18 פברואר 2011 | 12:28 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

"אומץ אמיתי", ביקורת

true grit hangman

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 16.2.2011

 

אהבתי העצומה והעקבית לסרטי האחים כהן כבר תועדה היטב בדפים אלה בשנים האחרונות, בזכות העובדה שהאחים נמצאים באחרונה בשוונג יצירתי מופלא, שהביא לנו מהם להביא ארבעה סרטים בארבע שנים. אבל דומני ש”אומץ אמיתי”, סרטם החדש וה-15 במספר, הוא סרטם המושלם ביותר זה שנים. למעשה, ממש כמו “צומת מילר” זה לא רק סרט ז’אנר מושלם, שמשלב מתח מורט עצבים עם הומור אירוני וניחוחות אבסורד, אלא יצירה שבמידה רבה גם בוחנת את עצם מהות הז’אנר שבו היא פועלת. כך שההנאה מ”אומץ אמיתי” היא דו צדדית: מצד אחד, זהו אולי אחד הסרטים הכי נגישים של האחים אי פעם, בוודאי מאז “פארגו”. הפעם איו סופים פתוחים ולא פתורים שמשאירים מקום להרהור פילוסופי (ולדיונים מתוסכלים מצד צופים שלא ממש אוהבים את הסופים שלהם עמומים ומיסתוריים), והסרט מתפקד היטב כסרט מרדף, עם לא מעט הומור וגם רגש וגאולה. ולראייה, הוא הצליח להפוך לסרט הכי קופתי של האחים כהן אי פעם (באמריקה). מצד שני, כפי שלמדנו לצפות מהאחים כהן, זהו סרט חכם בצורה יוצאת דופן, ששלל המשמעויות שהוא נושא בקרבו הופך את “אומץ אמיתי” לסרט שהוא הרבה יותר מסתם “מהנה”.

 

אבל יש כאן עניין מעניין. ב-25 שנות קריירה האחים כהן יצרו לעצמם מוניטין של יוצרים מקוריים מאוד, שכותבים ומביימים בעצמם את החומרים שהם עצמם ממציאים. והנה, בעשור האחרון הם ביימו לראשונה רימייק (“להרוג את הליידי”), עיבוד לספר (“ארץ קשוחה”) ועכשיו עיבוד לספר שהוא גם רימייק (“אומץ אמיתי” מבוסס על ספר בשם זה מאת צ’רלס פורטיס שכבר עובד לסרט ב-1969*). המהלכים האלה – לצד האוסקרים, העבודה עם כוכבי קולנוע וההצלחה המסחרית – גרמו ללא מעט עיתונאים לנסח את הנראטיב החדש לפיו האחים כהן התמזגו לתוך המיינסטרים. ובכן, האמנם?

 

בשאלה “האמנם?” אני לאו דווקא טוען שהאחים כהן אינם חלק מהמיינסטרים, ם בוודאי הפכו למותג מפורסם למדי, ממש כמו “סקורסזי” או “ספילברג” או “היצ’קוק” (אם כי, “יהודי טוב” – סרטם הקודם – הוא לא מיינסטרים, לא משנה איך תסובבו אותו), אלא אני מנסה לכפור בטענה שהאחים כהן ביצעו איזשהו מהלך. מה שקרה בפועל הוא שהם, מצידם, אף פעם לא באמת התנכרו למיינסטרים. כל סרטיהם היו נגזרות של יצירות הוליוודיות מבוססות. האחים כהן חיים ונושמים בתוך הז’אנרים הכי קאנוניים. וכך, למרות שהם ביימו רק שלושה עיבודים רשמיים, למעשה רוב מובהק של סרטיהם היה עיבוד, אבל לא עיבוד רשמי, ליצירה אחרת. נקרא לזה “פראפרזה”. “רציחות פשוטות”, “צומת מילר”, “אחי, איפה אתה” הן הדוגמאות הכי מובהקות לכך: פראפרזות על יצירות קולנועיות וספרותיות מפורסמות ומשפיעות, ללא קרדיט מפורש. פעם פשוט קראו לחדוות הציטוטים והמחוות הזאת “פוסט מודרניזם”. ומה שקרה הוא שבמשך 25 שנה (וקצת) אלה לא האחים כהן שזזו, אלא המיינסטרים. שימו את “אומץ אמיתי” לצד “צומת מילר” לצד “אחי איפה אתה” לצד “ארץ קשוחה” לצד “ביג לבובסקי” לצד “פארגו” ותגלו דבר מדהים: האחים כהן לא זזו מילימטר. במקום זאת, הם הזיזו את כולנו אליהם. לשפה שלהם, להומור שלהם, למבטאים שלהם, לזוויות הצילום התמיד-מפתיעות שלהם, למצב של פליאה תמידית שסרטיהם גורמים לנו לחוש.

