14 ינואר 2011 | 14:30 ~ 46 תגובות | תגובות פייסבוק

"ברבור שחור", ביקורת

black_swan1



וואו! דארן ארונופסקי הזה, הוא משאיר את פי שמוט ואת ליבי בהאצת פעימות בסרטיו. וכנראה שהוא בשיאו ובמיטבו כשלצידו הצלם הקבוע שלו, מתיו ליבאטיק, יחד הם מייצרים שוטים עוצרי נשימה. מסרטו הקודם של ארונופסקי, “המתאבק”, יצאתי קצת מסויג. וכעת, אני חושב שאולי זה באמת בגלל שליבאטיק לא צילם לו אותו, ושזה פשוט לא זה כשהם לא יחד. “ברבור שחור” הוא סרט שכולו מופע ראווה של במאי ושחקנית. התסריט הוא עניין משני. הסיפור צפוי – והוא צפוי באופן מוצהר. “נכון, ביצעו את ‘אגם הברבורים’ עד זרא”, אומר הכוריאוגרף (ונסן קאסל) בסרט, “אבל לא ככה”. ואכן, זו וריאציה על “אגם הברבורים”, שמעידה שלא משנה כמה הסיפור יהיה מוכר, עדיין אפשר להדהים עם בימוי סופר אינטנסיבי וחכם להפליא. הסרט הזה הוא פאקינג יצירת מופת, והוא הופך את “אגם הברבורים”, ואת כל סרטי אחורי-הקלעים של עולם השעשועים, לסרט אימה פסיכולוגי. זה יותר “הזבוב” של קרוננברג מסתם “אגם הברבורים”.


ואני מציע לכם משחק שתיה בסרט. בכל פעם שיש שוט שאין בו מראה או השתקפות, קחו לגימה. אה, זה משחק גרוע: ייצא לכם לקחת לא יותר מחמש לגימות בכל הסרט. השימוש במראות הוא המפתח לפיצוח הסרט, והוא גם אחת ההטעיות בסרט. הוא נראה פשוט, אבל פתאום מגלים כמה העבודה בחדרים כל כך מלאי מראות הופכת את צילום הסרט לקשה. גאוני. גאוני. גאוני. הסרט זה עוצר נשימה וכמו מופע מחול הוא עושה חשק לקום ולהריע לו בפינאלה שלו.


black_swan2


הנה הביקורת שלי:


פורסם ב”פנאי פלוס”, 12.1.2011



ניסיתם פעם לזהות באיזה רגע בסרט אתם מחליטים שאתם אוהבים אותו? למעשה, זה אחד הרגעים שאני הכי אוהב במהלך הצפייה: לזהות מתי ההססנות והספקנות שבתחילת הסרט הופכים להתפעמות ולרצון לקום ולהריע לו. לא רק מה היתה הדקה בסרט, אלא אפילו מה היה השוט, או מה היתה שורת הדיאלוג. מה גרם לי להחליט שאת הסרט הזה אני אוהב. ב”ברבור שחור” זה קרה לי ממש מיד בהתחלה. בסצינה הראשונה של הסרט אנו רואים את נטלי פורטמן, בבגדי מלכת הברבורים מתוך “אגם הברבורים”, רוקדת על במה חשופה קטע סולו מהבלט. ואז מצטרף אליה הברבור השחור. מעולם לא ראיתי בלט מצולם כך: באופן שלא מדגיש את הצד הענוג של הבלט, אלא את הצד הפיזי המפרך שלו. לראשונה הבחנתי איך נשמעת נקישת בהונות הרגליים של הרקדנית על קרשי הבמה, איך היא מתנשפת, ואיך מתפזרים הנוצות מתלבושתה אחרי סיבוב מהיר. הסצינה הקצרה הזאת – שמצולמת כולה על במה שחורה מול פנס לבן אחד – היא פתיח יציג מאוד לכל מה שיבוא במאה הדקות שאחר כך, בהן יהפוך דארן ארונופסקי – במאי עילוי – את עולם הבלט מסיפור אגדות שילדות חולמות עליו לסיפור אימים.

 

נינה (נטלי פורטמן) חולמת על בלט בלילה. כשהיא מתעוררת בבוקר היא יוצאת ליום אימוני בלט בלינקולן סנטר בלהקת הבלט של ניו יורק. כשהיא חוזרת הביתה בערב היא נעמדת מול הראי בבית ומתאמנת בתנועות הבלט. כשהיא מסיימת את אימוניה, היא מאזינה לאמה (ברברה הרשי) מנסרת לה במוח על מה היא צריכה לעשות כדי להצטיין בבלט, ושלא לגמור כמותה, שנאלצה לוותר על קריירת המחול המקצועי שלה כשהיא נכנסה להריון וילדה אותה. הייתי אומר שהיא אוכלת ונושמת בלט, אלא שנדמה שנינה לא אוכלת ולא נושמת.

 

black_swan3

 

האופן הדקדקני, המפורט והתקריבי שבו מציג ארונופסקי את עולם הבלט מזכיר סרטי ספורט, ולא סרטי מחול. בסרטי מחול יש עידון מלכותי. סרטי ספורט עוסקים בעצמות ובשרירים. כך גם כאן, מעולם לא נראה עולם הבלט המקצועי מפרך יותר (למעשה, יש לא מעט דמיון בין האופן שבו הבלט מוצג ב”ברבור שחור” והאופן שבו האיגרוף מוצג ב”פייטר”, בייחוד בסצינות המפרקות את ההכנה לפני הקרב/המופע/האימון בו המתאגרף, כמו הרקדן, עסוק בלחבוש את עצמו, מתוך חשש שעצמותיו יתנפצו בזמן הפעילות האינטנסיבית שתכף תבוא). אבל מנגד, נדמה שרקדניות בלט סובלות מלא מעט תסמינים הקשורים דווקא לתעשיית היופי והדוגמנות, ולא עולם האמנות. העיסוק הכפייתי שלהן במראה החיצוני, באיפור, בגוף, הפרעות האכילה שמתלוות לכך, וגם מטר בלתי פוסק של הטרדות מיניות. בין השאר, “ברבור שחור” מציג את הפרימה בלרינה כמי שנמצאת תחת סכנת אונס תמידית. לעיתים אונס פיזי, לעיתים אונס מנטלי, לעיתים זה מהכוריאוגרף, לעיתים זה מהאמא הדוחפת והשתלטנית שמקווה שבתה תגשים את מה שהיא החמיצה, לעיתים זה מהתת מודע של עצמה. וכשהלחץ הפיזי והמנטלי הולך וגובר מתחילים להופיע הסדקים. “ברבור שחור” מציג את תהליך הקריסה של הגיבורה, שמתחילה להתמוטט מהלחץ שבגילום התפקיד הראשי ב”אגם הברבורים”.

