26 דצמבר 2010 | 11:50 ~ 25 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום 2010: "הרשת החברתית"


vlcsnap-2010-12-26-11h47m47s175

 

בסוף השבוע תמצאו כאן את פרויקט סיכום השנה המסורתי של “סינמסקופ”. לשם כך, אני עסוק בשבועות האחרונים בהשלמת חורים. צפייה בסרטים שהחמצתי, וצפייה שניה בסרטים שרציתי להתעמק בהם. אחד מהם הוא “הרשת החברתית”.

 

כזכור, בגלל סכסוך עתיק יומין ביני ובין מפיצי הסרט גם להקרנת העיתונאים של סרט זה לא הוזמנתי כדי שאספיק לכתוב את רשמיי ממנו בזמן לקראת עלייתו בארץ, אולם קוראיי זכו לקרוא את מילות ההתפעלות של חברי עידן אלתרמן, שכתב על הסרט במקומי. כמה שבועות אחר כך ראיתי גם אני את הסרט. ובשבוע שעבר ראיתי אותו שוב. ועכשיו סוף סוף, רגע לפני שאני מסכם את שנת 2010, ש”הרשת החברתית” הוא ללא ספק אחד הסרטים הבולטים בה אני סוף סוף מרגיש מסוגל למצוא מילים כדי לכתוב עליו. ובעיקר, נדמה לי שבשעה טובה פיצחתי את הסרט.

 

הייתי זקוק לצפייה השניה, בעיקר כי הצפייה הראשונה הותירה אותי מבולבל למדי. על “הרשת החברתית” חתומים שניים מהיוצרים הנפלאים של 20 השנים האחרונות: ארון סורקין כתב את אחד התסריטים השנונים והמבריקים שנכתבו באחרונה, ודיוויד פינצ’ר ביים. אבל בשעה שאת נוכחותו של סורקין אני מרגיש בכל רגע בסרט, אני קצת מבולבל בקשר לפינצ’ר: איפה הוא? ההיסטוריה לימדה אותנו שארון סורקין לא זקוק לבמאים מעולים לצידו, הוא מסתדר היטב עם הסבירים. אחרי הכל, רוב ריינר – במאי סימפטי שהיה לו פעם חוש אדיר לבחירת תסריטים מעולים יותר משהיה לו בבימוי (חוש שלא ברור איך, אבל כנראה ניטל ממנו בעשור האחרון) – עשה עבודה מעולה בבימוי “בחורים טובים” של סורקין. ואפילו תומס שלאמה, במאי טלוויזיה מיומן, עשה חיל עם תסריטיו של סורקין ל”הבית הלבן”. אז מה סורקין היה צריך את פינצ’ר? סטיבן פרירס היה יכול להספיק. והאמת, ובכנות, אני לא ממש משוכנע אם “הרשת החברתית” היה יוצא סרט באופן משמעותי שונה אם במאי אחר היה מביים אותו. הכוכב הראשי בסרט הזה הם הדיאלוגים בקצב-אש של סורקין. זה כמו דיוויד מאמט על קראק.

 

כך שבתור מעריץ לא קטן של פינצ’ר יצאתי מהצפייה הראשונה בסרט קצת מבולבל. מצד אחד, נורא נהניתי. מצד שני, התאכזבתי מכך שלא ממש הבנתי איפה הפינצ’ריות של הסרט.

 