 

וכעת, יש לנו את הכלים להעמיק בסרטיהם עוד יותר לעומק. ראשית, מבחינה סגנונית. יש לציין דבר מעניין: “אומץ אמיתי” שלהם אינו כה שונה מ”אומץ אמיתי” הקודם מ-1969, אותו ביים במאי המערבונים השגרתי למדי הנרי האתאוויי. כמה מהסצינות זהות. אז מה יש בסרט של האחים כהן שהופך אותו לכה מיוחד, להבדיל מהגרסה הדי פשוטה – והדי מיושנת – של המקור? זו נקודה מעניינת לחקור, כי זו פעם שניה השנה, אחרי “תן לי להיכנס”, שסרט אמריקאי הוא רימייק של סרט אחר, ולמרות שהוא נראה זהה למקור, עדיין יש בו כמה אלמנטים סגנוניים – זווית צילום אחרת, הידוק של דמות, שימוש במוזיקה – שהופך את הרימייק לגרסה משודרגת מאוד, ועמוקה הרבה יותר, של המקור.

 

שנית, מבחינת התוכן והמסר. האחים כהן תמיד עסקו במיתולוגיות. לכן הם כה נמשכים לז’אנרים הכי בסיסיים – המערבון, הפילם נואר, סרט הגנגסטרים, המותחן הבלשי – כי הם-הם המיתולוגיות שהוליווד מייצרת להיסטוריה האמריקאית. “אחי, איפה אתה” היה מיתולוגיה יוונית בתחפושת אמריקאית, “יהודי טוב” היה חיפוש אחר מיתולוגיה יהודית. “אומץ אמיתי” הוא כבר עירבוב של כל מיתוס אפשרי: מהתורה דרך יוון העתיקה ועד המערב הפרוע. סרטיהם של האחים כהן, המתובלים באבסורד קיומי נצחי, תמיד עסקו באי-היגיון של החיים ובתהיה האם אנחנו חיים חיים רנדומליים או חיים מושגחים (בין אם זו השגחתו של בורא, או של תסריטאי). “יהודי טוב” הכניס את אלוהים לתמונה בשמו (למעשה, גם “ביג לבובסקי” עוד קודם), והוא נשאר להסתובב בשמו גם ב”אומץ אמיתי”. האחים כהן הם אולי אתאיסטיים, אבל הדמויות שלהם מאמינות, מה שגורם לם עונג קצת להתעלל בהם, ממש כפי שבורא יכול לבחון, לאתגר ולסובב את ברואיו.

 

אני מעריץ את האחים כהן על האופן שבו הם משתמשים במצלמה ובמוזיקה, הם תמיד נורא שנונים בבחירות הסגנוניות שלהם, אבל בסופו של דבר אחת הסיבות שאני הכי מעריץ אותם היא בגלל התסריטים שלהם. ב”אומץ אמיתי” סוף סוף קלטתי למה: כמו בילי וויילדר, אולי גדול תסריטאי הוליווד אי פעם, הם יודעים איך לזרוק אותנו לתוך הסרט תוך שניה. וכך, במקום תקציר של “אומץ אמיתי”, הנה פשוט תרגום של קריינות הפתיחה של הסרט:

 

“אנשים לא האמינו שנערה צעירה יכלה לעזוב את הבית ולצאת בחורף לנקום את דם אביה, אבל זה באמת קרה. הייתי בסך הכל בת 14 כשמוג לב בשם טום צ’ייני ירה באבי וגזל ממנו את חייו, את סוסו ושתי מטבעות זהב מקליפורניה שהוא החזיק בכיס מכנסיו. צ’ייני הכניס לעצמו לראש שמרמים אותו והלך לאכסניה להביא את הרובה שלו. כשאבא ניסה להתערב, צ’ייני ירה בו. צ’ייני ברח. הוא היה אפילו יכול ללכת ברגל משם, כי אף אחת בעיר ההיא לא טרח לרדוף אחריו. צ’ייני בטח חשב שהוא יצא מזה נקי, אבל הוא טעה. על כל דבר בעולם הזה צריך לשלם, בדרך זו או אחרת. שום דבר אינו בחינם, מלבד חסדי השם”.

