קולירין = קישון x קאוריסמקי
1. פסטיבל ירושלים עשו טעות איומה-איומה-איומה בכך שלא לקחו את "ביקור התזמורת" לסרט הפתיחה של הפסטיבל. אני לא יודע בדיוק איך זה הולך ומה השיקולים ומי מחליט, אבל אני יודע שהרעיון עלה ואז ירד. לא יודע למה ובגלל מי. אבל זאת נראית לי טעות נוראית. זה הסרט הישראלי שזכה לזמזום הכי גדול בקאן והוא פשוט מקסים, ונגיש לקהל רחב, והיה עובד מעולה מול 7,000 איש בבריכת השולטן. אני כבר שנים מנג'ס שסרט הפתיחה בירושלים צריך להיות ישראלי, לפחות בימים האלה כשהקולנוע הישראלי כה מרהיב, ובשנה שעברה היה נדמה לרגע שיש מישהו בירושלים שחושב כמוני כשנבחר "מישהו לרוץ איתו". אבל השנה הם שוב הלכו על ברירת המחדל הבטוחה: סרט אנימציה. אין לי בעיה עם "רטטוי", זה סרט שאני מחכה לו בכיליון עיניים ובטח יהיה מדהים לראות אותו על מסך ענק, אבל בשנתו ה-21 נדמה לי שפסטיבל ירושלים יכול להיות קצת יותר נועז. שלא לדבר על לוקל-פטריוטיות (וחוץ מזה, אחרי שראיתי את "ביקור התזמורת" אני גם לא ממש בטוח שזה רעיון טוב בשבילו להתחרות בוולג'ין. בתור סרט הפתיחה הוא היה נהנה מהיוקרה של הפסטיבל מבלי להתמודד על פרס שבאופן עקבי נרתע מכל מה שנראה כמו מיינסטרים או "חביב קהל").
2. הדבר הכי מקסים ב"ביקור התזמורת" הוא שרוב הבדיחות שלו אינן מילוליות אלא קולנועיות. ערן קולירין מצליח לגרום לקומפוזיציות ולמיזאנסצינה להיות מבדרת. מהבחינה הזאת, "ביקור התמורת" עם הפריימים המדוקדקים שלו, ממשיך את דרכם הקולנועית של ג'ים ג'רמוש ואקי קאוריסמקי: סרטים לקוניים, מצחיקים-עצובים, בה נקודת התצפית האידיוסינקרטית של הבמאי יוצרת את הסיטואציה האבסורדית. וחוץ מזה, ששון גבאי מופלא בסרט הזה (אגב, ששון גבאי מופלא כמעט בכל סרט), והבן של מוחמד בכרי הוא תגלית נפלאה. חליפה נטור, שחקן פלסטיני שכבר ראינו פה ושם, גונב כאן את ההצגה והסרט הזה עשוי סוף סוף להבליט אותו להרים אותו לדרגת בכרי-דאו-חורי.
אבל…
למרות כל זה שהסרט הזה מקסים ומתפקע מכשרון, ואם יפיצו אותו כמו שצריך הוא גם חייב להצליח בצורה פנומנלית בארץ, הוא אינו מושלם. הסוף שלו, לדעתי, בלתי מספק. הוא, למעשה, אפילו לא טוב. לא הייתי מתייחס לזה, כי הסרט בכללותו בהחלט מבדר ומשלב תמהיל מוצלח בין קומדיה ודרמה (בסגנון "השוטר אזולאי" של קישון), אילולא הרגשתי שמתחיל להסתמן סוג של פוטו-פיניש בין "בופור" ו"ביקור התזמורת" בקרב חברי האקדמיה. ו"בופור" סרט מושלם יותר, ובעל תוקף אמנותי מהדהד יותר, מ"ביקור התזמורת". אבל שמעתי שיחה בין ארבעה חברי אקדמיה, ימים לפני ההקרנה של "ביקור התזמורת", בה השתמע שהם מאמינים שחייבים להצביע לסרטו של קולירין כי העובדה שסוני רכשה את הסרט להפצה באמריקה תבטיח לו מועמדות לאוסקר. ואולי זה נכון (אם כי ג'ף ברג מ-ICA, שמחזיק את הזכויות האמריקאיות של "בופור", הוא בהחלט לא כבד-קצוץ כשזה מגיע לקמפיינים לאוסקר), וכאן עולה הסוגיה שאני מדבר עליה כבר שנים שדופקת את הדבר הזה שנקרא "פרס אופיר": אין שום הגיון במשלוח הזוכה בפרס הסרט הטוב לאוסקרים. אלה שני שיקולים שונים וזרים זה לזה. אם האקדמיה רוצה שחברי האקדמיה יחליטו מי ייצג את התעשייה באוסקר שיקציבו לעניין הצבעה נפרדת (או קטגוריה נפרדת בטקס). כן, החשש שלי הוא ש"בופור" יידפק. אני לא מדבר על הנציגות לאוסקר, שזו בהחלט סוגיה שצריך לחשוב עליה היטב ולבחון למי יש יותר סיכויים, אבל התואר "הסרט הטוב של השנה", לפחות בקרב בין המצרים ללבנונים, "בופור" טוב בהרבה מ"ביקור התזמורת".