בואו נתעמק לרגע בדיוויד פינצ’ר. העילוי הזה ביים שניים מהסרטים המופלאים של העשור וחצי האחרונים: “מועדון קרב” ו”זודיאק”. לפני כן הוא ביים את “הנוסע השמיני 3”, “המשחק” ו”שבעה חטאים”. סרטו הבא הוא רימייק למותחן השבדי “נערה עם קעקוע דרקון”. בין כל הסרטים האלה עובר קו נושאי ברור למדי, לא? פינצ’ר אוהב את סרטיו אפלים ואלימים. אפשר להגיד שפינצ’ר אוהב סרטים על מפלצות ופיסכופטים. אבל פתאום הוא זורק לכיווינו שתי מסובבות: “בנג’מין באטן” ו”הרשת החברתית”. שני סרטים על אנשים עדינים, סרטים שאין בהם אלימות, סרטים על אנשים שנדמה שאין בהם אפילו יצר רע. האינסטינקט הראשון הוא להגיד “נו טוב, פינצ’ר מנסה לגוון, מנסה לעשות גם דברים בהירים וקלילים יותר, לא להיתקע עם אלימות כל חייו”. אבל פינצ’ר בעיניי הוא במאי מורכב ומתוחכם מזה. הוא לא גאוותן כמו שחקן שרוצה להוכיח את עצמו פעם בקומדיה ופעם בטרגדיה. לפינצ’ר, אני משכנע, יש משהו להגיד לנו על העולם שבו אנחנו חיים, ועל החיים באופן כללי. וכך פתאום אני מבין שלמרות שהוא לרוב כן נמשך לסרטים אפים ואלימים, אלה לא הפסיכופטים שמושכים אותו, אלא משהו אחר. אחרת המשמעות הנרמזת ב”הרשת החברתית” היא שמארק צוקרברג הוא – אליבא דפינצ’ר – סוג של גרסה לא אלימה לרוצח סדרתי. אבל לא נראה לי שזה מה שהסרט מנסה להגיד.

 

אז מה כן?

 

באחד השוטים בסרט נעה המצלמה מן החוץ לתוך חדר במעונות האוניברסיטה כשבדרך היא עוברת דרך חלון הזכוכית שמפריד בין החוץ לפנים. כן, זה שוט פינצ’רי טיפוסי. האיש מת על אפקטים ומחביא אותם במקומות שלא תמיד שמים לב אליהם. אבל השוט הזה זרק אותי למקום אחר. זיהיתי אותו כהומאז’ לשוט דומה מאוד מתוך “האזרח קיין”. בינגו! האם “הרשת החברתית” הוא הניסיון של פינצ’ר לייצר “האזרח קיין” של ימינו בו במקום טייקון עיתונות מככב מיליונר אינטרנט? בהחלט יתכן. גם מבנה הסרט רומז לכך: כמו “האזרח קיין” גם “הרשת החברתית” מסופר בפלאשבקים בכל פעם מפיו של דובר אחר שבכל סצינה מציג זווית ראייה אחרת, ותקופה אחרת, בחיי הדמות הראשית. ושני הסרטים מנסים להבין מה גורם לאדם לרצות לאצור בידיו כל כך הרבה כוח. אבל בשעה ש”האזרח קיין” סיפר את חייו של צ’רלס פוסטר קיין – שהתבססו על דמותו של בכיר אילי העיתונות של אותה תקופה, וויליאם רנדולף הרסט – ממש מתחילתם, מילדותו ועד מותו, חייו של צוקרברג (בן 26, כגילו של אורסון וולס כשביים את “האזרח קיין”) מסופרים רק מקטע מאוד מצומצם שלהן – רק מהיותו סטודנט. באופן משונה, לצוקרברג כמעט ואין שום רקע בסרט, לא ילדות, לא הורים, לא בית. צ’רלס פוסטר קיין ניהל את חייו ואת הקריירה שלו כפיצוי לילדות נעשקה ממנו, כנקמה בעולם על שניתק אותו מעולם של משחק ומשפחה. צוקרברג הפוך: כל מה שהוא עושה זה רק להמציא את עצמו מחדש כדי להעלים את כל מה שקרה לו לפני שהוא נהיה “מארק צוקרברג”. בחייו אין “בית”, אין “משפחה”, אין “עבר”. אבל, למעשה, יש.

 

סצינת המפתח של הסרט, אם כן, היא סצינת הפתיחה. חמש וחצי דקות של שני אנשים מדברים בפאב. מארק צוקרברג (ג’סי אייזנברג)  בדייט עם אריקה (רוני מארה, שתהיה הליזבת סלנדר ב”נערה עם קעקוע דרקון” של פינצ’ר). עלילת הסצינה: הוא גאוותן, היא זורקת אותו. מבחינת כתיבה זו אחת הסצינות הכי נפלאות שראיתי השנה. מבחינת משחק היא פשוט פנומנלית. אבל מבחינת בימוי מצלמה היא לכאורה הסצינה הכי פשוטה ובנאלית: הוא מדבר, היא מדברת. שום זיקוקין דינור, שום הברקות. הסצינה מהוהה כמו הסווטשירט של גאפ שצוקרברג לובש בסצינה. אבל היא מכילה בתוכה את כל הדי.אן.איי של הסרט כולו: מארק צוקרברג רוצה לבלוט, רוצה להיות מיוחד, רוצה להמציא את עצמו מחדש, רוצה להעלים את עברו, אבל יש לו שני פגמים מהותיים – הוא שוויצר בלתי נסבל והוא פשוט לא מסוגל להסתדר בחברת בני אדם סביבו. הבימוי של פינצ’ר במידה רבה נצמד לתהליך שעובר על צוקרברג: מתחיל בלתי מורגש והולך ונהיה ראוותני ככל שהסרט מתקדם.

