10 יוני 2007 | 21:24 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

גנב הלבבות

אחד ממבקרי הקולנוע האהובים עלי, ג’ונתן רוזנבלום רוזנבאום, כתב ביקורת מהללת על “לבבות” של אלן רנה, שיצא בישראל ובארצות הברית בסוף השבוע האחרון. הטעם של רוזנבאום ושלי די הפוך (למרות – וכך התוודעתי אליו – שהוא מחובביו האדוקים של ג’ו דנטה, מהבמאים האהודים עלי, ומבקר שאוהב את אלן רנה ואת ג’ו דנטה באותה מידה לא יכול שלא למצוא חן בעיני), אבל אני נורא אוהב את האופן שבו הוא כותב את ביקורותיו, את ההנמקות שלו, את האופן שבו הוא גורם לשכלתני להישמע אמוציונלי (שאיפה כמוסה שלי, שאני לא יודע אם אני מצליח לממש). בסופו של דבר, ביקורת היא טקסט אינטלקטואלי שמנסה לבטא סוג של רגש (כי סרט בראש ובראשונה עובד על הרגשות), לענות על השאלה “אהבתי או לא אהבתי?”. אז אני לא נורא אהבתי את “לבבות”, מקסימום הערכתי אותו, אבל רוזנבאום כן אהב, ולכן ביקורתו ארוכה ומפורטת ומקסימה, ובהחלט עושה חשק לבחון את הסרט שוב מבעד לעיניו. שמחתי לקרוא – בהיותי לא יותר מתלמיד זב חוטם מול השכלתו, ניסיונו ובקיאותו – שרוזנבאום מתאר כמוני את “לבבות” כסרט הממשיך את מחזור הסרטים שרנה התחיל עם “מלו” ב-1986. אך בעוד אני מנמק שזה הרגע בו הפסקתי להתעניין ברנה, רוזנבאום מצליח להראות איך מדובר בהמשך ישיר, גם אם אנטי-אינטלקטואלי, לסרטיו המוקדמים ופורצי הדרך. וביקורת טובה תמיד מלמדת דבר-מה חדש: לא ידעתי, למשל, ש”לבבות” הוא בסך הכל סרטו השלישי של רנה שצולם בסינמסקופ. בקיצור, המאסטרו והשוליה. להשוואתכם.

והסרט החינני של השבוע, “אושן 13”. לו רק כל סרטי הקיץ היו כה קלילים, מודעים לעצמם וגדושים בכישרון. הנה הביקורת שלי עליו, מגיליון “פנאי פלוס” האחרון:

