הם קיבלו פרסים, בלטו בפסטיבלים, שובחו על ידי מבקרים ואפילו זכו באוסקרים. אבל הם מעולם לא הגיעו למסכי הקולנוע בישראל. ערוצי הסרטים של הכבלים והלוויין מציעים מבחר כמעט סמוי של הסרטים שלמפיצי הקולנוע לא אכפת אם לא תראו

(מתוך "פנאי פלוס", 7.6.2007)

בחלומי, כל מי שעוסק בקולנוע גם אוהב קולנוע. מת על קולנוע, חולה על קולנוע, חי ונושם קולנוע. יש את האנשים האלה, שגילויו של סרט חדש לפני כולם, או הצפייה בסרט מדובר שזכה בפרסים, מרגשת אותם, מלהיבה אותם. אלה הסינפילים האמיתיים, אנשים שקולנוע עבורם הוא הרבה יותר ממקצוע, הוא התמכרות, אובססיה, סיבה לקום בבוקר. אני נמצא בקשר עם לא מעט אנשים שעובדים בתחום הקולנוע – מפיצים, קניינים, מנהלים, מורים, מבקרים – אבל את הניצוץ המתרגש הזה בעיניים אני רואה לעיתים רחוקות מדי. אולי הוא שם, חבוי מעיניי, אבל יש לי לפעמים תחושה שמי שמתפרנס מקולנוע זמן רב מדי מתחיל לאבד את זה. קחו מפיצים למשל: אלה העוסקים בסרטי אמנות יספרו לכם איך אהבת הקולנוע הבוערת בעצמותיהם הכניסה אותם לעסק. שזה עסק של נשמה ולא של כלכלה. אבל ברוב המקרים אני לא רואה את התשוקה הזאת מגיעה למסך.
ואולי זו הכללה גסה ולא הוגנת. אולי כשהם משוחחים עם עיתונאי ומבקר הם משאירים את הריגוש שלהם לעצמם, מנסים להיות שקולים ואחראים יותר. אבל עזבו את הרושם החיצוני, בואו נדבר על המצב בשטח. המקומות היחידים בהם אני רואה אהבת קולנוע אמיתית, קיצונית, עדכנית, היפר-אקטיבית, זה בערוצי הסרטים – גם ביס וגם בהוט. אני משוחח עם האנשים שם על הסרטים שהם ראו, הסרטים שהם היו רוצים לשבץ, על הסרטים שהם השיגו, ואני רואה את זה, את הניצוץ הזה, את ההתלהבות. אם רק אלה היו האנשים שאחראים על קניית הסרטים בחברות ההפצה שמביאות סרטים למסך הגדול, לא למסך הקטן, כל סצינת הקולנוע המקומית היתה נראית אחרת לגמרי. מצד שני, יגידו המפיצים הוותיקים שעובדים בתחום הזה כבר עשרות שנים, הם יפשטו את הרגל תוך שנייה אם הם יביאו רק סרטים שהם אוהבים במקום להביא סרטים שאנשים אחרים אוהבים. אולי. מה אני מבין? אני רק צופה בסרטים, לא מושקע בהם. ואת השירות הסינפילי הטוב ביותר אני מקבל כרגע ביס ובהוט. לא מאמינים? קבלו ארבע הוכחות.