 

בום! טראח! כל הסרט בשתי דקות של קריינות הפתיחה. הילדה שיוצאת לחפש צדק. הרוצח קר הלב. וחסדי השם. וכל זה מגיע רגע אחרי שכותרת הפתיחה של הסרט ציטטה מתוך ספר משלי של שלמה המלך את פסוק א’ מפרק כ”ח: “נסו ואין רודף רשע”. פרש האבן עזרא את הפסוק כך: “הרשעים ינוסו ואין רשע רודף אותם אבל רודף אותם קול עלה נידף”. כלומר, הרשעים – כמו אותו טום צ’ייני – בורחים, גם בלי שמישהו באמת ירדוף אותם, והם מפחדים מכל קול עלה נידף שהם שומעים. זה המצפון שרודף אותם. ואת כל הקריינות הזו אנחנו שומעים כשהמסך חשוך ובהדרגה נחשף אור. בתחילה הוא נראה כמו צלב מואר בכנסיה, אבל אז התמונה מתחדדת ואנחנו מבינים שאותו צלב הוא למעשה סתם חלונות מוארים באותה אכסניה, שמרגלותיה מוטלת גופתו של אבא של מאטי רוס, גיבורת הסיפור, הנערה שתחפש איש חוק עם אומץ אמיתי (פירוש השם האנגלי אינו סתם אומץ, אלא תעוזה, אפילו חוצפה). ובתוך שתי דקות של סרט, גם מבחינת טקסט כתוב, טקסט נאמר, מוזיקה וצילום, אנחנו בעולמה של הילדה: עולם של אמונה בהשגחה, בצדק, בחסד, אבל גם עם ההכרה שהטובים לאו דווקא מנצחים. וכך, למרות האיקונוגרפיה הנוצרית שפותחת וחותמת את הסרט, “אומץ אמיתי” ממשיך את המסע של האחים כהן – מ”ארץ קשוחה” ודרך “יהודי טוב” – בחיפוש אחר משמעות החיים בעולם חסר הגיון.

 

true grit opening shot

שוט הפתיחה של “אומץ אמיתי”


=================


הרחבות (חלק שאולי חלקכם יעדיף לקרוא אחרי הצפייה בסרט, למרות שאמנע כאן מספוילרים, הדיון בנקודות האלה יהיה פשוט ברור יותר למי שראה כבר את הסרט):


אני רואה לא מעט ניסיונות של עיתונאים לקטלג את סרטי האחים כהן בדרכים שונות. למשל, קטלוג של כל התסרוקות שהופיעו בסרטיהם. או של כל השפמים. כל זה נובע, אני מניח, מכך שכל מי שצופה בסרטי האחים כהן מרגיש שלמרות שכל סרט הוא לכאורה בז’אנר אחר, עדיין יש משהו עקבי בכל הסרטים, שקשה לשים עליו אצבע מדויקת. אז מסתכלים על התסרוקות. אני רואה את זה בתפיסת העולם הכאוטית והאבסורדית שלהם, ובדמויות האקסצנטריות שהם כה מחבבים. אבל יש עוד דברים.

 

1. אחרי 15 סרטים אני כמעט בטוח שהדבר שהכי מעניין את האחים בבואם לשבת ולכתוב תסריט חדש זו השפה. עזבו את הכשרון שלהם למבנה, לדרמה ולסיטואציה, האחים כהן כותבים תסריטים כמו בלשנים. יותר מזה: הם כותבים תסריטים כמו ארכיאולוגים של שפה. ההיקסמות שלהם מאוצר מילים של חברות ושל תקופות מסעירה לי את האוזן ואת המוח. מהבחינה הזאת, רוב “אומץ אמיתי” קל לפיענוח ממש כמו הפתיחה באידיש של “יהודי טוב”. כלומר, בקושי. הז’רגון והמבטא של ג’ף ברידג’ס ב”אומץ אמיתי” הופכים אותו לדמות ציורית, אבל שלא פשוט להבין מה הוא אומר. וא משתמש בסלנג של סוף המאה ה-19, ממש כמו שהגיבורים של “יהודי טוב” השתמשו במיקס של יידישקייט עם סלנג סיקסטיז, וגיבורי “פארגו” דיברו בניגון הסקנדינבי האופייני לתושבי דקוטה ומינסוטה בארצות הברית, וגיבורי “צומת מילר” דיברו בסלנג של שנות העשרים, חלקם בסלנג יהודי וחלקם בסלנג איטלקי. אני ממש יכול לשמוע את האחים כהן מתמוגגים מהמציאות הלשוניות של מוצאים בתחקיר הלינגוויסטי שלהם.

