08 יוני 2007 | 08:49 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

לו"ז לחופש הגדול

פתאום קלטתי שבחודש הקרוב מתקיימים לא מעט אירועים שאני מנסה לזכור, ואולי אפילו לכתוב עליהם פה או שם. למטרות סדר עצמי, וגם כדי לשתף אתכם, הנה הרשימה:

18-23 ביוני: פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי, סינמטק תל אביב
. שנה שניה לפסטיבל שמארגן יאיר הוכנר, והשנה זה מתחיל להיראות כמו הדבר האמיתי. ג’יי ברנן מ”שורטבאס” יגיע להופיע. “קווינסיניירה”, שזכה בקאן לפני שנה וחצי ינעל, ולפניו יורקן “אני לא רוצה לישון לבד” של צאי מינג ליאנג (שראיתי הבוקר. אני כל כך אוהב את הסרטים של צאי. זה לא מסרטיו הכי טובים, אבל עדיין כל שוט שם הוא כמו יהלום).
25 ביוני עד 14 ביולי: פסטיבל קולנוע אוסטרלי בסינמטקים
. המגיב קובי מאוסטרליה הזהיר אותנו בתגובות לפני כמה ימים לא להתפתות ל”עשר סירות קאנו” ו”ג’ינדביין”. אני אצפה בהם בימים הקרובים ואוסיף את דעתי.
25 ביוני: “חזק-חלש-חזק”, הסרט על הפיקסיז, הוט פריים.
30 ביוני: “חצי נלסון”, יס 1
5-17 ביולי: פסטיבל הקולנוע בירושלים. יש הרחבה להלן.
5-6 ביולי: בלונד רדהד*. חתיכת דילמה: “רטטוי” בבריכת הסולטן או בלונד רדהד ורוקפור בהאנגר 11. החיים איומים כאן גם כשהם נהדרים. מצד שני, בלונד רדהד כבר הבריזו לנו באוגוסט שעבר (הם היו אמורים לחמם את דפש מוד), אז אולי הם יבריזו שוב? האלבום החדש שלהם, “23“, נהדר*.
7 ביולי: איגי פופ והסטוג’ס.
18-22 ביולי: פסטיבל בובות, חולון. כולל הקרנת פסטיבל סרטי הבובות של התר הנסון, הבת של ג’ים הנסון. אני ממעריצי ג’ים הנסון, ועצוב לי שבנו בריאן, שמנהל את עסקיו אחרי מותו, לא ירש מיליגרם מהכשרון של אביו. מעניין יהיה לראות מה עושה הבת, התר.

=========

דן עידכן בתגובות שלשום: “Blades of Glory” מת ועלה לגן העדן של המפיצים הישראליים שם הוא ינוח במשכבו בשלום עד בכורתו בדי.וי.די. יענו, נגנז. וואו, המפיצים בישראל ממש שונאים את וויל פארל. אותי הוא דווקא נורא מצחיק. זה הלהיט הרביעיי ברציפות של פארל שעף כאן לפח אחרי “קטן עליו” (“Elf”), “והרי החדשות” (“Anchorman”) ו”לילות טלדגה”. סוג של ביזיון.

========

ביום שני הגיעו לסינמטק תל אביב נציגים של יונייטד קינג וקולנוע לב כדי לצפות ב”מדוזות”, סרטם זוכה “מצלמת הזהב” של שירה גפן ואתגר קרת. שני המפיצים התעניינו בהפצת הסרט, בעקבות הזמזום שנוצר סביבו בקאן. למחרת נסגר עניין: קולנוע לב, יחד עם ירון כפתורי, יפיצו את הסרט כבר ב-28 ביוני. החלטה מצוינת לדעתי: הכיסוי התקשורתי שהזכייה בקאן קיבלה, כולל דיווח כמעט חי במהדורות החדשות, לא יישאר טרי בזכרון הציבור לאורך זמן והיה נכון להזדרז עם צאת הסרט. גם המיתוג של קולנוע לב נכון עבורו: זה סרט מושלם לקהל שבא לראות את “מחבואים” של מיכאל האנקה ויתמוגג מסרט שנון ומתוחכם, בו תל אביב מעולם לא נראתה אירופאית יותר.

