הרשת של שרלוט

זהו. לפני שעה הוקרן לשופטים ולמבקרים האחרון מבין 19 הסרטים המתמודדים על פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין. הסרט האחרון ברשימה היה "רקוויאם", של האנס-כריסטיאן שמידט, אחד משישה סרטים גרמניים בתחרות. מדובר בגרסה נטולת אימה ל"השדים של אמילי רוז", המותחת ביקורת על הכנסיה הקתולית המטפלת בפסיכוזה נפשית באמצעות גירוש שדים. לכאורה זו הגרסה הנכונה לספר את הסיפור הזה, אלא ששמידט מנסה לעשות מעין "לשבור את הגלים" גרמני, והתוצאה הנזירית לא מצליחה להרשים במיוחד.

עכשיו הגיע תורם של השופטים, בראשותה של שרלוט רמפלינג, להכריע מי יזכה. ההימור שלי? מניסיון העבר שלי בפסטיבלים יזכה הסרט ש-א) אף מבקר לא הימר עליו. ו-ב) שאני החמצתי. באמת, בכל פסטיבל קודם זכה סרט שלא הצלחתי להגיע להקרנה שלו. וחוץ מזה, חוץ מ"מדעי השינה" של מישל גונדרי ואולי גם "המדריך לחיים בכפר" של רוברט אלטמן, לא ראיתי בתחרות סרטים מוצלחים במיוחד. וספק אם הסרט של אלטמן ייחשב מספיק משמעותי כדי לזכות בפרס (הסרט של גונדרי מוקרן מחוץ לתחרות).

הנה הסרטים שראיתי (מבין סרטי התחרות):

סבון – מלודרמה דנית חסרת חשיבות.

עוגת שלג – דרמה קנדית חסרת חשיבות.

גראבאוויצ'ה – דרמה בוסנית מעיקה. אוי, אני מקווה שרמפלינג לא תחשוב שמדובר ביצירת ביכורים מפתיעה ובשלה העוסקת במצוקה נשית באיזורי סכסוך.

החלקיקים האלמנטריים – את מי ברנד אייכינגר, האובר-מפיק הגרמני, היה צריך לשחד כדי להכניס את הסרט הזה לתחרות? לא שהוא רע, הוא פשוט מיינסטרים גרמני נבוב.

המדריך לחיים בכפר – רוברט אלטמן הרחק משיאו, אבל עדיין אחד הסרטים המהניחם והשנונים בתחרות.

גלים בלתי נראים – אני מת על הקולנוע של פן-אק רטנרואנג, והסרט הזה שיעשע אותי קשות, אבל איכשהו קשה לי לדמיין מישהו חוץ ממתיו בארני מתלהב ממנו בחבר השופטים.

הדרך לגואנטנמו – הסרט של מייקל ווינטרבוטום הפך ביום שלישי לשיחת הפסטיבל. אבל שוב פרס לווינטרבוטום על דוקו-דרמה אפגנית? כל כך 2003.

קאנדי – מבחינתי, זה הסרט היחיד שראוי לפרס ממה שראיתי. לא סרט מעולה או יוצא דופן, אבל עבודה קולנועית יפה, מלאת נשמה, עם אמירה אנושית ואמנותית. הייתי שמח לראות את הסרט האוסטרלי הזה זוכה במשהו. אולי לפחות פרס השחקנית.

Find Me Guilty – אני לא מצליח להמציא שם קליט לסרט הזה. למישהו יש רעיון? כמו אלטמן, גם סידני לומט כבר בן 80 ועושה את מה שהוא עושה היטב. שוב דרמת בית משפט. לא סרט בעל חשיבות, אבל מלאכה מיומנת של מאסטר אמיתי.

רקוויאם – ראו למעלה.

מה שמותיר תשעה סרטים שמביניהם ייבחר ללא ספק הסרט הזוכה. אני מהמר על "חורף" האירני של רפי פיטס. לא שמעתי עליו כלום, סתם תחושת בטן. גם הסרט של קלוד שברול זוכה כאן לחיבה רבה, ואיזבל הופר – כרגיל – מאיימת על פרס המשחק. גם על הסרט "רומן פשע" שמעתי דברים טובים (לא ראיתי אותו בגלל שווין דיזל איחר לראיון שלנו). בכל מקרה, יש לי עדיין את מחר ומחרתיים להשלים חוסרים.

אגב, המבקרים הגרמנים מהמרים על סרט בשם "Longing" כבעל פוטנציאל זכייה. גם אותו לא ראיתי.

מחר ב-19:00 יוכרזו הזוכים. אם אמצא חיבור אינטרנט פעיל בוודאי תקראו על זה כאן. אם לא, כבר תמצאו דרך להתעדכן, לא?

ולחדשות בתמונות: זה וין דיזל, שמגלם תפקיד קומי מוצלח למדי בדרמת בית המשפט של סידני לומט. דיזל היה אמור להתחיל את הראיון ב-11:00, אבל אף אחד מאנשי ההפקה לא הצליח להוציא אותו מהמיטה. הוא הגיע באיחור של 45 דקות ואני הפסדתי את הסרט הבא. איפשהו שם, ליד בקבוק התה קר שהוא הביא איתו, נמצא מכשיר ההקלטה האדום שלי, שגם נשכח שם. כמה שעות אחר כך הלכתי לראיין את…

…כריס דויל, הצלם האוסטרלי שמצלם בעיקר באסיה. הוא הצלם הקבוע של וונג-קאר וויי (למרות שעכשיו הוא טוען שהם צריכים להיפרד קצת), והוא צילם את שני הסרטים האחרונים של פן-אק רטנרואנג התאילנדי. בארץ מוקרן עכשיו "דאמפלינגס" ההונג קונגי, שהוא צילם.

ציוץ