עוד קצת דיווחים מלונדון.

בכל פעם שאני בחו"ל יש לי ריטואל שאני די מקפיד לקיים: לראות סרט ב-Imax. לפני ההיקסמות הדי-טריה שלי מהקרנות דיגיטליות משודרגות ומשובחות, הפטיש הקולנועי הכי גדול שלי היה סרטי 70 מ"מ. כשאני קורא, למשל, שמוזיאון הקולנוע בניו יורק נחנך מחדש עם הקרנות 70 מ"מ של "פלייטיים" של ז'אק טאטי ו"2001: אודיסיאה בחלל" של קובריק אני רוצה לפרוץ בבכי מרוב צער שלא אהיה שם לראות את זה. פילם 70 מ"מ מניב את הפריים החד והעשיר ביותר שראיתי מימיי באולם קולנוע. כן, יותר מהקרנה דיגיטלית קריספית (אם כי, אני מניח שלא רחוק היום שבו כבר יצליחו למצוא דרך דיגיטלית לדחוס להארד-דיסק קובץ מספיק גדול שמכיל כמות אינפורמציה שתאפשר הקרנה ברזולוציה של פילם 70 מ"מ).

בישראל, המקום היחיד לראות בו סרט איימקס (תלת מימדי) הוא בפירמידה הכחולה באילת. הבעיה היחידה היא שדי מייבשים את המקום הזה וכמעט ולא מביאים לשם סרטים חדשים, או סרטים שווים. הסרט הכי טוב שמוקרן שם הוא "תחנת חלל", אותו ראיתי לפני כשנתיים. סרט הזה גרם לי להבין שאיימקס תלת מימדי הוא הפורמט המושלם לצילום חלליות. ועוד צילום דוקומנטרי, אמיתי, ממש מהחללית עצמה. זה היה מרהיב. זה לא מקרי בעיני שהסרט הראשון שעורר מחדש את קדחת האיימקס בתחילת העשור (אחרי שנדמה היה בעשור הקודם שהפורמט הזה עומד להיות נכחד כמו הדינוזאורים) היה "אפול 13 " של רון האוורד בגרסת איימקס. זה לא מפתיע. קטעי השיגור וטיסות החלל היו מרהיבים ב-25 מ"מ. אני רק מדמיין כמה אדיר זה נראה על מסך עצום מידות. מאז הסרט הזה כל סרט בעל פוטנציאל לספקטקל הופץ גם בגרסת איימקס (ואז הגיע "האביר האפל" שסצינות האקשן שבו כבר צולמו ממש במצלמות איימקס). למשל, מסך האיימקס המסחרי בלונדון, ב-BFI, הוקדש בעת ביקורנו בעיר להקרנת "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'".

אני מזכיר: סרט איימקס מוקרן מפילם 70 מ"מ, אבל הוא מוקרן לאורך, לא לרוחב (כלומר, הפריים גבוה יותר משהו רחב). מסך האיימקס הענק מאפשר חהסתיר מאחוריו מערכת רמקולים עצומה שמרעידה את הבטן. סרטי איימקס נמשכים כ-40 דקות. בפוסט הזה מלפני שנתיים צירפתי תמונה שממחישה איך נראה ההבדל בין פריים 35 מ"מ סטנדרטי לפריים איימקס).

לכן, אחת המשימות שלנו בלונדון היתה לתפוס את מה שנראה כמעט כמו סרט המשך ל"תחנת חלל", הסרט "Hubble 3D", שכמו "תחנת חלל" גם הוא בוים על ידי טוני מאיירס. הסרט יצא בתחילת השנה ומוקרן בלונדון במוזיאון המדע בקנזינגטון. הקריין של "תחנת חלל" היה טום קרוז, הקריין של "Hubble" הוא ליאונרדו דיקפריו.