4. מה שבטוח, ובלי קשר לנבואותיי מפברואר, הוא שמועמדות לאוסקר לסרט ישראלי, נראית השנה דבר בהחלט בטווח השגה.
5. "רגע", אומרים לי, "עוד לא ראית את 'נודל' של איילת מנחמי. אל תסגור כלום עד שלא תראה אותו". בסדר, מקבל את הטיפ. אראה את "נודל" ביום שני. מישהו ראה את "החוב" או כל אחד מהסרטים האחרים ויכול להמר אם יש להם סיכוי כלשהו? (ואגב, איך נכנסים להקרנות האקדמיה? יש 700 חברי אקדמיה הזכאים לכרטיס זוגי, כלומר 1400 מוזמנים פוטנציאליים על אולם סינמטקי המכיל 388 כסאות. אז איך נכנסים? פשוט, מגיעים מוקדם ותופסים מקום. ואם יש לכם סבלנות, מחכים להקרנה החוזרת)
6. מי שעשוי להידפק כהוגן מ"ביקור התזמורת" הוא אושרי כהן. עד לפני דקה הוא היה המועמד לזכות באופיר על "בופור". כרגע קשה לדמיין מצב בו ששון גבאי אינו הזוכה. ואני כבר מהמר על אדיר מילר ומיכל שטמלר מ"הסודות" כשחקני משנה. אמשיך לעדכן הימורים ככל שאראה את שאר הסרטים.
7. אני לא סמכות לענייני פרוטוקולי האוסקר, אבל בעניין השפה הזרה נדמה לי שלא צריכה להיות בעיה ל"ביקור התזמורת". יש בסרט מספיק עברית וערבית כדי להיחשב "סרט בשפה זרה" למטרות האוסקר. רצוי, כמובן, שמישהו מוסמך ממני יבדוק את הנושא.
כדי לא לחזור על עצמי בפעם המאה בעניין אופיר והאוסקר, אסתפק בלכתוב "מה שיאיר אמר ויפה שעה אחת קודם".
יצאתי מהקרנת האקמיה של 'ביקור' בהרגשה מעולה. כמה כשרון וכמה קולנוע יש בסרט הזה! זה ו'בופור' בשנה אחת (ועוד לא ראינו 'נודל' או 'מדוזות'), אחרי השנה הנפלאה הקודמת! כמה כיף להיות חבר אקדמיה! יש פה (כמו שקראנו ב'מעריב') בהחלט משהו.
יש בעיות בסרט הזה (בייחוד התאהבות עצמית קלה שדופקת מדי פעם את הקצב ואת הסצינות, והסוף, בטח הסוף, שהוא קלישאה מהישבן). מצד שני יש בו רגעים קולנועיים מבריקים כל כך, כמו שיאיר כתב (לי הוא הזכיר דווקא את 'שורו' לרגעים) שהיה לי חיוך גדול כשיצאתי.
אבל יום אחר כך התעוררתי קצת מבואס. כי 'ביקור' הוא קראוד-פליזר מקסים. אבל הוא סרט פחדני. פוליטית הוא סרט פחדני.
אם אתה מביא את תזמורת המשטרה המצרית לבקור בעיירה בדרום, אולי כדאי היה שתגיד על זה משהו, לא? ז"א, זו הייתה יכולה להיות באותה מידה תזמורת מכבי האש הקראוטית, רק ששון גבאי (אופיר בטוח). לא היה מדבר ערבית. חוץ מזה שום אמירה על המצב המזרח התיכוני. כלום. לאף אחד לא אכפת שהם ערבים. להם בקושי מזיז שהם בישראל. משונה ופחדני.
