14 ינואר 2011 | 02:36 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

"צרעה ירוקה", ביקורת


רגע רגע, לפני הכל אנחנו חייבים לדבר על סצינה אחת ויחידה מתוך “הצרעה הירוקה”, הסרט החדש שבו מישל גונדרי (מכל האנשים בעולם) מביים תסריט של סת רוגן ואוון גולדברג (“סופרבד”, “פיינאפל אקספרס”). סצינה אחת בת כ-2-3 דקות (אולי אפילו פחות) שמצדיקה סרט שלם באורך 122 דקות, סצינה אחת שמצדיקה כרטיס לסרט במחיר פרמיום של 45 שקל, סצינה אחת שמצדיקה את קיומו של הסרט בתלת מימד, תלת מימד שעד אותה סצינה נראה די מיותר, סצינה אחת שמצדיקה את הנוכחות של כל האנשים שקשורים לסרט הזה, נוכחות שעד אותה סצינה – חייבים להגיד – לא הייתה ממש מורגשת.


באמצע “הצרעה הירוקה” צועק האיש הרע (בגילומו של כריסטוף וולץ, זוכה האוסקר על “ממזרים חסרי כבוד”) על בריוניו שימצאו ויחסלו עוד באותו לילה את הטיפוס במסיכה שקורא לעצמו “הצרעה הירוקה”. השניים יוצאים, מתפצלים, כל אחד הולך לכיוון אחר, הפריים מתפצל איתם לשניים, כל אחד מהם הולך למישהו אחר מהעולם התחתון ודורש ממנו לברר איפה אפשר למצוא את הצרעה הירוקה, ואז הם יוצאים לחפש והפריים מתפצל איתם, ואז כל אחד מהם אז יוצא לברר אצל אדם שלישי, ועם כל אדם נוסף שהם פוגשים וממשיך הלאה בחיפושים, הפריים הולך ומתפצל. עכשיו, כל זה קרה די מהר והיה מסחרר ומרהיב לצפייה, מה גם שכל ריבוע במסך המפוצל הזה היה ממוקם בעומק אחר בתוך הפריים התלת מימדי, חלק מהפריימים בלטו החוצה, חלק היו שקועים פנימה, אבל הכי מדהים – אם הצלחתי לקלוט נכון במהירות שכל זה קרה – הוא שכל הסיפור הזה גם היה בשוט רצוף אחד. והרי זה בלתי אפשרי, כי לכאורה זה אומר שבכל פריים שמתפצל היה צריך להתפצל גם צלם שימשיך לעקוב אחרי הדמות החדשה שנכנסה לפריים. אז בוודאי היתה כאן תחבולה דיגיטלית כלשהי שעשתה קאטים בלתי נראים לשוטים בנקודות הפיצול. ואולי הכל תעתועי ראייה. אבל מה שבטוח הוא שאם הייתי יכול הייתי נכנס לראות את הסרט שוב בשביל הסצינה הזאת. פתאום הורגש שיש בסרט הזה במאי שהמצאות ויזואליות הן הפורטה שלו ולא סתם איש מקצוע שמנסה לעשות סרט אקשן סטנדרטי. פתאום, בסצינה הזאת, מישל גונדרי הפך לרגע לבריאן דה-פלמה בגרסת התלת מימד. זו סצינה גאונית.


ולמען האמת, היה עוד רגע מעולה מבחינה ויזואלית קצת בהמשך, כשהגיבור (בגילומו של סת רוגן) מבין בדיעבד מי נגד מי בסצינת פלאשבק שנראית כמו שילוב בין אנימציית גזרי נייר ומשחק מחשב אייטיזי שגם הוא עושה שימוש יפה בתלת מימד. ועוד כמה רגעים מעניינים מאוד של בימוי אקשן שגם נראה לרגעים כמו וינטג’ גונדרי (חפצים מכפילים את עצמם, וכו’). בקיצור, בכל פעם שהסרט יוצא החוצה מהעלילה לאיזשהו פנייה צידית שהיא יותר ויזואלית מאשר סיפורית, נוכחותו של מישל גונדרי בראש סרט אקשן הוליוודי שעלה כמעט מאה מיליון נראית מורגשת.


