיסוק בסכסוך הלאומי, המעבר לקולנוע האישי, הזדקנותו של אינגמר ברגמן ודעיכתו של העיתון “חדשות”, רוצה עוד כמה? בתיאוריות סוציולוגיות על קולנוע, מאוד חזקים פה בארץ. בסרטים, למצער, לא כל כך.

    הקרנות לקולנוע הן כישלון. נקודה. לא צריך להתווכח איתי. צריך רק להסתכל על נתוני מכירות הכרטיסים ועל הסרטים שנוצרו ונוצרים כאן בעשורים האחרונים. אלה סרטים שהמילה מחפירים לא מתקרבת להגדיר.

    אני מאשים בראש ובראשונה את הפקידים. אלה אנשים שאין להם תמריץ להרוויח, אבל יש להם את כל התמריץ בעולם לקבוע את סדר העדיפויות שלהם. ולכל אחד מאיתנו יש כזה. לקבוע מה “נכון” או “מעניין” לעשות, ומה “לא נכון” ו”לא מעניין לעשות” לעשות עם הכסף הציבורי הוא לתת לקבוצת אנשים, שהם לא נורא מוכשרים (אם הם היו הם לא היו פקידים אלא יוצרים) לקבוע את טעמם. אפילו היו כל אנשי הקרן חותמים בעיניים עצומות על רשימת הסרטים האהובים עלי, עדיין היה צריך להשמיד את הקרן. טעמי האישי הוא בדיוק כזה. אישי. נכון בדיוק בשבילי.

    יש לי רעיון לתסריט: מתפלל בבית הכנסת בבני ברק יוצא להילחם במתפלל בבית הכנסת היריב ברחוב הסמוך. רב בית הכנסת הורג אותו במהלך הקרב. בנו של ההרוג, לומד אומנות לחימה סודית, ויוצא לנקום את נקמת אביו המת.

    מה הסיכוי שלי לשכנע את הקרן לתמוך במוצר? כמו הסיכוי של גולן לקבל תמיכה בזבלון האחרון שלו. אבל נניח שאני אעשה כמעשה גולן ואצלם את זה הכי Low Budget שאפשר. עכשיו רק נותר לי לשכנע את שאר מיליון הצופים בישראל שטעמי האישי משובח, ושכדאי להם לצאת בערב מהבית, להזמין בייביסיטר לילדים ולראות את הסרט שלי ולא של סידר.

    באותה הזדמנות, אני צריך לבקש מהם את אותו מחיר הכרטיס כמו של “שודדי הקאריביים”. זה עסק קשה. וגם לא ממש פייר כי ג’וני דפ הוא באמת שחקן אחלה, וגם יש להם יותר כסף. וגם בסין עושים סרטים כאלה על הקילו, ויש להם יותר שוק ולוחמי קונג פו יותר טובים. מניאקים. אז מה? למכור הי-טק זה לא קשה? ומה עם הקיבוצניקים הנחמדים שמוכרים סנדלי טבע בכל העולם? להם היה קל? זה ביזנס. אם אני אמכור את הסרט שלי, אחלה. אם לא, אז אולי אני אעשה הסבה להי-טק.

    למדינה, וכאן נעבור לחלק הכלכלי של הערב, אסור להתערב בשוק החופשי. על המדינה לשמש כשופט ולאפשר תנאי משק שבהם יכולים להתפתח עסקים, וסרטים הם כאלה. עסקים. על ידי מתן הקלות מס, בכל עניין ולכל מגזר תעשייתי, בין אם זה “אינטל” בקריית גת, או מגבות דימונה, המדינה מאפשרת להון לזרום באופן חופשי.

    על ידי קביעת תקציב תמיכה, המדינה לא רק שמגבילה מראש את כמות הכסף וקובעת מה “נכון” ומה לא, אלא גם מונעת מיזמים פוטנציאלים לגייס ולהניע כסף במשק. ואם יש דבר אחד שבחודשים האחרונים יש בישראל כמו זבל, זה כסף. מיליארדים מגיעים הנה מחו”ל בגלל הפרשי הריבית. רק מה, אפילו טיפה ממנו לא יגיע לקולנוע, פשוט בגלל שזה לא כלכלי להשקיע בו. הקולנוע עצמו הוא לא עסק בישראל.

    לעניין הטענה על טעמו המשתנה של הקהל שסיים את “תור הזהב”. סליחה אבל מה הקשר בין זה לבין הקרנות. יש פה למעלה ממיליון עולים מרוסיה, שהגיעו לארץ ב-1991, זה 15 שנה שהאנשים האלה מסתובבים בינינו. כמה סרטים עלילתיים שמיועדים לאוכלוסיה הרוסית בארץ נעשו פה? בעברית או ברוסית? תיאטרון רוסי יכול להיות בכל חור וסרט אחד לרפואה לא? גם הרוסים הם לא צרכנים של תרבות? גם ברוסיה מצלמים סרטים במיליונים?

