27 דצמבר 2010 | 22:34 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

"פייטר", ביקורת


תחשבו על זה רגע: דארן ארונופסקי, מי שהיה הכי אאוטסיידר בהוליווד בתחילת העשור, יתחיל את העשור השני של המאה ה-21 כששני פרויקטים שהוא קשור אליהם יהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. ראשון הוא “ברבור שחור”*. השני הוא “פייטר”**, שארונופסקי היה אמור לביים, אבל אז – כשהסרט הסתבך מבחינת מימון ובראד פיט פרש ממנו***, ארונופסקי גם עזב את הסרט והלך לביים את “המתאבק”. סרט על היאבקות, במקום סרט על איגרוף. ארונופסקי נשאר חתום על “פייטר” כמפיק אחראי. מושכות הבימוי עברו לידיו של דיוויד או. ראסל, שזה סרטו הראשון שמגיע למסכים מאז “אני ♥ האקביז” מ-2004.


ראסל (שאני נורא אוהב את “האקביז” ואת “שלושה מלכים” שלו) אולי לא הביא לסרט למסכים בשש השנים האחרונות, אבל הוא בהחלט עבד. הוא, למשל, מספר שזו היתה תקופה מאוד פוריה עבורו כתסריטאי. הוא כתב הרבה תסריטים בהזמנה, וכמה תסריטים שקרובים לליבו. אבל קוראי בלוגי הקולנוע שמעו את שמו של ראסל בשנים האחרונות לאו דווקא בהקשרים חיוביים. ב-2007, למשל, הודלף לרשת סרטון שמתעד התפרצות זעם של ראסל על לילי טומלין על הסט של “האקביז”, ויש שטענו אז שזו נקמתו של ג’ורג’ קלוני, שאיתו הסתכסך ראסל בעת צילומי “שלושה מלכים”. זעם ועצבים על סט הצילומים? האחרון ששמענו עליו שאיבד את זה באמצע טייק היה כריסטיאן בייל, בצילומי “שליחות קטלנית 4 “. ועכשיו בייל וראסל יחד? זה כמו לבוא כל בוקר לעבוד על חבית אבק שריפה, לא? כל הזמן המתח מי יתפוצץ ראשון.


אבל ראסל צילם סרט נוסף בין “האקביז” ו”פייטר”. זה היה “Nailed”, סיפורה של מלצרית שמסמר ננעץ בגולגלתה ויוצאת לקונגרס בוושינגטון כדי להשיג זכויות ופיצויים. אלא שהסרט הזה מעולם לא הגיע לסיום. חברת קפיטול שהפיקה את הסרט נקלעה שוב ושוב לבעיות כספיות, ושוב ושוב הצילומים הופסקו. בפעם הרביעית הופסקו הצילומים יום אחד לפני סיום הצילומים ומאז לא חודשו. ראסל טוען שהוא כבר לא יחזור לסרט הזה ושהוא מבחינתו אבוד. הוא המשיך משם לכתוב תסריט לחברת ההפקה של סידני פולאק ואנתוני מינגלה. אלא שאז גם מינגלה וגם פולק הלכו לעולמם בהפרש של חודשים זה מזה. נדמה שראסל תקוע. והנה הוא משתחרר: “פייטר” הוא סרט עם בימוי מבריק, קפצון אנרגיה. ונדמה שהעסק אולי חוזר למסלול: התסריט ההוא שכתב לפולק ומינגלה נמצא עכשיו בידי הארווי וויינסטין, וכנראה יהיה סרטו הבא של ראסל.


אבל זו טעות להסתכל על “פייטר” כ(רק) על סרט של דיוויד או. ראסל, למרות שהוא בוודאי אחראי לכמה מההישגים הגדולים בו. הסרט הזה הוא פרויקט המחמד של מארק וולברג, שמלווה ומפתח אותו כבר חמש שנים, ורואה איך הוא בכל פעם כמעט קורה, ואז קורס. וולברג אף שלח את התסריט למרטין סקורסזי, שביים אותו ב”השתולים”, אבל סקורסזי סרב. ואכן, יש משהו מ”פייטר” שאמור להזכיר את סקורסזי. לא רק בגלל שגם סקורסזי עשה סרט איגרוף (“השור הזועם”), אלא בעיקר באופן שבו “פייטר” משתמש בשירים בפסקול, שמזכיר את העריכה המוזיקלית של סקורסזי (אם כי סקורסזי מעולם לא השתמש באיימי מאן ובברידרז בפסקולים שלו, ולכן כה התלהבתי מהעריכה המוזיקלית של “פייטר”). וולברג פיתח את הסרט כדי להבטיח לעצמו תפקיד ראשי, של דמות שהוא בוודאי הזדהה איתה – לפחות מבחינת הקירבה הגיאוגרפית והסוציו-אקונומית לאיזורים בהם נולד וגדל.