וזה חבל. כי אפשר היה להגיד משהו מעבר לזה שדווקא הערבים הם מנומסים ומלאי קסם ואילו הישראלים לא משהו בכלל. אפשר היה קצת לגעת בזה. קצת. בכל זאת. נלחמנו והרגנו והשלום קר. זה לא שכל יום מגיעה הנה תזמורת מצרית.
ובזה הוא מצטרף לאמירה החלשה מאוד של 'בופור'. הנה שני סרטי קולנוע נהדרים שהם לא יותר מבידור. שניהם בוחרים לעסוק בנושא סופר -פוליטי, אבל מפחדים להגיד משהו. לא חראם?
אני חושב שזה הפסטיבל ה-24 כבר.
היום כדי שסרט יזכה בארץ לתקציב ההפקה הוא חייב להיות קראוד פליזר. נגיד וכבר הקרן החליטה לתמוך בסרט שלך, היא עדיין נותנת לך רק 70% מתקציב ההפקה את היתר צריך להשיג ממפיצים, גופי שידור וקופרודוקציות. היוצרים נזהרים שלא להכניס שום אמירה פוליטית ברורה ומעדיפים להלך בין הטיפות, כדי לא לשרוף את האפשרות להשיג מימון מהגופים השונים.
יהושוע סיימון פרסם מאמר על הנושא במערבון- "האסטטיקה של סרטי הקרנות".
הייתי קונה את התיאוריה של סימון ושלך אם זה לא היה נכון בכל תחום ותחום בתרבות ובחיי הרוח שלנו. איפה המשוררים האמיצים? הסופרים הנוקבים? חוקרי התרבות המושחזים?
הקולנוע הוא רק חלק מהפחדנות הזו. אין לזה שום קשר לקרנות ולגופי שידור.
יאיר יאיר יאיר, אני מתפלא עלייך!
למה אתה לא מפרסם את ההכנסות של "בופור" עד עכשיו כמו שאתה תמיד עושב בימי שבת?!
רוה לדני: נו, די. הגיע ל-304,000 ועכשיו זה כבר בבודדים בכל שבוע.
שאלת תם (כי אני באמת לא יודעת וסקרנית):
האם יש חוק מטעם האקדמיה ההוליוודית שלכל מדינה מותר לשלוח רק נציג אחד מטעמה?
האם יש חוק שאומר שזה חייב להיות לפי מה שבחרה הועדה המקומית?
כלומר, נניח הפקתי סרט בשפה זרה ואני מה-זה מאמינה בו, ולא רק זה, אפילו יש לי תקציב לקמפיין מכובד – מי יגיד לי לא להגיש את מועמדותו לאוסקר?
מצד שני, קולנוע לא חייב לעסוק בפוליטיקה.
ראיתי ביום חמישי את טרנטינו החדש- סרט שהוא כולו פיור פאן. הרגשתי שטרנטינו פשוט צוחק מאחורי כל שוט או קאט שהוא שם על המסך. חדוות היצירה ואהבת הקולנוע נשפכת מהמסך בכמויות.
נפעמתי מהיכולת של טרנטינו לעשות מה שבא לו ולשים זין על כולם. זה סרט שילדים בן 16 חולמים לעשות. הוא בן 40 ועדיין משחק עם הקולנוע כאילו היה בן 16.
זאת הגאונות שלו.
למה סרט חייב להגיד משהו פוליטי בבוטות, או להכיל איזו אמירה אמיצה/כוללת/גדולה על "המצב"? או, נגיד, סרט "כזה". הוא יכול להכיל אמירה 'קטנה' על המצב. דווקא העובדה שכשנתקעים יחד, במבט אחד-מול-אחד, זה לא כזה משנה, היא אמירה בפני עצמה. וזה לא שלא הייתה מתיחות בכלל, תלוי עם מי (והייתה מתיחות גם עם הצופים, לדעתי – אני לא מאמינה שהצופים שכחו שמדובר בערבים, לפחות במשך רוב הסרט), ומתיחות כזו לא הייתה אם היה מדובר בתזמורת הפרמדיקים הסלובנית. אירופאי זה מגניב. ערבי זה בעיה. ודווקא בגלל שמדובר במשהו קטן – תזמורת קטנה, טקס קטן, עיירה קטנה, זה עובר כך. זה היה שונה אם הם היו מגיעים (או אמורים להגיע) לתל אביב, או בוודאי לירושלים.