    אין מספיק צופים בארץ? תקצב את הסרט שלך בהתאם. סרט בארץ, משהו בינוני עד סביר, של שבי גביזון או של יוסף סידר או של אבי נשר, עולה משהו כמו 1.5 עד 2 מיליון דולר. את “נפולאון דינאמיט” הפיקו בפחות ממיליון דולר, שם, בארה”ב הגדולה.

    הבעיה היא לא קרנות או לא, הבעיה היא שהמחשבה הישראלית מקובעת בפרדיגמות שצריכות לעבור שינוי יסודי. וזה מדהים אותי, כי בתור מקום ליצירה, לתוכן, לסיפורים ובעיקרון לכל הצד התוכני של עשיית הסרטים, ישראל היא מעצמה. הסיפורים שיש פה, והכישרון הוא ענק. אבל כישרון יכול לכסות על אולי 2%מהפרויק. כל השאר זה עבודה קשה, אפורה, מייגעת ובעיקר חוזרת על עצמה ולא נורא מעניינת. אם אין פה תנאים לעבודה קבועה, לא תהיה פה אף פעם יצירה קולנועית.

    בכל פעם שמישהו ממכרי אומר “תעשיית הקולנוע” או “התעשייה” אני מתחיל לצחוק. “תעשייה”, המכלול פה בארץ הוא אפילו לא מגבות דימונה. אם כבר, אז איזו מתפרה במחסום ארז עם עשר מכונות וכמה פלסטיניות שאפשר לנצל בחצי מחיר.

  44. דני 23 אפריל 2007 ב - 23:13 קישור ישיר

    רגע!… “קזבלן” הוא הסרט הישראלי שהכי מכר כרטיסים בישראל אי פעם? חשבתי ש”מאחורי הסורגים”, לא?

  45. סטיבי 24 אפריל 2007 ב - 15:19 קישור ישיר

    עופטופיק.
    על סרט הסימפסונס.
    כולל חשיפה על בארט הקטן!

  46. חתום למחיקה 24 אפריל 2007 ב - 22:13 קישור ישיר

    לקובי.
    אם היית עוקב אחר התגובות שלי לעניין זה בבלוג שכאן, היית שם לב שלמרות שאנחנו הפוכים במסקנה, אנחנו מאוד קרובים בדעה. ברגע שיאיר העלה את הפוסט טענתי שאין להצדיק תמיכה ציבורית בסרטים על-פי הצגת נתוני שוק משום שאתה מזמין עליך התקפה שתשלול אותך מן היסוד. כתבתי שהצגת שרשרת המזון של הנהנים מהצלחת “בופור” שאינם מפיקים היא לא רלוונטית לכלום משום שבמקרה כזה השכל הישר אומר מה איכפת לי מי מרוויח ולמה באבולוציה הזו, אם זה המצב ואלה כללי המשחק אז הצעד הפשוט והמתבקש הוא פשוט לחתוך בחצי את עלויות הייצור והא לך הצלחה כלכלית. כמוך, אין לי שום ספק שאפשר לעשות את אותו “בופור” בפחות ממיליון דולר והעובדה שהוא נעשה במיליון וחצי דולר בס”ה גרמה לעצלות מחשבה ולבזבוז מיותר שניתן היה לחסוך אותו כבר על הניר בהפעלה יותר יעילה של הראש.
    מכאן ואילך אני אנסה לנמק למה אפילו שברוב הזמן אני מסכים עם מה שאתה כותב השורה התחתונה שלי שונה לחלוטין.
    ראשית נקודת המוצא שלנו שונה. אני טוען שמדינה צריכה/חייבת לתמוך בקולנוע. נקודה. אם תשאל אותי למה אני אענה לך בפשטות כי ככה. ואם תתעקש להוציא ממני נימוק יותר משכנע אז אני אשיב לך שברגע שהמדינה תפסיק לתמוך בפילהרמונית ואחרי שהיא תפסיק לתמוך בתיאטרון ובמחול ובספרות ובשירה וכו’ ורק אחרי שהקולנוע ישאר השריד האחרון שעדיין נתמך ציבורית, אני אולי אתפנה לחשוב על הלמה. עד אז, בלי להצטדק ובלי לחוש נחות, כל התירוצים שנותנים ביחס לתמיכה בשאר האומנויות תקפים גם בכל הנוגע לקולנוע, ככה פשוט.