===========

להקדמת ההפצה של “מדוזות” יש משמעות נוספת: הסרט יופץ בבתי הקולנוע שבוע לפני פסטיבל ירושלים ולכן לא יתמודד על פרס וולג’ין. אז מי נשאר? אני סופר בינתיים תשעה: “מתוק ומר”, דורון בנבנישטי; “ביקור התזמורת”, ערן קולירין; “נודל”, איילת מנחמי; “המקלט”, רועי הורנשטיין; “החוב”, אסף ברנשטיין; “וסרמיל”, מושון סלמונה; “תהילים”, רפאל נדג’ארי; “זרים”, ארז תדמור וגיא נתיב; “ריטה, שם זמני” של מיכל בת אדם. ומהיכרות עם הפסטיבל, הם בטח יצליחו לשלוף עוד איזה סרט או שניים בעותק רטוב מחדר העריכה. איתן גרין? אני מניח שהקומוניקט הרשמי ייצא בתחילת השבוע הבא.

אבל לחובבי אתגר קרת, יש בשורה בכל זאת: מסתמן ש”Wristcutters”, ההפקה האמריקאית-עצמאית על פי “הקייטנה של קנלר”, תוקרן בירושלים. אין לסרט מפיץ ישראלי. אולי באי הבלוג רוצים לארגן מגבית של 5-10 דולר לבנאדם ולקנות יחד את זכויות ההפצה של הסרט בישראל?

========

ועוד ירושלים: רשימת סרטי התעודה בתחרות וולג’ין פורסמה אתמול (כאן). אין לי שום תובנה עליה. באופן עקרוני אני נוטה להעדיף סרטים על נושאים, אישים ותופעות המתבוננים מן החוץ (לכן אני מסוקרן, למשל, מ”גודיק” של ארי דוידוביץ’), וסרטים אישיים בגוף ראשון נוטים לגרום לי להגיד “למי אכפת” לפני הצפייה. אבל מצד שני, דווקא הסרטים האישיים מאפשרים מבט לירי ופיוטי יותר, כך ששם לפעמים נמצאות ההפתעות.
אני מסוקרן לא פחות מסרטי התעודה הזרים שיגיעו לפסטיבל. עדיין לא ברור אם “Sicko” של מייקל מור יהיה בפסטיבל, אבל “לפברק מחלוקת”, הסרט על מייקל מור, המבקר את שיטות התחקיר והבימוי שלו ועושה למור את מ מנסה להשיג אותו לראיון, כשהוא עסוק בלהתחמק מהם.
סרט מסקרן נוסף שאני מחכה לו מאז סאנדאנס, שם זכה בפרס הקהל, ויוקרן בירושלים הוא “בצילו של הירח”, הפקה של הבי.בי.סי על משימות אפולו לירח בין 1968 ו-1972. הסרט, כך דווח, מציג קטעי ארכיון נדירים של נאס”א. ויהיה גם סרט תיעודי של אלכסנדר סוקורוב – שלישי בסדרת הקינות שלו – על המאסטרו רוסטופוביץ’, שמת לא מזמן (ויהיה מושלם אם לצידו יוקרן גם סרטו העלילתי האחרון של סוקורוב, “אלכסנדרה”, שהתחרה בקאן).
אני ממשיך לדלות שמות של סרטים מסקרנים שיגיעו לירושלים. אעדכן כשיהיו לי עוד.

============

*) ולמי שתהה, הנה אחת הסיבות שאני מחכה לבלונד רדהד. שיר הנושא מתוך האלבום החדש שלהם, שבעיקר גורם לי להתגעגע ל-Lush ולסולניתה מיקי ברני, שהופיעו אי שם בשנות התשעים השו-גייזריות ברוקסן.

blonderedhead_23.m…

14 תגובות ל - “לו"ז לחופש הגדול”

  1. assafTV 8 יוני 2007 ב - 11:08 קישור ישיר

    חצי נלסון ישודר ביס 1, לא יס 3.
    עוד בכורה, ביס 1 (19:45) ובהוט דרמה (21:30) ב-23/6 היא “מבפנים אני רוקד” (כך במקור הבריטי, בארה”ב השם שונה ל”רורי או’שה היה פה”) דרמה בריטית צנועה שטרם צפיתי בה אבל ג’יימס מקאבוי (הסדרה המשובחת “לגדול בלי בושה”, “המלך האחרון של סקטולנד”, “סיפורי נרניה”) בתפקיד הראשי וזה לא משהו שאני יכול לעמוד בפניו.

