אמא גנובה 4
באופן הכי תמציתי, הביקורת שלי על "נודל" זהה לביקורת שלי על "משפחת סימפסון: הסרט": מאוד נהניתי, אבל ציפיתי ליותר. את "נודל" ראיתי כבר פעמיים, בצפייה הראשונה חיבבתי אותו, בעיקר בזכות הדיאלוגים ומהירות הדיבור של הדמויות (אני מת על דמויות שמדברות מהר), בפעם השנייה הוא ריגש אותי יותר, שמתי לב לכמות הרגש שיש בפניה ובקולה של מילי אביטל, לבימוי השחקניות המצוין (זה מדהים, כל השחקניות בסרט נהדרות, כל השחקנים הבנים אבודים לגמרי), הצלחתי להביט מעבר לקלישאות ה"ילדים וכלבים גונבים את ההצגה" – בסרט בו יש ילד וכלב שגונבים את ההצגה – ולראות מערך רגשי מורכב יותר של אשה שנותנת לליבה להפשיר. אז כן, הסרט בעייתי ולא שלם, בעיקר בשאלה מה העלילה הראשית ומה עלילת המשנה, ורציתי לדעת עוד קצת מה יקרה לגיבורה שלנו אחרי ההרפתקאה שלנו, ושנאתי לגמרי את המראה שלו, דבר שממש הציק לי בצפייה הראשונה – הגוונים, הפריימינג, תנועות המצלמה, הרעד, לא הבנתי למה הסרט הזה כל כך נראה כל כך מוזנח. אז בקונפליקט הזה שבין סרט שחיבבתי ושנגע בי, לבין הציפיות שלי מאיילת מנחמי, שהיא אחת הבמאיות שאני הכי מחכה לתפוקה סדירה ממנה, ובין האכזבות הנקודתיות שלי מהסרט, הצלחתי לייצר ביקורת מגומגמת שאומרת בהרבה מילים שהסרט הזה חמוד מאוד. הנה הביקורת המלאה:
פורסם ב"פנאי פלוס", 26.7.2007
השנה ימלאו יומולדת 20 ל"עורבים", אחד הסרטים היפים שנעשו בישראל (יאללה! די.וי.די!). סרט הגמר של איילת מנחמי נמשך 45 דקות בלבד והוא הוקרן במוזיאון תל אביב לצד "ילדה גדולה" של נירית ירון. ואז מנחמי וירון הפכו לבכירות במאיות הפרסומות בארץ – בימים בהם פרסומות היו מוקרנות בבתי קולנוע, כי לא היה ערוץ טלוויזיה מסחרי; בימים בהם הפרסומות של מנחמי לחטיף אגוזי ופרי הקיווי היו חלק מהשיח על יצירה מקומית קולנועית פוסטמודרנית – ואז יצרו את "סיפורי תל אביב", שיחד עם "שורו" ו"שירת הסירנה", תרגם את הדור האסתטי הזה לקולנוע, וברא תל אביב נהנתנית, מסוגננת, שמעמידה פנים שהיא הסוהו של המזרח התיכון.
אפילו כשמנחמי לקחה על עצמה ג'וב משונה וביימה את "אבא גנוב 3" התעקשתי למצוא בכך ערך: זה העידן החדש של בוגרי בתי ספר לקולנוע שהחליטו לא לרעוב ללחם ולמצוא אמנות גם כשהם שכירים. וכי מה ההבדל בין בימוי פרסומת לגבינה לבנה ובין בימוי תסריט מאת יהודה ברקן?