    באשר ל”תעשיית קולנוע”. כמוך אני חושב שזה מטופש לדבר על הקולנוע המקומי במושגים של תעשייה וגם אני מגחך כשאנשים כאן עושים סרטים (לא אתייחס לאיכות אבל תהיה בטוח שאין לנו מחלוקת) בכספי הציבור ומדברים על תעשיה. אבל אני חולק עליך באשר לאפשרות להעמיד כאן תעשיית סרטים. היי טק, נעלי טבע ועוד כמה דברים שלא הזכרת אינם דומים לסרטים מהטעם הפשוט שהם לא דוברים עברית. העניין הזה של שפה אומר דבר פשוט. עיקר הרווח שלך אמור להגיע מהשוק המקומי. בניגוד למה שאתה מטיח בי, אני לא מתעסק בהסברים סוציולוגיים או בתהליכים מורכבים אחרים. כמות הצופים בסרטים (כל הסרטים לאו דווקא ישראליים) ירדה ויורדת באופן דרסטי ולא מעניין אותי בלהתעסק בלמה, זה פשוט ככה וזה גודל העסק. עסק קטן שלא מצדיק בניית תעשייה. באשר ל”חווית הקולנוע” שאתה מזכיר. מעבר לעובדה שאני מאלה שכופרים באופן מוחלט בטענת החוויה הזו שהיא בס”ה עניין של הרגל נרכש ולא שום חוויה (אתה בהחלט ייכול להחליט להתרגל אחרת ולקבל את אותה “חוויה” בקולנוע הביתי שלך) אומר, שגם אם הייתי מסכים שהמושג הזה יש לו תוקף אז כנראה שהקהל החליט שאם פעם הוא היה נצרך ל”חוויה” הזו פעם בשבוע היום מספיק לו פעם בחצי שנה, כנראה שעבר תהליך גמילה. אבל כל זה עניין תיאורטי שכן אם יש מישהו שסבור אחרת ויש לו יכולת מעשית להוכיח את ההיפך אדרבא שיעשה. איך זה מפריע לו אם במקביל מתקיים כאן קולנוע ניתמך שאיננו מסחרי?
    ובאשר לקרנות. כאן שוב אני מסכים עם כל התופעות שאתה מתאר ביחס אליהן אבל חולק באשר לפתרון האפשרי. לו הדבר היה תלוי בי, אני הייתי מעיף לכל הרוחות את כל מנהלי הקרנות למיניהן ובמקומם הייתי מביא ושים לב, פקידים. פרופר פקידים, פקידים כאלה שיודעים שהם פקידים ושכל עבודתם מסתכמת בלהיות פקיד טוב. תעשה כך ותכניס למערכות האלה את מה שחסר להן היום ובכמויות וזה אומר שכל ישר. אני לא אכנס כאן להסבר מקיף למה הפקיד הטוב הוא העדיף. אסתפק בציון שני דברים. פקיד טוב הוא אחד כזה שמצד אחד הוא משוחרר מפוזה אומנותית מה שמאפשר לו להרים גבה ביחס לסרטים כמו “קרוב לבית” ומצד אחר הוא יודע להגיד לא לסרטים חוצפניים שמחפשים תמיכה ציבורית לסרט שעלות הפקתו מגיעה לשני מיליון דולר. מה שיש היום בקרנות זה יצור כלאיים הכי מסוכן שיש וזה פקידים שחושבים שהם אומנים או אומנים גרועים שחושבים שהם פקידים טובים ומאלה ומכאן מתחילות כל הצרות שאתה מצביע עליהן.
    כאן ומשום שיוצא כבר ארוך מידיי לטעמי, אסיים למרות שהייתי יכול להמשיך ולפרט אייך ניהול פקודתי נבון היה מביא להחלטות יותר מובנות בבחירת התסריטים וגם היה מאפשר בניית בסיס שעליו (אולי) ניתן היה לפתח תעשיונת מקומית קטנה בתקציבים שתואמים את גודל השוק.

    שיהיה חג עצמאות שמח.

    נ.ב.

    בקשר עם הרב מבני ברק שיודע קונג פו וכדי לחדד את ההבדלים שבייננו, אם הדבר היה תלוי בי תסריט שתכליתו וקיומו מכוונות רק להצלחתו המסחרית, לא ראוי למענק. אבל אם אתה משוכנע ובטוח בהצלחתו, אז כקרן הייתי מלווה לך את הכסף כדי להקל עליך את התנהלות הביצוע עד להעלאת הסרט למסכים ובתנאי שתתחייב להשיב לקרן את כל הכסף לאחר הורדת הסרט מן האקרנים ובלא כל קשר למידת הצלחתו .


השאירו תגובה