שמי זרחין על יוסף שילוח ז"ל
אני חייב עוד קצת על יוסף שילוח לפני שממשיכים הלאה, כי הוא באמת היה שחקן אדיר מאין כמוהו. אני חוזר לאירוע המחווה שנערך לכבודו בפסטיבל ירושלים ביולי 2009. אחד הקטעים שהכי ריגשו אותי באותו טקס היו דברים שאמר על הבמה שמי זרחין. ב-1995 זרחין ליהק את שילוח לסרט הבכורה שלו כבמאי, "לילסדה". דרך סיפוריו של זרחין למדתי על האופן שבו שילוח – שעל המסך נראה כאילו הוא שולף את תפקידי כקוסם מהשרוול – עובד בדקדקנות על הדמויות שהוא מגלם, רצינית ונלעגת כאחת. קל היה לראות באולם שהאנקדוטות שזרחין סיפר – לא לקהל, אלא לשילוח עצמו שישב בשורה הראשונה – ריגשו את שילוח מאוד. והשילוב בין רגעים מרגשים ובין רגעים מצחיקים, איכשהו היה מתאים גם לדמויות ששילוח התפרסם איתן. הרגע הזה נחרת בזכרוני. אתמול ביקשתי מזרחין רשות לפרסם כמה קטעים מהתמלול של אותם סיפורים שהוא סיפר באותו ערב. זרחין הסכים. הנה הם כאן.
================
שמי זרחין באירוע המחווה ליוסף שילוח, סינמטק ירושלים, 14.7.2009:
ישיבת הליהוק הראשונה על הסרט "לילסדה". אומר לי המפיק מיכה שרפשטיין על יוסי שילוח: "את השחקן הכי מצחיק בארץ אתה רוצה לקחת לתפקיד הכי עצוב בסרט, למה?". אמרתי לו: "אני לא יודע, כתבתי בשביל יוסי את התפקיד, בלעדיו אני לא עושה את הסרט".
מיכה מרים קצת את קולו ואומר: "תפסיק, תפסיק כבר לדבר כמו ילד קטן. זה לא שאני מתנגד לשילוח, אבל אין בנאדם שאין לו תחליף".
וזהו שלא.
זו אולי אחת הקלישאות שאני הכי שונא. כי אני חושב שאין בנאדם שיש לו תחליף.
וגם אם כן, וגם אם יש איזושהי אמת מעצבנת בקלישאה הזאת, התפקיד שלנו, שחקנים ובמאים, זה למצוא את הדבר הזה שבגללו לדמות הנבנית אין תחליף.
וזהו יוסי.
גם כשהוא עושה דמות שולית כביכול, גם כשזו דמות עגולה או שטוחה או מרובעת או כל תצורה גיאומטרית אחרת… גם כשזה סטריאוטיפ, רחמנא לצלן, תמיד יהיה שם את הדבר הספציפי, הנוסף, היוסי-שילוחי, שיהפוך את הדמות הזאת לחד פעמית, לשלו בלבד. גם אם מוכרת – תמיד אחרת.
לדמויות של יוסי שילוח אין תחליף.
איך הוא עושה את זה? אני לא באמת יודע. אולי זה קשור לאופן שבו שילוח מתקשר עם אנשים. אני מזהיר אותכם – עוד מעט נצא לדשא לקוקטייל, ובטח רבים מכם ייגשו ליוסי כדי לברך ולהחמיא. תיזהרו. נורא מהר הוא יתחיל לדובב אתכם, תוך שניות תמצאו את עצמכם מספרים לו את סיפור חייכם והוא מקשיב בשקיקה, שותה בצמא כל סיפור, מצלם כל ג'סטה, לומד לעומק את שפת הגוף שלכם, מוסיף עוד נדבך למחקר הנדיב שהוא עושה כל חייו לדבר הזה שנקרא בני אדם.
תאמינו לי. ביליתי איתו עשרה ימים תמימים במסע פסטיבלים בניו יורק ובשיקגו.
לא היה דייל או מלצרית או קופאי בחנות או חדרנית במלון או במאי גרמני או שחקנית אוסטרלית שהוא לא דובב ודובב ודובב עד שכמעט ויצאה לי הנשמה. איכשהו בסוף השיחות האלה, יצאו האנשים מחוייכים ושמחים ויוסי יצא עצוב.
פגישת עבודה ראשונה שלנו. אחד על אחד. אנחנו קוראים ביחד את התסריט של "לילסדה". אנחנו קוראים, נעצרים, משוחחים, מנתחים. וליוסי יש כל הזמן דמעות בעיניים, הוא מתרגש, מרגע לרגע נעשה יותר ויותר קודר ועגום. אמרתי לו: יוסי, אתה מדאיג אותי, אל תשכח שזאת קומדיה, מיכאל עובר מצבים מצחיקים, הוא גם דמות מצחיקה.