הסיפור מאחורי הפקת “הצרעה הירוקה” מרתק יותר מהסרט עצמו. אולפני קולומביה התברברו שנים עם הניסיון להפוך את סדרת התסכיתים, שהםכה לסדרת טלוויזיה סיקסטיזית, לסרט. עד שלפני כמה שנים הם הבריקו וגייסו את סטיבן צ’או, בן החסות הסיני של אולפני קולומביה (והבמאי והכוכב של קומדיות אקשן הונג קונגיות היסטריות כמו ב”מהומה שנחאי”), לביים את הסרט ולגלם את דמותו של קייטו, הנהג של הצרעה הירוקה שאמור להיות הסייד-קיק הפסיבי, אבל הוא למעשה איש האגרופים והנשק של הצמד, למרות שהוא אף פעם לא מקבל קרדיט על הישגיו (בסדרת הטלוויזיה משנות הששים את קייטו גילם ברוס לי). רעיון מבריק. אלא שמשום מה צ’או החליט לפרוש מהבימוי, ואז גם מהתפקיד. ואז התסריט, שנכתב במקור על ידי קווין סמית, עבר לידי רוגן וגולדברג. ואכן, הסרט מלא ניסיונות לשנינות סטלנית, אבל מורגש שהדרכתו הקפדנית של ג’אד אפטאו, המנטור של השניים, נעדרת הפעם. התסריט מפוזר לגמרי ולא הכל בו עובד. ואז בהחלטה הכי משונה מישהו שם החליט להציע למישל גונדרי לביים.


ככה זה עובד בהוליווד. אם אתה עושה משהו מהולל, אתה מיד מקבל הצעות לבוא לביים משהו מפס היצור הכי מסחרי והכי תאגידי. הרבה מאוד אנשים מתקשים לעמוד בפיתוי. זה לא רק הכסף – אם כי, זה בוודאי שיקול – זה גם הרצון של אמנים למצוא דרך לגעת במכונות הכי משוכללות ובאמצעים הכי מתקדמים ולהגיע לקהלים חדשים. ומאותו רגע זה כמו מעין תחרות משיכת חבל, מי יצליח למשוך יותר לכיוונו. האולפן רוצה משהו סטנדרטי, פשוט, אפקטיבי, מתקשר עם ההמונים, לא מתוחכם מדי, שיכניס להם המון כסף. האמן רוצה להביא את עצמו על קנווס גדול. התוצאה, על פי רוב, היא שעטנז של גם וגם. אני חייב להודות, שנדמה שהחיבור המשולש של רוגן-גולדברג-גונדרי יצר כנראה נקודת כובד משמעותית למדי, ולסרט יש את הגרוב שלהם. מצד שני, יש תחושה שעמוק בפנים לאף אחד מהם לא באמת אכפת מהמעין-גיבור-על הזה, שכמותו כבר ראינו כל כך הרבה פעמים: שוב יורש עשיר שמחליט להילחם בפשע ובונה לעצמו צי של גאדג’טים וכלי רכב אולטרה-משופצרים, ובאותה נשימה גם מעין-גיבור-על שמודע לעצמו, בסגנון “קיק אס”.


לכן התוצאה היא שקטעי העלילה בסרט ממש נמרחים, וקטעי האקשן – תחת השגחתם של המפיק של “מהיר ועצבני”, איש הפעלולים של ג’יימס בונד והצלם של מייקל ביי – נראים כמו קטעי אקשן סטנדרטיים למדי (אם כי, אודה, מכוניות מרסקות מכוניות אחרות ובניינים תמיד נעים לי לראות), ורק מדי פעם יש הבלחות של אקשן סלפסטיקי מוצלח, ושתיים-שלוש הברקות גונדריות שכאמור, איכשהו מצדיקות את הסרט כולו. סרט חביב, תכלס. זניח. שייזכר בזכות הסצינה ההיא. ושאני שיממן במהרה את הסרט הבא של גונדרי, שיש לקוות שיהיה יצירת פסיכו-פופ סוריאליסטית.