אלא שאז מנחמי נעלמה. בגלל שאני הסטוקר הבישן, עוקב מרחוק, אני יודע שהיא פה ושם המשיכה לעשות סרטים תיעודיים, פרסומות. פעלה. אבל בדיוק כמו עם בני המחזור שלה – נירית ירון ושחר סגל – היתה תחושה שהם עושים כסף בפרסום, משייפים את שפת הקולנוע, ותכף הם מפגיזים עם הסרטים שבאמת יקרים להם. אבל זה לא קרה. ועכשיו מנחמי חוזרת עם "נודל", ואני מודאג. לא רוצה להיקשר, לשבח, להלל, להבטיח הבטחות, ואז לגלות ששוב יחלפו 20 שנה עד הסרט הבא. כשרון הוא גם, בין השאר, אחריות. אחריות לא להשאיר אותנו לבד עם אנשים פחות מוכשרים.צפיתי ב"נודל" כבר פעמיים. אני אוהב לראות סרטים פעמיים, בייחוד כאלה עם דיאלוגים בקצב מכונת ירייה כמו "נודל", שתענוג לעקוב אחרי הפינג פונג המילולי שלו. אבל צפייה חוזרת בסרט עשויה להיות גם מסוכנת. זה לא קורה הרבה, אבל מדי פעם יוצר שסרט שחיבבתי בצפייה ראשונה התפרק לי מול העיניים בצפייה שניה. אבל "נודל", השבח לאל, הוא ההפך: הצפייה השנייה היתה בעיני מקסימה אף יותר מהראשונה. אהבתי את הדמויות יותר, התרגשתי מהן (טוב, מחלקן), ומאוד התפעלתי מעבודת המשחק ובימוי השחקנים.
אבל הלכתי לצפות פעם שנייה גם כדי לנסות לפענח לעצמי תעלומה: איך קרה שהבמאית עם העין הכי אסתטית בארץ, הכי מסוגננת, הכי מלוטשת, בוחרת לביים סרט שכל הצד הוויזואלי שלו כה עכור, רועד ומוזנח? משום מה חשבתי שהצפייה השנייה תיתן לי כלים לפיענוח השפה הוויזואלית. ב"סיפורי תל אביב" זה היה קיים: מול הסרט הראשון העוסק בסטייליסטית מנוכרת הנעה בסביבה מוקפדת, עמד הסרט השלישי שעסק בשוטרת קשת יום, שהמצלמה שועטת בעקבותיה, מנסה לעמוד בקצב שלה, ומציגה תמונה עולם בלתי יפה, כאילו היא מצטלמת מבעד לעיני הגיבורה. אבל הגיבורה ב"נודל" היא מילי אביטל, המגלמת דיילת – כלומר, מישהי שעיסוקה מושתת על המראה החיצוני שלה. האם הצילום אמור לבטא את עולמה הפנימי הצחיח, את שברוני ליבה, את מוזנחותה הרגשית? האם הוא אמור לגרום לנו להאמין ש"נודל" אינו סרט אלא פיסת חיים? שזו דרמה ריאליסטית? קן לואץ' במעוז אביב? אחרי שהתאהבתי במנחמי מבחינה קולנועית ב"עורבים", הבחירות הוויזואליות שלה ב"נודל" גרמו לי למשבר. נערתי הלכה עם גבר אחר.אבל הניחו להתפלמסות הזאת, כי "נודל" מתוק כמו שטרודל, מקסים כמו פודל, ובאופן כללי ממש חמוּדל. לפני שהספקתם לצייץ "קוליה" הופך "נודל" ל"אי.טי" סיני: ילד בן 6 – חייזר מוחלט – ננטש על ידי אמו השוהה הבלתי חוקית בתל אביב, והגיבורה שלנו מחליטה לקחת עליו חסות, הילד לומד מילים ספורות בעברית ("אני ילד סיני" שלו יצבוט בליבכם כמו "אי.טי פון הום" עברי), עושה בהן שימוש מרגש בסוף, והגיבורה מגייסת חבורה שיוצאת להרפתקה להשיב את החייזר אל חללית האם שלו. במקרה הזה, רק לאם שלו, בלי חללית. התוצאה מקסימה.
