09 יוני 2007 | 23:00 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

דפדפת נפוצה

יום ראשון. חוזרים לעבודה. למי יש כוח. אל דאגה: הנה כמה כתבות שליקטתי בימים האחרונים מהרשת שתוכלו לקרוא בזמן שאתם בוהים בעיניים מזוגגות במסך המחשב ומעמידים פנים שאתם עובדים:

1. אם לא הייתם בבלוג בסוף השבוע (רשמתי נוכחות, מי שהבריז יקבל מכתב נזיפה לביתו): אני כותב על “ביקור התזמורת”. ערן קולירין, הבמאי, עונה למגיבים. ויום לפני כן: פוסט עם שלל בשורות פסטיבליות. לא מצרף לינק, היכנסו לבד.

2. ריצ’רד קורליס מ”טיים מגזין” מתלהב מ”רטטוי”.
אבל אני נתקעתי על הפסקה הבאה. היא נכתבת באופן לקוני וכמעט אגבי, אבל דמיינו את כמויות הכעס והעלבון שעומדות מאחוריה:

Ratatouille began with a premise of the movie’s original director, Jan Pinkava. This was to have been the first feature assignment for Pinkava, the Czech-born director of Pixar’s Oscar-winning short Geri’s Game. But after a few years, says Lasseter regretfully, “it was just not working out. The leadership and vision in the story were not there.” Bird, who had been away from the Ratatouille meetings for a year, finishing The Incredibles, now inundated the group with appealing story ideas. Eventually, he took over the project, and Pinkava, who still receives story credit, left the company.

3. ויטוריו סטוררו, מגדולי צלמי הקולנוע ואחד האנשים הנערצים עלי, כבר המון זמן לא צילם סרט באמת משמעותי (וחבל). אבל רגע לפני בכורת “קרוואג’יו” שהוא צילם, בלינקולן סנטר בניו יורק, הוא מדבר עם “פילם-מייקר” ומבקר את שיטת הצילום הדיגיטלית הקיימת ועדיין מקווה שהוא זה שיצליח ליצור סטנדרט צילום אחיד – מבחינת רזולוציה ופרופרוציות פריים – בכל העולם. איש עם חזון.

4. “פרמייר” מציג: עשרים הסרטים שכבר חשבנו שתכף מתחילים הצילומים שלהם אבל הם עדיין תקועים איפשהו בחדרים האפלים של מחלקות הפיתוח בהוליווד, או שלא נמצא להם מימון.

5. זוכרים שלארס פון טרייר הודיע בראיון שהוא סובל מדכאון? כבר עבר לו. אז מה היה הראיון ההוא? “אולי אני פשוט מדבר יותר מדי”. הוא סבל מדיכאון שלושה חודשים בשנה שעברה אבל עכשיו יש לו סרט חדש, “Boss of it All”, והוא מתחיל לביים בקרוב סרט אימה, “Antichrist”. וחלק שלישי בטרילוגיה של “דוגוויל” ו”מנדרליי”? אולי אחר כך.

an undepressed von Trier. Via Radar.com

(כל הלינקים: ויה MCN)

8 תגובות ל - “דפדפת נפוצה”

  1. VAN ERIK 9 יוני 2007 ב - 23:23 קישור ישיר

    יאיר אבל הבטחת את הבקורת לאושן 13.
    לחכות לDVD, קולנוע או ללכת לסינמטק עם המנוי?

    רוה לואן אריק: לרוץ לקולנוע. הביקורת עוד תעלה.

  2. איתן 10 יוני 2007 ב - 12:41 קישור ישיר

    אכן, יום ראשון וחוזרים לעבודה, אבל בגלל שלא הייתי פה קרוב לחודש, צריך להשלים פערים גם בעבודה, מה שאומר, שלא רק שהפסדתי כבר כמה הקרנות אקדמיה, גם לאלו של השבוע לא אוכל ללכת. ממה שאני קורא, הציפיה ל”מדוזות” ול”תזמורת” הורגת אותי (את ה”סודות” אני אראה עם הרבה פחות ציפיות).