אגב א’: מי שמגלם בסוף את קייטו הוא כוכב הפופ הטייוואני ג’יי צ’ו. השיר שלו בסוף הכותרות הוא הרגע המוזיקלי הכי טוב בסרט.



אגב ב’: כותרות הסיום הן הדבר הכי יפה שראיתי בתלת מימד בקולנוע בשנים האחרונות.



אגב ג’: יש עוד קייטו מפורסם בקולנוע – המשרת של אינספקטור קלוזו בכל סרטי “הפנתר הוורוד” מ”יריה באפלה” ואילך. קלוזו וקייטו היו תמיד מתחבאים זה לזה ומתגנבים זה מאחורי זה כדי לאמן את עצמם בהסוואה והתקפה וזה תמיד נגמר בסצינת הרס אימתנית בין שניהם. באחת הסצינות ב”הצרעה הירוקה”, שני הגיבורים רבים ומתחילים ללכת מכות ואגב כך מרסקים את הבית, במה שלי נראה כמו הומאז’ לקייטו של קלוזו.



אגב ד’: באחת הסצינות במערכת העיתון שבה מתרחשת חלק מעלילת הסרט תהיתי ביני ובין עצמי למה המעלית בבניין הזה כל כך ענקית ועשויה מזכוכית. זה היה פרט עיצובי נורא בולט ומודגש בתוך עולם ויזואלי שהיה באופן כללי לכאורה ריאליסטי. בסוף הסרט הבנתי. יש סיבה למה המעלית עוצבה כך, יש לזה פיי-אוף.



================


ועכשיו כשגמרנו עם “צרעה ירוקה”, מוכנים ל”ברבור שחור”? קאמינג אפ…

נושאים: ביקורת

11 תגובות ל - “"צרעה ירוקה", ביקורת”

  1. Idans 14 ינואר 2011 ב - 8:58 קישור ישיר

    עוד על גלגוליו של הצרעה הירוקה כאן:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1209518.html

    מסתבר שגונדרי היה קשור לאחת הגרסאות המוקדמות, עוד בשנות התשעים.

  2. איתן 14 ינואר 2011 ב - 10:29 קישור ישיר

    היי, הלו, מה “ברבור שחור”?
    חכה רגע…מה עם קלינט איסטווד?
    ראיתי אתמול. סרט מאוד יפה בעיניי, למרות שלא חסרים בו חסרונות, ועדיין, לגמרי שווה את הכסף. לא מגיעות לאיסטווד הקשיש כמה מילים?
    (אני מקווה לתרום את שלי בהמשך היום אצלי בבלוג).

  3. אסף 14 ינואר 2011 ב - 10:36 קישור ישיר

    אגב ה’
    אותו קייטו בגילומו של ברוס לי הוא ההשראה לסצינת הקרב של הכלה והקרייזי 88’ס בקיל ביל אחד. טרנטינו, בסוג של מחאה נגד הגרין הורנט משנות ה-50 שמעולם לא חשפו את פרצופו של קייטו מתחת למסכה – אולי כי חשבו שאמריקה של הפיפטיז לא מוכנה לגיבור אסייתי (נבלים דווקא היו) – הלביש את הכלה בטרנינג והאסיקס הצהובים מ”משחק המוות” של ברוס לי, ונתן לה לטבוח בעשרות שלבושים כמו קייטו. כך שלמעשה, ברוס לי של סוף הקריירה – בה כבר היה כוכב לגיטימי – הרג (עשרות פעמים…) את ברוס של תחילת הקריירה בה היה אסייתי שצריך להחביא את פניו המלוכסנות

  4. מורן 14 ינואר 2011 ב - 12:35 קישור ישיר

    ראיתי את נאום המלך אתמול בטרום בכורה. גם בו יש סצינה אחת או שתיים שמצדיקות את כל הסרט. אחת עם היטלר ואחת עם קללות. לא גאוני במיוחד אבל מתעלה על השיעמום של שאר הסרט. אני לא מבין למה הוא מועמד לכל כך הרבה פרסים.