נדמה שהכימיה בין אביטל ומנחמי יצרה דמות אנושית להפליא, שרק ריגשה אותי יותר בצפייה חוזרת, האמנתי לכל מילה שיצאה מפיה, הרגשתי שכל תגובה שלה באה ממנה ולא מהתסריט, ושכל רפליקה שלה הומצאה בראשה באותו רגע. מירי הזאת היא דמות נפלאה ואביטל נותנת לה לא רק שפת גוף (בעצם, שפת פנים – הסרט הזה טובע בתקריבים), אלא גם קצב דיבור ואינטונציה. היא גם פגיעה וגם פוגעת, גם חצופה וגם נעלבת, גם נמרצת וגם נשברת בקלות. ויש רגעים בהם המצלמה נחה עליה, היא לא אומרת מילה, אבל ברור לגמרי מה קורה אצלה בראש.
ולעומת הצילום האפרורי, המוזיקה לפחות מגיעה ממקום רגשי אחר כל כך, מלוטש, מלודי, עדכני. חיים אילפמן (שכמו מנחמי גם הוא עושה כאן קאמבק מבורך לקולנוע הישראלי) יצר פסקול מתוק נורא, מדויק בהתוויה האמוציונלית שלו, ומכיל כמה פראזות תומס ניומניות מוצלחות מאוד. הפסקול עוזר לכוון את רגש הצופה אל הסרט שכל עולמו הרגשי אינו ברור מאליו: זה סיפורה של אשה שהתאלמנה פעמיים, שהחליטה שהיא מוותרת על חיי רגש כלשהם מרוב פחד, שהיא חיה בבריחה מתמדת, שנישואיה של אחותה מתפרקים והיא נתקעת עם ילד שבור לב שננטש על ידי אמו. כל אלה חומרים לדרמה קורעת לב, אלא ש"נודל", בזכות הדמויות שלו, שכולן מתנהגות כמו אנשים בשר ודם שיודעים שגם כשעצוב אז די מצחיק, מצליח להיות די קומי, גם בזכות ההומור, וגם כי שורה עליו אופטימיות שמבטיחה לנו שבסופו של דבר הכל יסתדר שם, וכל אחד יגיע לתחנה הסופית הנכונה לו.
אחלה ביקורת.
בעניין המראה המוזנח של מילי, אני חושבת שהוא באמת אנטי תזה ללוק המוקפד והמעושה של הדיילות. הרי כולנו יודעים מה מסתתר מאחורי ערימות המייק אפ, ולכן זה היה יפה בעיני, שהדיילת המשוטטת בעולם, עלק חוג הסילון, בתי מלון משובחים ודיוטי פרי חופשי, כל שערה מהודקת במקום, גרה בדירת שיכון סתמית ונראית כמו חצי דולר בלי האיפור והמדים.
אני לא יודע איך הצלחת לכתוב משהו כזה או מה גרם לך לכתוב את זה . אבל הלכנו 4 חברים בסופש לסרט, ואנחנו דווקא צופים "קלים" שקשה מאד לאכזב אותנו בסרטים ובקושי החזקנו עד סוף הסרט. משעמם נורא , מרגיש כאילו הקולנע הישראלי חזר שנים אחורה עם סרטים לא מעניינים ומשחק חובבני. חבל שכך.
"מתוק כמו שטרודל, מקסים כמו פודל, ובאופן כללי, ממש חמודל" ? נ ו באמת?!
בעניין אחר: ראיתי אתמול את "קין". סרט מרשים מאוד, מצולם קרוב מאוד לדמות הראשית, עם מצלמת כתף (בסגנון האחים דארדן), ומשוחק נפלא על ידי דמיאן לואיס, שנעזר בחלק השני של הסרט באביגייל ברסלין הנהדרת (טרום ימי סאנשיין). תסריטאית הסרט סובל קצת מהעובדה שהדמות הראשית נמצאת ברמה פסיכוטית גבוהה רוב הסרט, ולא יכולתי לזהות אירועים ספציפיים המעלים אצלו מצבים פסיכוטיים חמורים יותר או פחות, ולכן, גם פחות התחברתי רגשית לסרט, בחלקו הראשון. אביגייל ברסלין שובה את לבו (ואת לבי) בחלק השני של הסרט, שם הוא יותר רגוע, ושם גם הסרט אפקטיבי יותר. סרט תובעני, מרגש, ויפה.
