יומן ברלין, פרק 5
קוראים נכבדים, יום שישי. אין לי עיתוני שבת (אם כי הסודוקו ב"דר טאגשפיגל" יותר קל מזה ב"הארץ"), לכן עליכם – קבועי האתר ומבקרים מזדמנים – לשלוח לי לינקים לביקורות הקולנוע שאתם חושבים שראויים למועמדות לראזיסקופ ולפוליצרוסקופ. אם אתם נתקלים בביקורת הראויה להתיחחסות ואינה נמצאת און-ליין תהיו נחמדים, תסרקו אותה ושלחו למייל. בחזרה לברלין.
פוסט-דאמר פלאץ
הגרמנים זכו אתמול במדליית זהב בספיד-סקייטינג באולימפיאדת החורף. מכיוון שנטלי פורטמן וג'ורג' קלוני כבר לא פה, ואיזבל הופר (או אופר, כמו שאורי קליין כותב, ובצדק) היא הכוכבת הכי גדול שננטשה בפסטיבל יום לפני נעילתו, התקשורת המקומית מתעסקת עכשיו יותר באולימפיאדה מאשר בברלינאלה.
=======
הנה מסוג הדברים שאני מחבב בפסטיבלים הגדולים: האפשרות לשבת ליד כמה מהאנשים האגדיים, אך האלמונים והצנועים, בעולם הקולנוע. הם לא מכירים אותי, אני מכיר אותם ומאזין ליופי של שיחות. הנה מפגש מופלא שכזה.
המקום: הקרנת סרטו החדש של אלן ברלינר, Wide Awake. לשורה בה אני יושב נכנסים שלושה ג'נטלמנים נכבדים. אני מקווה שזיהיתי אותם נכון. אם מישהו מצליח לזהות פרצופים מהתונות הכהות, הוא מוזמן לנסות לאשש או להפריך את הזיהוי שלי.
האיש עם הסלולרי היושב קרוב למצלמה הוא יק ג'יימס עורך מגזין הקולנוע הבריטי "סייט אנד סאונד". האיש עם הקרחת והזקן הוא בינגהם ריי, לשעבר מנהל יונייטד ארטיסטס ומי שייסד את "אוקטובר פילמס", אחת מחברות ההפצה העצמאיות ששינו את פני הקולנוע העצמאי בשנות התשעים. ביניהם, עם כוכע ושיער ארוך, יושב אד לכמן, צלם קולנוע אגדי, שנמצא בברלין עם הסרט החדש של רוברט אלטמן, אותו צילם.
ומי יושב שורה מאחוריהם? דן טלבוט, עוד פיגורה אגדית. טלבוט, שמסתובב לא מעט בפסטיבל ירושלים, עומד מאחורי חברת ההפצה הנקראת "ניו יורקר פילמס", והוא גם הבעלים של קולנוע לינקולן פלזה, מול הלינקולן סנטר במנהטן. האיש הקדיש כבר יותר מארבעים שנה בהפצת סרטי איכות. דן ואשו טובי עושים את כל המלאכה כמעט במו ידיהם, מאתרים סרטים נידחים מרחבי העולם ומוציאים אותם לעיתים לבית קולנוע אחד בודד.
מתיישבים הארבעה ומתחילים לפטפט, לפני תחילת הסרט. תחילה על הג'ט-לג שלהם. ואז על בעיות בריאות, לא עלינו. ואז הם מגיעים לדבר על ורנר הרצוג. כולם התלהבו נורא מ"גריזלי מן". אחד מהם מקטר איך זה יכול להיות שהסרט לא מועמד לאוסקר, אחר מסביר שזה קשור לתקנון העלום של האקדמיה ולעובדה שהסרט כבר שודר איפשהו בעולם בטלוויזיה. אז שואל אותם בינגהם אם הם שמעו את סיפור על זה שוורנר הרצוג חילץ את חואקין פיניקס מתאונת הדרכים שלו. ובהזדמנות זו הוא מפגין את החיקוי המושלם שלו למבטא של הרצוג.