 

כמו עם “זודיאק” גם ב”הרשת החברתית” פינצ’ר מבהיר כמה הוא מתענג על פרוצדורות, פרטים, ניואנסים. בשני הסרטים כמות הפרטים והמידע לרגעים כמעט מטביעה את הסרט ועלילתו. אנחנו מוצפים באינפורמציה. מהבחינה הזאת צריך להזכיר שמודל החיקוי הקולנועי הכי עקבי על פינצ’ר איננו אורסון וולס, אלא סטנלי קובריק. וברגעיו הפינצ’ריים ביותר – למשל, בתחרות החתירה בלונדון, שמציג את העולם שהוא הכי אנטי-צוקרברג שאפשר לדמיין – הקובריקיות של פינצ’ר (אנליטיות קרה מאוד, כמעט כירורגית, שמאפיינת את סרטיו ממש מההתחלה, ב”הנוסע השמיני 3 “) נחשפת.

 

אבל עכשיו הגיע הזמן לדקדק ולהבין מה באמת התימה העקבית בכל סרטיו של פינצ’ר, עכשיו כשברור לנו שזה לא פסיכופטים ומפלצות שמעניינים אותו. ובכן, אני מניח שהוא מתעניין במציאות מדומה. גיבורי סרטיו של פינצ’ר בוראים לעצמם יקום שבו הם חיים כמעט לבד. הדוגמה הכי מפורסמת לכך של מציאות פנים-תודעתית כזאת היא “מועדון קרב”. אבל גם ב”המשחק” וגם ב”שבעה חטאים” יש דמות שבוראת עולם מבוים, מעין מבוך מראות, שלתוכו נזרקות הדמויות הראשיות שהולכות בתוכו לאיבוד. ב”החדר”, הסרט של פינצ’ר שאני הכי פחות מחבב, העולם-בתוך-העולם הזה מאוד מאופיין: כל העלילה מתרחשת בבית אחד, ואז בחדר אחד, כשהגיבורה לא מאפשרת לאיש לחדור לתוכו. כמו בכל סרטיו של פינצ’ר ברגע שמישהו חודר לעולמו הפרטי של הגיבור, זה יגמר בדו קרב בו הגיבור יישאר לבסוף לבד, מבודד, מנותק לחלוטין מהעולם האמיתי. כלוא בתוך עצמו. וזה, סוף סוף, מה שמחבר את “הרשת החברתית” ל”בנג’מין באטן” ולשאר סרטיו של פינצ’ר: המשיכה שלו לדמויות מנותקות מסביבתן, אובססיביות, שבסופו של דבר בעל כורחן נשארות לבד. כמו ב”האזרח קיין” גם סצינת הסיום המעולה של “הרשת החברתית” מתחברת ישירות לסצינת הפתיחה. הרוזבאד של צוקרברג היא אריקה, הבחורה שזרקה אותו, היא האובססיה שלו. אבל זה לאו דווקא בגלל ענייני רומנטיקה ולב שבור, אלא כי היא היחידה שהכירה את העבר שלו ידעה מאיפה בה וידעה לזהות את הבלוף שלו, את האופן בו הוא מנסה באופן כפייתי לשכתב את חייו. את כל המידע שיש לנו על חייו של צוקרברג לפני הארווארד אנחנו מקבלים ממנה בסצינת הפתיחה. העובדה שהיא יודעת את הפרטים האלה עליו ומזהה את המנגנונים שלו להתמודד עם העבר שלו – בית יהודי, לונג איילנד, בורגנות משעממת וחסרת יחוד, ממש כמו הסווטשרטים שלו, ההפך המוחלט מהאריסטוקרטיה המהודרת שאליה הוא נמשך ואליה הוא רוצה להשתייך -היא זו שגורמת לו לרצות לאלף אותה או להרחיק אותה, ומרגע שהיא איננה, אליה הוא שואף לחזור. היא הגשר שלו שבין שני הצוקרברגים. מרגע שהיא נעלמה מחייו הוא היה יכול לצאת לדרך ולברוא את היצור הזה שנקרא “מארק צוקרברג”, שאיש לא מכיר את הוריו ואת בית ילדותו, ויכול לקבל אותו כאחד משועי העולם וגאוני הדור שהוא היה רוצה שיחשבו שהוא, ולא הנעבעך היהודי מלונג איילנד. אבל באופן אירוני כל המיזם הזה שהוא ברא – שמאפשר לכולם בעולם להמציא את עצמם מחדש באופן וירטואלי, ולהדביק את כולם בווירוס הצוקרברגיות של מקסימום חשיפה עם מינימום מגע אנושי – נעשה כולו בהשראת האשה האחת שהוא לא יכול היה להשיג.