מצד אחד, חלפו כבר יותר מדי שנים מאז שסטיבן סודרברג הוציא תחת ידיו סרט באמת מעולה*. מצד שני, כל עוד הוא משתעשע עם סרטים קצפתיים קלילים, אבל מצליח לעשות את זה לא רק בחן רב, אלא גם בחוכמה גדולה, אני מניח שאני לא יכול לבוא אליו בתלונות. סודרברג, שעושה זיגזגים בין סגנונות וסוגים שונים של סרטים, הוא אולי הבמאי האמריקאי המסחרי הכי חכם כרגע. “אושן 13”, עוד קומדיית פשע על שוד סופר-מתוחכם ובלתי הגיוני בקזינו בלאס וגאס, הוא מהסרטים האלה שנועדו לשלם את המשכנתה, לא להעשיר את הנשמה ולתרום משהו אמנותי לקידום האנושות. אבל, שיהיה בריא, התוצאה הסופית פשוט מקסימה ושנונה.
“אושן 13” הוא לא סרט, הוא חידה באלגברה. קחו את 11 הדמויות מהסרט המקורי, שהיה בעצמו רימייק לסרט מ-1960, הוסיפו לו את הדמות שנוספה בסרט ההמשך, “אושן 12”, החסירו את ג’וליה רוברטס, שנמצאת עדיין בחופשת לידה (הריונה האמיתי מתועד בסרט הקודם), והוסיפו שתי דמויות חדשות לסרט ההמשך השלישי, שבו חוזרת החבורה לזירת הפשע מהסרט הראשון. וכמו שאומרות המורות לחשבון: הדרך לפתרון חשובה לא פחות מהתוצאה. וזה הסרט: רצף של להטוטי קולנוע, אחיזת עיניים בצילום ועריכה, זריזות ידיים, מסכי עשן ומבוכי מראות, שמרצדים מול עיניכם כל הזמן, מושכים את תשומת לבכם, מפלרטטים עם נשמתכם, רק כדי שלא תשימו לב שלא משנה מאיזה כיוון תנסו לפתור את המשוואה, היא בסוף יוצאת בלתי הגיונית.
אבל סודרברג, וזו אחת הסיבות שאני כה אוהב את סרטיו, אף פעם לא עושה סרט רק למטרות בידור. תמיד יש לו אג’נדה. ובבסיס סדרת סרטי “אושן X+1” נמצא היגד קבוע על הקולנוע עצמו (וסודרברג מרבה לעסוק בסרטיו במטאפורות של הקולנוע, מסרטו הראשון, “סקס, שקרים ווידיאוטייפ”, דרך “רומן לא חוקי” ו”הקשר האנגלי” ועד “עירום מלא”). סרטי “אושן” תמיד מודעים לעצמם, מתייחסים לעצמם כאל “רק סרט”, מתייחסים בקריצה מתמדת לא רק לז’אנר אלא בעיקר לעובדה שאת הדמויות מגלמים כוכבי קולנוע, המפורסמים יותר בתור עצמם מאשר בתור הדמויות שהם מגלמים. “אושן 12”, שרבים יצאו ממנו מבולבלים, מתוסכלים ומאוכזבים, היה סרט מבריק בעיני בדיוק מהסיבה שבמסווה של סרט פשע הוא גם ניסה להגיד “אנחנו רק שחקנים שעושים כאילו”. והרי זאת היתה עלילתו: סיפורו המורכב של שוד שמעולם לא קרה.
אז כן, “אושן 12” היה – למרות הברקותיו הרבות – מבולבל וקצת שבע רצון מדי מעצמו. “אושן 13” הוא לכאורה סרט שודים סטנדרטי יותר. אלא שסודרברג ושותפיו לפשע שוב מצליחים להבריק. מה שהופך את “אושן 13″ למהנה כל כך מבחינה סגנונית הוא האופן הווירטואוזי שבו מלהטט סודרברג בשפה הקולנועית ליצירת סרט שנראה כמו פרודיה על סרטי השוד (Heist) של שנות השישים ובדרך מעביר את קהלו – שבסך הכל נכנס לקולנוע כדי ליהנות מבידור אווילי אחרי שכבר צפה ב”שודדי הקריביים 3”, “ספיידרמן 3″ ו”שרק 3” – קורס מזורז ביסודות המבע הקולנועי. אי אפשר שלא להיות מודע לסגנון של הסרט: מהסצינה הראשונה שלו, המצולמת בשוט סטדיקאם רצוף אחד, דרך השימוש במסכים מפוצלים (שהיו מאוד אופנתיים בסוף הסיקסטיז בקולנוע) ועד השימוש המאוד קופצני ברצף הזמן והפונטים שבהם הוא משתמש לכתוביות הקוטעות את העלילה. הזומים, הקאטים ואפילו הגרעיניות של חומר הגלם מצחיקים לא פחות מהבדיחות המילוליות והסלפסטיק האידיוטי שהסרט גדוש בו. סודרברג מצליח ליצור תוכן ויזואלי מרענן שכמעט עומד בסתירה למהות של סרטי הקיץ. במקום המראה ההיי-טקי של “ספיידרמן 3″ ו”שודדי הקריביים 3”, מגיש סודרברג את “אושן 13″ כסרט שנראה לואו-טקי במכוון, כמעט מיושן. אם תתבוננו היטב תבחינו ש”אושן 13” גדוש אפקטים דיגיטליים (כמו למשל הצבתו של גורד שחקים בלתי קיים בלב לאס וגאס), אבל הוא כאילו מפנה את גבו אליהם, מתעלם מקיומם.
אז מה השתנה אצל דני אושן וצוות שודדיו הסופר-קול והאולטרה-מתוחכם מאז “אושן 12”? כלום. אבל אצל השחקנים דווקא קרה הרבה. קלוני ופיט, למשל, משקיעים שעות מזמנם הפרטי בגיוס כספים למען הצלת פליטי דארפור. אז איך יוכלו השניים לגלם שודדים הפועלים למען בצע כסף כשאנחנו יודעים שבחיים הם פילנתרופים מושבעים? או, בשביל זה יש סודרברג, שכל הזמן מתעתע עם הבבואות וההשתקפויות בסרטו. הפעם החבורה מתגייסת לשוד הומניטרי: לחסל את עסקיו של איל מלונות מושחת (אל פצ’ינו) שרימה את פטרונם של ראסטי ודני (אליוט גולד). הם יוזמים שוד אובר-היפר-מגה-מתוחכם רק כדי להראות לו למי למי יש יותר כבוד. ומה הם יעשו עם הכסף? את זה קל לנחש. ובדרך אל קו המטרה הם יצחקו קצת על פרנק סינטרה (שגילם את דני אושן בסרט המקורי), על אופרה ווינפרי (באחת הבדיחות הכי טובות בסרט), ואפילו ישחילו פנימה איזו ביקורת חברתית קטנה שמזכירה את סודרברג של “טראפיק”, מונעת מאיתנו להיבלע בקוקטייל השמפניה של הסרט וגורמת לנו להבין שיש כאן אמירה: השוד הוא כמו סרט, פתיחת הקזינו היא כמו הבכורה, ותמיד יהיו אלה שמנוצלים, שמועסקים בשכר רעב, שמאפשרים לקפיטליזם לפרוח. המינימום שסודרברג ושות’ יכולים לעשות הוא לערבב לכם את העלילה ולבלבל אתכם עם הדמויות, כך שגם כשאתם צוחקים ונהנים תזכרו תמיד: זה רק סרט. יש עולם שלם שם בחוץ שזקוק להכנסות של הסרט הזה יותר מהאולפנים והתאגידים שבסופו של דבר יקבלו אותם. פרדוקס, אבל לפחות פיסה של אמת בקיץ של שקרים.