  2. רז 8 יוני 2007 ב - 11:40 קישור ישיר

    בחוסר אובייקטיביות מוחלט (אני אחד המרצים שם), הייתי מוסיף ללו”ז גם את פסטיבל קומיקס, קריקטורה ואנימציה, בין ה-25 ל-28 באוגוסט.

    רוה לרז: מה יש בפסטיבל מבחינת בכורות קולנועיות? צריך שיהיה שם משהו שילהיב אותי כדי להוסיף לרשימה.

  3. Nimrod's Son 8 יוני 2007 ב - 12:33 קישור ישיר

    loudQUIETloud, הדוקומנטרי על הפיקסיז, לא מומלץ למי שהוא לא מעריץ.
    בתור מעריץ, אני לא יכול להגיד שלא נהנתי.
    כסרט דוקומנטרי הוא רע – מתעסק יותר מדי בחיים האישיים שלהם ופחות מדי במוזיקה. הכי לא מומלץ למי שרוצה לעשות הכרות עם המוזיקה שלהם, זה יוציא לכם את החשק.

    אני אשמח לקרוא את דעתך אחרי שתצפה בו, יאיר.

  4. manko 8 יוני 2007 ב - 15:54 קישור ישיר

    אני לא יודעת מי זה קובי מאוסטרליה או מה יש לו נגד “עשר סירות קאנו”, אבל בעיני זהו סרט מקסים. מומלץ במיוחד לחובבי אנתרופולוגיה וסתם לסקרנים.

  5. סטיבי 8 יוני 2007 ב - 18:51 קישור ישיר

    “מבפנים אני רוקד” כמדומני הוקרן מתישהו בפסטיבל הבריטי בסינמטקים (לא השנה, כי לא הייתי בו, בשנה שעברה אולי). מאחר שיש אישיות חדשה בתפקיד אחראי-על-כל-תיק-התרבות-במועצה-הבריטית-בישראל (יש תפקיד מעל זה? כי הרי המועצה הבריטית כל עיסוקה תרבות וחינוך-השכלה) מעניין לראות מה יקרה עם הפסטיבל הבא. אם בכלל נשים לב לאיזשהו הבדל – בעצם אין לי מושג כמה השפעה יש לאישיותו של ממלא התפקיד, לתחומי התעניינותו ולהתמצאותו בקולנוע על תוכן הפסטיבל (אם בכלל יש כזו).

    חצי נלסון, כך אומרים, גם בפסטיבל ירושלים (שהסיכוי שאהיה בו מינימלי עד אפסי). וגם עוד כמה דברים מלבד ‘קנלר’ (כבר הכרזתי שאני ממש ממש ממש רוצה לראות אותו, ולו בשל טום ווייטס האליל), שהוזכרו באותם דיונים אהובים על כולנו אודות סרטים גנוזים.

  6. איתן (Hey, I'm back) 8 יוני 2007 ב - 19:23 קישור ישיר

    וואו, זה היה ארוך. ומייגע. כמעט חודש ללא סרטים באמצע שומקום (קצת צפונית ליטבתה). יש לי הרבה מה להשלים, ואני אשתדל להספיק הרבה, ומהר.

    שתי הערות קטנות: לא היו לי שם עיתונים, אבל כן נפל לידי גליון “פנאי פלוס” עם הביקורות שלך, יאיר, על “שודדי הקאריביים” ו”חסין מוות”. שועשעתי מאוד ! (במיוחד מהמשפט:”טרנטינו הוא לא במאי. הוא מבקר קולנוע שעושה סרטים”).