 

אבל צריך לזכור: פייסבוק של צוקרברג ושות’ לא המציא את הווירוס הזה. הרי קרה משהו כלל עולמי בעשור האחרון בו האנושות התחילה להשתבלל בתוך המחשב ויצרה סיטואציה פרדוקסלית: מצד אחד, הימנעות מוחלטת ממגע אנושי לטובת המגע הוורטואלי. אבל מצד שני, רמה הולכת וגוברת של חשיפה – אפילו חשפנות – בתוך העולם הזה. אם בעבר היינו צריכים האקרים – וסרטים על האקרים – כדי לראות כמה המידע הכי אינטימי עלינו עשוי להיות נגיש וחשוף, הגיע העשור האחרון והוכיח שהפכו לאנושות ששמחה למסור על עצמה כל מידע הכי חושפני בפרהסיה וללא עכבות. אמנם, בהתחלה זה היה שמור למעטים. בלוגרים, קראו להם. וממילא התייחסו אליהם כאל טיפוסים בעללי סממנים של מתבודדים ונזירים, אפילו תמהוניים, שמצאו באינטרנט כלי תקשורת שמצליח לחבר בין מקום המסתור שלהם והעולם. מה שפייסבוק עשה היה להפיץ את הווירוס הזה ל-500 מיליון אנשים. עשירית מאוכלוסיית העולם.

 

אבל נותרתי עם תהיה מרכזית אחת. לא יעזור, פינצ’ר אינו במאי דרמות סטנדרטיות. הוא אינו רוב ריינר. סרטיו תמיד נוגעים בז’אנרים הקשורים לעולם האימה, הפנטזיה או המדע בדיוני. ופתאום זה היכה בי: גם “הרשת החברתית” הוא סרט מדע בדיוני. לפחות כך מביים את זה פינצ’ר. יש לנו גיבור שאין לו עבר, שלא מסוגל להביע רגשות, שלא מצליח להכיל רגשות אנושיים, שמחשב בראשו אלגוריתמים במהירות שיא. ברור! צוקרברג של פינצ’ר הוא אנדרואיד. זה סיפורו של גולם. וזה סיפורה של תקופה של גלמים.

 


נושאים: ביקורת, בשוטף

25 תגובות ל - “סיכום 2010: "הרשת החברתית"”

  1. רותה 26 דצמבר 2010 ב - 12:15 קישור ישיר

    יאיר, תודה על ביקורת מרתקת! הסרט עכשיו נראה לי אחר לגמרי ואני רוצה לראות אותו שוב דרך העינים החדשות שהפוסט הזה סידר לי.

  2. עין 26 דצמבר 2010 ב - 12:19 קישור ישיר

    ברוח ה”תקופה של גלמים” היה צריך לעשות like…
    אבל אני פשוט אומר לך תודה על מאמר מעניין עמוק ומעורר מחשבה.

  3. צמח בר 26 דצמבר 2010 ב - 12:49 קישור ישיר

    גמני אומרת תודה.

    ההשוואה לאזרח קיין הדהדה משהו בתוכי.
    אני רצה לראות שוב את האזרח, ושוב את הרשת.