* סרטו המצוין האחרון היה לטעמי “סולאריס” מ-2002, סרט שנכשל קשות ואף נקטל בביקורות, אבל בעיני הוא מבריק ואילו היה מופץ מסחרית בישראל היה מוכתר אצלי אז סרט השנה.

10 תגובות ל - “גנב הלבבות”

  1. חן חן 10 יוני 2007 ב - 22:55 קישור ישיר

    הסיפור המרכזי ב”לבבות” אינו אלן רנה, וגם לא כל שם מוכר אחר, כי אם אריק גוטייה, צלם הסרט והצלם הכי טוב בעולם מאז גורדון וויליס. גוטייה – בעבר הקבוע של ארנו דפלשן, אוליבייה אסייאס ופטריס שרו, שעבודתו המוכרת ביותר היא “דרום אמריקה באופנוע” – הוא אולי המשורר/צלם היחיד שפועל כרגע. הוא מצליח להנפיק סצינות צלולות כבדולח, ועם זאת צבעוניות להפליא; הוא גורם לתמונות נייחות ודוממות לטפטף מרגש; הוא כביר ביצירת קומפוזיציות, בלכידת נופיים אורבניים ופראיים, אך גם משכיל לחדור עם מצלמתו לנפש הדמויות. בקיצור, חבל שגוטייה אף פעם אינו מקבל את הקרדיט שהוא ראוי לו. כל כך הרבה סרטים יפים הם יפים בגללו.

    רוה לחן חן: אבחנה יפה. אבל חשבתי שאת התיאור “הצלם הכי… מאז גורדון וויליס” אנחנו שומרים להאריס סאבידס. אריק גוטייה, לפחות כך אני רואה את זה, יכול להיות “הצלם הכי… מאז נסטור אלמנדרוס”.

  2. אורית כהן נבון 10 יוני 2007 ב - 23:53 קישור ישיר

    יאיר- בהמשך לתגובה מהפוסט הקודם,
    ביררתי לך ויש הקרנת אקדמיה של “החוב” בראשון הקרוב בסינמטק, ב22:00

    שווה מאוד

    אורית

  3. דואל 11 יוני 2007 ב - 0:56 קישור ישיר

    “בסרט הזה הזומים, הקאטים ואפילו הגרעיניות של חומר הגלם מצחיקים לא פחות מהבדיחות המילוליות והסלפסטיק האידיוטי שהסרט גדוש בו.”
    מצחיקים את הבמאי, ואותך כנראה.
    קשה לי שלא להעריך את ההתייחסויות של סודרברג לקולנוע ה”רגיל”, אבל דווקא בגלל הכשרון והמיומנות העצומים שלו, הייתי מצפה מהסרטים הקטנים שלו, כמו “באבל” לדוגמא, שיהיו יותר – איך לומר – שווים צפייה.
    את סדרת אושן אני דווקא מחבב, באופן מפתיע. את 13 עוד לא יצא לי לראות – פאיקוב קובע את כל ההקרנות עיתונאים לימים שאני עובד בהם D-;