ויוסי אומר: אין סתירה, באיש הזה יש עצב עמוק, ככל שעצבונו יהיה גדול כך הוא יצחיק יותר, אבל אנחנו נצחק אליו מתוך אהבה. חוץ מזה, מיכאל לא יודע שהוא מצחיק, ולכן לי כשחקן אסור להתחבר אל הצד הזה, אסור לי להתאמץ להצחיק את הצופים, זאת תהיה בגידה איומה. אני אוהב אותו, אמר יוסי, אני רוצה להכיר אותו לעומק ובשום פנים ואופן לא לבגוד בו. וחוץ מזה, נשמתי (כך הוא נהג לקרוא לי כדי לרכך את הנזיפה שתיכף הגיעה), מה זה הדיבורים האלה על דמות? שיהיה ברור, כרגע אין דמות, זה רק נייר. כתוב יפה מאוד, זה נכון, אבל רק נייר. אנחנו צריכים לעשות ממנו דמות ושאלוהים יעזור לנו.
שבועות ארוכים יוסי ישב לי על הצוואר, שאל וחקר ובדק והמציא והעמיק אל העבר ואל ההווה של מיכאל, בחריצות וביסודיות, ואני נהניתי מכל שנייה.
על הסט לא דיברנו הרבה. די מהר הגיע הרגע שבעיני הוא הרגע המאושר ביותר של במאי העובד על סרט – אתה מסתכל על שחקן וקולט שהוא מבין את הדמות הרבה יותר ממך.
באחת משיחותינו הרבות סוף סוף קיבלתי אומץ ושאלתי אותו על כל אותן דמויות קומיות מוקצנות שהוא גילם ושאיתן התקשיתי. ובמיוחד על פארוק מ"אלכס חולה אהבה". שאלתי: איך מסתדרת הדמות הזאת עם האג'נדה המזרחית שלך? עם כל הדיבורים היפים על דמויות קומיות והעצב שלהן – איך זה שבנית דמות כל כך מוקצנת, נלעגת?
יוסי אמר: פה יקירי זה כבר משהו אחר. פה זו היתה שליחות. פה הייתה משימה אמיתית. כי כבר הייתי כל כך מיואש מהדמויות האלה, ובעיקר מהעמדות המעוותות שדרכן הן התקבלו, עד שאמרתי לעצמי – הפעם אני עושה אותו עד הסוף, כל כך קיצוני עד שלא יוכלו יותר לעשות דמויות כאלה. זה יהיה סטריאוטיפ וירטואוזי, אבי אבות הסטריאוטיפים, וזה גם מה שיקבור אותם סופית. הקבורה תהיה מרהיבה.
צדקת יוסי. אני מסתכל היום על מה שעשית שם וחושב, זה באמת מאסטר פיס של יאוש, אבל מצחיק עד דמעות.
ועוד סיפור אחד קטן:
במהלך הקריאות של התסריט ל"לילסדה", בעבודת ההכנה שלפני הצילומים, שמתי לב שיש רפליקה אחת שבאופן קבוע יוסי מדלג עליה. זוהי סצינה חשובה שבה מיכאל מתוודה בפני יונה. סוף סוף נפתחים ביניהם דברים, הוא עושה חשבון נפש קטן, מדבר על היחסים שלו עם ילדיו ואומר לה: "הם דואגים לי אבל לא אוהבים אותי, אני יודע את זה".
הבנתי שאולי יש פה איזה קושי, ואולי סתם מקריות. אבל גם בחזרה שלפני הצילום – שוב יוסי דילג. שאלתי אותו: יש איזושהי בעיה עם הטקסט פה? אתה רוצה שנבדוק את זה? שנדבר על זה? יוסי חייך ונפנף באצבעו ואמר: יא ממזר, יא עקרוט, עלית עלי, הא? אל תדאג, אני פשוט לא רוצה לבזבז את הרגע הזה. תן לי אותו. גם לי מגיע משהו מהמיכאל הזה.
וזאת ההזדמנות שלי יוסי להגיד לך – אני דואג לך וגם אוהב אותך, מאוד אוהב אותך, ומודה לך על בית הספר הנדיב והמרגש שעשית לי.
=================
ועוד קצת לזכרו של שילוח:
קטע קצר ומקסים מתוך הראיון ששילוח העניק לפני שנתיים ל"מאגר העדויות הישראלי". והספד יפה של שמוליק דובדבני, שמנסה לתקן את כל העיוותים שמבקרי שנות השבעים עשו לדמויות של שילוח בפרט ולסרטי הבורקס בכלל.