 

2. יש משהו ב”אומץ אמיתי”, אולי בגלל שלכאורה הוא לא מגיע באופן טהור מתוך הראש והדמיון של האחים כהן אלא מספר וסרט שהתפרסמו כבר בלעדיהם, שחושף מוטיבים שחוזרים בסרטיהם. למשל, המשא ומתן. קודם כל, כי זה המקום הכי טוב להפגין בו להטוטנות לשונית ופינג פונג מילולי. שנית, כי זו דרך טובה להציג את הגיבורים שלנו, האם הם אלה שמנצחים במשא ומתן (כמו מאטי רוס ב”אומץ אמיתי”) או מפסידים בו (כמו הדמויות ב”לקרוא ולשרוף”). שימו לב שברוב הסרטים של האחים כהן תגיע סצינה של משא ומתן או התמקחות או התחננות: ג’ון טורטורו ב”צומת מילר”, ג’ף ברידג’ס ב”ביג לבובסקי”. האחים כהן הם אנשי לשון שפועלים בעולם של אקדוחנים, ולכן השואו-דאון הסופי בסרטיהם יהיה מילולי. ומשא ומתן הוא שואו-דאון כזה, של מילים.

 

 

3. עוד מאפיין של סרטיהם של האחים כהן שמתחוור ב”אומץ אמיתי” הוא חלק מהמשיכה שלהם לאבסורד בכך שהגיבור שלהם יהיה כמעט תמיד ההפך ממה שהוא מוצג בפנינו. ב”אומץ אמיתי” מאטי מגיעה לרוסטר (תרנגול), המרשל שתום העין שמגלם ג’ף ברידג’ס, כי היא מבינה שהוא מישהו שיש לו אומץ אמיתי (וכאמור, זה גם חוצפה). אבל עד מהרה מתברר שרוסטר הוא בטלן, שתיין ופטפטן כרוני, ושאומץ אינה דווקא התכונה המגדירה אותו. טרחנות כן. הדמות היחידה שמפגינה באופן עקבי את האומץ והחוצפה מהכותרת היא מאטי עצמה (אל דאגה, לשתי הדמויות הראשיות תהיה הזדמנות לבסוף לגאול את עצמן ולמצוא אחת בשניה את מה שהיה חסר לה בתוך עצמה, רוסטר את האומץ, מאטי את הדמות האב שיטפל בה ושיהיה אחראי עליה). אבל כך גם היה בסרטים קודמים: בעולם שמעריך גיבורים סופר-מקצועניים, האחים כהן מתמוגגים מאוזלת יד. סוכני סי.איי.איי כושלים ואימפוטנטים ב”לקרוא ולשרוף”, תסריטאי שלא מסוגל לכתוב ב”בארטון פינק”, שודד לא יוצלח ב”בייבי אריזונה”.

 

4. ובדיעבד, אני גם מבין אחרת את שמות הסרטים שלהם. בתחילה סתם חשבתי שהאחים כהן אוהבים שמות בעלי שתי מילים ובעלי צלצול פונטי מיוחד, שאין להם בהכרח משמעות ברורה, אלא יותר עניין של מצלול: Blood Simple, Miller’s Crossing, Hudsucker Proxy, Raising Arizona, Barton Fink. זה כמעט בחירה רנדומלית של הברות שלאו דווקא מתחברות למושג קל לפיענוח. אבל עכשיו אני רואה שם עניין אחר: שם הסרט (כמעט) תמיד מייצג את ההפך ממה שקורה בסרט, או את מה שאין בסרט. “רציחות פשוטות”? זה ההפך. “ביג לבובסקי”? הסרט הוא על הלבובסקי הקטן, דווקא. “פארגו”? הסרט מתרחש במיניאפוליס. ובכל הסרטים יש עניין של טעויות בזיהוי, והמצבים שאליהם זה מוביל את הגיבור שלנן. וכנ”ל ב”אומץ אמיתי”. כאמור, אומץ אמיתי דווקא אין שם. לפחות לא אצל מי שאמור להיות האיש שאמור להחזיק את התכונה הזאת בסרט.