ויש את תפקיד המוזיקה בסרט.
אלו מחשבות שהצופה לוקח איתו אחרי הסרט, לא הכל חייב ממש להופיע על המסך.
בהנחה, כמובן, שממשיכים לחשוב אחרי הסרט. אבל זה לא בגלל שהוא קראוד פליזר, זה נכון לרוב הסרטים (כלומר לרוב הצופים) בכלל. נראה לי. אני מסכימה שלאנשים שצריכים את האמירה הזו זה יהיה קצת חסר, כי זה באמת יותר סרט על אנשים ורגשות מאשר על "המצב", אבל זה גם נמצא שם, יותר מתחת לפני השטח. לא נראה לי שהסרט מתיימר לשאת אמירה פוליטית כזו, אלא יותר אוניברסלית (אפרופו אוסקרים). בתור שונאת-פוליטיקה זה מצא חן בעיניי (אני יודעת, בלי פוליטיקה בארץ זה לחיות בבועה, אבל זה מה יש :-)).
לגבי הסוף (ספוילר, מטבע הדברים):
.
.
.
.
.
.
.
קצת היה לי חבל שהראו את ההופעה בסוף. אמנם זה שימש לעליית הכתוביות, אבל הסוף היה כשהם עזבו (כלעומת שבאו – פיזית כמובן, לא רגשית), ולא רציתי לראות את ה-הלאה.
אם כי, הביצוע נתן אפילו עוד עומק לתאופיק, כי לפני כן, בעצם לא ראינו אותו מתעסק עם מוזיקה, הוא היה יותר 'הבוס', ואחרים הם אלה שניגנו. זה היה טוב, וגם לא הראו נאומים-קבלת פנים-קטעים טקסיים אלא רק את המוזיקה, אבל אולי היה אפשר לשלב את החשיפה הזו שלו באופן קצת פחות תלוש. כאילו עוד משהו שהכרחי להגיד אבל קצת הודבק בסוף.
ההיסטוריה אומרת שאין שום דבר שיעצור אותך: החיים יפים היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה לסרט הזר הטוב ביותר.
בלי להיות בקיא יותר מדי בכללים, זה קשור לענייני שפה וחברות הפקה. אבל זה אפשרי, זה בטוח (אלא אם החוק שונה מאז).
ברור שסרט יכול להיות לגמרי בידור.
אבל אם היוצר בוחר לעסוק בנושא פוליטי כמו השהייה בלבנון או יחסי יהודים ערבים, כדאי שיהיה לו משהו להגיד, לא?
אני מסכי שיש מתח קל בביקור התזמורת. יש כמה אמירות כמעט לא מחייבות ("תזהר" אומר אחד הנגנים לשני, כשהם רק מתחילים להסתובב בישראל. "ממה?" הוא שואל. "שםוט תיזהר!". או הקטע עם התמונות על הקיר וכו').
ובכל זאת.
אני מציע שוב את התרגיל שלי: אם התזנורת הזו הייתה מורכבת מסלובקים שנאבדים באמריקה, נניח, זה היה משנה?
לדעתי לא. וחבל.
ומצד שני, עמי, בלי לראות את האחרון של טרנטינו ורק מתוך התייחסות למה שכתבת:
זו האינפנטיליות שלו יותר מאשר כל דבר אחר, לא?
דני לרוה: אז אני מבין שעכשיו אין כל כך סיכוי שהוא יגיע לחצי מיליון צופים כמו שחזית?!
הדי,
כן, באוסקר מגבילים כל מדינה לשלוח סרט אחד בלבד מדי שנה, לפי בחירת גוף מוסמך מקומי. במקרה של ישראל, זו האקדמיה הישראלית. את יכולה להגיש סרט בצורה עצמאית, אבל הוא פשוט יפסל אוטומטית מאחר ו"מדינת הדי" אינה מוכרת בידי האקדמיה בהוליווד.