    אבל אתמול היה שבת. זמן טוב לראות קולנוע. שלושה סרטים שראיתי אתמול:

    אני די מסכים עם יאיר בכל הקשור ל”מסע אל החלום”: מאוד מרשים ויזואלית (ולא רק מבחינת צילום נטו, אלא גם בשליטה אבסולוטית על כל מה שמתרחש בפריים, לפעמים עם עשרות ואולי אף מאות ניצבים), אבל לוקה מאוד דרמטית, ולכן גם ריק רגשית. כל הזמן חשבתי למה הוא עשה את הסרט הזה ? הסיבות שעלו לי בראש לא קשורות לנושא של הסרט, אלא יותר לניסיון של הבמאי להרשים את האולפנים ההוליוודיים על מנת לקבל מימון לפרויקטים הבאים שלו.
    “זודיאק” בעיניי היה רחוק מיצירת מופת, אבל הוא החזיק אותי כשעתיים וחצי על קצה המושב, וזו בהחלט נקודת זכות. הוא מלא בפרטים ומחייב ריכוז מקסימלי, עריכת תמונה וסאונד טובים, משחק טוב, וכן, גם תימת השיגעון/אובססיה מדבקת. ואכן, הצילום, עליו נכתב הרבה, משובח. אולי באמת מת הפילם. מטריד ? לא ממש. באתי לסרט כשידעתי על מה הוא מדבר, כך שחוסר האונים של המשטרה/מערכת המשפט האמריקאית היא נתון במקרה כזה. (ובראשי ניסיתי להשוות אותו ל”זכרונות של רצח”. לטעמי, הקוריאני יותר טוב).

    “לבבות” של אלן רנה הוא סרט מחמם לב על נושא קר. לפעמים מגיעים הסרטים האלו, שבבסיסם הנחת יסוד מקוממת, אבל היא מנוסחת בצורה כל כך אינטלגנטית, שמאפשדרת לי להתווכח איתו, ולכן גם לאהוב את הסרט (לשם דוגמא, “קרוב יותר” היה כזה). לפי הבנתי, “לבבות” מעדיף את השכלי על הרגשי, מכיוון שבתשוקה האנושית, ע”פ אלן רנה, שוכן השטן, המביא עימו צער ותסכול. שום דבר טוב לא יצמח אם תלך אחרי האיד (הפרוידיאני). שלל סיפורים המצטלבים ביניהם מביאים גלריה של אנשים הסובלים בגלל שנסחפו אחרי התשוקות שלהם. בין סצינה לסצינה מפריד מסך של שלג לבן וקר. המשחק של כל השחקנים מצוין(במיוחד אנדרה דוסוליה הנפלא, שמשחק נהדר בקטעים הדרמטיים, אבל הוא עוד יותר טוב בקטעים הקומיים), הבימוי טוב(לבד מזליגות רגעיות לקלוז אפים משונים, או לזום אין תמוה מדי פעם), ומבלי להבין הרבה צרפתית, הדיאלוגים נשמעו לי נפלא. סרט מאוד מומלץ בעיניי.

  3. אורון 10 יוני 2007 ב - 13:41 קישור ישיר

    בקשר לסרט “לבבות” (איתן, אני מודה שתגובותיך הארוכות חסרו לי, למרות שכרגע אני לא יכול להסכים איתך פחות):
    זהו סרט קר עד קפוא לפי ראות עיניי. בביקורת שתעלה בוודאי ביום-יומיים הקרובים, הרשתי לעצמי להודות שאני כנראה לא הבנתי אותו נכון, מפני שטרם מלאו לי 80 חורפים. אני לא ממש בטוח שיש ז’אנר כזה “סרט זקנים”, אבל אם יש – זהו זה.
    (ספויילרים מעתה ועד עולם, או בעצם עד סוף ההודעה)

    כל הדמויות מצאו את עצמן במצב גרוע יותר בסוף הסרט, מאשר בזה שבו התחילו אותו. ה”טוב” הרגעי שלו זכו, נלקח מהם כדי לעשות להם יותר רע, ולהוכיח להם שתמיד יכול להיות יותר גרוע וגם יהיה. חוץ מבאסה קיומית וחידוש השבועה שלי על כך שלעולם לא אהיה זקן, לא יצאתי מהסרט עם שום דבר נוסף. למעשה, חשתי כי רנה הקשיש עשה את הסרט בעיקר בשביל עצמו, ולא בשביל הקהל.

    אשמח עם מישהו (במיוחד אתה איתן, שכנראה שנהנית), יסביר לי היכן אני טועה.

