27 יולי 2007 | 08:01 ~ 28 תגובות | תגובות פייסבוק

Anton-ioni

A retrospective of Anton Corbijn

רטרוספקטיבה של אנטון קורביין

למה הבמאי של "קונטרול", הסרט הנפלא על ג'וי דיוויז'ן, הוא בעיני גדול במאי הקליפים בכל הזמנים.


(טיפ: יש המון קטעים מיו-טיוב בהמשך. הצעתי: בזמן הקריאה שימו כמה מהם על pause כדי שהמידע יתחיל להיצבר, וככה זמן ההמתנה בין קליפ לקליפ יהיה קטן יותר).

עד 1988 הכרתי את שמו של אנטון קורביין רק בתור צלם סטילס. הוא צילם את עטיפת האלבום שהכי אהבתי באייטיז: "Brilliant Trees" של דיוויד סילביאן. הוא היה גם חתום על שתיים מהתמונות – זו וזו – שהפכו פוסטרים פופולריים בקרב לקוחות מרסל בשינקין בשנות השמונים (לפחות אלה שלא תלו את "בטי בלו"). ואז בהדרגה התחלתי לשים לב שכל העטיפות שאני הכי אוהב מצולמות באותו סגנון – מגורען, עם ברק כסוף או ברונזה, עם פוקוס שלפעמים מביט מעל לכתפו של האובייקט. כשהוא צילם את יו-2 ל"עץ יהושע" העולם כבר ידע מי הוא.
בעטיפות תקליטים יש קרדיט לצלם. אבל בשנות השמונים לא היתה לי דרך לדעת מי ביים איזה קליפ. את רוב הקליפים בכלל לא היה איפה לראות. את מה שאהוד מנור לא הראה ב"עד פופ" לא ראיתי. לא היו כבלים, לא אינטרנט, לא אם.טי.וי. לקראת סוף השמונים התחלתי לקנות קלטות וידיאו עם אוספי קליפים בבית התקליט, ושם, ב-1988, עברתי חוויה דתית. בהפרש זעום זה מזה נתקלתי באוסף "Strange", שקיבץ את הקליפים של דפש מוד לאלבום "מוזיקה להמונים", ואז באוסף קליפים שהכיל גם את "Headhunter" של פרונט 242. אני זוכר את תחושת ההדף שחשתי, פשוט כי אני עדיין מרגיש אותה בכל פעם שאני רואה את הקליפים האלה. רק אז גיליתי שקורביין גם מביים קליפים, והתחלתי לחפש איזה עוד דברים ראיתי שהוא עשה בלי שידעתי שהוא זה שחתום עליהם.
הקליפים שלו ל"מוזיקה להמונים" הצילו לי את דפש מוד. דפש (כבר טחנתי את זה חזור וטחון) היתה להקה אהודה עלי עד מאוד, אבל ב"המונים" כמעט הרמתי ידיים. דניאל מילר, המפיק הוותיק של הלקה, פרש מעסקי ההפקה המוזיקלית (ונותר בעל הבית של חברת התקליטים), והאלבום היה חלש בעיני, פופי מדי, דיסקואי, קורץ לאיצטדיונים. אבל הקליפים שלו מוטטו אותי (ועד אותו רגע הקליפים של דפש מוד היו באופן עקבי איומים). הם הלכו נגד הזרם, הדגישו את החיספוס הרוקנרולי ולא את האלקטרוניקה ושברו מוסכמות אם.טי.וי בסיסיות: בלי עריכה על הקצב וכמעט בלי ליפ-סינק.
במאי קליפים נוסף שמאוד אהבתי באותה תקופה היה דיוויד פינצ'ר, שהפך את הקליפים לאמנות בעלת נוכחות הוליוודית עצומה, עם תקציבי ענק וערכי הפקה מושקעים. אם פינצ'ר היה הספילברג של הקליפים, קורביין היה הגודאר שלהם. הוא צילם את הקליפים בעצמו במצלמת סופר 8, והיתה בהם תחושה של סרטים ביתיים של משפחות סוריאליסטיות. הנה במאי שעובד בתעשיית המוזיקה, עם אמנים שמוכרים מיליונים, והוא יוצר קליפים לואו-טקיים, לרוב עם תאורה מצויה, המושפעים מגודאר, אנטוניוני, בונואל, טרקובסקי ודרייר.