"מלחמות הראפ" (Hustle and Flow)
שישי, 8.6, 22:00, יס 2

אף פעם לא הבנתי למה היפ הופ ותרבות שחורה מצליחים כל כך טוב ברדיו הישראלי אבל לא זוכים לשום ייצוג על מסכי הקולנוע בארץ. פעם חשבתי שזה בגלל שהמפיצים בארץ גזענים, שהם פשוט לא אוהבים סרטים על אנשים שחורים ועניים. אבל לא, זה לא יכול להיות זה. אולי המפיצים יודעים שהקהל הישראלי גזעני? לא יודע. אבל גם אם כולנו נאורים, המצב בשטח נראה מפלה למדי. קחו, למשל, את הסרט "Hustle and Flow". ב-2005 הוא היה אחד הסרטים העצמאיים הכי מדוברים באמריקה. הוא זכה באוסקר על השיר, הוא הפך לכוכב את השחקן הראשי שלו, טרנס הווארד (שבלט באותה שנה גם ב"התרסקות"), שאפילו היה מועמד לאוסקר על תפקידו, והוא הפך את הבמאי והתסריטאי, קרייג ברואר לאחד השמות החמים בהוליווד. אבל כל זה לא הזיז למפיצים בארץ שפשוט לא הביאו את הסרט. ביס 2, לעומת זאת, נותנים לסרט משבצת פריים-טיים בולטת, חוגגים אותו. ובצדק.
ההישג הגדול בסרט הוא של הווארד, בתפקיד הראשי. זה תפקיד כפוי טובה והוא מבצע אותו באופן מושלם. הווארד מגלם סרסור וסוחר סמים מטנסי, שפתאום מתחבר מחדש לאהבתו המקורית: מוזיקה. מצד אחד הוא מנסה למצוא גאולה על ידי ביטוי עצמי מוזיקלי, אבל במקביל הוא ממשיך להיות חרא של בנאדם. זו דמות שנורא קשה להזדהות איתה, על פי כל הקריטריונים של קולנוע מסחרי, אבל הווארד מצליח להפוך את הגיבור המזוהם הזה לאנושי. מישהו שקשה להריע לו, אבל אי אפשר שלא להבין אותו. הבמאי, ברואר, מצידו, יוצר סרט מטונף ובוטה, וזורק את כל הפוליטיקלי קורקט לפח. שוב, זו מלאכה מסוכנת מבחינה מסחרית, אבל היא גם מרעננת. כך ש"Hustle and Flow" (או בשמו העברי הלא חינני "מלחמות הראפ") הוא עירבוב של שני ז'אנרים: מצד אחד סרטי ה"כוכב נולד", בו נראה שהמעבר מ"אני אפס" ל"היי. הוצאתי אלבום בכורה משובח" נראה קל מדי, כמעט קיטשי. ומצד שני, דרמה חברתית ריאליסטית על החיים בביבים, בה אין רגע אחד של קיטש, רק דם ודמעות.
ג'ים שרידן, הבמאי האירי שפועל בניו יורק ("בשם האב") עשה מעשה דומה – חיבור בין דרמת מוזיקה לסרט גנגסטרים – ב"להתעשר או למות בדרך" (שישודר באותה שבת ביס 2), בו מגלם הראפר 50 סנט דמות הקרובה לו מבחינה ביוגרפית (איש כנופיה אלים, ישב בכלא, הפך לכוכב ראפ), אבל סרטו של שרידן, להבדיל מסרטו של ברואר, לא עובד. אולי כי זה מבוסס על סיפור אמיתי, אולי כי הוא מנסה להפוך את הגיבור/הכוכב שלו למיתוס ואולי כי הסרט והשחקן פשוט פחות טובים.