 

מבחינה עלילתית, הסרט ברור וצפוי: זו גרסה ארס-פואטית ל”אגם הברבורים” עצמו, בו במקום נערה שהופכת לברבור, יש לנו את הנערה שהופכת לרקדנית שמגלמת נערה שהופכת לברבור. וכשם שב”אגם הברבורים” יש מאבק בין הברבור הלבן (המייצג תום, אצילות ובתוליות) ובין הברבור השחור (המייצג רוע ויצרים), כך גם הרקדנית הראשית – שצריכה לגלם את שני התפקידים – צריכה למצוא את שני הצדדים האלה, השחור והלבן – בתוך עצמה. הבעיה היא שברגע שאנחנו מגלים בעצמנו את הברבור השחור, מאוד קשה למנוע ממנו להשתלט עלינו.

 

black_swan4

 

כלומר, מסיפור מטאפורי אחד, אנחנו מועברים לסיפור מטאפורי אחר. נינה צריכה להיאבק בדופלגאנגר שלה – הכפילה המרושעת שלה, זו שמייצגת את כל מה שמודחק בתוכה. בהתאם לכך, הכוכב הראשי בסרט הוא הראי. הסרט עמוס מראות והשתקפויות. השחקנים לעיתים נראים כאילו הם מדברים עם בבואתם. יש כל כך הרבה בבואות ושברי השתקפויות בסרט עד שלרגעים הוא נראה כמו קליידוסקופ. אבל אם המאבק הזה בין שני הצדדים של נינה נשמע פנימי, יש בו גם התגלמות חיצונית: רקדנית חדשה בשם לילי מגיעה ללהקה (מילה קוניס), שהיא ההפך הגמור מנינה. האחת כולה איפוק, ריסון ודיוק, השניה כולה רגש וספונטניות ומיניות. יחד הן יתמזגו לסיפור שמצליח להיות גם דרמת אחורי-קלעים וגם ואריאציה מרהיבה לעלילת “אגם הברבורים” עצמה.

 

 

black_swan5

 

אבל ההישג הגדול של “ברבור שחור” נמצא בבימוי ובמשחק. לדארן ארונופסקי, שזה סרטו החמישי, יש עניין עקבי בגופניות ובדימוי גוף. ולא רק זה: גיבוריו, בכל סרטיו, נמצאים במצב של הזיה, של אובדן חושים, של הידרדרות פסיכוטית. ומתוך המצב הזה הם מרגישים את גופם מתפורר. החל מסרטו הראשון, “פיי”, שם הגיבור הוזה שראשו נאכל על ידי נמלים. ב”רקוויאם לחלום” הדמויות המסוממות מתחילות להתעלל בגופן. ב”המעיין” הגיבור גם נמצא במצב של תודעה נזילה (הזיה? דמיון?) שקשור לעניינים של גוף, נפש ומחלה. וב”המתאבק” הגיבור עסוק כל כולו בחיבור שבין נרקוטיקה וגוף וניסיון להביס את הזקנה, את הידרדרות הגוף. תודעה וגופניות, זה מה שמעסיק את ארונופסקי לכל אורך סרטיו. למעשה, מאז דיוויד קרוננברג לא נראה במאי שכה נהנה להתעלל בגוף גיבוריו ושיש לו תסביך – או עניין – כה עקבי בביולוגיה האנושית. לרגעים “ברבור שחור” נראה ומרגיש כמו “הזבוב”. ארונופסקי הופך את סרטו לסרט אימה פסיכולוגי אבל כזה שמציג בגרפיות מעוררת צמרמורת את ההתפרקות הגופנית – באופן מילולי ממש – של הגיבורה.

 

מבחינת סגנון, “ברבור שחור” נראה כמו המשך ישיר של “המתאבק”: גם כאן למשך רוב הסרט המצלמה רצה מאחורי נטלי פורטמן ועוקבת אחרי העורף שלה בשוטים ארוכים, אלה שהפעם – בגלל הלוקיישן – השוטים ספיראליים מאוד, ולא נעים בקווים ישרים כמו המסדרונות של “המתאבק”. והפעם חוזר ארונופסקי לשתף פעולה עם הצלם הקבוע שלו, מתיו ליבאטיק, שמוותר על החיספוס הדהוי של “המתאבק” ומעניק לסרט תחושה אפלה, אקספרסיוניסטית, עם המון שחור ולבן בעיצוב, המון צלליות, המון השתקפויות, ואינטנסיביות שמעבירה לצופים תחושות פיזיות ממש. ארונופסקי והצלם שלו מפגינים כאן בקיאות מרשימה לא רק בעולם הבלט, אלא גם בסרטים על מחול, ובראשם ב”נעליים אדומות”, אולי גדול סרטי הבלט, וסרט שמאוזכר – בעלילה ובשוטים – ללא הרף כאן (וכפי שציינתי בשבוע שעבר, הוא מצוטט בימים אלה גם ב“טטרו” של פרנסיס פורד קופולה, שני הסרטים האלה, אגב, יעלו בשבועות הבאים). התוצאה – שמועצמת על ידי התפקיד חסר הרחמים והגופני מאוד של פורטמן בתפקיד הראשי – שבה ומזכירה שארונופסקי הוא במאי מבריק שמצליח לגרום לצופיו להרגיש כאב פיזי ממש, השקול לכאב, היסורים והייאוש שחווים גיבוריו, שלוקחים את האגדות מהן הם מזינים את חייהם וחלומותיהם, קצת באופן מילולי מדי.