 

 

5. רוצים לראות את גאוניותם של האחים כהן בתסריטאות? אם תזכרו בסרט מתחילתו ועד סופו או אם תצפו בו שוב, נסו לתאר לעצמכם אותו בראש כסיפורו של בלאקי, הסוס של מאטי. במידה רבה, הסוס הזה הוא דמות משנה קריטית בסרט והוא מקבל טיפול תסריטאי מושלם: יש לו סיפור רקע (אנחנו יודעים מה עבר עליו לפני תחילת הסרט), יש סצינה שלמה (זו עם המשא ומתן) שבזכותה הוא נכנס לעלילה, ויש לו את גם את הגראנד-פינאלה הכי מרגש בסרט.

 

 

true grit blackie

 

6. ובכותרות הסיום של הסרט, הפתעה – סטיבן ספילברג הוא המפיק האחראי. זה אולי מסביר איך קרה שזה הסרט עם הסיום הכי מרגש והכי שלם שהאחים כהן עשו מימיהם. ואולי זה מסביר את האמצעים ההפקתיים המרשימים שאיפשרו את סצינת הסיום המדהימה, עם הרכיבה בלילה, תחת שמים עטורי כוכבים (סצינה שאם רוג’ר דיקינס, צלם הסרט, אכן יזכה באוסקר, זה יהיה בזכותה). אבל האמת היא שכל זה תובנות בדיעבד. אני מניח שזה עניין פשוט יותר כמו ענייני זכויות של הרומן וכאלה דברים. אבל המפגש בין האחים כהן לספילברג הוליד תוצאה שהיא בעיניי סרט מושלם.




*) “אומץ אמיתי” מ-1969 נכנס לספרי ההיסטוריה בזכות העובדה שזה הסרט שהביא לג’ון וויין, באחד מסרטיו האחרונים, את האוסקר הראשון והאחרון שלו. את התפקיד שמגלם מאט דיימון בגרסה של האחים כהן גילם במקור זמר הקאנטרי גלן קמפבל, בתפקידו הקולנועי הראשון. רוברט דובאל ודניס הופר הופיעו בתפקידי משנה. את הילדה מאטי רוס גילמה אז קים דארבי, שאמנם המשיכה מאז לשחק, אבל בעיקר בתפקידי משנה בסדרות טלוויזיה, מ”איירונסייד” ועד “תיקים באפילה”.



נ.ב: שמתם לב שזה בסך הכל הסרט השלישי של האחים כהן שצולם בסינמסקופ? קדמו לו “ארץ קשוחה” ו”אחי, איפה אתה”.



עוד האחים כהן ב”סינמסקופ”:

“יהודי טוב”

“לקרוא ולשרוף”

“ארץ קשוחה”

האחים כהן: במאי העשור של “סינמסקופ”


22 תגובות ל - “"אומץ אמיתי", ביקורת”

  1. יוסי 18 פברואר 2011 ב - 13:06 קישור ישיר

    האמת בתור מעריץ של האחים, ארץ קשוחה היה הסרט הטוב האחרון שלהם לטעמי.
    גם יהודי טוב וגם אומץ אמיתי היו אולי
    הדגמה לשליטה שלהם במקצוע אבל לא היו באמת מפגן לגאוניות שכה הערצתי אצלם.

  2. עופר ליברגל 18 פברואר 2011 ב - 13:40 קישור ישיר

    קריינות הפתיחה מתחילה דומה מאוד לפסקה הפותחת האת הספר. אבל האחים כהן עושים בה הבדל משמועתי: הספר נפתח באותו מפשט על חוסר האמונה, אלא ששם מאטי רוס טוענת שאותם הימים זה לא היה כל כך נדיר. זה מעניק לדמות שלה יותר ייחוד.

    המשך הקריינות מתמצת את הפרק הראשון של הספר, רוב המשפטים לקוחים ממנו, אך נדמה לי שלא כולם. אולם גם במשפטים שהאחים כהן כתבו בעצמם, הם שומרים על המשקל והשפה של פורטיס.