    אני שמחה שזכרת להגיד שלא פייסבוק את צוקרבג המציא את ההשתבללות. עידן האינטרנט מזכיר לי את סידרת ספרי הרובוטים של אסימוב, ועולמות אורורה שלו, אבל זה עניינו לפוסט בנושא ספרות ולא בנושאי קולנוע.

  4. גיא 26 דצמבר 2010 ב - 13:31 קישור ישיר

    אם אני לא טועה גם פינצ’ר איזכר מתישהו את “האזרח קיין” בקשר ל”רשת החברתית”.
    בכל מקרה, אכן פוסט מעולה.

  5. yuvalc 26 דצמבר 2010 ב - 13:53 קישור ישיר

    התובנה שהיתה לי לאחר הצפיה ב”רשת החברתית” היא שהאופן בו הסיפור מוצג מקבילה לדרך שבה אנחנו קולטים אינפורמציה דרך פייסבוק. הסצינות יכולות להתחיל ולהסתיים בנקודה שרירותית, לפעמים מדובר בתמצית או הערה על אירוע שקרה, ולפעמים יש קפיצה בין זמנים. קצת כמו “תקציר הפרקים הקודמים” בסדרות טלויזיה. הרציפות אינה קיימת באמת בסרט בצורה קלאסית, אלא מורכבת מחדש בראשם של הצופים וזו ההברקה שלו.

  6. אחד 26 דצמבר 2010 ב - 14:18 קישור ישיר

    זיידי סמית’ דווקא כתבה ש’האזרח קיין’ הוא לא, וגם אין לו רוזבאד של ממש. לא הייתי נסחף גם בעניין החברה בפאב שיודעת עליו הכל. הרשת היתה מתמלאת בשנייה בכל מיני חברים מהשכונה ובית ספר שזוכרים אותו, מהרטבה במכנסיים ועד פצעי בגרות. אגב, סורקין לא נתן לשני הווספים ושאר יריבי צוקרברג, ולו התייחסות עוינת אחת ליהדותו של ממציא הפייסבוק, גם כשהם לבד בחדר. חנון כן, יהודי לא. מן הסתם החלטה של סורקין-פינצ’ר, שלא נשמעת משכנעת בעולם האמיתי

  7. אורון 26 דצמבר 2010 ב - 15:44 קישור ישיר

    ישנה אפשרות נוספת, שחובבי פינצ’ר מסרבים להכיר בה. ובתור מי שאינו נמנה עם חסידיו (במאי טוב, לא אמתין בדריכות לסרט הבא שלו) אין לי שום בעיה להעלות את האופציה הזאת. בקיצור רב – דייויד פינצ’ר התמסחר. אחרי שנים של נסיונות לאתגר את המדיום ולהתבלט בעזרת סרטים מז’אנרים “נמוכים”, פינצ’ר רוצה הכרה אמיתית מן מהמכונה ההוליוודית. אז הוא הפך לחלק ממנה. הוא החל לביים סרטים אולטרה-הוליוודיים, בשיטות ובדרכו שלו. זה אומר שהאחים ווינקלווס יגלומו על ידי שחקן אחד וכפיל דיגיטלי (במקום השיטה הרגילה של חיבור שני שוטים), אבל זה לא אומר ש”הרשת החברתית” הוא סרט פינצ’רי. אם בכלל יש דבר כזה. רוה, תומך נלהב של במאים, תמיד מחפש תימות וטביעת אצבע. אני מוכרח להודות שאצל סודרברג זה מצליח, אבל הפעם אפשר לנסות לשים בצד את החיבה אל האיש ופשוט להודות בזה – פינצ’ר מת לאיזה אוסקר. בגלל זה הוא עשה את “בנג’מין באטן” המשמים ובגלל זה הוא עשה את “הרשת” (ויעשה רימייק לרב-מכר בדמות טרילוגיית המילניום או איך שלא קוראים לזה, או רק הפרק הראשון בה).

    ואין שום דבר לא בסדר בזה. דייויד אחר, גורדון גרין, הופך מבמאי של דרמות אינדי נוגות לבמאי של קומדיות פעולה טיפשיות. פאזה אחרת בקריירה, זה הכל, ובעיניי – לא מוצלחת במיוחד במקרה של פינצ’ר.