 

 

ויש לסרט גם מסר מעניין וראוי לשימת לב בעניין פרפקציוניזם. אם אני מבין אותו נכון, הרי שהוא נגד. יש משהו בוודאי רומנטי מאוד ברצון לשאוף לשלמות, אבל דבר שהוא מושלם הוא גם דבר חד פעמי, ולפיכך עומד בסתירה לחיים עצמם, שהם ההפך ממושלמות. הכמיהה לפרפקציוניזם שקולה להפרעה נפשית פסיכוטית שעומדת בסתירה לחיים אמיתיים. שלמות באה עם מחיר, שלא כדאי לשלם. זו אמירה מרתקת, כמעט רחנית בעיניי, שאני לא יכול אלא להריע לה.

 

 

black_swan6

 

 

אגב א’:

ב”ברבור שחור” יש לגיבורה עניין שלם עם מנהל הלהקה התובעני, שהוא גם היוצר והכוריאוגרף של המחול לתוכו היא נסחפת בכל גופה ונפשה. לכן, כשהתברר שנטלי פורטמן התארסה בסוף הצילומים לכוריאוגרף האמיתי שהדריך אותה בעת הצילומים והיא כעת בהריון ממנו, קשה שלא לחשוב שהיא למעשה ממשיכה את הסרט לתוך חייה, כך שההשתקפויות של ארונופסקי ממשיכות הלאה לתוך החיים האמיתיים. זו לא רק הרקדנית שמושפעת מהדמות שהיא רוקדת, אלא הדמות השתלטה גם על השחקנית שמגלמת אותה. בעיני זה די פסיכי, אבל לכו תבינו שחקנים. או את החיים.

 

 

אגב ב’: איזו הברקה – ווינונה ריידר בתפקיד הפרימה בלרינה הקודמת.


נושאים: ביקורת

46 תגובות ל - “"ברבור שחור", ביקורת”

  1. רון 14 ינואר 2011 ב - 14:41 קישור ישיר

    WTF? הסרט יוצא רק עוד שבוע!

    ===========

    רוה לרון: אני מניח שאתה קשור למפיצי הסרט ולכן תזמוני פרסום נורא חורים לך, הרבה יותר מתוכן הפרסום. ובכן, הסרט הוקרן כבר בספטמבר בפסטיבל ונציה ונכתבו עליו כבר רבבות מילים בכל העולם. בעולם מתוקן כל אחד יכול לכתוב על סרט (או ספר או הופעה) ברגע שהוא רואה אותו. אבל אנחנו חיים בעולם שנשלט על ידי יחצנים. יחצנים מאפשרים לעיתונאים להיחשף לתוצרתם מוקדם, כדי לעבד את המידע ולהתנסח עליו, בתנאי שיכתבו עליו על פי התזמון הנוח להם. אם אתה רואה או שומע משהו בכוחות עצמך, ללא תיווך היחצן, אין לך שום מחויבות לתזמון שהוא מכתיב עבורך ואתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה.

  2. יותם 14 ינואר 2011 ב - 15:15 קישור ישיר

    יופי של תובנות.
    ההשוואה לקרוננברג מעניינת – האחד עוסק בפירוק וביתור הגוף והשני בחקר הגוף תחת עומס.
    לדעתי, מזכיר גם את רתיעה של פולנסקי.

  3. אור 14 ינואר 2011 ב - 15:18 קישור ישיר

    סרט נהדר וביקורת מצויינת. עכשיו, אחרי שההתעללות בגוף הגיבורים הפכה סופית לסימן היכר של ארונופסקי, מתחיל להתבהר לי הקשר בינו לבין וולברין, ואני מת מפחד וסקרנות לגלות מה הוא יעולל לנו שם.

  4. רון 14 ינואר 2011 ב - 15:28 קישור ישיר

    ליאיר: אני לא קשור למפיצי הסרט, להפך – אני אחד מהעיתונאים שנפגעו מהיד הקשה והמוגזמת שאריה וכרמל הפעילו בכל הנוגע לסרט הזה. לכן תהיתי כיצד זה שמתפרסמת ביקורת מוקדם כל כך.
    לגבי התוכן – אני שומר לי את הביקורת לאחרי הצפייה. תודה

  5. גיגס 14 ינואר 2011 ב - 15:31 קישור ישיר

    אחת הביקורות הטובות שכתבת לאחרונה, במיוחד הדגש על העניין עם המראות, העיסוק של ארונופסקי בגוף וההשוואה ל”המתאבק” מבחינת הצילום. אכן סרט מהפנט שלא פעם גרם לי להתכווץ בכיסא.

    דרך אגב, אני לא יודע אם זה רק אצלי אבל בגוגל כרום לא רואים את כל התמונות שאתה מצרף לפוסט (חלק רואים, חלק לא).

  6. רודריק ג'יינס ג'וניור 14 ינואר 2011 ב - 15:32 קישור ישיר

    אני כבר עברתי את כל השלבים הפסיכולוגיים האפשריים בהמתנה לראות את הסרט הזה, עד כדי כך שאני מרגיש שעד שאראה אותו אהיה במצב הנפשי של הגיבורה. יאללה, רק עוד כמה ימים…

  7. כנרת 14 ינואר 2011 ב - 16:48 קישור ישיר

    קראתי רק את שתי הפסקאות הראשונות ועצרתי. כשראיתי את הטוויט על הביקורת על הסרט כל כך קיוויתי שהיא טובה. את שאר הביקורת אקרא אחרי שאראה את הסרט.

    (ואפרופו מגיב מספר אחת: זכותך וזה, כמובן. אבל הדבר הראשון שרציתי לעשות זה מיד לקנות כרטיסים, אז זה שאתה כותב על הסרט ככה לפני שהוא יוצא כאן זה שיעורצ’יק בדחיית סיפוקים).

  8. איציק הדרוזי 14 ינואר 2011 ב - 17:01 קישור ישיר

    סרט מצוין שהשאיר אותי מרותק לכיסא אחרי שתי צפיות בו. אני מחכה בקוצר רוח לצפייה השלישית עם השמת לב להערות המעניינות שהעלית בביקורת.