  3. יוני קיהל 18 פברואר 2011 ב - 13:42 קישור ישיר

    איזה ביקורת!
    לקרוא ולהתמוגג.
    ביקורת מושלמת לסרט מושלם.
    עשית לי חשק לראות שוב.
    🙂

  4. אלון 18 פברואר 2011 ב - 14:15 קישור ישיר

    ביקורת מעולה.
    ויש לי שאלה מהותית: מה נסגר עם המבקרת קולנוע של עכבר העיר, זוהר וגנר? היא כבר ממש מביכה

  5. אורון 18 פברואר 2011 ב - 16:05 קישור ישיר

    וואו, אני מוריד את כובע הבוקרים שלי – כיף לקרוא מישהו שאהב את הסרט אפילו יותר ממני. ביקורתי הצנועה, בניק-לינק.
    מסכים עם האבחנה (הדי ותיקה) שלך לפיה המיינסטרים זז אל האחים כהן ולא להיפך. ישי קיצ’לס, לעומת זאת, חושב ההיפך:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,636,209,58771,.aspx
    אותי אישית מרגיז כל פעם מחדש שברגע שמישהו “מצליח”, לא משנה אחרי כמה שנים של כיוון מאוד ברור שלו, פתאום כולם אומרים שהוא התמסחר. וזאת למרות שהוא עצמו לא עשה שום שינוי, אלא הציבור הוא זה שמגיב אליו אחרת. פשוט מכעיס, אבל לא מקלקל את ההנאה.

    יוני – צפה בסרט שוב, הוא הר-בה יותר מהנה בצפייה שניה.

  6. hamlet 18 פברואר 2011 ב - 16:44 קישור ישיר

    Cool review
    Thanks
    Only one remark – there’s a straight
    line to Night of the Hunter…just saw
    it on dvd ( Criterion ) Check
    it out

  7. hamlet 19 פברואר 2011 ב - 19:24 קישור ישיר

    the blogger is the Master

  8. אסף 19 פברואר 2011 ב - 22:01 קישור ישיר

    ישי קיצ’לס התייחס בביקורת שלו לנושא שאליו אף מבקר (כולל יאיר) לא התייחס ולו במילה אחת – חוסר האמינות בדמותה של הילדה, שבגיל 14 צולחת בקלילות משימות שהיו קשות גם לבנות 30.

    וקיצ’לס מפרט:
    “קשה להתעלם מהעובדה שההתנהלות שלה בכל מהלך העלילה היא לגמרי לא אמינה ולחלוטין אבסורדית. מה שרק מדגיש את העובדה שמדובר בגימיק. היא מצטטת את ספר “יחזקאל”, היא יודעת לטינית, היא בקיאה בחוקי המדינה (כולל תתי סעיפים), היא יודעת לרכב על סוסים, היא יודעת לרכב על סוסים בתוך המים, היא מתמקחת עם אנשים שמבוגרים ממנה בעשרות שנים ומשכנעת אותם לעשות דברים שהם בכלל לא רוצים, היא אפילו מוצאת זמן לפלרטט עם מאט דיימון – וכן, היא בת 14. א-הא. בסדר.”

    יאיר – אשמח לשמוע את התייחסותך לסוגיה הזאת, שהייתה לי כל-כך בולטת במהלך הצפיה, שאין לי מושג איך אף אחד (שוב, חוץ מקיצ’לס) לא הצביע עליה

  9. בני 19 פברואר 2011 ב - 23:29 קישור ישיר

    כמובן. זה אחד ממגרעותיו של יאיר רווה כמבקר קולנוע. יחסיך לסרט בכתבה הזאת אינה טובה, משום שהפלגת למחוזות אחרים ורחוקים. הכתבה הזאת שייכת למקום אחר, היית אמור לבקר את הסרט עצמו. כמעט ייגעת והתשת אותי.