הקליפ שלו ל"פרונט 242" היה כמו בעיטה בראש. הרגשתי שהוא מדבר בשפת סתרים שאני בקיא בה על בוריה, עם ציטוטים מהאקספרסיוניזם הגרמני וגניבה מבדרת מ"מלכוד 22" (השוט עם היד שמחזיקה ביצה) ובעיקר קומפוזיציות מופלאות שנראות כמו תמונות סטילס עם תנועה בתוכן. בזכות הדימויים, ההומור, האופן שבו התמונה מתכתבת עם המוזיקה בלי לפרש אותה (אם כבר, היא הופכת אותה חידתית עוד יותר) הפך קורביין, שעבד בקליפים בלבד, לקולנוען שהכי השפיע עלי.

פרונט 242 headhunter

בחוג לקולנוע היה רגע שבו חשבתי לפנות לקריירה של צילום. קורביין מצד אחד, ויטוריו סטוררו מהצד השני – אלה היו הגיבורים שלי. במעט הפרויקטים שצילמתי בתחילת שנות התשעים קשה לא לזהות כמה חיקיתי את קורביין. (לדוגמה: הפינה "לילה של יום מפרך" של "ברונו", שהיא עירבוב של ריצ'רד לסטר, אנטון קורביין והשוט האחרון מ"פלייטיים" של טאטי; או הקליפ ל"אני עף" של דוד ד'אור, שניהם בבימוי חברי אמנון וינר, קורבן קורביין בעצמו).

דפש מוד, "סטריינג'לאב" (נראה קצת כאילו הדפשים ראו את הקליפ לפרונט 242 וביקשו "תעשה לנו גם כזה", הפעם בפריז במקום בבריסל):

דיוויד סילביאן, "גיטרה אדומה"

סדרת הנזירים:

פרופגנדה, "דוקטור מבוזה" (כך היה נראה "M" של פריץ לאנג אם היה מבוים על ידי לואיס בונואל?)

קורביין היה שם כשג'וי דיוויז'ן התחילו לצבור תאוצה במנצ'סטר, רגע לפני הפריצה העולמית שמעולם לא הגיעה, לפחות לא בזמן שהלהקה היתה קיימת. הוא הצליח לתת ללהקה לוק שהתאים למוזיקה המונוכרומית הדכאונית שלה, והוא הוכיח חוש נבואי כשצילם את דכדוכו של איאן קרטיס, שבועות לפני התאבדותו. קרטיס מת לפני שאם.טי.וי הגיעה לאנגליה, לכן לקח לקורביין שמונה שנים – עד שהופצו התקליטים של ג'וי דיוויז'ן על גבי דיסקים – לביים להם קליפ. כמו עם "קונטרול", הסרט העלילתי שאהדתי לו היא העילה לכך שנזכרתי בכל הקליפים הנפלאים של קורביין, נדמה שמאז מותו של קרטיס הוא היה צריך לעבור תהליך מתמשך של אבל והתמודדות, של תרגום האובדן לתמונות. הקליפ שלו ל"אטמוספרה" הוא טקס האשכבה הגרוטסקי שאירגן לקרטיס, ענק בין גמדים.

ג'וי דוויז'ן, "אטמוספירה"

אקו אנד דה באנימן, "Seven Seas"

עכשיו קחו את הנזירים של פרופגנדה וג'וי דיוויז'ן ואת בני הכנף של אקו אנד דה באנימן וקיבלתם את אחד הקליפים המשונים והיפים של קורביין:
דפש מוד, walking in your shoes

(עורבים נוספים תמצאו בקליפ הלא-פחות-משונה שלו ל"קופסה בצורת לב" של נירוונה).