  9. מיקי-ל 14 ינואר 2011 ב - 17:43 קישור ישיר

    סרט נפלא, אבל אני רואה את ההתעסקות של ארונופסקי כשונה – בכל הסרטים שלו עוברות דמויות שמנסות בכל כוחן לשבור את מעגל החיים אבל נכנעות לאופי שלהן, לנסיבות, למציאות אותה הם אינם מצליחים לשנות. “ברבור שחור” הוא ארונופסקי קלאסי בכל כך הרבה מובנים. הוא אומנם משתמש בז’אנר אחר כדי לספר את הסיפור (ועושה זאת באפקטיביות), אבל הכל בסרט הזה צועק את שם הבמאי, אוטר אמיתי. נהנתי לקרוא על ההשוואה בין קרוננברג לארונופסקי, זה לחלוטין הסרט הכי “קרוננברגי” שלו. בנוסף לכל, יש בסרט כמה סצינות יפייפיות שלא אתאר כאן לטובת מי שלא ראה. אני מאוד ממליץ לראות את הסרט, אבל לצערי אני לא חושב שיש לו סיכוי מול “הרשת החברתית” (ולא בגלל שאני חושב ש”הרשת” סרט טוב יותר – אני לא – אלא בגלל ש”ברבור” הוא סרט דיי איזוטרי/אלטרנטיבי/קטן במימדיו וב”חשיבותו” ההסטורית/תרבותית).

  10. לביא 14 ינואר 2011 ב - 21:13 קישור ישיר

    וואו! תודה לך על הביקורת המדהימה, עושה חשק לראות את הסרט!
    חלק מהדברים שעושים את הבלוג הן הביקורות שמתפרסמות מוקדם. מצד שני, יש לך נטיה לפרסם ביקורות מוקדם ולהתעלם מסרטים שרצים בבתי הקולנוע לאורך זמן (מכאן והלאה…)

  11. אור אחר 14 ינואר 2011 ב - 22:17 קישור ישיר

    אני חושב שאם המפיצים היו מוציאים קצת את הראש מהת*ת של עצמם הם היו מרוויחים סכום די נאה מכל האנשים שכבר חודשיים מריירים על הסרט ואם כבר היו בוחרים סרט אחד לשלם עליו כסף השנה זה היה זה, וחוסכים לנו הרבה מקום על ההארד-דיסק.
    אבל הציפייה שווה את זה. אכן סרט גדול.

  12. יוסי 14 ינואר 2011 ב - 22:50 קישור ישיר

    מראות וגימיקים אחרים לא יפצו על כך שהסרט פשוט משעמם.

  13. אינדירה גנדי 15 ינואר 2011 ב - 9:24 קישור ישיר

    יוסי ידידי, האם זהו סרט דבילי?

  14. יונית 15 ינואר 2011 ב - 9:36 קישור ישיר

    ביקורת נפלאה..

  15. נתן 15 ינואר 2011 ב - 9:59 קישור ישיר

    הסרט מתאים לצפיה משפחתית?

  16. לביא 15 ינואר 2011 ב - 10:36 קישור ישיר

    קבלו משהו מצחיק: חיפה עדין מלאה בשלטי חוצות של “אליס”…

  17. בני 15 ינואר 2011 ב - 11:45 קישור ישיר

    ושוב פעם שום דבר על אופן משחקה של נטלי פורטמן. על השחקנית????????????????????????????????????????????????? כמה אפשר????????????????????????????? יאיר רווה, ספר לי מדוע אתה מחליט להשמיט בכתבה שלך את עניין המשחק, והפרסונה הקולנועית. אני לא מצליח להבין מדוע אינך רוצה או מחליט לא לכתוב זאת? הרי לא ייתכן שהסרט היה הופך להצלחה פנומנלית ללא השתתפותה ונוכחותה של פורטמן.

  18. מיקי-ל 15 ינואר 2011 ב - 14:02 קישור ישיר

    האמת, שאחר כך פתאום נזכרתי שלא יאיר וגם לא אני בתגובה שלי פה, לא כתבנו שום דבר על נטלי פורטמן, שכנראה תזכה בפסלון וגם מגיע לה. תפקיד קלאסי והיא עושה אותו מרשים.

    והסרט לא מתאים לצפייה משפחתית

  19. מורן 15 ינואר 2011 ב - 17:58 קישור ישיר

    אני דווקא מצאתי הרבה חסרונות בסרט. בייחוד בגלל שהכל צפוי וסימטרי והליהוק דווקא של נטלי פורטמן

    http://screenwriter.co.il/2010/12/30/ברבור-שחור-ביקורת-דואלית/

  20. קוראים לי חיים 15 ינואר 2011 ב - 18:04 קישור ישיר

    הערה בנוגע לצילום של המתאבק: זאת צלמת.
    סתם שתדעו, כי אני לא ראיתי צלמת עלילתית בקרדיטים בחיים שלי.

    ודבר נוסף : אולי מישהו כאן מוכן לעשות מצווה ולהגיד לי מתי אומץ אמיתי הולך לצאת לקולנוע בארץ???
    אני כבר שבור.

  21. סטיבי 15 ינואר 2011 ב - 19:50 קישור ישיר

    “אומץ אמיתי” מתוכנן לאמצע פברואר, שבוע אחרי שיפתח את פסטיבל ברלין (בבכורה מחוץ לארה”ב). סרט משובח.

  22. אוהד קאופמן 16 ינואר 2011 ב - 2:33 קישור ישיר

    הסרט הזה לא ישאיר אתכם אדישים זה בטוח.הלכתי לסרט הזה אחרי שצפיתי בטריילר.מה רואים בטריילר: בלרינה ראשית בכיכובה של נטלי פורטמן אשר עושה את דרכה לפסגה ספק בעזרת יופיה ספק בעזרת פיתוי ומנגד בלרינה חדשה שמצטרפת ללהקה (מילה קוניס) ומאיימת על הבלרינה הראשית (נטלי פורטמן) לאחר מכן אנחנו רואים שנטלי פורטמן מפתחת אובססיה כלפי מילה קוניס ואפילו יש נשיקה לוהטת בין שתיהן.מהטריילר נוצר הרושם שהסרט הוא על המאבק בין נינה (נטלי פורטמן) לבין לילי (מילה קוניס).