    בעת הצפייה בסרט ולאחריו, שנהניתי מאוד, התעסקתי בדמותה – דיבורה, הליכותיה, התנהגותה, חשיבתה, תפיסת עולמה, יחסיה עם הדמויות המאכלסות את הסרט והאופן שבו היא מתבטאת ומבטאת את עצמה מול סובביה – והגעתי למסקנה שהיא אינה דמות אמינה וההחלטה להעניק לה מועמדות לאוסקר היא מפוקפקת. (עוד אחת מדמויות הרבות הפוקדות את המסך הגדול מימי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי – ילדות קטנות-מבוגרות לגילן).
    מחמאות מועטות ניתן לג’ף ברידג’ס ומאט דיימון. לאורך כל הצפייה עולה התחושה שהם משתעשעים בהתחפשות וברעיון של סימולציה. כל העיקר בהופעתם מתמקדת בחיצוניות. (דניאל דיי לואיס, מרלון ברנדו ומריל סטריפ – אסכולה ייחודית בפני עצמה. משחקם היא מלאכת מחשבה מעמיקה וייחודית).
    הבימוי של האחים כהן משדרים ניחוח קסמי של סרט הולוודי מסחרי להפליא. וזאת הם עושים היטב, אולם אין הם מצליחים לחדור לתוך מעמקי הנפש ולהיחרת בזיכרון.
    יהיה זה מוקדם ומוגזם מדי להפליג בשבחיו של הסרט ולהעניק לו את התואר “קלאסיקה מיידית”.

    “נאום המלך” – סרט טוב, מהנה, מרגש, מבוים בהנאה, שחקנים טובים ותו לא.
    להעניק לפירת’ אוסקר? נו, טוב אולי הוא עוד יישכח. הזמן יעמידני על טעותי.

    ===============

    רוה לבני: zzzzzzzzzzz

  10. איתי שטרן 20 פברואר 2011 ב - 0:25 קישור ישיר

    ביקורת נפלאה. תודה. ושאלה עם ספוילר: האם העובדה שמאטי היא זו שהורגת בסופו של דבר את הנבל ולא השריף מהווה מעין ניגוד לתפיסה הקלאסית של המערבון (למרות שהסרט הוא רימייק וכו’) או שזה דווקא מתאים למבנה הקלאסי שבו הגיבור והנבל מתמודדים אחד מול השני פייס טו פייס?

  11. שלומי 20 פברואר 2011 ב - 15:38 קישור ישיר

    סעיף 3 אצלך הזכיר לי את הקטע הזה שיש לקולנוע מסחרי בכלל ולאמריקאי בפרט עם דמויות שהן יותר דימוי מאשר דמות: נערה בת 14, מרשל, ריינג’ר, שריף, מנכ”ל חברה, לוזר, אשה בהריון, אסיר נמלט, גנגסטר, נוכל, סוכן פדרלי, סוכן CIA וכן הלאה וכן הלאה. האחים כהן הופכים את הדימויים הללו לדמויות של ממש עם עומק, אבל באופן שיוצר מתח בין הדימוי לבין הדמות, ובכך גם מלעיגים על הקולנוע המסחרי אבל בדיעבד גם גרמו לו, לקולנוע המסחרי, לנוע לכיוונם.

  12. X 20 פברואר 2011 ב - 17:35 קישור ישיר

    יש משהו מאוד לא אלגנטי בתגובת ה-ZZZZ שלך. קצת ילדותי, לא?
    חוץ מההערה הראשונה של בני, רב מה שהוא אמר היה די לעניין, גם אם אתה לא מסכים איתו.

    ===============

    רוה ל-x: בני הוא סוג חדש ומעניין של טרול. הטרול הג’נטלמני. איך מזהים טרול? לא משנה על מה כותבים בבלוג, הוא רץ על הלופ שלו. במקרה שלו זה קודם כל ניקול קידמן. ובאחרונה יש לו איזשהו פטיש עם בטי גרייבל. וזה טיפה – צר לי – גורם לי לנמנום תוך כדי קריאה.

  13. יובל 20 פברואר 2011 ב - 18:58 קישור ישיר

    בני, מה אתה מגן על עצמך בכינויים אחרים?

  14. איתי 20 פברואר 2011 ב - 22:59 קישור ישיר

    ביקורת מצויינת

  15. רחלי 24 פברואר 2011 ב - 18:12 קישור ישיר

    נהניתי לקרוא

  16. יעקב 26 פברואר 2011 ב - 18:09 קישור ישיר

    עוד משהו שמבטא את האבסורד המיוחד של היוצרים זה דמות הרוצח.
    כל הסרט אנחנו סקרנים לפגוש אותו. ואז הוא מופיע, ואומר: “אוף… שום דבר לא מצליח לי..” (מיילל). משעשע, מציאותי להפליא, ועמוק.

  17. מיכאל 23 28 פברואר 2011 ב - 16:15 קישור ישיר

    סרט מעולה של האחים המבריקים.