סדרת המכוניות:

יש לקורביין כמה דימויים קבועים שהוא חוזר אליהם: נזירים, גברים בלבוש נשים, ציפורים מעוקמות מקור ומכוניות, לרוב מהזן המקרטע. סדרת המכוניות שביים ל"מוזיקה להמונים" של דפש מוד מופלאה בעיני. בסרט התיעודי "בבימויו של ג'ון פורד" (בגרסה המעודכנת שהוצגה בפסטיבל ירושלים השנה) מספר סטיבן ספילברג שבתור במאי צעיר, שעוד לא עשה כלום בחייו, הוא הצליח לארגן דרך מזכירתו של פורד פגישה בת דקה אחת במשרדו באולפני יוניברסל. ספילברג נכנס לחדר, ופורד – זועף כהרגלו – ישב בשולחן מרוחק. "אז אתה רוצה להיות במאי?", הוא נבח לספילברג. "כן". ואז פורד ביקש ממנו להסתכל על התמונות התלויות בחדר, כולן תמונות נוף של המערב הפרוע, ולהצביע בכל תמונה על המקום שבו נמצא קו האופק: פעם הוא בדיוק במרכז התמונה, פעם בראש התמונה, פעם בתחתית. "זהו", פסק פורד, "רק ברגע שאתה יודע להחליט איפה אתה שם בפריים את קו האופק, רק אז אתה יכול להיות במאי". עכשיו, תלמידים יקרים, בואו נצביע יחד בסדרת הקליפים הבאה: איפה שם קורביין את קו האופק, ואיפה הוא ממקם את האובייקט המצולם ביחס אליו. יש כאן כמה מהקומפוזיציות היפות ביותר שראיתי.

דפש מוד, Never Let Me Down

דפש מוד, Behind the Wheel

דפש מוד, Question of Time

מול החופש המוחלט שקיבל אצל דפש מוד, יש גם כמה מקרים בהם קורביין צונזר. הקליפ ל"One" של יו-2 הוא הדוגמה הכי מפורסמת. אנטון ביים את הקליפ לשיר שעוסק באיידס, אבל כהרגלו הוא בכלל לא הקשיב למילים; הוא רק רצה ליצור דימויים של שני חלקים מנוגדים שמתאחדים. הלוקיישן: ברלין. מזרח מול מערב. גברים-נשים, גברים בלבוש נשים, הדקדנטיות של הקברט, וכו' וכו', כיד האסוציאציות הטובה עליו. אבל חברת התקליטים חשבה שהקליפ אזוטרי מדי לשיר עם פוטנציאל להיטי כה גדול, ובעיקר דאגה שמא ארגוני ההומואים ימחו על כך שחברי הלהקה לבושים כדראג קווינז בשיר שעוסק באיידס. במקומו הובא מארק פלינגטון (עוד במאי שאני מאוד אוהב) שביים את מה שמוכר כ"גרסת הבאפלו" (דווקא יפה מאוד, ודי אנטונית) ואז הופק קליפ שלישי, בבימויו של פיל ג'ואנו, שהיה זה שזכה לחשיפה הגדולה כשהשיר צעד במצעדים. הגרסה של קורביין, לעומת זאת, היא שהפכה בסופו של דבר לקלאסיקה.


יו-2, One

מאז "Violator" שודרג מעמדו של קורביין בתאגיד דפש מוד – הוא הפך למעצב של הכל בלהקה: לא רק הקליפים, גם עטיפות הדיסקים, גם הבמות בסיבובי ההופעות. בחלק מהמקרים הוא גם ביים את סרטי ההופעה שיצאו בדי.וי.די. הדי.וי.די של "Devotional", סיבוב ההופעות של "שירים של אמונה ומסירות", הוא מתיעודי ההופעות היפים שראיתי.

בקליפ הבא אני מת על שני דברים: על הקונטרסט של התאורה במדבר (קונטרסט של תאורה, כמו ניגודי פוקוס, הוא מהמאפיינים הוויזואליים הבולטים והאהודים עלי של קורביין) ועל השימוש ברקע הנופל מאחורי הלהקה, שהופך את מה שנראה כמו צילום פנים לצילום חוץ פנורמי.

דפש מוד, I Feel You

לעומת הקליפים בשחור-לבן של "מוזיקה להמונים", רוב הקליפים מ"Violator" ואילך צולמו בצבע, ברובם ב-8 מ"מ reversal (כלומר, חומר גלם שמהפיתוח מנפיק ישר את הפוזיטיב, ללא נגטיב). סופר 8 reversal נותן צבעוניות מאוד רוויה ועמוקה, שמעט מאוד סטוקים של פילם יכולים להשתוות אליה (ללא עזרת עדשות או מעבדה). הקליפ הזה, מתוך "שירים של אמונה ומסירות", הוא מהיפים שלו (ומכיל ציטוטים מהקליפים האחרים שלו המופיעים בעמוד זה).