  8. כפירם 26 דצמבר 2010 ב - 16:58 קישור ישיר

    אחלה ביקורת!
    אבל אני חייב להגיב דווקא בעניין רוב ריינר. לומר שרוב ריינר של פעם הוא “במאי סימפטי” זה ממש מעליב.

    ריינר ביים ברצף את:
    ספיינאל טאפ – אחד הסרטים הרוקומנטריים הראשונים, ששוכפלו אח”כ בעשרות סרטים אחרים.
    אני והחבר’ה – אחד מסרטי ההתבגרות הכי טובים שנוצרו.
    הנסיכה הקסומה – סרט הפנטזיה הטוב ביותר שנוצר, וגם אחת הקומדיות הקולנועיות הכי טובות שנוצרו, ובכלל, הסרט האהוב עליי ביקום.
    כשהארי פגש את סאלי – בלי שום תחרות, הקומדיה הרומנטית הטובה בהיסטוריה, שגם נשים וגם גברים אהבו.
    מיזרי – אחד מסרטי האימה הכי מותחים שראיתי מימיי.

    חמישה סרטים, חמישה ג’אנרים שונים לגמרי, כמעט שום קשר סגנוני ביניהם, חוץ מהומור משובח ודמויות בלתי-נשכחות. וכל זה בפרק זמן של 6 שנים בלבד.

    בשש השנים הללו, רוב ריינר היה גאון. אולי ה-גאון של דורו.

    אני זוכר איך רצתי לראות את NORTH כי כבר חיכיתי לרוב ריינר הבא. אך, איזו אכזבה זו היתה.
    ומאז היו רק עוד ועוד אכזבות.
    רוב ריינר איבד את זה כמו שאף אדם לא איבד את זה מעולם, לפניו או אחריו. מגאון שמצליח ללהטט בכל ז’אנר כאילו הוא כל-יכול, ללא-יוצלח שמביים סרטים חסרי ערך לחלוטין.

    ההסבר היחיד שאני יכול למצוא, נעוץ בכך שהקריירה של ריינר למעשה התחילה כשהוא התגרש, והסתיימה מיד כשהוא התחתן בשנית. כנראה שהאהבה או חיי המשפחה הרגו אצלו את היצירתיות.

    אבל כל זה לא משנה את העובדה שאני תמיד אזכור אותו בתור אחד מגדולי הבמאים בהיסטוריה.
    לא סימפטי, גאון.

  9. Shai 26 דצמבר 2010 ב - 17:40 קישור ישיר

    Everything you write about “The Social Network”,can’t hide the fact that as enjoyable the film is, it is noting more than a well executed main stream film.I have enjoyed it very much, but can’t understand the hype around it. Inception and Toy Story 3, each for its own reasons, are much better films than The Social Network. Each one of them has more in the bag than this film. And you don’t have to dig far in order to find out why,as you have done in this reveiw

  10. גיא 26 דצמבר 2010 ב - 18:46 קישור ישיר

    פינצ’ר דווקא תכנן להתחיל את הסרט עם שוט אחד ארוך ומסובך להפליא
    http://www.slashfilm.com/david-finchers-proposed-one-shot-opening-to-the-social-network/
    אבל התפשר בגלל הקושי לצלם בהרווארד.
    דבר דומה קרה עם הסיקוונקס של מרוץ הסירות.

  11. כריש המוות 26 דצמבר 2010 ב - 20:31 קישור ישיר

    האמת שחיכיתי למוצא פיך, וכשזה הגיע (באיחור קל) אני חייב להוריד את הכובע על הביקורת המרתקת שמאירה צדדים רבים בסרט.
    אני לא מסכים בקביעה ש”הרשת החברתית” הוא סרט מיינסטרים טיפוסי שמטרתו למשוך קהל/אוסקרים. אולי אפשר להגיד את זה על “בנג’מין באטן” המשמים, אבל (ותקראו לי תמים, לא אכפת לי) לא נראה לי שפינצ’ר רודף אוסקרים כבעבר. בכלל הבאזז סביב הסרט הזה נוצר הרבה אחרי היצירה שלו. אין בו כוכבים גדולים, הנושא הוא מעט בעייתי בהוליווד השמרנית (סרט על רשת חברתית שפרצה לפני 4 שנים שהכוכב שלו הוא בן 26, בוודאי לא מודל לחיקוי לאנשי האקדמיה האמריקאית) הייתי אפילו אומר שפינצ’ר לקח סיכון בבימוי הסרט- הוא מספר סיפור על אנטי גיבור מובהק ויצר דמות מאוד שלילית המבוססת על אייקון תקשורתי מהגדולים שצמחו בשנים האחרונות. גם המסרים של הסרט לא עולים בקנה אחד עם המסר האופטימי החביב על האולפנים האמריקאים וקברניטיהם עד היום. לדעתי מה שמשותף לסרטיו הגדולים של פינצ’ר (אני מכליל בהם כמובן את “מועדון קרב”, 7 חטאים, זודיאק והרשת החברתית) הם ראיית העולם הפסימיסטית להחריד בה הגיבור תמיד מפסיד, גם כשהוא מנצח.
    בכל אופן סרט מרתק ומעורר מחשבה