זהו סיפורם של שני אחים: דוני ומארקי. אה, לא סליחה: זה סיפורם של שני אחים. דיקי ומיקי. שניהם מתאגרפים, אבל לכולם ברור שהכוכב הגדול במשפחה הוא דיקי. בשנות השבעים דיקי עשה את הלא יאומן: הוא ניצח בנוק-אאוט של שוגר ריי לנארד. עשר שנים אחרי דיקי הוא ג’אנקי, אבל הוא מנסה לאמן את מיקי שמנהל קריירה מדשדשת למדי כמתאגרף.


יותר מש”פייטר” הוא סרט על אגרוף, זהו סרט על התמכרות. דיקי מכור לקראק, שהורס את גופו ואת חייו. אבל מיקי מכור למשפחה שלו, שבאופן משונה גם היא די הרסנית עבורו. מי שמנהלת לו את הקריירה ואת החיים היא אמו. דיקי ומיקי הם שני הבנים היחידים שלה, אבל יש לה גם שבע בנות, וכנופיית הבנות הזאת – האם ושבע בנותיה – כאילו נשלפה מסרט גותי מבהיל. חיי הווייט-טראש של עיירות התעשייה המתפוררות באמריקה מעולם לא נראו כה עכורים כמו שם משתקפים בפניהם הנואשים והאלימים של אותה אם ושבע בנותיה, כאילו מדובר בחבורה שיודעת שגורלה לשיקום אבוד בעולם זה, והם רק רוצות לקחת כמה שיותר מסכנים יחד איתם. ומשום מה, מיקי לא מצליח להתנתק מהחבורה המפלצתית וההרסנית הזאת, שבכל פעם שנראה שמשהו טוב קורה בחייו, הם מגיעים והורסים לו כל סיכוי לצאת משם.


אני חייב חייב להגיד שלא ידעתי דבר על מיקי וורד, המתאגרף האמיתי שעליו מבוסס הסרט, ונדמה לי שזה עזר לצפייה. כי בלי להכיר אותו – אפילו את תקציר הקריירה שלו ומה עלה בגורלו – כל תפנית, עליה ויריד בסיפור הפתיע אותי. הרעתי לו, רציתי שינצח, אבל גם הבנתי שהסיכויים לכך קלושים. “פייטר” הוא אמנם סרט ריאליסטי ומחוספס המצולם בכמה מהעיירות הכי מסכנות באמריקה, אבל באופן מפתיע ומרגש, הוא מצליח להעניק לדמויותיו רגעי חסד מרשימים, ולקהל שלו קתרזיס מעורר השראה. כך שמתחת לכל הריאליזם והחיספוס מסתתר לו לב הוליוודי פועם שלוקח את ז’אנר סרטי הספורט בדיוק אל המקום שבו הם עובדים הכי טוב.


סקוט סילבר (“8 מייל”) כתב תסריט שיוצא מנקודת מוצא מעניינת: האופן שבו הקולנוע יכול לתפקד גם כמושיע, אבל גם כסוג של גורם מנצל, הניזון ממצוקות של אחרים לטובת רייטינג/כסף. הסרט מתחיל בכך שצוות צילום תיעודי מצלם את דיקי במאורת הקראק שלו****. הוא משוכנע שהוא נמצא רגע לפני הקאמבק שלו, ושהסרט התיעודי הזה ינציח את הקאמבק, את הגאולה שלו. וזה הסם של המשפחה הזאת: האמא, שמדחיקה את בעיות הסמים של בנה, ורק מתמסטלת מהמחשבה שהוא ישוב להיות אלוף אגרוף מפורסם, ושהיא תביא אותו לשם. כשחושבים על מערכות יחסים בין שני אחים בעיירת צווארון כחול, ועל לבו השבור של אחד מהם שמשוכנע שהוא היה יכול להגיע לאליפות, אי אפשר שלא לחשוב על “חופי הכרך” של איליה קזאן, ועל מרלון ברנדו, שהקריב את חלומות האגרוף שלו למען אחיו.