מצד שני, אין שום הגבלה לסרטים אחרים להתחרות על כל שאר הקטגוריות. הסרט בשפה זרה היא קטגוריה יצוגית שאין בה משהו מעבר להגברת העניין הבינלאומי בטקס, כאשר המדינות המועמדות זוכות בעצמן ליותר עניין מצד הוליווד. זו גם הזדמנות להוסיף לפוסטר ולאריזות ה-DVD את הכיתוב "נציג קזחסטן לאוסקר" או "מועמד לאוסקר", מה שבטח שוה עוד כמה פרוטות.
בגלובוס הזהב, לעומת זאת, אין הגבלה על מספר הסרטים המועמדים מכל מדינה ורשימת הסרטים הכשירים נבחרת בידי חברי הגלובוס עצמם. מסיבה זו, גם סרטים אמריקאיים יכולים להתחרות על גלובוס הזהב לסרט בשפה זרה (מכתבים מאיוו ג'ימה ואפוקליפטו התחרו השנה), אבל לא על האוסקר בקטגוריה המקבילה.
רוב תודות, פינגווין.
אמנם החוקים האלה נשמעים לי שרירותיים ולא הכי הוגנים, אבל אם נתייחס לזה כמו אל כל תחרות בין-מדינתית אחרת (משהו בין האירוויזיון למונדיאל), אז שיהיה.
בקשר למתח ב'ביקור התזמורת': אורי, אולי מה שחסר הוא שכישראלי תרגיש יותר בנושא ממה שירגיש, לצורך העניין, אמריקאי שיצפה בסרט. אני לא יודעת אם בעת הצפיה בסרט הזה יהיה הבדל בין המתח שישראלי מרגיש לבין מה שירגיש אמריקאי, שכל מה שהוא יודע הוא 'שיש איזו בעיה בין ישראלים ומצרים/ערבים'. אני בטוחה שכשמישהו בן אחד מעמי יוגוסלביה צופה בסרט של קוסטוריצה הוא מרגיש הרבה יותר הסטוריה ויריבות בין הדמויות מאשר ישראלים, שעבורם כל הדמויות שם יוגוסלביות, ומעבר לשיוכן הטכני לאחת מהאומות שהרכיבו את המדינה הזו פעם, זה לא משנה הרבה לאיזה צד, כאשר היריבות נתפסת כיריבות בין דמויות ולא כיריבות הסטורית מורכבת בין עמים. וזה יותר מעניָן של ידע הסטורי. סליחה על ההפשטה וההכללה.
לי כצופה ישראלי המתח ברור. מה שמפריע לי שלא עושים עם זה כלום. שוב: תזמורת מקזחסטאן הייתה עושה אותה עבודה. אולי מוני היה לומד קזחית ומחליף את ששון?
אני רוצה לחזור ולומר: זה אחלה סרט. יאיר צודק ביותר לגבי האפשרות שהוא ייפתח את הפסטיבל. זה סרט כל כך קולנועי שהייתי נוסע במיוחד לקור של בריכת הסולטן להתענג שוב. וששון גבאי מביא תפקיד שזה לא ייאמן (אפילו רונית הצרחנית אלקבץ לא מקלקלת). רק הנקודה הזו הטרידה אותי. היא לא מטרידה אותי רק בקולנוע. היא מטרידה אותי בכלל.
שני אזכורים לקזחסטן בשתי תגובות לא קשורות לאותו פוסט. כנראה שבוראט באמת עשה משהו. 🙂
אני מניח שבמשפט "ששון גבאי מופלא כמעט בכל סרט", ב"כמעט" הכוונה לרמבו 3…
טוב, אני יודע שמבקרי קולנוע נבוכים לעיתים מהעניין הזה, אבל מאחר שהבלוג הזה פתוח לתגובות ומאחר שזו תהיה גסות רוח שלא לומר דבר, אז ראשית תודה על המילים החמות.
ועכשיו לעניין התזמורת הקזאחית.
זו לא פעם ראשונה שאני שומע את הטענה הזו. למען האמת היא הוטחה בתסריט פעם אחרי פעם ובמיוחד מצדם של מנהלים וקוראים בקרנות הקולנוע.
מה שאולי סותר מעט את הדעה שהועלתה כאן לגבי העדפה של סיפורים לא פוליטיים.
שמעתי את ההצעות כולן, מהבידוק הביטחוני בנמל התעופה ועד למפגש הפסגה של המשפחות השכולות והיה די
מעייף לעמוד בפרץ ולהשאיר את כולן מחוץ לסרט.