  12. avi 26 דצמבר 2010 ב - 20:33 קישור ישיר

    http://blogs.indiewire.com/toddmccarthy/archives/review_the_social_network/

  13. רונן 26 דצמבר 2010 ב - 22:11 קישור ישיר

    אחד הטקסטים הטובים שפירסמת בשנים האחרונות. תודה

    אגב, אחד המוטיבים החוזרים ביצירה של פינצ’ר הוא השכפול – גם מבחינת מיזנסצינות וגם מבחינה עלילתית. ב’הרשת’ זה בא לידי ביטוי ללא הרף, ובעיקר דרך התאומים המפחידים. מישהו פה זוכר תאומים מצמררים יותר מאז התאומות ב’הניצוץ’?

  14. שי 26 דצמבר 2010 ב - 23:53 קישור ישיר

    גאון תכנות גונב רעיון ממעסיקיו ומפתח את התוכנה בעצמו, מרמה את המממן הראשון שלו וגונב את המניות שלו, וכל הצדדים נפגשים לדיון סמי-משפטי כדי להשיג פשרה. נו, עלילה. לא מרגש במיוחד.
    מה מעניין כאן?
    1. התוכנה: זה אולי לא “ווינדוס” אבל זה בהחלט משהו שרוב גדול של צופי הקולנוע משתמשים בו, חלקם הגדול מדי יום.
    2. אופן הסיפור: המעברים מהמסגרת אל הסצנות ובחזרה בסגנון זורקיני טיפוסי, הדיאלוגים המושחזים (ובשיא,Minimal amount of attention), הנקודות שבהן הנשימה לרגע קצר נעתקת בפליאה. קראתי על הסרט לפני, וידעתי ש”אתם יודעים מה יותר מגניב ממיליון דולר” יגיע, אבל לא ידעתי שזורקין יביא את זה בצורה הזו, בשנייה הזו של פתיחת הפה של טימברלייק והקאט המרהיב לפנים האומללות של אנדרו גארפילד. כל שנייה כזו בסרט שווה את משקלה בזהב.
    3. et cetra: עיצוב הדמויות, ה”רוזבאד” שקושר את המסגרת מפתיחה לסיום, משחק טוב, תמות מעניינות ורלוונטיות. אבל בגדול, אני מחזיק בעיקר מזורקין כמעצב העיקרי של הסרט הזה, ואת ההייפ המטורף אני מייחס בעיקר לתוכנה שבה מדובר, שכל כולה הייפ.

  15. מיקי-ל 27 דצמבר 2010 ב - 0:06 קישור ישיר

    מסכים לגמרי עם אורון.

  16. מיקי-ל 27 דצמבר 2010 ב - 0:07 קישור ישיר

    (זה לא מוריד מהפוסט המעניין)

  17. יובל 27 דצמבר 2010 ב - 1:24 קישור ישיר

    אין מה לעשות, אני לא סובל את סורקין, והוא בהחלט חירבן את הסרט, במובן שהוא הפך את הפוטנציאל לכל כך בינוני.
    דוגמה אחת מרבות – אדוארדו מרגיש נבוך מזה שחתם על המסמכים שהוא יושב עם הגב לשאר המשתתפים בדיון המשפטי.
    דוגמה נוספת – השאיפה האולטימטיבית של כל דמות בסרט (והכוונה היא כמעט לכל דמות שרואים אותה יותר מחצי דקה, ולפעמים גם פחות) היא לדבר בהתנשאות אל אנשים אחרים, ויש אנשים שכמובן מקבלים בהכנעה התנשאות אליהם רק כדי להחזיר התנשאות אחר כך (רשידה ג’ונס). סצינות “נפלאות” בעיני אנשים רבים הם סצינות שבהם שני אנשים מנהלים דו-קרב של התנשאות, וסורקין כותב את אותה סצינה כבר יותר מ-20 שנים. היא לפעמים משעשעת, אבל אף פעם לא נפלאה. הפלא נעלם מזמן.