אני מודה, אחרי ההתלהבות מ"תחנת חלל" – העוקב אחר האימונים, השיגור והשהות בחלל של שני צוותים שבונים את תחנת החלל הבינלאומית – היה משהו ב"Hubble" שקצת חזר על עצמו. שוב: אימונים, שיגור, שגרת חיים באפס כבידה. למרות שזה די מדהים שהאסטרונאוטים מצלמים בעצמם במצלמות איימקס תלת מימדיות (טוב, הם יודעים להטיס מעבורת חלל, כמה מסובך בשבילם זה לתפעל מצלמה), מי שראה את "תחנת חלל" היה רשאי להרגיש דז'ה וו. ואולי זה פינוק: בשעה שרון הווארד ב"אפולו 13" וכריסטופר נולן ב"התחלה" השתמשו במטוסים נוסקים כדי לייצר תחושת אפס-כבידה לשברירי שניות בסרטיהם, הנה מגיעים צילומים אמיתיים מהחלל של החיים הצפופים במעבורת. אין ספק: אפס כבידה נראה מצוין בתלת מימד.

"Hubble 3D" צולם בסוף שנה שעברה, אחרי שמאבק ציבורי שכנע את נאס"א לשגר משימה אחת אחרונה של מעבורת החלל לתיקון עדשת טלסקופ החלל האבל, ולשדרג את המערכות האלטקרוניות שבו. תחילת הסרט עוסקת בתולדות הטלסקופ ותלאותיו בחלל, המשכו עסק בפעולת ההצלה של צוות המעבורת (כאן קצת הרגשתי שמנסים לייצר לנו דרמה בכוח. לא היתה כאן משימה לחיים או למוות, בסך הכל להחליף מעגלים חשמליים. הקריינות הדרמטית קצת הוציאה את המשימה מפרופורציה). אבל אז הגיע הפינאלה שהפך את כל הסרט למוצדק. צילומי החלל העמוק שהאבל שיגר ארצה, מיליוני שנות אור לתוך החלל, זכו לעיבוד שמוסיף להם את מימד הזמן ומאפשרים לנו לתוך החלל – ולמעשה, אחורה בזמן – בתוך הצילומים האמיתיים מהחלל. בעצם, קצת כמו הסצינה שבה הריסון פורד עושה זום אין תלת מימד לתוך הצילומים במכונת האספר ב"בלייד ראנר" – כך גם "Hubble 3D" למעשה עושה לנו זום אין אימתני לתוך הפריימים העצומים של האבל ומאפשר לנו להציץ עמוק לתןך הפינות הכי נסתרות של הצילומים האלה ולראות איך מה שנראה בתחילה כשמי לילה זרועי כוכבים, למעשה מכיל בתוכו מבטים אל כובים רחוקים, גלקסיות ואפילו חממות של כוכבים וגלקסיות עובריות. ישבנו פעורי עיניים. אני מניח שככה חוו הצופים הראשונים את "2001: אודיסיאה בחלל" בסרט שכנראה הצליח לדמות איך נראה מסע בחלל (או טריפ אסיד). "Hubble 3D" מצליח להשתמש בטכנולוגיות שברשותו – מסך האיימקס העצום, הקרנת התלת מימד וצילומי ההאבל המעובדים במחשב – כדי לתת לנו תחושה של טיול בחלל, שנראה – ככל שהדמיון שלנו מצליח להגיע אליו – אמיתי לגמרי.

ובאותה נשימה, הסרט הזה הוא גם סוג של סיכום ופרידה. כל מה שמוצג בו נמצא שנים בודדות מהכחדה. מעבורת החלל תכף מסיימת את תפקידה ויוצאת משימוש. בלעדיה, אין דרך לתחזק את האבל, שבסופו של דבר יתיישן וישבוק חיים. וגם האיימקס העצום בפילם הוא דינוזאור רגע לפני הכחדה. גלגלי האיימקס כה עצומים במידתם, וכדי להקרין סרט בתלת מימד צריכים סרט כפול של גלגלים ושתי מקרנות מסונכרנות. זה כמות עצומה של חומר גלם ורק כל הצד הפיזי של האיימקס – שכפול, שינוע, תפעול – הופך את עסק האיימקס למאוד יקר. אני מניח שזה מה שהרג את האיימקס קצר-החיים בקרית ביאליק. לכן כמעט כל מסכי האיימקס החדשים הם דיגיטליים, אבל גם קטנים יותר. איימקס בפילם, אני מניח, ישאר נחלתם של מוזיאוני המדע והטבע, שם הם ממילא התחילו את דרכם, ועד שגם הם, כמו ההאבל, ייצאו מכלל תפקוד, הם ימשיכו להוות קוריוז מדעי וטכנולוגי לעידן שבו מה שהיה גדול יותר נחשב טוב יותר.

ציוץ