ובשבת ישלפו ערוצי הסרטים של יס את כל סרטיו של יוסף שילוח במחסניהם – ששה במספר – ויקרינו אותם ברצף בערוץ יס 2 החל מ-13:50. לפי סדר ההקרנה: "השוטר אזולאי", "חגיגה בסנוקר", "אלכס חולה אהבה", "לילסדה", "ימים של אהבה", "ככר החלומות". חמישה מהם סרטים ראויים לצפייה – מצחיקים ומרגשים – גם בלי קשר למותו של שילוח.
מרגש ומענין
הייתי שם ושמעתי את הנאום שהיה מרגש מאד כבר אז. הוא מרגש יותר עכשיו.
פעם ראשונה שאני אוהב משהו ששמי זרחין כותב. חבל שזה בנסיבות האלה.
כמה זיוף יש בהספד של דובדבני. מי הם אותם מבקרים שקטלו את יוסף שילוח אם לא חבריו הטובים ביותר? ומיהו דובדבני אם לא ממשיכה הישיר של תנועת המבקרים שחונקת את הקולנוע הישראלי?
די להתייפייפות ולצביעות. רוצה להעריך אנשים ולתת להם את כבודם, עשה זאת בחייהם ולא לאחר מותם.
=============
רוה לטלי: אני לא ממש מסכים. דובדבני הוא אחד ממרצי הקולנוע הבודדים שנלחמים בנחישות להשיב לסרטי הבורקס את המעמד הביקורתי שמגיע להם ולנתק את הצירוף "סרט בורקס" מהקונוטציה של "סרט רע". היו סרטי בורקס אדירים, היו סרטי בורקס רעים. בורקס זה לא רע אפריורי, והקומדיה העממית היא ז'אנר מכובד וראוי, ועוד כזה שנעשה בארץ במקצועניות מרשימה מאוד. זו מגמה שאני שותף לה ומזדהה איתה מאוד ומקדם אותה בעצמי בביקורותיי ובהרצאותיי.
עולות הדמעות
מצטרף לחיים.
לראשונה שהתרגשתי מדבר מה של שמי.
בתור סטודנט של דובדבני אני חייב לציין שהוא תמיד לימד לאהוב את הקולנוע הישראלי וגם את הבורקס
בתור סטודנט של דובדבני כדאי שתתחיל לקרוא את הביקורות שלו על הקולנוע הישראלי. תתחיל בביקורת שלו על "זוהי סדום" ותעבור ל"סיפור גדול". תראה איך הוא מספיד שניים מהשלאגרים הגדולים ביותר של השנים האחרונות בדיוק כפי שעשו חבריו בשנים העליזות ההן.
זו לא חוכמה להאשים מבקרים מתקופה שהייתה ואיננה על אוזלת ידם בזיהוי להיטים עממיים. חוכמה היא לדווח עליהם בזמנך ובזה דובדבני נכשל פעם אחר פעם. מבקר צבוע.
דובדבני הוא מבקר קולנוע מצוין. למה לקרוא לו מבקר צבוע? אם הוא לא אוהב סרט מסוים שבמקרה גם הפך ללהיט זה לא אומר שהוא צבוע. לזכותו של דובדבני יאמר שתמיד הביקורות שלו מנומקות וגם אם הוא באופן אישי לא אוהב סרט מסוים אז לאחר שקוראים את הביקורת מבינים מדוע, בין אם מסכימים איתו ובין אם לא. סרט שהוא להיט אינו מדד לסרט איכותי ולסרט שאוטומטי המבקרים אמורים לאהוב.
ביום שאראה את דובדבני מבקר סרט של אבי נשר באופן המהוגן אאמין לניקיון כפיו.
אפילו ל"סודות" המחפיר הוא סלח וסלח וסלח. תעשו לי טובה.
===============
רוה לטלי: צחקתי. אני מעדיף שאת החשבונות שלך עם דובדבני תעבירי לאגף הטוקבקים בוויינט. יש כאן יותר מדי סתירות ופרדוקסים בשבילי.
בין הסרטים של יוסף שילוח שישודרו בשבת ביס ישובצו גם מספר ראיונות קצרים שנעשו איתו לערוץ הקולנוע הישראלי.
הנה דוגמא – שילוח מדבר על קולנוע הבורקס:
http://yes.walla.co.il/?w=1/7000/1775427
I wanted to say your blog is very good. I always like to learn something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the subject matter and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for writing so much in your blog.. Greets, Sanda