  18. אורי 27 דצמבר 2010 ב - 8:30 קישור ישיר

    פוסט מעולה.

  19. עדן 27 דצמבר 2010 ב - 9:21 קישור ישיר

    אכן ביקורת מעולה. וכפירם – אני מסכים אתך לגמרי לגבי רוב ריינר, הוא אכן היה גאון בשנים הללו. אני חולק רק על הכללת “מיזרי” בשנות הגאונות. במבט לאחור מיזרי, למרות שהיה סרט טוב, כבר היה תחילת הנפילה, פשוט אהבנו כל כך את ריינר שלא רצינו לשים לב.

  20. טלי 27 דצמבר 2010 ב - 9:48 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט שלשום וחשבתי שהוא מבויים נפלא ומשוחק טוב (בייחוד מר גרפילד המוכשר), אבל הדבר שהכי הציק לי, ולמעשה מציק לי עם כל סרטיו של פינצ’ר, הוא עניין הרגש. או יותר נכון, היעדר הרגש והלב שבסרטיו. יש משהו קר ומרוחק בדרך הבימוי של פינצ’ר, ואם יש רגעי רגש בסרטים, הם לרוב מעטים ומשוייכים לדמות אחת בלבד (פלטרו ב”7 חטאים”, ג’ילנהול ב”זודיאק”, גרפילד ב”רשת חברתית”). כשהוא ניסה לעשות סרט שמרכזו רק לב כמו בנג’מין באטון – זה לא עשה לו טוב…

  21. גיא 27 דצמבר 2010 ב - 16:17 קישור ישיר

    אני מתקשה להבין את הטענה שאין רגש בסרטים של פינצ’ר. הרגש אולי לא נמצא בדיאלוגים או בעיצוב חמים ומזמין, אבל הגדרת “רגש” היא עניין יותר מורכב מזה. מבחינתי פינצ’ר מצליח ליצור בתגובה שלי לסרטיו המון רגש. “זודיאק” זועק אובססיה, תסכול וחוסר אונים. אלה רגשות. ויותר מזה, אלה רגשות שאני כצופה חשתי תוך כדי צפייה והן חיברו אותי באופן ישיר לדמויות. כנ”ל לגבי “הרשת החברתית”. הסרט הזה הפעיל אצלי את רגש העצב ברמה גבוהה מאוד. למעשה אני יכול לומר שזה אחד הסרטים העצובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

  22. לביא 27 דצמבר 2010 ב - 17:54 קישור ישיר

    אהבתי את הניתוח, אבל אני לא מבין את ההתעקשות שלך למצוא תמיד את הקשר (בעלילה, לא בבימוי) בין כל הסרטים של במאים שהם לא תסריטאים. למה תמיד חייב להיות קשר עלילתי?

  23. נתם 27 דצמבר 2010 ב - 18:10 קישור ישיר

    ביקורת מרשימה.

  24. שלום ברכה 27 דצמבר 2010 ב - 18:19 קישור ישיר

    יאיר, כמו שאומרים אצלנו – ביקורת פצצה כפרה עלייך. סורקין אכן גאון מלא בברק והנה שוב הוא מוכיח שצריכת קוקאין משתלמת למוכשרים שבכותבים. והתזה על ידינו פינצ’ר – מרתק. הברקת.

  25. גור בן-אריה 30 דצמבר 2010 ב - 22:14 קישור ישיר

    מאמר מעולה שלך, יאיר רוה. הבהרת כמה דברים כל כך יפה עבורי וסידרת לי את הסרט בראש מחדש. אין לי אלא להסכים עם כל מילה ולהוריד את הכובע בפניך.
    כייף גדול לקרוא אותך.
    תודה.


השאירו תגובה