    היתה שם טלויזיה עם “יס”, ובין סרטי ג’קי צ’אן שהחבר’ה אוהבים לראות, הספקתי לגנוב הצצה בתוכניתו של רינו צרור, בו הוא ראיין את אבתיסאם מראנה. שמחתי לשמוע שסרטה האחרון (והמצויין) “שלוש פעמים מגורשת” נקנה להפצה ע”י סרטי שני. אני מניח שהוא יחליף את “אמא חוזרת הביתה” (המעצבן. זה מה שקורה שבמאי גם עורך את סרטו. למה לעזאזל הסרט טורח להיות כל כך מאוזן ? אם הסרט היה הולך עם הגיבורה שלו, הסרט היה הרבה יותר מרגש). בהכירי את הנטייה הפוליטית שלך, יאיר, אני חושב שהגיע הזמן שתכיר את אבתיסאם מראנה, שהיא, בעיניי, הקול הדוקומנטרי המרתק ביותר בישראל 2007. עשה לעצמך הכנה ל”מגורשת” וצפה ב”פאראדיס: גן עדן אבוד” וב”בדל” המאוד מרגשים ומאוד אינטלגנטים, וגם ב”אל ג’יסר” הפחות טוב, אבל מעניין. יהיה מעניין מאוד לשמוע מה דעתך באופן כללי על הבמאית הזו, ועל “מגורשת” באופן ספציפי. רק אציין נקודה אחת: הבמאית מעורבת באופן פעיל בעלילה של “מגורשת”. היא משפיעה על מה שקורה, והסרט הוא לא עליה. למרות זאת, זהו סרט מטלטל לדעתי.

    חוץ מזה, איזה מזל שיש לי אינטרנט בפלאפון (אינטרנט מוגבל, אבל אינטרנט). לפחות התעדכנתי בזמן אמת על מעללי “התזמורת” ו”מדוזות”.

    טוב, אני הולך לראות כמה סרטים.
    I’ll be back (real soon. I promise

    נ.ב. ראיתי בתגובות שדורון צברי נמנה עם קוראי הבלוג. דורון יקירי, בתנור שלך מתבשל הרבה זמן פרויקט ” הקרב על האגרה”. האם הוא נשרף ?

  7. ניר 8 יוני 2007 ב - 22:49 קישור ישיר

    אני ממש רוצה לראות את wristcutters, התגובות אליו היו טובות, שיטת הצילום מסקרנת, ונראה לי שזה סרט לא רע בכלל. חבל שאין לו הפצה, אפילו קטנה, בארץ.

  8. עומר 9 יוני 2007 ב - 5:04 קישור ישיר

    זו ממש שערוריה שאין ל- wristcutters הפצה בארץ. הספר, כמו כמעט כל הספרים של אתגר קרת, היה רב מכר בארץ. יש שחקנים טובים, יש במאי מוערך, יש ביקורות מחמיאות, יש פרסים בפסטיבלים, יש קוריוזים (טום וויאטס). איך זה שאין אף מפיץ שחושב לתת לסרט צ’אנס?
    יאיר, אתה כותב הרבה בבלוג שלך על האינטריגות של המפיצים ובעלי בתי הקולנוע וכו’, יש כאן איזו קונספירציה שאני מפספס?

  9. איתן 9 יוני 2007 ב - 10:19 קישור ישיר

    טוב, בתור נציג הסרטים ה”קטנים” בבלוג הזה, הרשו לי להפנות זרקורון לכיוון “אודט של כולם”. זהו סרט מאוד חביב, גם אם לא חף מחסרונות. מבחינה צורנית, זוהי וריאציה מאוד משעשעת על מיוזיקל (פורמט שבדרך כלל מביא לי את הסעיף). הטענה העיקרית שלי (ולא רק שלי) נגד מיוזיקלס באופן כללי היא שאין דבר כזה שאנשים פתאום פוצחים בשיר וריקוד. בא הבמאי של “אודט” ואומר: מי אמר שאין דבר כזה ? והכל מבוצע מאוד בחן, עם משחק מצוין של השחקנית הראשית, קתרין פרו. אז נכון שהשחקן שמולה קצת מלודרמטי מדי, ונכון שבחלק השני של הסרט העלילה סובלת מחוסר אמינות מסוים, ונכון שיש כמה סצינות שפשוט מבוימות רע (בעיקר סצינה שבה כל חבריה וחברותיה לעבודה של אודט פונים נגדה), ונכון שהטריק (החביב כשלעצמו) של המחשת המושג “התרוממות רוח” חוזר קצת יותר מדי פעמים, ונכון שכל שאר הדמויות בסרט הן לא יותר מקריקטורה, אבל בסך הכל, ולמרות הכל, זהו סרט חביב שאם נענים לו מקבלים חוויה נעימה.