התשובה שנתתי אז לכל הטוענים ושאני שב ועונה אותה גם כעת היא אחת:
כן, זו יכולה הייתה להיות תזמורת קזאחית.
ונדמה לי שהשאלה הזו היא גם חלק מן התשובה.
סרטים לא חייבים להיות על מה שיש, סרטים הם לעיתים קינה על מה שיכול היה להיות.
אגב, זה לא שאני חושב שהסרט לא פוליטי. אני חושב
שהוא מתעסק בשאלות פוליטיות אחרות. השאלה למה פסקנו
לקנות את הטלה נובלות שלנו ממצרים והתחלנו לקנות אותן מספרד,כמו גם השאלה האם יחד עם הטלנובלות שלהם שכחנו את הטלנובלות שלנו,הן לדעתי שאלות פוליטיות, רק שבסרטים המבכרים התייחסות ישירה ל"מצב", אם להיות מטאפוריים לרגע, השאלות הללו לרוב נעצרות במחסום.
(נכון, אפשר למהר ולומר שאין שום עדות להתייחסות הזו
בסרט ושכשלתי בתפקידי וכו.. אבל מאחר שכבר יצא לי לפגוש כמה צופים ומבקרים מרחבי העולם, אני יכול לומר שחלק מהם, דווקא הבחין בכך, לפחות במידה שמתירה לי להרגיש נוח לכתוב את הדברים הללו.)
ואחרון לעניין הפחדנות. כאן למען האמת אני חייב להודות שאורי צודק.
סרט הוא בבואה של היוצר שלו ואני, מה לעשות, פחדן.
רק שבניגוד לאורי אני לא רואה באומץ קריטריון כלשהו לטיפול בשאלה פוליטית. אני מעדיף בהרבה חוכמה ואנושיות, אבל זו כמובן דעתי האישית ופה אולי דווקא נקודת ממשק קטנה בין הבופור (סרט שאני אגב מאד אוהב)
וביקור התזמורת. אולי שניהם, בדרכם השונה, מקדשים , איזו סוג של פחדנות מבורכת על פני כל האומץ הגדול הזה שמנחה את שנים רבות וארוכות.
קראתי את הפוסט ובגלל שלמעט "בופור" לא ראיתי עדיין אף אחד מהסרטים האחרים, הוא לא ממש דיבר אלי ובעצם גם לא נתכוונתי להגיב אם הוא לא היה מלווה באיזה שהוא זימזום טורדני שהטריח אותי לקריאה נוספת. היה קצת קשה לעגן את ההטרדה בטקסט שלכאורה נשמע כניתוח אובייקטיבי מקצועי, אבל בסוף וכמו הקוץ שבשושנה, זה דקר: "החשש שהבופור יידפק וגם אושרי כהן עשוי להידפק." המילה דפק שמורה בד"כ למי שבאופן אובייקטיבי, או על-פי חוזה, מגיע לו משהו. לתחרויות שמורות המילים "זוכה, מפסיד". יותר מכך. דפק מתקשר לתחושה אישית (עניין סובייקטיבי) ואילו הפסד מתקשר יותר לדעה (יותר אובייקטיבי). אז כשכותב, שאמור להיות אבייקטיבי ומקצועי, כותב בסגנון שמעיד שהכל בא לו מהבטן ולא מהראש, אז לי כקורא יש תחושה שמי שכתב את הפוסט הוא בעל עניין ולא צופה מקצועי מן הצד. במקרה הזה, אחד שהתפתה להתנבא ושכרגע עושה מאבק אישי להגשמת נבואתו משום שהוא תולה את בה את יוקרתו המקצועית. הלו. תרגיע. יש 23 סרטים ואת רובם עוד לא ראית. אז תהיה סבלן (מקצועי), תמתין ואחרי שנראה את כל המתחרים, נדע לשבת ולהחליט מי נגד מי, על מה ולמה.
רוה לסתום בלחיצה: אוי ואבוי! מבקר קולנוע שמעז לכתוב את טעמו ודעתו ואת העדפתו האישית ולא מפגין – אויה! – אובייקטיביות. הבה נבקש משר התקשורת לחוקק מיד חוק נגד דבר כזה. לא יעלה על הדעת!