    ואז הלכתי לראות את הסרט ודארן ארונובסקי פשוט לוקח את הרעיון של הסרט שחשבנו שאנחנו מבינים אותו ועושה איתו משהו אחר לגמרי , משהו אפל , משהו תזזיתי , הוא הופך את הסרט למותחן פסיכולוגי שאפילו משלב רגעי אימה בחלקים מסויימים בסרט.למען האמת את רוב הסרט לא אהבתי כלומר יותר נכון להגיד שלא אהבתי את הברוטליות ואת הדם הרב שיש בסרט, דארן ידוע כבמאי טוטלי אבל בסרט הזה הוא שילב הרבה אלמנטים של סרטי אימה (ואני לא חובב סרטי אימה).הסרט מתרחש בניו יורק אבל בניגוד לרוב הסרטים שמתרחשים בניו יורק אין כמעט עדות לכך שהסרט מצולם בעיר ורק עפ”י שם הלהקה ועפ”י ציון הכתובת של הדירה של נינה אנו למדים שהסרט מתרחש בניו יורק כי כל שאר הצילומים הם או במתחם הבלט או בדירה של נינה או במטרו.סביר להניח שהסרט צולם באולפן ברובו (כנראה שאפילו לא בניו יורק) ולכן אין צילומי חוץ.נקודה נוספת חשובה בסרט היא היחס בין נינה לבין אמה , הקשר שלהם לא ברור , לפעמים הם החברות הכי טובות ולפעמים אוייבות , לצופה ברור שיש משהו בקשר הזה כלומר הסבטקסט הוא שהאמא שלחה את נינה ללמוד בלט בגיל צעיר מבלי לשאול אותה (לאבא אין אזכור בכלל) , כלומר היא קבעה לה את גורלה וכל האימונים הקשים והמשמעת הם כדי שהיא תהפוך לפרימה בלרינה , משהו שהאמא לא הצליחה לעשות מכיוון שוויתרה על הקריירה כרקדנית לטובת הקמת משפחה. עולם הבלט לא נבחר במקרה , עולם הבלט הוא תובעני , דורש משמעת חזקה ומסירות של שנים יש הטוענים שזה תחום הריקוד הקשה ביותר.ובדיוק בעולם הזה רוצה דארן למקם את הגיבורה שלו כדי להראות מה עולם שכזה יכול לגרום לבחורה צעירה , לבחורה שאולי נכנסה לשם בעל כורחה אבל מהרגע שהיא שם העולם הזה אוכל אותה מבפנים וגורם לה להשתגע, מספר פעמים בסרט חוזר האלמנט של “שלמות” כלומר החינוך שנינה קבלה בתור רקדנית הוא לשלמות וזהו כל רצונה לעשות את הריקוד המושלם והשאלה האם תצליח במשימה ומה יעמוד בדרכה ואיך היא תתמודד עם זה?

    נטלי פורטמן מרשימה ביותר בסרט הזה ונותנת את משחק חייה לטעמי , ללא ספק הביצוע הטוב ביותר שלה וקפיצת מדרגה מבחינתה.אני לא זוכר סרט נוסף שלה שבו היא הייתה הגיבורה והדמות המרכזית שכל הסצנות איתה (אני חושב שבסרט הזה 99% מהסצנות היו ביחד עם נטלי פורטמן).היא נכנסה כל חזק לתפקיד והיא מצליחה לקחת את הצופה ביחד איתה למסע הפרטי שלה , למסע מתחילת הסרט בו היא נערה תמימה , רכה ועדינה ועד לסצנת השיא של הסרט לסצנה שמאותו הרגע התחלתי לאהוב את הסרט ולהבין מה ניסה הבמאי להעביר לנו.סצנה מרשימה ביותר (סצנת הריקוד של הברבור השחור) , נטלי פורטמן רוקדת כאילו היא רקדה כל חייה , והבמאי משחק עם המצלמה ומזיז אותה בצורה נפלאה שגורמת לצופה טלטלה.כל הסרט נבנה לרגע הזה והבמאי והתסריטאים עשו עבודה נפלאה בבניית הסיפור ובהכנת הרגע לסצנת השיא.

    אותה הסצנה לא עומדת בפני עצמה (ניסיתי לצפות בה ביוטיוב אבל זה לא אותו הדבר) חייבים לראות אותה רק אחרי שרואים את כל הסרט שלפני וברצף רק אז מבינים את העוצמה שלה.

    כמה נקודות שכדאי לשים לב בזמן הצפייה:

    1) את התלבושת של ה”ברבור השחור” אנחנו לא רואים אף פעם אלא רק בסצנת השיא , אלמנט זה נועד לחדד את החוזק בסצנה הזו ולגרום להפתעה לצופה.

    2) הסרט מצולם כנראה באולפן ולא ברחבי ניו יורק וזאת מכיוון שהבמאי רוצה לתת תחושת דוחק ותחושה של צפיפות וגם כדי להדגיש את המצב של הגיבורה ואת עולמה , כלומר היא קמה בבוקר בדירה והולכת להתאמן וחזרה זהו כל עולמה.

    3) מציאות אל מול חלום , אלמנט שחוזר בסרט מספר פעמים והצופה מבולבל ולא יודע מה המציאות ומה הוא הזייה , מספר פעמים נטלי פורטמן פוגשת לכאורה את עצמה כלומר יש פה רמיזה על פיצול אישיות או על הזייה קשה כלומר היא כל כך נכנסה חזק לתפקיד שקבלה בתור הפרימה בלרינה כך שהיא חייבת להוכיח את עצמה והיא חייבת להיות מעולה גם בתור הברבור הלבן וגם בתור הברבור השחור שזו בעצם הנינה האחרת הנינה שהיא פוגשת לעיתים בתור הזייה.

    הסרט לא יקבל פרס אוסקר על “הסרט הטוב ביותר” לטעמי אבל על פרס השחקנית הטובה ביותר , נטלי פורטמן מובילה חזק ומכל הסרטים שראיתי עד כה השנה (ומבין המועמדות) היא המובילה.