  18. מותג 3 מרץ 2011 ב - 11:32 קישור ישיר

    צר לי אך נראה לי שה”מלך הוא ערום”.
    הסרט עשוי באופן מנוכר וקר ולא נוצרת “כימיה” ו/או איכפתיות לגורל הנפשות הפועלות.כתוצאה מכך הסרט משעמם ואינו זורם בהיעדר “בשר” בעלילה.לא ברור על מה ולמה השבחים וההצלחה המסחרית.אאבתי את רוב הסרטים של האחים כהן עקב המקוריות , ההומור והדמיון.הסרט הזה אינו נראה כסרט של האחים כהן.ג’ף ברידג’ס הוא שחקן מופלא אך לצערי הפטפטת וריבוי הדיבורים גרמו לי לאי נוחות.
    אני מצפה לסרט הבא של האחים כהן…….

  19. טום ראגן 12 מרץ 2011 ב - 21:53 קישור ישיר

    הסוף הסגור הוא מהלך חד לעבר המיינסטרים. נכון שבארץ קשוחה הוליווד חיבקה סרט לא הוליוודי.אבל הפעם התזוזה באה מכיוון האחים כהן. עוד נכון שהסרטים שלהם הם נגזרות של ז’אנרים קאנוניים, אבל הדיאלוג שהם יוצרים מולם הוא חתרני ,מלא אבסורד (כפי שציינת) והומור שחור, כל הדברים שהם לא מיינסטרים. הדיאלוג הזה אמנם ניכר ברובו של אומץ אמיתי, אבל הסוף פשוט שבר אותי.גם אני ראיתי בסוף את השם של ספילברג, והתאכזבתי. לא כי ספילברג רע. אלא כי ספילברג זה ספילברג וכהן זה כהן.

  20. הילה 4 אפריל 2011 ב - 20:11 קישור ישיר

    ביקורת מצוינת. היה תענוג לקרוא. ולגבי סצינת הסיום – הרגישה לי לא קשורה. לדעתי הסוף היה הרבה יותר מושלם אם היו עוצרים בסצינה שרוסטר ומאטי מגיעים לבקתה. לשם מה היה צריך את האפילוג בו רואים את מאטי המבוגרת? לא הוסיף לי דבר.

  21. דוד 10 יוני 2011 ב - 10:53 קישור ישיר

    הצפייה שלי בסרט לא היה נקייה: כשבועיים לפני-כן ראיתי את “אומץ אמיתי” של שנת 69. לכן, הכרתי את הסיפור, והאינטלקט שלי כל הזמן נכנס והשווה וביקר.
    עם זאת, החווייה שלי היתה כה גרועה, שאני מרשה לעצמי לומר זאת בקול.
    הסרט נראה לי כפרודיה. פרודיה על הסרט הקודם, פרודיה על הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, פרודיה על הצופים. הרגשתי שצוחקים לי בפנים.
    ג’ף ברידג’ס, כאמור לעיל, מביך בפטפוטיו – החל מהופעתו הראשונה: בשירותים. שיכרותו כל כך נלעגת, עד שהיא כבר לא בעיה שיש להתגבר עליה: היא פשוט פגם מביך, מקור ללעג חוזר ונשנה.
    ריחמתי על מעט דיימון, על הקטע עם הלשון. זה היה נראה לי אכזרי ונלעג. הוא הסתבך עם המבטא. ריחמתי על השחקן: לא על הדמות. את הדמות לא ממש הרגשתי.
    הילדה היתה נהדרת – אבל כשכל הסביבה צוחקת עליה, זה היה פשוט התנגשות מצערת, ממש כך.
    הסצנה האחרונה היתה פתטית. ה”אפטר-אפקטס” בלט מהשמיים כמו watermark. עם כל הרפרטואר העשיר של האחים כהן בסצנות וירטואוזיות, הצילום כאן בעיניי ראוי להישכח.
    ובעיקר כל הזמן הידהד לי בראש: הם יותר חכמים מזה. למה הם מנסים לעבוד עליי? ומדוע לעשות רימייק ציני ואכזרי על מקור תמים וישיר?
    אני חוזר: הצפייה שלי לא היתה נקייה. אחכה כמה חודשים ואצפה שוב.
    אולי ראוי לציין: אני שואב עונג כמעט מכל הסרטים של האחים כהן.
    ואני ממליץ על הסרט מ-69. הוא יפה.


השאירו תגובה