לערן קולירין – איזה אחלה תגובה! עשית לי חשק לראות את הסרט שלך.
ח"ח ערן.
כל התגובות כאן על "ביקור התזמורת" הפיגו לחלוטין את מעט החששות שהיו לי ממנו, ועכשיו אני כבר באמת באמת רוצה לצפות בו!
(איזה כיף לצפות לסרט ישראלי!)
פחדתי שהוא מתעכב על הפוליטי-מקומי שלנו, במקום על האנושי-גלובלי, ואני שמח לראות שטעיתי בהנחה המוקדמת הזו.
אני גם שמח שיש את סטיבי בעולם, שפשוט ניסחה בתגובה #9 את כל המחשבות שלי בבהירות, בלי שאצטרך להשתמש בניסוחיי הידועים לשמצה…
תגיד. יש מצב שפעם אחת תנסה להבין את מה שאני כותב לפני שאתה ממהר להתגולל עלי באיזו שהיא התחכמות עבשה?
ידידתך דבורית כתבה על "בופור" שזה הסרט הישראלי הכי טוב שהיא ראתה (ראתה) וזו העדפה אישית, עניין של טעם שלא נתון לויכוח. לעומת זאת, אתה קבעת ש"בופור" הוא הסרט הישראלי הכי טוב שתראה (תראה! עדיין לא ראית את כל הסרטים המתחרים) וזו איננה קביעה שמקורה בטעם אלא העדפה אישית במובן של משאלה אישית שכך יהיה, עניין שבד"כ שמור ליוצרים, לסוכנים וליחצנים שמעורבים בקידום סרטם בלא קשר לאחרים, לא למבקרי סרטים. מרגע שהעמדת עצמך במקום הזה התחושה שלי (שמתעצמת בפוסט הזה) היא שאתה כותב (פועל) כמי שיש לו עניין אישי בקידום פרוייקט, ממש כמו יחצן שמגיע לראות סרטים של אחרים במטרה (טבעית/אנושית) למצוא מה רע בהם ולא לשפוט אותם באופן אבייקטיבי. אז אם אתה מבין את הבעייתיות שנקלעת אליה בגין החוש הנבואי שלך טוב ואם לא אזי נזמין את שר התקשורת להבהרה.
"מישהו ראה את “החוב” או כל אחד מהסרטים האחרים ויכול להמר אם יש להם סיכוי כלשהו?"
לשאלתך, יאיר:
אז כן- ראיתי את החוב, ואני חייבת לומר שכבר הרבה זמן לא נעשה פה משהו ברמה מקצועית כל כך גבוהה. צוות שחקנים בקליבר בין-לאומי (עם כוכב קולנוע גרמני בשם אדגר משהו, לא זוכרת, שנותן הופעה מצמררת לחלוטין), צילום שלא ראיתי כבר הרבה זמן, הבימוי עושה חסד עם כל שחקן ושחקן, ואפילו המוזיקה תפורה בדיוק לפי מידה- פסקול מרגש באופן לא שגרתי.
אל תתפסו אותי במילה, אבל נדמה לי שאני כבר יודעת לאן ההצבעה שלי הולכת… 🙂 (והשנה בהחלט היו יותר מכמה מתמודדים ראויים)
ראיתי את החוב בהקרנה ביום שישי ופשוט אין לי מילים,סרט חזק מאוד. חברים התחרות השנה הולכת להיות מאוד מעניינת. איתי טיראן נטע גרטי ויחזקאל לזרוב עושים שם את תפקיד חייהם, אפילו גילה אלמגור מדהימה בו.
אחד התסריטים היותר חזקים שנכתבו פה בשנים האחרונות.
הולך להיות מאוד מעניין השנה
בואו לא נשכח כי אחת הסיבות (ולדעתי העיקריות) להתאוששות המדהימה של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, היא דווקא המגמה של הסרטים כיום, שלא לעסוק בסוגיות הפוליטיות.
בשנים שהקולנוע הישראלי כן עסק בשאלות הללו, אף אחד לא בא לראות קולנוע ישראלי – וגם הסרטים שיצאו היו גרועים מאד. (עד היום, יוצרים מסויימים שעדיין לא נגמלו מהצורך לעשות סרט על "המצב", יוצא להם סרטים מזעזעים. ולא צריך פירוט…).