הנוכחות של מצלמת הקולנוע התיעודי בסרט אמנם גורמת ל”פייטר” להזכיר קצת יותר מדי לרגעים את “גריי גארדנס”, סרט הטלוויזיה של HBO המבוסס על צילומי סרט התעודה של האחים מייזלס בתוך חייהן של שתי אחיות בנות משפחה שחיות בתוך עולם מתפורר ונרקב, אבל הוא גם יוצר אצל הצופה מודעות דואלית כלפי הסרט עצמו: האם הסרט משקם את האחים, או שוב מנצל את מצוקותיהם לצרכי הבידור שלנו? כשקוראים על האחים דיקי אקלנד ומיקי וורד בשנים האחרונות, בזמן שהם בוודאי מחכים אפילו יותר ממארק וולברג שהסרט על חייהם כבר ייצא אל הפועל, השאלה הזאת בהחלט נשארת פתוחה. אבל הסרט עצמו – עם הצילום האולטרה-אנרגטי של הויט ון הויטמה (“הכניסו את האדם הנכון”) – מצליח להפוך מדרמה חברתית למלודרמה משפחתית לסרט ספורט שמצליח להיות מהנה למדי, גם אם לא מאוד עמוק.


הערה בקשר לכריסטיאן בייל: האיש הזה מלחיץ אותי. האופן שבו הוא מטיח את עצמו בכל הכוח לתוך הדמויות הנורא קיצוניות שהוא מגלם, הרצון שלו להיכנס לדמות באופן אובססיבי ולעוות את גופו כדי להשיג את זה גורמים לי לדאוג לו מבחינת היציבות המנטלית. זה יותר ממשחק. זו הפרעת אישיות. אני מתקשה לדמיין מצב (נכון לרגע זה) שבו כריסטיאן בייל לא זוכה באוסקר על תפקידו בסרט, אבל אני דווקא מעדיף שיעניקו לו intervention מצד עמיתיו השחקנים. התחושה שלי היא שהוא מתעל את יצר ההרס העצמי שלו לתוך תפקידיו הקולנועיים. אני באמת מודאג ממנו. זה יגמר רע.


______________________


*) ארונופסקי מגיע לישראל לביקור פרטי ויציג את “ברבור שחור” ביום רביעי בפני סטודנטים לקולנוע, ואז יענה לשאלותיהם. אני מקווה לכתוב על “ברבור שחור” ביום חמישי הקרוב.

**) קשה להיות מפיץ. “פייטר” נקרא בעברית בתחילה “הלוחם”. פוסטרים עם השם “הלוחם” עדיין תלויים בבתי הקולנוע בארץ. ואז הוחלף שמו ל”פייטר”. מזל, כי סרט בשם “דרכו של הלוחם” יוצא בשבוע הבא בארץ.

***) זו פעם שנייה שבראד פיט פורש מפרויקט של דארן ארונופסקי רגע לפני הצילומים. הפעם הקודמת היתה ב”המעיין”. שם החליף אותו יו ג’קמן. ב”פייטר” החליף אותו לבסוף כריסטיאן בייל. וכשבייל יזכה השנה באוסקר על תפקיד משנה פיט עשוי לאכול לעצמו את הלב.

****) מדובר בסרט תיעודי אמיתי שצולם ב-1995 עבור HBO, שניתן לצפייה במלואו כאן. אני ממליץ לכם לצפות בו רק אחרי הצפייה ב”פייטר”.

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “"פייטר", ביקורת”

  1. מישהו 27 דצמבר 2010 ב - 22:51 קישור ישיר

    תיקון-גריי גרדנס זה על אם ובת ולא שתי אחיות.

    חוץ מזה ביקורת מעולה,
    וכריסטיאן בייל באמת מתחיל להלחיץ,הקטע הבאמת מפחיד שבשנה הבאה צריכים כבר לראות אותו שוב כבאטמן,מוזר!
    ודניאל,
    אם יש לך כל בעיה עם טעמו וכתיבתו של בעל הבלוג,אז למה את גולש בו ומגיב בו באופן קבוע.

  2. hamlet 28 דצמבר 2010 ב - 10:36 קישור ישיר

    The Fighter is very good
    One of the best films of 2010
    You’re right about C. Bale…
    great actor, but something is wrong
    there
    Bring the shrinks

  3. יניב אידלשטיין 28 דצמבר 2010 ב - 11:12 קישור ישיר

    לקבועי התגובות בסינמסקופ, הנה הצצה לצד השני: לעולמם האפל של הטרולים
    http://youtu.be/WNE-rQz55t8

  4. עמית 28 דצמבר 2010 ב - 14:51 קישור ישיר

    איפה ההרצאה של ארונופסקי והאם זה יהיה פתוח לקהל?