"חצי סהר"
שבת, 9.6, 22:00, יס 3

סרטו הקודם של בהמן גובדי, "צבים יכולים לעוף", הוקרן מסחרית בישראל וזכה לתגובות נאות מצד הקהל. סרטו החדש, "חצי סהר", מוצלח פי 30, הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו האחרון וייצא להקרנות מסחריות באירופה בהמשך הקיץ. ובארץ? קולנוע לב? פסטיבל ירושלים? לא, מחרתיים בטלוויזיה. שירות אקספרס. גובדי קצת מקשט את סרטיו ביותר מדי פולקלור עממי לטעמי האישי, כאילו הוא מנסה להפוך את סרטיו לגלוית נוף מצועצעת למען תיירים המוקסמים מקישוטי האוריינטל, אבל סרטו החדש והשופע מוזיקה בהחלט מהנה. כמו ב"צבים יכולים לעוף", גם הפעם מתרחשת העלילה באיזור הקורדי של עירק וגובדי מספר סיפור עממי שכנראה (אולי) גם קרה באמת על מוסיקאי מהולל שמוזמן להופיע בפסטיבל ובדרך הוא צריך לאסוף באוטובוס תלמידים ישן את כל עשרת חברי להקתו, כולים בניו ובנותיו. אבל יש גם חיזיון שמטריד אותו: הוא חוזה את מותו בלילה בו הירח יהיה חצוי. האם תגיע הלהקה לפסטיבל בזמן? האם תתגשם הנבואה? קצת יותר מדי אמיר קוסטוריצה ופחות מדי סגנון אישי, אבל הסרט הזה, בזכות הקצב המדברי שלו, מהנה מאוד.

"להקשיב לזמן"
ישודר במהלך יוני-יולי בהוט פריים

לפני שבועיים במהלך פסטיבל קאן בישר פיטר בארט, עורך "וראייטי", העיתון החשוב ביותר בהוליווד, על השקתה של תחרות חדשה במסגרת פסטיבל קרלובי-וארי, המתקיים ביולי בצ'כיה, ובה יחשפו בחסות "וראייטי" סרטים של יוצרים מבטיחים. אחד הסרטים שיוקרנו במסגרת הזאת הוא המותחן הצרפתי המסוגנן "להקשיב לזמן" (או "Fissures" בשמו האנגלי). הסרט הוקרן בשבוע הבא בבכורה כמעט עולמית בערוץ הוט פריים, ויוקרן שוב לקראת סוף החודש. אפילו בצרפת, מולדתו, הוא ייצא להקרנות מסחריות רק בחודש הבא. הסרט מספר על בחורה צעירה שעובדת כטכנאית קול בסרטים תיעודיים שבאה לבית בו מתה אמה, ומגלה שהיא מסוגלת לשמוע באמצעות מכשירי ההקלטה שלה את כל מה שקרה בין קירות הבית. דמיינו את "האחרים" פוגש את "השיחה". הסרט עשוי באופן מרתק, אובססיבי, וחודר למשמה. מיד בצפייה אמרתי לעצמי שבמאיי האימה האמריקאים יחגגו עליו אם אי פעם יעשו לו רימייק. ואז מה גיליתי? שהאמריקאים כבר מתכננים את הרימייק.

"סטפני דיילי"
רביעי, 6.6, 18:25 (וביולי), הוט פריים

בגלל שאני לא מנוי של הוט, החמצתי את הסרט הזה לגמרי ורק עכשיו גיליתי אותו. הוא מוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בניו יורק וזוכה לביקורות אדירות. בהוט הוא מוקרן כבר מאז ינואר (אין לי מושג איך הם עושים את זה). אם אתם זריזים עם רכישת הגיליון וקריאתו תספיקו לתפוס אותו כבר היום, אם לא חכו לו בסיבוב הבא בסוף יוני, תחילת יולי.
אחרי שכל קאן רעשה מדרמת ההפלה הרומנית שזכתה בדקל הזהב, "סטפני דיילי" היא דרמת ההפלות האמריקאית, שזכתה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה. ומדובר במועקה צרופה: טילדה סווינטון, שחקנית מושלמת שמעולם לא זייפה בתפקיד, מגלמת פסיכולוגית משטרתית בהריון החוקרת נערה בת 17 הנחשדת שהרגה את עוברה. הסיפור נפרש קדימה, עם הריונה של האשה הבוגרת, ואז מסופר גם לאחור מנקודת מבטה של הנערה. זה מעין מייק לי אמריקאי, קטן, פצפון, מצולם בווידיאו ומבוסס על משחק ודייקנות של דמויות. בדרך כלל אני נשבר בסרטים כאלה מוקדם, הפעם השתיים האלה כבשו וריסקו אותי.

ציוץ