  4. ליאור 11 יוני 2007 ב - 3:47 קישור ישיר

    אני דווקא חשבתי שאושן 13 מכני ויבש ברובו, ומלא בדמויות שטוחות, עם אינספור סצנות מלאות בפטפוטים. ולמה לבזבז ככה את אלן ברקין על דמות מטופשת כזאת? כן, סודרברג יודע קולנוע, בזה אין ספק, אבל מה עם קצת עניין? ולמה אין שום דבר חשוב באמת שמונח על הכף? אני לא ניגשתי לסרט הזה מכיוון של “שעשוע קולנועי” אז אולי פספסתי משהו, אבל בראד פיט עומד כל הסרט עם אותו פרצוף ומדבר באותו טון פחות או יותר וגם ג’ורג’ קלוני נראה משועמם.
    כן אהבתי את הסיפור עם ה-VUP ואל פצ’ינו מצוין כהרגלו (ומופיע עם אנדי גרסיה לראשונה מאז הסנדק 3?), אבל אם כבר, אני מעדיף סרט שודים מלהיב באמת כמו The Score.

  5. עדן 11 יוני 2007 ב - 8:05 קישור ישיר

    ההתייחסות למפגש בין פאצ’ינו לגרסיה ב”אושן 13″ הזכירה לי שב”ארבעת המופלאים 2″ יש מפגש בין שני שוטרי העל ויק מאקי ופרנק פמבלטון.

  6. חן חן 11 יוני 2007 ב - 8:38 קישור ישיר

    מרוב שיחות עם אלון רוזנבלום התבלבלת וכינית את ג’ונתן רוזנבאום ג’ונתן רוזנבלום
    תתקן את זה
    ובמקביל תפסיק להתעלם מהתגובה שלי על אריק גוטייה

    רוה לחן חן: אוי. מצחיק ומגוחך, אך נכון. וחוששני שזה באג עקבי. גם למייקל רוזנבאום, השחקן המעולה שמגלם את לקס לותור ב”סמולוויל”, אני מרבה לקרוא ג’ונתן רוזנבלום.

  7. דן 11 יוני 2007 ב - 9:38 קישור ישיר

    שתי הערות על פוסטרים שמציפים כרגע את העיר –

    1. “הסודות” – לא חבל ששמה של מיכל שטמלר לא נמצא בין שמות כוכבי הסרט, לרובם תפקיד הרבה יותר קטן משלה?

    2. “שימו גז” – האם ג’ון טרבולטה לא שם קרם הגנה במהלך הצילומים או שמישהו פשוט התעצל לעשות לו קצת פוטושופ?

  8. דרורית 11 יוני 2007 ב - 19:15 קישור ישיר

    כמה נהניתי מאושן 13 וכמה אתה צודק בביקורת שלך!
    אני נהניתי מהכותרות והמוזיקה (בתור ילדה שהייתה בסוף שנות השישים-תחילת השבעים בארה”ב כנראה נשתלו בתת מודע שלי אימג’ים מאז, ואיכשהו זה זורק אותי אחורה אפילו לדברים שראיתי בטלויזיה אז), מהקצב, מהמסכים המפוצלים, מאבא של רוב ריינר (:
    אפילו מהבדיחה המטופשת בסוף, כשקלוני אומר בשדה התעופה לבראד פיט “תתחתן, תעשה כמה ילדים”.
    היה מצויין בעיני, לגמרי.
    (ואיכשהו, אולי אין קשר בכלל, אבל משהו בצילום, בפס קול ובמארק וולנברג גם התקשר אצלי לאחד הסרטים שאני הכי אוהבת בעולם “בוגי נייטס” מה ששימח אותי עוד יותר).

  9. צור 11 יוני 2007 ב - 19:19 קישור ישיר

    מישהו חוץ ממני צפה ב”הגרמני הטוב”?
    אני לא ממש הלהבתי. סרט שכולו מחווה (שוב).
    עלילה תוסבכת מידי ולא ממש מעניינת, למען האמת.
    קייט בלנשט מעולה, כרגיל, אבל טובי מגוויר מעצבן וקלוני לא מבריק. אולי זה סרט שפשוט לא מתאים לקיץ, כבד מידי.

  10. Kabuki 17 אוגוסט 2007 ב - 16:47 קישור ישיר

    Ho come on… You want to enjoy colors then go buy yourself a kaleidoscope.
    You can be “aware” to yourself but to be “aware” to your “awareness” is just too much and other than “style” this movie didn’t have anything in it. Maybe you concentrate too much on pure directing but what about the script? This movie didn’t have a story, in the negative senses, you could have anticipated each and every scene and in each scene you could have anticipated each sentence. I wished it would end already…
    So “wow” the first shoot was uncut and very stylish… give me $50 million and I will give you an entire movie shot like that + $49 million refund.


השאירו תגובה