  5. מיקי-ל 28 דצמבר 2010 ב - 16:36 קישור ישיר

    “ברבור שחור” מדהים. ארונופסקי הוא אוטר אמיתי ו”ברבור שחור” הוא ארונופסקי-קלאסי: סרט על דמות שמנסה בכל כוחה לפרוץ את המסגרת התוחמת את חייה. אווירה כובשת, סצינות מהממות ביופיין הקיצוני ונטלי פורטמן אחת בתפקיד חייה. הצד השני של כל זה: עם כל היופי, מדובר עדיין בסרט יחסית איוטרי, ולמרות שאני יכול אולי להעריך אותו מעבר לכל דבר אחר שראיתי השנה, או לפחות באותה רמה, אני עדיין מתקשה לראות איך הוא יגרוף אוסקר לסרט הכי טוב. כולי תקווה שהוא לפחות יביא לארונופסקי אוסקר לבמאי ומועמדות לסרט. פרס לפורטמן הוא מובן מאליו.

  6. סטיבי 28 דצמבר 2010 ב - 17:29 קישור ישיר

    באמת חשבת שתפניות העלילה מפתיעות? אני חשבתי שעם כל מעלותיו של הסרט, העלילה היתה צפויה לחלוטין. לא לזכותו היא העובדה שאפילו הסוף נראה המשך אורגני ומתבקש לכל מה שקרה לפני – והוא היה יכול להיות שונה בהתחשב בגורמים המעורבים ביצירת הסרט (מעניין אם לו הסוף היה שונה היו עושים את הסרט, ואם כן אז מי ומתי).

  7. מיקי-ל 28 דצמבר 2010 ב - 19:12 קישור ישיר

    סטיבי, אם התכוונת אלי אז לשאלתך – לא היה משהו שהפתיע אותי בסרט מבחינת העלילה. הסוף אכן התבקש ביחס לעלילת (וגם אם בוחנים את הסרט ביחס לסרטים אחרים של ארונופסקי) ונראה לי לגמרי “טבעי”. זה לא גרע בעיני מהיופי של כל הסצינה האחרונה. וואו, זה היה יפה.

  8. סטיבי 28 דצמבר 2010 ב - 21:30 קישור ישיר

    מיקי, התכוונתי ליאיר (שכתב על תפניות העלילה שהפתיעו אותו), לא אליך.
    ואם כבר אני פה – הסרט של HBO (שאורכו שעה והוא בעצם נעשה על ידי אנשי טלוויזיה קהילתית. HBO של לפני 15 שנה לא היו מה שהם היום, כשהמונח pay per view כמעט פס מן העולם) די קשה לצפייה (ועצוב) ודיקי גם תופס בו חלק קטן, אם מישהו ירצה לצפות בסרט רק כי מעניין אותו לראות את “דיקי האמיתי”. הוא מעניין כסרט תיעודי על הנושא ופחות כתוספת ל”פייטר”.

  9. מיקי-ל 28 דצמבר 2010 ב - 21:48 קישור ישיר

    אה, סורי 🙂

  10. אוהד קאופמן 5 ינואר 2011 ב - 4:49 קישור ישיר

    לגבי בראד פיט , אמנם יכול להיות שהוא פספס את האוסקר ברמה האישית על שחקן משנה , אבל בראייה לאחור ב”מעיין” טוב מאוד שהוא לא השתתף וגם בסרט הזה (The Fighter)טוב שכך. מכיוון שלטעמי הסרט הוא פספוס ולא ייזכרו הרבה מהסרט הזה אלא רק את כריסטיאן בייל ואת האוסקר על משחקו.אני רוצה להאמין שבראד פיט בוחר לעצמו את התפקידים שמעניינים אותו גם ברמה הכללית של הסרט ובמסר / רעיון שהסרט ישאיר גם אחרי שהאורות ידלקו באולם הקולנוע. אני לא יודע מה הסיבה האישית שבגללה הוא לא השתתף בפרוייקט הזה אבל אם זה קשור לפרוייקט של “עץ החיים” אז יש אפשרות שאת האוסקר שלו הוא יקבל בסרט הזה ואז הוא גם יהיה שותף לסרט שישאיר חותם יותר גדול מאשר “The Fighter”.

  11. אבי 15 ינואר 2011 ב - 0:26 קישור ישיר

    דיקי לא ניצח בנוקאאוט את שוגר ריי, אלא ששוגר ריי נפל והחליק ודיקי טוען עד היום שזה היה נוקדאון כתוצאה מאגרוף. בקרב עצמו שטגר ריי ניצח את דיקי בנקודות.

  12. מיכאל 23 19 ינואר 2011 ב - 16:40 קישור ישיר

    היתי עם בת הזוג בהקרנה של רבע ל2 בלילה, והיה טוב מאוד. בייל חייב לקחת אוסקר לפני שמישהו באמת ייפגע.


השאירו תגובה