דפש מוד, In Your Room

הוא צילם את ג'וי דיוויז'ן, ואיאן קרטיס התאבד. הוא צילם את נירוונה, וקורט קוביין התאבד. הוא צילם את דפש מוד, ודייב גאהן ניסה להתאבד וכמעט מת ממנת-יתר. עכשיו קורביין עובד עם הקילרז, ויש מקום לדאגה לשלומם.
הקליפ של הקילרז, אגב, הוא מהקליפים של קורביין שאני לא אוהב. יש לו כאלה, שבהם אני פשוט לא מבין מה הוא רוצה ממני, כמו גודאר אחרי "הסינית". מצד שני, יש לו גם כמה קליפים שלא זכו להכרה שהגיעה להם. הנה אחד מהם, מהשירים הגדולים של דפש ואחד הקליפים היפים והמשעשעים של קורביין (+ מכונית):

דפש מוד, Useless

ההשפעות על קורביין רבות ומגוונות. אני מגדיר אותו "הגודאר של הקליפים" כי לדעתי הוא שבר את הפורמליזם המקובל ויצר אסתטיקה חלופית: לא עוד קאט על הביט, לא עוד צילומי גלאמור של הלהקה. הוא מושפע גם מבמאים תיעודיים כמו ד.א פניבייקר (וזה לא מקרי בעיני שקורביין נכנס לתמונה אצל דפש בדיוק בשנה שבה פניבייקר נשכר לביים להם את סרט ההופעה "101"). ובעולם הקליפים נראה לי לא פעם שהוא פזל הצידה, ראה מה דרק ג'רמן עושה לסמיתס (זה, זה וזה) או למארק אלמונד וניסה ללכת בדרכו.
מוטיב המלך המשוטט, שהופיע אצל ג'רמן בטרילוגיה שלו לסמיתס וגם בקליפ ל"קינגדום" של אולטראמרין ורוברט ווייאט, הפך לנושא של הקליפ הכי מפורסם והכי יפה של קורביין, ללהיט הכי גדול של דפש מוד. זה, בעיני, המאסטרפיס שלו.


דפש מוד, Enjoy the Silence

28 תגובות ל - “Anton-ioni”

  1. אורי 27 יולי 2007 ב - 11:04 קישור ישיר

    מהפוסטים המוצדקים ביותר.
    תודה!

  2. רם 27 יולי 2007 ב - 18:21 קישור ישיר

    יאיר תודה תודה על ה master class אם אחד הבמאים המוכשרים שפגשתי גם אני גדלתי על המוזיקה הזאת ולא ידעתי מי אחראי לכול הקליפים שראיתי כנער ועכשיו בתור צלם קליפים אני מקבל מהם השראה

    מה שכן זה מוביל אותי לרעיון שאולי אתה צריך(לא בעצם חייב) לעשות שיעור כזה כול פעם בנושא שמעניין אותך במאים צלמים עורכים פשוט כי אתה מורה מצוין

    אפשרות נוספת היא לארח אצלך באתר יוצרים שהם יספרו על עבודות שהם אוהבים בשילוב קטעי וידאו

    אני יודע שזה אולי בקשה מוגזמת אבל פתחת דלת שלדעתי יהיה לך קשה לסגור

  3. Roly 27 יולי 2007 ב - 18:47 קישור ישיר

    הערה קטנה:
    השיר הטוב ביותר של Depeche mode נקרא Try walking in MY shoes.. לא Try walking in YOUR shoes.

    הם ממש לא היו אלטרואיסטים החבר'ה האלה..
    אתה יודע.
    Roly

  4. פרנק 27 יולי 2007 ב - 21:37 קישור ישיר

    וואו, חתיכת סחתן וכל הכבוד על הפרוייקט הזה. קורביין היה אחד מהבימאים האהובים עלי בזכות הקליפים שעשה לדפש מוד, אבל אחרי Ultra נדמה שהוא קצת איבד את עצמו. קליפ יפה נוסף שכדאי לציין הוא זה של Please, השיר היפה של U2 מתוך "פופ":
    http://www.youtube.com/watch?v=NAyTzx-gTMc

  5. איתן 27 יולי 2007 ב - 21:53 קישור ישיר

    ראשית דבר – רם, שוויקי במקרה ? (צלם נהדר. "ימים קפואים" מצוין, וגם "וסרמיל" נהדר).