"זה כלום", אומר ג'יימס, "שבוע אחר כך שלחתי כתב שלי לראיין אותו. ורנר החליט שהוא רוצה לעשות את הראיון במכונית. ככה נראה לו הכי נוח. אחרי כמה דקות הם שומעים קול נפץ קטן. הם מנסים להבין מה זה היה. ואז הם ממשיכים, שפתאום הכתב מסתכל על ורנר ואומר לו 'אתה מרגיש בסדר?'. ורנר אומר 'כן, למה?'. 'כי אתה מדמם'. הם מסתכלים על המכנסיים של ורנר ורואים כתם דם מתרחב. העיתונאי מתחיל להסיע את המכונית לבית החולים הקרוב. מתברר שמישהו ירה באוויר עם רובה אוויר, והקליע פגע באיזור האגן של ורנר. בבית החולים אמרו לו שכמה סנטימטרים לצד אחד הוא היה מאבד אשך. כמה סנטימטרים לצד השני הוא היה נפגע בעורק הראשי והיה מת מאיבוד דם עד שהיה מגיע לבית החולים". איך כל הדברים האלה קורים לו, געשו שלושת המאזינים (ואני, פעור עיניים, משמאלם). ואז התחיל הסרט של ברלינר.
הנה אלן ברלינר, מיד אחרי ההקרנה:
=======
הדילמה היומית: קאריוורסט או שווארמה בלחמניה?
=======
אולמות הקולנוע בברלין מדהימים. עוד לא נתקלתי באולם דפוק אחד. סאונד מושלם, תמונה מעולה, מושבים נוחים. פשוט תענוג. למה בארץ זה לא יכול להיות ככה?
The Latest Announcements
Kingdom of Heaven (Director's Cut) – May 23
Say what you will about the flick Kingdom of Heaven, but you gotta admit that when Ridley Scott has a director's cut of one of his films, it's usually chock full of TONS of fun. And I'm talking Silent Bob TONS of fun. If I listed all of the features, this page would be longer than…….well, I don't know, it'll be long, trust me. The director's cut has a run time of 191 minutes, while the theatrical version came in at about 144 minutes. CLICK HERE for complete specs of the four disc edition.
יאיר,כשאתה רואה סרט בפסטיבל בחו"ל האם אתה גם שב וצופה בו בהקרנת המבקרים הפרוטקציונרים כשהוא מופץ בארץ?
אני לא יודע על אולמות הקולנוע בברלין… אבל באולם של דן טלבוט, הלינקולן פלזה, לא שווה להקרין את אף אחד מסרטי האיכות ששהוא מפיץ כבר 40 שנה. קולנוע פשוט איום ונורא. מסכים קטנים, סאונד דפוק, והפופקורן שמן ומלוח מידי.
בגלי צה"ל דיווחו על נציגות ישראלית מכובדת ברשימת חביבי הקהל. טקס הענקת הפרסים ישודר הערב בשידור חי החל מהשעה 20:00 בערוץ SAT3.
הנה פירוט של הזוכים הישראלים:
"בובות של נייר" של תומר היימן זכה בפרס חביב הקהל במסגרת הפנורמה ופרס מיוחד על שם מנפרד זלצגבר (איזה גבר).
"חיילת בודדת" של טליה לביא זכה בפרס הקהל לסרטים קצרים שהוקרנו במהלך הפנורמה.
"קרוב לבית" (שהיה מועמד לפרס אופיר) של דליה הגר ווידי בילו זכה בפרס האיגוד הבינלאומי של בתי קולנוע אומנותיים.
למה בארץ זה לא יכול להיות ככה?
– כי בארץ הכל מנוהל ע"י ישראלים.
"כי בארץ הכל מנוהל ע”י ישראלים"
הו, האירוניה. חברת Cinema City המזרח אירופאית (אין קשר לסינמה סיטי הישראלי), שמפעילה את כמה מבתי הקולנוע הטובים ביותר בצ'כיה, הונגריה, פולין ובולגריה היא בבעלות ישראלית.
רב חן גבעתיים המצויין מזכיר את הסטנדרטים הגבוהים שלהם. למה? כי זו אותה חברה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Cinema_City_International
אם זו תחילתה של מגמה אצל רב חן, להשוות את בתי הקולנוע הישראלים שלהם לאירופאים שלהם – שיבורכו.
אך בתי הקולנוע הטובים ביותר שראיתי, ללא שום תחרות, הם אלו של Palace Cinemas, שפועלים גם הם במזרח אירופה.
http://www.palacecinemas.net
ושוב בארץ, אני מגלה שיש שלוש תגובות שמשום מה נתקעו במנגנון האישרור של האתר, לא ברור לי למה. בכל אופן חפשו תגובה של הפינגווין מ-6 בפברואר שכבר מספרת את סיפורו של הרצוג הפצוע ויה בי.בי.סי.
יאיר,שוב הביתה! הקרנות החינם מתגעגעות!
מה קורה פה אם ההודעות על גוגל? שטיפת מוח?