  5. יניב אידלשטיין 14 ינואר 2011 ב - 14:30 קישור ישיר

    הוואן-שוט המתפצל אכן מבריק ומהמם, אבל לא ההברקה היחידה ולא הראשונה בסרט (אבל כן המרשימה שבהן).
    למי שלא מכיר – הקליפ המופתי שגונדרי עשה לצ’יבו מאטו, שאפשר לראות בו גרסה עוברית של השוט הזה. אמנם המסך מפוצל רק לשניים אבל עדיין, הברקה שכמוה לא הייתה ולא תהיה: http://youtu.be/EN9auBn6Jys
    ואני רוצה גם לציין לטובה את התלת-מימד בסרט. הוא היה פנטסטי לכל אורכו, וצריך לקבור אחת ולתמיד את הרעיון (שהשתרש בשנה האחרונה) שתלת-מימד שצולם במצלמה סטריאוסקופית הוא לנצח טוב, ותלת-מימד שנעשה בפוסט הוא לנצח רע. גונדרי והצוות שלו עשו תלת-מימד בפוסט שנראה פשוט מדהים. וגם הצבעים חיים ולא דהויים.
    בתחילת הסרט יש דיזולב בין שוט אווירי של האחוזה לשוט של ארון מתים, מצולם מאותה זווית בדיוק, כמחווה לאב שמת… מין דיזולב סימבולי פשטני שקיים בסרטים מאז ימי סרגיי אייזנשטיין, אבל נכון ואפקטיבי, ובזכות התלת-מימד יש לו עומק נוסף, תרתי משמע.

  6. יניב אידלשטיין 14 ינואר 2011 ב - 14:37 קישור ישיר

    ועוד יצירת מופת של גונדרי שאפשר (וכיף) להיזכר בה היא הקליפ שהוא עשה ללוקאס: http://youtu.be/sY5zaDZq0sc
    כמו השוט ההוא ב”צרעה הירוקה”, זה גם וואן-שוט וגם לא וואן-שוט, בו זמנית. צריך לראות בשביל להבין

  7. מיקי-ל 14 ינואר 2011 ב - 17:32 קישור ישיר

    ראיתי אתמול את “צרעה” ונהנתי מאוד. בגדול, אני מסכים עם הביקורת של יאיר – יש בו קטעים שנראים קצת מאולצים ונמרחים, אבל יש בו גם לא מעט קטעים משעשעים והברקות קולנועיות מבית היוצר של גונדרי שמחפות עליהם. בסך הכל, סרט שאני מאוד נהנתי לראות – אסקפיזם יעיל מאוד, איירון-מן גרסת 2.0

  8. סטיבי 14 ינואר 2011 ב - 21:01 קישור ישיר

    לא ראיתי את הסרט, אבל כן ראיתי את תוכנית אמש של ג’ימי קימל, שגונדרי ביים. מומלץ לחובביו.

  9. יניב אידלשטיין 14 ינואר 2011 ב - 22:00 קישור ישיר

    אשכרה?!
    תודה על הטיפ, רץ לראות

  10. EEE 23 ינואר 2011 ב - 23:37 קישור ישיר

    גם אני מאוד התלהבתי מסצנת המסך המפוצל המדוברת.

    ב-2009 ביים SAAM את הקליפ של הסינגל 3 Words שהוציאו וויל.איי.אם ושריל קול (http://www.youtube.com/watch?v=qT4t99xnkQ0), שלאורכו התמונה מתפצלת לשניים ושוב מתאחדת.

    הקליפ צולם באמצעות MOTION CONTROL CAMERA, כשכל אחד מ”חלקי” המסך מצולם בנפרד, אבל אפשר להביא את המצלמה לאותה נקודה בדיוק פעמיים, ברגעי ה”פיצול” וה”איחוד” (כמובן שעדיין נדרשות שעות אינטנסיביות על מחשב אחרי הצילום). תראו את הקליפ, זה יעזור להבין. לדעתי גם הסצנה המדוברת צולמה באותה טכניקה.

  11. Brigette Finders 4 פברואר 2011 ב - 5:24 קישור ישיר

    I’m not sure where you are getting your information, but good topic. I needs to spend some time learning much more or understanding more. Thanks for excellent information I was looking for this info for my mission.


השאירו תגובה