    תודה, יאיר, על ההיכרות עם אמן ויזואלי יוצא דופן. היה מאוד מעניין לעבור על הקליפים, ולזהות את מי שלטעמי הוא הגרסה הלינצ'ית של מישל גונדרי (אסוציאציות מוזרות, אתה זוכר ?). אמן עם פריימים נהדרים וכישרון ליצור סצינות נהדרות (ההלוייה בים מדהימה), פטיש מוזר לחפצים (מגאפונים, ידיים, כובעים מחודדים), צילום מגורען, והתיחסות למיניות, גם מהצד האלטרנטיבי שלה. אבל כל זה עדיין לא מסביר לי את ההתלהבות שלך מ"קונטרול". כל מה שהבאת למעלה יכול להיות בסיס נהדר, אבל לא מספק לפיצ'ר. האם יש בו תסריט קוהורנטי ? משחק ? או שזהו סרט אסוציאטיבי, בסגנון "כלב אנדלוסי" (שעד היום אני לא מבין את ההתלהבות ממנו). האם אני, שלא מכיר את המוזיקה של ג'וי דיויז'ן, או את הסיפור של איאן קרטיס, אוכל להנות מהסרט ?

    ויכול להיות שזהו חילול קודש מבחינתך, אבל האם היה לו קשר לאואזיס ?
    http://www.youtube.com/watch?v=FAPtTS0TYtU

  6. האחד 28 יולי 2007 ב - 0:14 קישור ישיר

    אוף טופיק:

    הטריילר החדש לסרט 'האביר האפל'…

    http://www.youtube.com/watch?v=17KHQsM8Tbs

  7. קורא 28 יולי 2007 ב - 1:27 קישור ישיר

    ראיתי את קונטרול בירושלים, ולמרות הצילום המופלא והנושא המעניין, הסרט עצמו היה מאוד נוסחתי. קשה לביים סרט שבו הסוף ידוע וגם התהליכים שעוברים על הגיבור ברורים מאליהם לכל מי שבקיא בביוגרפיה, אבל הקהל שבה לראות את הסרט צריך לצאת עם חוויה מהנה מעבר לשירים עצמם. לא הרגשתי שזה קרה. וזה, מבלי להמעיט מערכם של כמה פריימים גאוניים.

  8. האחד 28 יולי 2007 ב - 1:31 קישור ישיר

    עוד אוף טופיק:

    יאיר, האם שמת לב לזה?

    http://hollywood-elsewhere.com/archives/2007/07/simpsons_red_do.php

  9. היפנית 28 יולי 2007 ב - 7:14 קישור ישיר

    האחד, לא קראת את הסוף של הפוסט הזה?
    http://cinemascope.co.il/?p=644

  10. האחד 28 יולי 2007 ב - 7:50 קישור ישיר

    ליפנית – אופס, לא שמתי לב לזה!

  11. רם 28 יולי 2007 ב - 8:31 קישור ישיר

    לאיתן לא רם שוויקי אלא רם שני

    תוכל לראות עבודות שלי ב

    http://www.myspace.com/ramdp

  12. פופקה 28 יולי 2007 ב - 12:43 קישור ישיר

    אחרי הפתיחה המגרה מאכזב לגלות שההתלהבות לא הספיקה להדביק אנקדוטות, סופרלטיבים ורשימות מלאי לאורך של יותר מכמה פסקאות, ההמשך הדליל החזיר אותי למציאות הקשה, בעיני קורביין היה מעניין בתקופה מעניינת – תחילת ההתפחות של הוידאו קליפים, ללא נורמות היה צריך לסנתז חומרים שהבאת מהבית. אחרי הקליפ של אקו והבנימן נראה שקורביין משתמש בכל הקלישאות ויוצר קליפים נוסחתיים, מצחיק לראות איך הדימויים המסתוריים בתקופה המוקדמת הופכים לסמלים שחוקים ונפוחים כשיש לו חופש ועושר הפקתי, ואולי העבודה עם דפש מוד(היהודים של הגל החדש) הפכה אותו לפועל הקליפים הזה.