    טוב, הבא בתור בתוכנית ה”חזרה לשפיות” שלי : “זודיאק”.

  10. דן 9 יוני 2007 ב - 12:18 קישור ישיר

    איתן, אם זודיאק בשבילך זה חזרה לשפיות, כנראה שהחודש בדרום באמת היה קשה. זה סרט מעולה, אבל אבל לא קל, אפילו מתסכל לעתים, כמו שכבר הוזכר כאן כמה פעמים.
    בקשר ל”אודט של כולם” – אני ממש ממש לא למסכים, ויאיר, אפילו הופתעתי לראות שהביקורת שלך היתה די עדינה על הסרט הזה. נשים בצד את העובדה שזה סרט מתנחמד מדי, כאילו מתוחכם מדי וכאילו מסוגנן. אפילו את כמות הקלישאות שיש שם אני מוכן לסבול, מה גם שבחלק הראשון של הסרט חשבתי שהן שם בכוונה כדי לתאר את עולמה של אודט, חובבת הרומנים הרומנטיים. אבל הסרט הזה לא מצליח להגיד כלום על החיים שלה, או על הצורך שלה בקלישאות האלה, ונהפך בעצמו לרומן רומנטי עלוב, שמנסה בלי הצלחה להיות טיפה מודע לעצמו. בנוסף, הדמות של אודט היא אחת הדמויות הכנועות והמסכנות ביותר שנראו על המסך אבל היא מוצגת כאשה חזקה, מושא לחיקוי. יש לי הרגשה שככה אמלי או דמותה אמילי ווטסון מ”מוכה אהבה” הולכת להיות עוד 20 שנה. אשה מוכה, אך מאוהבת בבעלה המת, סולחת לו על המכות והבגידות ומתנחמת בכך שהוא מת בזרועותיה. נו באמת. והסופר הזה, שמוצג כאדם יחסית אינטיליגנט אבל מתאהב משום מה באודט, לא ממש שיא האינטיליגנציה (אבל אולי יש לו צורך בשליטה, מי יודע). תוסיף לזה את הדמויות הסטריאוטיפיות שמקיפות את הגיבורים – הילדים שלה, החברים של הילדים שלה, החברות שלה בעבודה – ואת הרגעים הנוראיים בהם היא מתחילה לעופף ותקבל סרט שמנסה בכוח לדחוף לך כפיות סוכר לפה מבלי לשים לב שהן מלאות בנמלים. זה סרט רע, אפילו מביך (זוכרים את הקטע שהבן שלה רוקד עם חצאית בננות?), ועדיין, כישצאתי מההקרנה, איכשהו לא הופתעתי לראות אנשים מנגבים את הדמעות. אודט של כולם, אבל תרחיקו אותה ממני.

  11. מדוזה 9 יוני 2007 ב - 18:35 קישור ישיר

    ראיתי את “מדוזות” ביום חמישי והתרגשתי עד מאוד.

  12. צור 27 אוגוסט 2007 ב - 20:23 קישור ישיר

    קצת לא רלוונטי כבר , אבל אני חייב להגיד”
    blades of glory הוא אחד הסרטים המצחיקים, אם לא המצחיק ביותר שיצאו הקיץ! ( לא נופל הסימפסונז, רטאטוי, שרק וכל השאר והוא אפילו לא אנימציה…)
    פשוט לא יאומן שהוא לא הופץ והוקרן בארץ!!!

  13. DicksonTammy 1 אוגוסט 2010 ב - 19:39 קישור ישיר

    The mortgage loans are important for people, which are willing to start their business. In fact, that is comfortable to get a student loan.

  14. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:17 קישור ישיר

    Thanks dude. That has been special hearing


השאירו תגובה ל - סטיבי