"מכאן והלאה", ביקורת
אני יכול לתמצת את הרושם שלי על "מכאן והלאה" בשתי מילים נפרדות: א. "צונאמי" (כלומר, סיקוונס הפתיחה המאוד מרשים, ולמעשה הסיקוונס הראשון והאחרון בסרט שהיה בו גם וירטואוזיות וגם אכפתיות). ב. "נשכח" (כלומר, הפך מ"בלתי נשכח". כי הייתי צריך לגרד עמוק עמוק בתוך הזכרון שלי כדי להיזכר על מה היה הסרט, וזאת אחרי בסך הכל שבועיים שראיתי). אם היה חתום על הסרט ג'ון סמית ייתכן והייתי מסתפק בשתי המילים האלה ומודה שמדובר בסרט פשוט לא מספיק טוב, אבל ביים אותו קלינט איסטווד, במאי שאני לוקח ברצינות, לכן מסקרן אותי לנסות ולפצח למה הוא הטריח את עצמו במשך שנה שלמה על סרט שנראה שטום שדיאק היה מביים יותר טוב ממנו.
"מכאן והלאה" (אגב, הייתי קורא לסרט בפשטות "העולם הבא") הוא סרט שעוסק בתהיה האם יש עולם הבא, והאם יש דרך לתקשר אם האנשים מהעולם הבאץ נושא נורא משונה עבור איסטווד (אבל נושא שאני נורא נורא אוהב בסרטים ותמיד מתעניין בו, מאז ומתמיד). ואגב, אם אתם רוצים לראות סרט שעוסק בדיוק באותו נושא אבל עושה את זה עם כמה הברקות יפות, חפשו בערוצ הסרטים את "עיר רפאים" של דיוויד קפ. שזה די מדהים, כי בתפקיד הראשי מופיע ריקי ג'רוויס, אחד האנשים שהכי גאים באתאיזם שלו, והוא הלך והשתתף בסרט שיש בו המון אמונה. אולי זה מה שהיה חסר לי ב"מכאן והלאה". הנה הניסיון הקצרצר – והעקר, חוששני – שלי לפצח את סרטו של איסטווד:
פורסם ב"פנאי פלוס", 12.1.2011
ואולי גם את "מכאן והלאה" היה צריך לביים דארן ארונופסקי? אלא שבאופן משונה למדי זהו סרטו החדש של קלינט איסטווד, וזהו אחד הסרטים הכי משונים שלו. ראשית, שיהיה ברור: איסטווד הוא במאי אמין ועקבי וגם סרטיו הלא-הכי-טובים ראויים לצפייה ועשויים במיומנות ובדייקנות. אבל אני לא יכול שלא לתמוה: מה פתאום איסטווד מביים סרט על רוחות רפאים והחיים שאחרי המוות? לאורך הקריירה בת כמעט 40 שנה כבמאי, איסטווד הוכיח שהוא אחד הבמאים הכי פיזיים וארציים שפועלים בהוליווד. עניינים על-טבעיים ומיסטיים מעולם לא העסיקו אותו. למעשה, איסטווד הוא במאי שסרטיו אומרים תמיד "אני ועוצמי עוד", אין עוד מלבדי, האדם הוא הבוס ואין שום דבר מעבר לחיים, למוות ולנקמה. למעשה, לא רק שאיסטווד לא נגע ברוחניות ובמיסטיקה בסרטיו, הוא כמעט ולא נגע גם בסנטימנטליות (גם ב"הגשרים על מחוז מדיסון" המאוד רומנטי, ואחד מסרטיו שאני הכי אוהב, כמעט ולא היתה סנטימנטליות, אלא רק ענייניות). והנה הוא מביים סרט על אדם (מאט דיימון) שיכול לתקשר עם המתים בעולם הבא. אלא שהגיבור הזה מעוניין לברוח מהמתת שניתנה לו והוא לא מוכן לעסוק בכך. מי שעובד עם מתים, חי חיים של מוות. אז הוא בורח מהמוות. וכך, שלוש עלילות מקבילות הקשורות במקרי מוות המוניים שנתלשו מכותרות העיתונים מהשנים האחרונות – הצונאמי באיי תאילנד והפיגועים בלונדון – נפגשות לבסוף.