  23. רועי 17 ינואר 2011 ב - 0:23 קישור ישיר

    המתח שבין השבריריות והעדינות של הגיבורה, לבין הגרפיות הבוטה של התפרקות גופה, הוא סוד קסמו של הסרט.
    אתה יודע שמשהו נורא עומד לקרות פחות או יותר מההתחלה, בהמשך קורים דברים, אתה נקשר לגיבורה אבל אתה יודע שעומד לקרות לה משהו לא טוב… וככה עוברות להם כמעט שעתיים בעשר דקות.
    סרט מדהים.

  24. שמש הבוקר 18 ינואר 2011 ב - 22:49 קישור ישיר

    הי יאיר, מקווה שאתה קורא את זה. קצת ארוך 🙂

    אי קורא די נאמן של הבלוג וחובב גדול של הביקורות שלך עם השפה הנקייה והרהוטה.
    תשמע, יש לך כישרון נדיר – וברוך ה’ אתה מנצל אותו היטב להנאת כולנו – להעלות על הכתב תחושות אמוציונליות מהסרטים ברמה שמעטים מצליחים.
    אבל הפעם, אני חושב, הצלחת לזקק את התובנות והתיאוריות שלך לרמה כזאת שנוצרה בי התחושה שצפיתי בסרט תוך כדי קריאה. לא כפשוטו, אלא יותר כמו ציור נוף, שמעורר בך את התיאבון לראות את הטבע שמצויר שם במו עיניך.

    מאד אהבתי את המחשבות על הפרפקציוניזם. זה כל כך נכון ! גם כלפי עצמי. ואלמלא הביקורת שלך לא חושב שהייתי שם לב לדקויות הללו שהסרט מנסה להעביר.
    צפיתי למשל ב”סרט לבן” של האנקה אחרי שקראתי את הביקורת שלך, וממש, נפקחו עיני. הצלחתי להבחין בדקויות והברקות קטנות.
    גם בסרט אונדין אגב. סרט קסום ומרגש.

    אחד הדברים היפים בסרטים, שבמאים בעלי חזון מעמידים מראה מול המציאות וממתיקים או ממליחים אותה קצת.
    וזה מאד מאד כיף. בלי סינמסקופ לא היה לי לא הרקע, ולא הידע, על מנת להבין את זה.

    נשמע אקדמאי מה שכתבתי לך כאן? אל תסתכל בקנקן. אני חייל פשוט שקופץ מסיור לשמירה ועוקב בדריכות אחרי כל פעימה של המקלדת שלך. שתדע שבזכות האינטרנט אתה מגיע גם לקהלים כאלו.

    עלה והצלח ותמשיך בבקשה. תענוג לקרוא אותך. תודה !

  25. בני 20 ינואר 2011 ב - 10:56 קישור ישיר

    אילו רק ידע איך לכתוב על השחקנים אולי דרגתו הייתה עולה מעלה.

  26. אביץ 21 ינואר 2011 ב - 15:45 קישור ישיר

    כתיבה מצויינת! ארונופסקי מצטיין בבוטות שלו, לדעתי, מה שמביא את המסר שלו פנימה כמו סכין. הוא נכנס בזום-אין מטורף לתוך הגיבורים שלו, נותן לנו לחוות אותם, לחוש את נשימתם, וכמעט לקרוא את מחשבותיהם. אנו עוקבים אחרי הגיבורים כל הסרט (תראו כמה צילומי מעקב), לכל מקום שהם הולכים, אפילו (ודווקא שם) לשירותים. העולם החיצוני לא כל כך מעניין, הבלט הוא רקע, ניו יורק היא רקע, לכן לא צריך כל כך צילומי חוץ.. סיבה אחרת להעדרם של צילומים כאלה היא טכנית: פשוט ארונופסקי הולך על תקציבים נמוכים כדי להרשות לעצמו חופש יצירתי (בלי איומים מהמשקיעים). הסרט הוא על הנפש של הגיבורה, המיקוד הוא כל כך פנימי עד שגם הגיבורה כמעט ולא פועלת והיא לכאורה חלשה ופאסיבית לרוב, אבל זה לא מפריע לננו לראות את אופיה החזק, העמוק, שעומד למבחן בלחצים האיומים שהסרט מציג.
    אהבתי מאוד את האמירה שהראי הוא גיבור, הראי משמש הרבה בסרטיו של ארונופסקי מכיון שזו הדרך שבה הגיבור (כלומר אנחנו, המזדהים איתו) מתבונן אל תוך עצמו, מהרהר, מתבודד. באמצעות הראי אנחנו נחשפים אל המחשבות הפנימיות, אל המהות, שוהים איתה ועוסקים בה.
    גם בסרטי אימה משתמשים הרבה במראות כיצד להציג פער בין מציאות לדמיון.
    פתאום עלתה בי תובנה לגבי הסצנה האחרונה (מי שלא ראה – ספויילר קטן, זהירות!) כאשר המראה מתנפצת תוך כדי התגוששות, אולי זה סמל של סוף הפיצול… תחשבו על זה.

  27. כריש המוות 22 ינואר 2011 ב - 18:01 קישור ישיר

    ראיתי אתמול את “ברבור שחור” ויצאתי מהאולם המום, מהופנט אבל גם קצת מאוכזב.
    מדובר באחד מסרטי האימה הטובים ביותר. אני יודע שרבים לא יסכימו לקטלג אותו בקטגוריית האימה אבל בי עורר אימה יותר מכל סלאשר/מותחן אחר שראיתי בשנים האחרונות. בחלק גדול מהסצנות לא יכולתי לצפות מרוב חלחלה וגועל בעוד באחרות לא יכולתי להסיר את עיניי. היופי והפואטיקה של עולם הריקוד ובמיוחד של 2 כוכבות הסרט היפיפיות פורטמן וקוניס לעומת החלחלה על הנעשה להם יצר דיסוננס מטריד במיוחד. בניגוד לסרטי אימה אחרים, המפלצת היא פנימית, לכן היא הרבה פחות צפוייה ומפחידה בהרבה. אם זאת אני חייב לציין לרעה את התסריט הבנאלי משהו, המשתמש בדימויים שחוקים ונדושים (שחור מול לבן, ההקבלה הצפוייה מדי של אגם הברבורים לעלילת הסרט,דמויות במראה שמגיבות אחרת למציאות, הדמויות הצפויות מדי כגון האם השתלטנית, הדוגמנית השברירית מול זאת נטולת הרסן והפרועה, הבמאי החרמן ועוד) מלבד זאת חלק מהאפקטים נראו די עלובים- היו כמה דברים שאולי התקבלו בהבנה בסרטי קרוננברג שאינם מתיימרים להיות ריאליסטים אבל בסרט הזה ציפיתי לדימויים המתחברים לעולם הריאליסטי למדי של הסרט ולא לתמונות מדברות וכדומה.
    לפריקים של אימה פסיכולוגית ונטלי פורטמן (אכן הופעה בת זונה) אני ממליץ , כל השאר חכו לדי וי די.