  13. איתן 28 יולי 2007 ב - 14:49 קישור ישיר

    היי יאיר,

    מצאתי משהו שאולי גם אתה תאהב

    http://vids.myspace.com/index.cfm?fuseaction=vids.individual&videoid=13767686

    זה לא "דפש מוד", אבל זה מאוד דומה. enjoy.

  14. רותם 28 יולי 2007 ב - 19:50 קישור ישיר

    דרוש:
    תחקרין נמרץ ודיסקרטי.
    מטרת התחקיר: איסוף חומר על ילדותו של מבקר קולנוע ישראלי, דגש רב על אלו סרטים שימחו אותו בתור ילד.

    *פונה גם למין המוצלח יותר. כמו כן, במידה ולא יימצא סרט בתודלות הקולנוע שאורי קליין לא אהב, התפקיד מתבטל.

  15. ליאור 28 יולי 2007 ב - 21:12 קישור ישיר

    איזה כיף להיכנס לבלוג ואשכרה ללמוד משהו חדש. הקליפ ל-Walking in my shoes הזכיר לי את הציורים של הירונימוס בוש.
    מחכה בקוצר רוח לרטרוספקטיבה של דייוויד פינצ'ר 🙂

  16. א"ש 28 יולי 2007 ב - 23:13 קישור ישיר

    הצלחת להעביר לי שעתיים מהמשמרת לילה, סקירה מעולה.

  17. יניב אידלשטיין 29 יולי 2007 ב - 22:13 קישור ישיר

    (כמו שכבר אמרתי פה בעבר) אני מסכים עם המלעיזים נגד "קונטרול".
    לדעתי יאיר מתלהב בגלל שהסרט מתחבר לו לנישה מההיסטוריה הפרטית שלו, אבל בתכל'ס זה סרט כושל, נוסחתי ומייבש. רק מהמם ויזואלית.

  18. פרנק 4 אוגוסט 2007 ב - 18:50 קישור ישיר

    הנה לינק ל-Strange שהזכרת בשלמותו.

    מה שיפה בקלטת הזו היא שהיא לא סתם אוסף קליפים, אלא משהו שנראה כמו סרט, עם המשכיות בין הקליפים מבחינה רעיונית וקולנועית.

    את Strange Too לא הצלחתי למצוא בגירסה זורמת, אז מי יודע, אולי אעלה אותו בעצמי.

  19. רן 7 אוגוסט 2007 ב - 0:25 קישור ישיר

    אני לא מבין מה כולם מתלהבים מהקליפ של ENJOY THE SILENCE. קליפ בינוני מינוס לפי דעתי. אם כבר, אז BARREL OF A GUN הוא הקליפ הטוב ביותר של קורבין לפי דעתי. ובכלל, הקליפים הטובים ביותר של דפש מוד לטעמי לא בוימו ע"י קורבין: HOME המצמרר ו-ONLY WHEN I LOSE MYSELF המהפנט.

  20. שרון 20 ינואר 2008 ב - 18:46 קישור ישיר

    ביום שישי ראיתי את קונטרול ואת אנטון קורביין.
    מודה שהגעתי בגלל אהבתי הגדולה לדפש והעבודה הויזואלית המדהימה שהוא עושה עם הלהקה הזאת.
    ומודה שנשארתי בגלל הסרט.
    סרט מדהים מבחינה ויזואלית,פסקול מדהים וחוש הומור במידה הנכונה.
    אותו חוש הומור שקיים ב-Halo וב-Suffer well.
    בקיצור, אהבתי מאוד.

  21. דיימונדוג 2 פברואר 2008 ב - 9:58 קישור ישיר

    היי,
    תודה רבה על זה.
    היה נדרש לאחר הצפיה בCONTROL.

  22. CooleyLorena34 5 יוני 2010 ב - 7:30 קישור ישיר

    According to my analysis, millions of persons all over the world get the personal loans from different creditors. Thus, there's a good possibility to receive a college loan in every country.

  23. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:13 קישור ישיר

    Thanks a lot. This has been nice knowing


השאירו תגובה