הטענה הצפויה מדי היא שאיסטווד, הנושק לגיל 80, מביט כעת אחרת על החיים והמוות ועל האופציה – ואולי התקווה – שבכל זאת יש משהו אחרי שמתים, משהו מעבר ליכולת ההכרה וההבנה שלנו, והסרט הזה הוא הודאה ענווה שלו בכך שהוא מכיר בזה שאולי יש משהו מעבר. אבל זה נראה לי פשוט וצפוי מדי. איסטווד הוא גם לא במאי להשכיר שמביים סרטים לפרנסה. הוא בוחר כל פרויקט בדקדקנות. ויאמר לזכותו: הוא מביים סרט שיש בו לא מעט מיסטיקה ורוחניות, אבל הסרט נותר איסטוודי לגמרי, עם שתי רגליים ניצבות על קרקע המציאות הממשית, בלי חזיונות והתגלויות. אבל הוא גם לא מציג את גיבורו כשרלטן. בקיצור, סרט משונה. לא אחיד. לא ברור. אבל עם סיקוונס פתיחה גרנדיוזי ומרשים (הצונאמי) והמשך חביב, אבל נשכח בקלות.
סרט לא מוותר לגמרי על חזיונות, אבל בהחלט נותר, בעיקר מבחינה פילוסופית, עם שני רגליים על הקרקע. בתוך כל הרוחניות, הסרט למעשה אומר כי קשר עם המתים הוא מעמסה והמסר הסופי שמגיע מן המתים הוא שצריך להתסדר בלעדיהם. זה גם סרט על חיים בצל המוות יותר מאשר סרט על החיים אחרי המוות, בכך מדובר בנושא נפוץ אצל איסטווד. עוד בבלוג שלי – http://macguffin2.wordpress.com/2011/01/13/%d7%9e%d7%9b%d7%90%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%94/
אפרופו שדיאק:
http://www.guardian.co.uk/film/2011/jan/16/tom-shadyac-hollywood-movies-film
http://yael-cwen.livejournal.com/168792.html
לא אני כתבתי את זה, אבל אני חושב שזו מטרה נעלה וחשובה ועלייך לעזור ולקדם אותה בבלוג שלך יאיר.
הטריילר דווקא היה ממש טוב… חבל…
עבורי זה היה שונה ומרגש.
אהבתי את הבימוי, אהבתי את המעבר בין הקטעים, אהבתי את המשחק של כולם.
אינני נמנת על המעריצים של קלינט איסטווד, אבל אני חושבת שהוא עשה פה עבודה טובה.
My spouse and i were quite relieved when Jordan could do his basic research from your ideas he discovered out of your weblog. It's not at all simplistic just to be giving away thoughts which usually a number of people might have been selling. We really take into account we've got the blog owner to give thanks to for this. The entire illustrations you made, the easy web site navigation, the friendships you can aid to instill – it's most astonishing, and it is facilitating our son in addition to our family reckon that the topic is satisfying, which is tremendously mandatory. Thank you for the whole lot!
Not a unhealthy post in any respect!
קצת באיחור, אבל – זה רק אני או שלפי הוליווד, העולם הבא מלא בצללים, דמויות לא ברורות ולחשושים חשודים?
במיוחד מפריעים לי הלחשושים החשודים.
איזה יופי שקלינט מתייחס לנושא אזוטרי, אך הנקודה המודגשת לעניות דעתי היא דווקא הניסיון ליצור קשר עם החיים. המוות ומה שבא אחריו נותר סתום ועלום, גם עבור המתקשר המוצלח,שלא יודע להסביר לילד לאן הלך אחיו. כולם שם כמהים לקשר מהותי.להוציא את המפיק השאפתן, שדוחה מכל וכל את אפשרות החיים לאחר המוות,וקלינט מעלה זאת בד בבד עם אנוכיותו ואופיו הבוגדני.
גיבור הסיפור מוכן להקריב הכל בשביל זוגיות ואהבה,וגם רואים שבסוף האהבה האמתית היא זו שמרפאה אותו מהסימפטום. האישה המצליחה המושלמת, כנראה שרק צונמי יצליח לשטוף ממנה את האשליה והשקר בו היא שרויה, והנחשול האדיר סוחף אותה ,בסופו של דבר, אל האהבה האמתית שמגיעה, שוב, בד בבד עם ההכרה בנצחיות, הילד שבעצם רוצה יותר מכל את אמא שלו(שגם היא מקרטעת בין הזיות למציאות)מקבל את הפנים והשמחה של אחיו (הרי הם אחד), כשהוא רץ אל בין זרועות אמו, כמובן לאחר שהסיר את כובעו של אחיו. התרגשתי מאוד מהסרט, חלפו חודשיים, ואני עדיין זוכר את הסרט היטב, ומה אפשר לומר על הבימוי האלגנטי והצילום,אחחח איזה צילום והמשחק של כולם אפילו הילד(יחסית לילד)ועוד ניואנסים והקשרים פסיכולוגיים ופילוסופיים ששזורים ביצירה זו.והופכים אותה בעיני לאחד הסרטים החשובים ביותר שראיתי,קלינט הזקן החכם,מציג תובנה אחת אשר כל מי שישכיל להפנימה יגדיל את סיכויו לאהבה אמתית, אהבה שלא תמות לעולם