  28. מישהו 22 ינואר 2011 ב - 18:20 קישור ישיר

    סרט נפלא.שמתי לב, שכמו הרבה במאים נפלאים ומאוהבים בעצמם, ארונופסקי מתכתב כאן עם הרבה מאד מסרטיו האחרים.
    הסרט הוא הרי סרט אח( יותר נכון, אחות) למתאבק בגלל הצילום, הנושא, והסיום. אך הוא גם מתכתב עם פיי, הפצע בגב של נינה הוא רעיונית, אותו פצע של מקס בסרט. פצעיי אובססיה סמליים. האיש הזקן וההזייתי ברכבת מופיע בשני הסרטים. האשכולית האדומה מרקוויאם, ובכלל כל הפריק פאסט החולני של סוף הסרט הוא מאד רקוויאמי. השוט של הפצע בבטן עם הזכוכית הזכיר לי את הפצע בבטן של המעיין וגם האמבוולנטיות לגבי המוות של הדמות הראשית. כלומר המות כדבר נורא, אך גם כהישג.
    הסרט מתחיל כמו המתאבק, משתנה לפיי ולבסוף מידרדר( במובן הטוב) למחוזות הרקוויאם. ולמרות שהוא משוטט בין כל אלה הוא יצירה מופרעת ומשוחררת.
    אגב: מוזר לי שלא התייחסו לזה פה, אבל הרגע שבו נטלי פורטמן אומרת לווינונה ריידא שעכשיו היא יודעת איך היא מרגישה הוא ממש רגע העברת הכתר. איזה ליהוק מופלא.
    יש עוד המון מה לומר עליו, אבל העיקר הוא שאחרי הרבה מאד זמן, ראיתי סרט שבאמת טלטל אותי. סרט שמכאיב פיזית לצופים. סרט שמזכיר מה קולנוע יכול לעשות.
    darren its good to have you back

  29. ברבור 22 ינואר 2011 ב - 21:04 קישור ישיר

    סרט רע, פשוט זבל.
    דומה מאד לסרטי האימה הדוחים והמגעילים, אבל נושא חותם מזוייף של כאילו פסיכולוגיה (בגרוש).
    חבל על הזמן, חבל על הכסף.
    לכו לראות משהו אחר.

  30. נגה 22 ינואר 2011 ב - 21:38 קישור ישיר

    למרות שאמרנו שיש בעייתיות בשאיפה לשלמות… ביקורת מושלמת!

  31. Mr. Kate 23 ינואר 2011 ב - 12:55 קישור ישיר

    סרט מדהים. שילוב של חוויה במלא מובן המילה שעוברת על הצופים במהלך הצפייה ויצירת אומנות נהדרת. איזה כיף שיש במאים שונים ומותחים את המדיום הקולנועי לקצוות שונים. צפייה חובה לפי דעתי.

  32. אורי 24 ינואר 2011 ב - 9:02 קישור ישיר

    סוף סוף מישהו ראה את אותו סרט שאני ראיתי. כמה דברים איומים כתבו על הסרט הזה. אני קורא מה אנשים כתבו ולא ברור לי איזה חלק מהישות שלהם הם הביאו לצפייה הזו. זאת יצירת מופת. קולנוע זה אומנות !!!

  33. מהופנט 24 ינואר 2011 ב - 14:27 קישור ישיר

    בחיינו, לא יוצא לנו להיתקל בהמון סרטים שמוציאים מאיתנו תגובות מעבר ל”סרט טוב””סרט רע”. ברבור שחור הוא אחד כזה. חוויה טריפית לחלוטין ובעיקר, פשוט, חוויה. יצאתי מהסרט מהופנט (בעיקר מ40 הדקות האחרונות שלו). תחושה של עברתי משהו עכשיו, משהו שאני אחשוב עליו, אחלום עליו ואולי קצת אשתנה.
    ארונופסקי מסתמן כגאון הקולנועי של דורנו עם אהבה מטורפת לקולנוע ועם שימת דגש מוחלט על צילום, תסריט, משחק פסקול. רצון להגיע לשלמות, כמו גיבוריו, בכל סרטיו.

    אגב, קלינט מנסל שמלווה אותו בכל סרטיו ממשיך לעשות את העבודה המדהימה שלו ובענייני לא זוכה למספיק איזכורים בביקורות על הסרט וחבל.

    נקודה אחרונה. קראתי כאן על ההשוואה לזבוב ואני מודה שזו התחושה שעברה לי כאשר ראיתי את הסרט וביעקר בסצנה שבה נוצותיה מתחילות לבצבץ מגבה. למי שזוכר, בזבוב יש סצנה מאוד דומה כאשר שיערות שחורות ולא אנושיות יוצאות מגבו של הגיבור.

    סרט שהוא לא פחות משלמות וביקורת מדהימה מצד רוה כתמיד.

  34. דניאל- זקוק לטיפ קטן 25 ינואר 2011 ב - 11:35 קישור ישיר

    מאוד מסקרן אותי הסרט וקראתי עליו לא מעט תגובות חיוביות אמיתיות.

    לזוגתי בעיקר יש בעיה מאוד קשה עם סרטי אימה/ סצנות קשות- בלא מעט מהתגובות נתקלתי בכותרת שהסרט הוא על גבול האימה.

    אשמח לעצת מישהו מהחברים פה.