  4. איתן 10 יוני 2007 ב - 13:57 קישור ישיר

    אורון, אני חושב שבסך הכל שנינו מסכימים על היותו של “לבבות” סרט “זקנים”, כפי שאתה מכנה אותו. גם “קרוב יותר” הוא סרט כזה בעיניי (ומייק ניקולס, כידוע לך, גם הוא כבר לא צעיר). הנחת היסוד של הסרט ההוא היתה שאין דבר כזה אהבת אמת טהורה. הכל שקרים ואינטרסים. זוהי הנחת יסוד מקוממת,אבל מפי אדם שכנראה עבר כמה דברים בחיים, אני מקבל אותה, גם אם לא מסכים איתה. גם אתמול, בשיחה שהיתה לי עם כמה אנשים שיצאו מהסרט, אמרנו משהו כמו: “טוב, אלן רנה בן 84, מותר לו”.

    העובדה שאני לא מסכים עם מה שיש לבמאי להגיד לא גורעת מההנאה שלי. אם הסרט עשוי טוב, כתוב טוב, מבוים טוב, משוחק טוב (ואת כל זה יש ל”קרוב יותר” וגם ל”לבבות”) אני נהנה, גם אם לא מסכים.

  5. אורית כהן-נבון 10 יוני 2007 ב - 15:08 קישור ישיר

    תשמע, אני מבינה שעוד לא ראית את החוב-
    קח את עצמך ולך. פשוט לך לראות עבודה מעולה.
    הבנתי שאתה חולה על “בופור” (וזה לגיטימי, קשה שלא להתרגש ממנו) אבל אתה חייב לתת צ’אנס לסרט שלא מפוצצים בו מבצרים או גופות.

    רוה לאורית: סיפור אמיתי – הייתי ביום שישי בסינמה סיטי עם המשפחה, לענייני בילוי משפחתי, וראיתי שמתקיימת במקום הקרנת האקדמיה ל”החוב”. לרגע שקלתי לנטוש את המשפחה ולהיכנס לסרט. אבל האזיקון האלקטרוני סביב צווארי התהדק והזכיר לי ששבאנו ליהנות ולא לנטוש. אז מי שיודע מתי מתקיימות הקרנות נוספות לסרט, מוזמן לדווח.

  6. דני 10 יוני 2007 ב - 15:36 קישור ישיר

    השאלה העיקרית היא:
    מה יאיר יעשה אחרי ש”בופור” יזכה באוסקר?!
    והוא יזכה, אתם עוד תראו, כולכם תראו.
    חחחחחחחחחחחחחח.

  7. רז 10 יוני 2007 ב - 17:52 קישור ישיר

    עוד צד מעניין בסיפור פיקסאר-פינקווה-בירד הוא האמן לורנס מרוויט. מרוויט, אנימטור ומאייר עם רזומה ארוך מאוד (האיש עבד כמעט בכל אולפן אנימציה אמריקאי גדול, בשלב כזה או אחר), שימש בין היתר כמאייר קונספט עבור “באג לייף” ו-“מפלצות בע”מ”. אבל הסיפור היותר מעניין ביחסים שלו עם פיקסאר, הוא שני פרויקטים אחרים. אחד מהם הוא “Ray-Gun”, פרויקט-חלום של הבמאי בראד בירד על בלש בעולם עתידני. מרוויט תרם איורים להצעת-הפרויקט הזו, שהיתה אחת משניים שבירד הביא אתו לפיקסאר (הם בחרו את “משפחת סופר-על” במקומה). אחר כך הוא התיישב לעבוד עם פינקווה על סקיצות בשביל “ראטווי”, לפני שהפרויקט התגלגל לידיים של בירד (אולי עדיין עשו שימוש באיורים שלו גם תחת שרביטו של בירד. אין לי מושג).
    בין לבין, אגב, מרוויט גם פרסם את “Sparks”, אחד הרומנים הגרפיים האמריקאיים המדהימים ביותר שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. לפרטים:

    http://www.blipanika.co.il/?p=753

  8. איתי 11 יוני 2007 ב - 18:47 קישור ישיר

    סליחה, אבל מה עם הסרט עפ”י ספרי סדרת “ארטמיס פאול”? הבטיחו לנו אותו כבר כמעט עשור!

    אוף.

    או שאולי אם הוא לא נמצא ברשימה של פרימייר, זה אומר שהוא דווקא בתיכונים מתקדמים? הלוואי!


השאירו תגובה