אהבתי אהבה
שלשום בבוקר צפיתי סוף סוף ב"אני אהבה". הרבה זמן אני מנסה לתפוס את הסרט הזה. זה התחיל בכך שפתאום שמעתי שיש בארץ איזשהו סרט איטלקי עם טילדה סווינטון, לא שמעתי עליו קודם, וגם הוא איכשהו חמק ארצה מתחת לכל חישני הרדאר שלי: לא ראיתי שום פרסום עליו, לא קראתי ביקורות עליו, הוא ממש התגנב ארצה בחשאי. אבל בהדרגה שמעתי מכמה אנשים שהסרט ראוי (הדעות היו חלוקות) וכשניסיתי ללכת לסרט התברר שהוא מוקרן פעמיים בשבוע בשעות שלא היו לי נוחות. לבסוף, הוא ירד. עכשיו הוא הגיע סוף סוף לדי.וי.די. מודה, אם הייתי רואה אותו לפני כמה שבועות יש סיכוי שהוא היה נכנס אפילו לרשימת סרטי השנה שלי, למרות שאני לא לגמרי סגור על זה. אני צריך כמה שבועות של חילחול, ואם אראה שהסרט ממשיך ללוות אותי, אולי אעדכן את הרשימה.
אני קצת בקונפליקט לגבי הסרט. מצד אחד, הסיפור – על אשה עשירה המתאהבת בשף צעיר (יותר נכון, היא מתאהבת בשרימפס של השף הצעיר), בשעה שבעלה ובנה מנהלים מאבק ירושה על המפעל שהקים הסבא – לא הרשים אותי. מצד שני, הסרט, שביים האמן לוקה גואדנינו, פשוט מרהיב ויזואלית. שלשום, תוך כדי הצפייה, הייתי חייב להקפיא את הפריים אחרי רבע שעה של סרט – בו רואים מלמעלה את טילדה סווינטון צועדת – ולהעלות אותו בהתפעמות אילמת לבלוג. וזה המשיך. בכל רגע שהקפאיתי את התמונה, הסרט נעצר על קומפוזיציה או צבעוניות מפעימה. זה, יחד עם תנועות המצלמות המודגשות (זומים ארוכים) ועריכה שנראה שנותנת בעיטה לטמפו בכל קאט וקאט, גרמו לסרט הזה להיות גם גרנדיוזי וגם בעל תנופה רבה. בקיצור, מבחינה ויזואלית הסרט הזה מענג.
ראו למשל את הסיקוונס הקצר הזה שבו מחליטה טילדה סווינטון – המגלמת אשה שגרה במילנו – לעצור ולהרהר קצת בעקבות מכתב שהיא קראה – ולעשות את זה דווקא בין צריחי הדואומו של מילנו. שימו לב שתמיד במרכז הפריים, גם אם זה מרחוק ובקטן, סווינטון תמיד נמצאת בפריים, בשמלה כחולה שדי מתמזגת באפור של הקתדרלה.
תחילת הסרט מציגה את מילנו, ואז את אחוזת המשפחה, בזמן שלג. ופתאום היה לי פלאשבק: ראיתי כבר סרט שמתחיל עם כותרת בכתב מסולסל על רקע נופים עירוניים מושלגים. זה היה "לידה" של ג'ונתן גלייזר, שגם הוא מתרחש בין דמויות עשירות ושניהם אכן סרטים אופראיים מאוד. הנה כותרות הפתיחה של "אני אהבה":
והנה כותרות הפתיחה של "לידה":
זכיתי לצפות אותו בעותק 35 ממ בסינמטק ירושלים. הייתי בהלם, פשוט סרט נפלא. השימוש בו במוסיקה הוא בלתי נשכח. ממש סרט אופראי. זה כמעט כאילו לוקינו ויסקונטי התעורר לחיים ועזר לסרט הזה להתקיים. סרט מהמם מבחינת ויזואלית. חוויה גדולה. חוויה קולנועית אדירה. לדעתי העותק 35 מ"מ נמצא בארץ. חובה להקרין אותו שוב. למזלי חברי יוסף גרינפלד, איש קולנוע שאוהב מאוד קולנוע, דחף אותי לרוץ לצפות בו.
============
רוה לחורחה: מדהים, גם אני חשבתי על ויסקונטי.
חורחה! מחכים לראות את הסרט שלך!
אכן לרגעים מסויימים הסרט גולש לאיזורי
chic flic מאיימים למדי [ סצנות ההתענגות על האוכל].
כדאי שתעדכן את הרדאר שלך, הייתה ביקורת בYNET והסרט הופיע באתר SERET
אתה בכלל מסתכל באתר "סרט"?
תודה, יאיר. נשמע כמו סרט שאני מוכרחה לראות.
נראה די מדהים. הרשת, אגב, מלאה בהתייחסויות לסרט הזה. הנה אחת מוצלחת במיוחד:
http://www.yaarakeydar.com/2010/05/tilda/
תודה רבה על ההמלצה. ראיתי ואהבתי עד מאד. האם גם אתה שמת לב לקריצה ל"ורטיגו" עם תספורת המערבולת של סווינטון?
I want to say your blog is almost amazing. I always like to learn something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the subject and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for writing so much in your blog.. Greets, Andrea
איתי, אני שמתי לב לזה. אבל לא אהבתי את הסרט, לצערי 🙁 כלומר, את אני אהבה. ורטיגו מבריק.