כולנו, הקהל, רוצים לראות סרטים שיבדרו אותנו, יעניינו, ידהימו, וירגשו אותנו.
אם מבלי שנרגיש, תהיה גם איזושהי אמירה קטנה, חרישית, על המצב, ככה בלי שנרגיש, דיינו.
אני מסכים לגמרי עם ערן: בוודאי שפוליטי אין פירושו להחזיר את השטחים כן או לא, ובוודאי שזו שאלה פוליטית-תרבותי מה קרה לסרטים של יום שישי, וכן, גם סבתא שלי, דוברת הערבית, הייתה צופה בהם באדיקות ואני מתגעגע אליהם ואל ריקודי הבטן שהיא לימדה אותי את הרזים שלהן – ולסבתא שלי גם.
אלא שלדעתי הסרט לא עונה (במובן העמוק ביותר של השאלה) על השאלה למה אין יותר סרטים ערביים ביום שישי וזו הבעיה שלו.
למה באמת אין, ערן?
יש לזה כמה תשובות אפשריות. אף אחת מהן לא מקבלת ביטוי, לדעתי, בסרט., ודווקא בגלל שהנושא עולה בגלוי, זה כל כך בולט. יש שאלה תרבותית גדולה ביננו ובין המרחב שבו אנחנו נמצאים, והנה – דווקא בסרט שלכאורה מעלה אותה היוצר אומר שמצרית, קזאחית, מה זה משנה.
חבל נורא בעיני. נקודה שהוחמצה ושמורידה מסרט נהדר.
זו גם הבעיה של בופור: לא לבנון כן או לא, אלא מה לבנון עשתה לנו, בעומק. מה מלחמה עושה לאנשים. יצירות אומנות גדולות, וסרטי מופת בכללם, עסקו תמיד בשאלות העומק. לא ב'מצב'. ה'מצב' משעמם ורגעי ושטחי. אבל השאלות הגדולות הן שמביאות את היצירות הגדולות.
לכן אני לא מקבל את הפחדנות. זו סיסמה חלולה בעיני. אני יודע שזה לא פשוט לומר משהו אמיתי על כל השאלות האלה, אבל אם זה קשה מדי, אז יאללה – שתהי התזמורת קזחית. או סלובקית. מה זה חשוב.
כל סרט שנעשה בתוך הפוליס הוא פוליטי.
גם ההחלטה לא לעסוק בפוליטיקה בתוך סרט היא החלטה פוליטית עם אמירה פוליטית שמשקפת מצב פוליטי.
לא ראיתי עדיין את ביקור התזמורת אבל עצם העובדה שהסרט מדבר על מצרים ולא על קזחים/טורקמיסטנים/ ושות' הופך אותו לפוליטי ואם מוצגת בו משאלת לב או "קינה למה שהיה יכול להיות" אז בוודאי ובוודאי שמדובר ביצירה פוליטית.
יאיר, למרות שאני לרוב מסכים עם כל פנינות החוכמה שלך, איך אתה חרד לגבי פרס האופיר של אושרי?! על מה ולמה?! הבחור שחקן ממוצע ומטה שגם לא התחנך בבי"ס למשחק כלשהו, גם לא שירת בצבא, וסבורני שגם לא קרא ספר בחייו. כל מעשיו הם רביצה בחוף צפונבוני בת"א, משחקי כדור וטלנובלות. פשוט עלבון לקולנוע הישראלי. המימיקות שלו משעממות, הקול שלו אינו עוצמתי ולא סיים להתחלף, ולכל אורך הצפייה ב"בופור" חשתי שלו היה רק מתחלף עם איתי טיראן בתפקידים, אזי הסרט היה ממריא אל על. הוא עדיין בשלב של לשמור על עצמו ולצאת מאגניב אל מול המצלמות.הוא לא מתלכלך, לא חושף את עצמו באמת. אני מרגיש שנהיה באזז כללי על "תפקיד חייו" אך משיחות עם יוצרים וחברים מסתבר שבשקט בשקט כולנו חשנו אותו הדבר, אך נמנענו מלומר זאת בקול רם כי כל השאר פירגנו.
אושרי כהן הוא התגלמות תופעת הסלב בשואוביזנס של ישראל 2007. וזה עצוב וזה כואב וזה מקומם. עצם ההשוואה בינו לבין ששון גבאי היא עלבון לגבאי- שחקן משכמו ומעלה.