  35. טל 25 ינואר 2011 ב - 13:06 קישור ישיר

    ונסן קאסל מעולה

  36. לדניאל 27 ינואר 2011 ב - 14:49 קישור ישיר

    הסרט (הנפלא והמסעיר) הזה מכיל רגעים קשים מאוד, גם פיזיים וגם אמוציונאליים. לא הייתי ממליץ לצפיה למי שעשוי לסבול מכך.

  37. אבי שרצקי 28 ינואר 2011 ב - 0:44 קישור ישיר

    סרט נ ו ר א י. מסע של הרס עצמי,
    הזיות ואלימות במעטפת של פירואטים של “אגם הברבורים”. איפה חסד? איפה מאבק של בן אדם? איפה הזדהות עם הגיבורה? כלום. אפס. אני מת על נטלי פורטמן. לא היה איכפת לי ממנה בשיט. סרט שכל מהותו נתינת דרור ל”שחור” שיש בכל אחד מאיתנו.
    סו פאקינג וואט?! זה הדבר הכי קל
    בעולם.
    קיראו את הרעיון עם הבמאי ותבינו על
    מה אני מדבר. במאי של “איך”. על ה”מה”, יש לו עוד כמה דברים ללמוד. הקבלה בנאלית לחלוטין בין עלילת “אגם הברבורים” לבין סיפורה של הגיבורה והאנשים המקיפים אותה, אבל מילא חולשה תסריטאית, אלימות מטורפת, פצירה של ציפרניים בפנים של וינונה ריידר. רגליים נשברות בהזיותיה של הגיבורה… וכן הלאה. אחד הסרטים הדוחים והשקריים
    שראיתי.

  38. מה לא ברור? קבל שיעור מזורז בפסיכולוגיה בסיסית. 28 ינואר 2011 ב - 14:24 קישור ישיר

    הבלט הוא רק הרקע למתרחש, הוא לא הנושא.
    הנושא הוא הדואליות שקיימת בבחורה, העוסקת בריקוד ושמה נינה.
    סיפור ההתבגרות שלה נמשל ע”י התפקיד הכפול שעליה לבצע ב”אגם הברבורים”.
    נינה, נערה-אישה
    עם אגו תמים, מודחק, ילדי, טהור, לבן (הברבור הלבן)
    ועם אלטר – אגו אפל, זומם, מזיק, מסוכן, שחור (הברבור השחור)
    בכל פעם שהאלטר אגו של נינה מנסה לפרוץ החוצה ולפגוע בה,
    המודעות שלה “נכבית” והיא לא מודעת לכך שהיא בעצם פוגעת בעצמה (בולמיה, אנורקסיה, שליטה כפייתית) היא רק רואה את תוצאות מעשיה ורואה את השתקפותה הרעה במראה ובתעתועים.
    הצד האפל שלה קיים בה שנים רבות ומתפתח בסביבה של בית לא תקין
    נינה מקבלת צ’אנס לתת ביטוי מודע לצד האפל, כאשר מתבקשת להתמודד עם תפקיד המחייב לתת ביטוי לפן היוצר שלה ולפן ההרסני שלה.
    היא לא מצליחה לתת ביטוי ממשי לפן האפל שבה, ומשליכה את החלק ההרסני שקיים בה על שחקנית המשנה, לילי.
    בעיני נינה היא מייצגת צד אפל, אך מסתורי ומושך. היא מנסה לחקות את צורת הריקד של לילי, כדי לתת פן פיזי ליצר הרע והאפל שבתוכה, לבסוף מחליטה שלילי רוצה לגנוב לה את התפקיד ולהרוס אותה.
    והסוף ברור למדי:
    בכדי לנצח במאבק בינה לבין הבולימיה, היא רוצחת את היצר הרע שבתוכה,
    אך הדבר מחייב התאבדות.
    יש מבין?

  39. מישמיש 28 ינואר 2011 ב - 20:31 קישור ישיר

    סרט פשוט גרוע ומעצבן. לא ברור, לא מעניין ובטח לא למשפחה.

  40. Trish Arbuckle 4 פברואר 2011 ב - 5:57 קישור ישיר

    I loved as much as you’ll receive carried out right here. The sketch is tasteful, your authored subject matter stylish. nonetheless, you command get got an shakiness over that you wish be delivering the following. unwell unquestionably come more formerly again as exactly the same nearly a lot often inside case you shield this hike.

  41. מעין 5 פברואר 2011 ב - 23:05 קישור ישיר

    טוב, אז היה סרט מעולה, יכולת משחק וריקוד פנומנליות של פורטמן
    אבל! ויש אבל גדול – אני באמת חושבת שיכלו להעביר את המצוקה, הסטרס, הסכיזופרניה על כל פניה כולל הפרנויה בצורה קצת פחות איימתית – רעדתי, כאבה לי הבטן ובאמת שלא נרדמתי עד בבוקר.

  42. סימה 6 פברואר 2011 ב - 0:16 קישור ישיר

    אולי אני היחידה שמגיבה פה על כך שהסרט לא היה משהו בכלל , אולי מבחינת הצילום והמשחק הוא מעולה , אבל לא התחברתי בכלל לטקסט שלו ולסצנות הגסות שהראו שם , ממש יצאתי מאוכזבת .. התחרטתי שנכנסתי לשם .

  43. יובל 7 פברואר 2011 ב - 18:46 קישור ישיר

    בסצינה הראשונה רואים את פורטמן כברבור הלבן והמכשף, לא את הברבור השחור.

  44. קולנוען על הכורסא 11 פברואר 2011 ב - 21:32 קישור ישיר

    בוא נודה על האמת, הסרט די הזוי.נטלי אמנם משחקת מדהים, אבל יותר מזה אין הרבה,חוץ מסצינות שגורמות לך להגיד
    “what the fuck ?”.
    בשורה התחתונה : השחקנים טובים,הסרט לא.

  45. מיכאל 23 14 פברואר 2011 ב - 13:03 קישור ישיר

    סרט מופלא, שיא קולנועי. כל השמרנים למיניהם שמגיבים פה ובוכים על ”גסות” ו”גועל”, אינני מבין מה אתם רוצים. הלו! אנו ב2011. קולנוע מודרני.
    ארונופסקי חתיכת גאון.


השאירו תגובה