קצת עוף טופיק.
יאיר האם תוכל להרחיב על יקי יושע. נראה בחור מוזר, שנות 70 האירו לו פנים ולאחר מכן ירד לעבר סדרות ראליטי הזויות לגמרי. אם איני טועה הוא עשה איזה סדרה עם עמוס לביא שם שיחק נהג מונית שלפעמים חושבים שהוא פול ניומן- צוחקים.
דרך אגב זמני של מנחמני הוא סרט מצויין.
אאל"ט יש בגיליון 'סינמטק' כתבה עליו לרגל יציאת שלושה מסרטיו ב-DVD. מודה שלבושתי הסרט היחיד שלו שראיתי הוא "שלום תפילת הדרך", שממש אהבתי (טוב, ראיתי חלקים מ"מכת שמש").
זה קורה המון לאחרונה – אני חושב בדיוק ההיפך ממך בפרטים הקטנים (אהבתי את הצילום ולא אהבתי את המשחק של מילי אביטל), ובדיוק כמוך באופן כללי (סרט חמוד ומעלה חיוך)
לא באמת קשור, אבל משעשע לראות מה קרה לסרט של מנחמי באתר של סינמטק ת"א (רמז: הילד הפך לחיה)
וגם גנבו ארבעה כוכבים לעידו הר.
מה עובר עליהם?
אני די מסכים איתך- נודל סרט מרגש מאוד הכולל כמה רגעים נפלאים, אבל הצילום ובכלל המימד הויזואלי לא אחיד- לצד שוטים יפים יש רגעים בהם נדמה כאילו הסרט מעדיף פתרונות פשוטים על פני מעניינים (מבחינת הצילום והמיזנסצנה, התסריט נהדר לכל אורכו).
ואן אריק – "זמני" של מנחמי (ושל אילונה הראל) הוא לא סתם סרט מצוין. לטעמי – הוא הסרט הטוב ביותר שנעשה בארץ אי פעם, עלילתי, דוקומנטרי, אקספרמינטלי או מה שלא תרצה. פשוט יצירת מופת.
לו זה היה תלוי בי – הייתי מקרין אותו פעם בשנה.
לו זה היה תלוי בי – הייתי מכניס אותו לתוכנית הלימודים.
לו זה היה תלוי בי – הוא היה מהווה תנאי לקבלת אזרחות. ולא בארץ – בעולם.
"נודל" – סרט נאה, אפוי טוב, מתובל בהרבה הומור שהופך אותו להרבה יותר אנושי, משוחק טוב [בעיקר מילי אביטל] והוא גם סרט שפונה לקהל די רחב – בניגוד ל"מדוזות" שגם אהבתי – ולכן אני מקווה שהוא יהיה הלהיט הישראלי התורן בבתי הקולנוע.
גם אני מאוד אהבתי את המוזיקה, היא הזכירה לי קצת את "הדברים שמאחורי השמש".
הסצנה הכי חזקה ב"נודל" – שכמעט בלתי אפשרי לא להתרגש ממנה- הרגע בו מירי מספרת לנודל על שני הבעלים שלה מהתמונות.
ולמרות כל השבחים – "נודל" לא עולה לטעמי על "הסודות", "מדוזות" או "בופור".
למעונינים ניתן לשמוע ולהוריד את הפסקול של נודל בתור פרומו אינטרנט שנשלח לחברי אקדמיה ע'י נורמה לכבוד הקרנה הנוספת של נודל, מוסיקה מקסימה ומרגשת במיוחד קטע מספר 9 מומלץ בחום…
הלינק
http://www.frankilfman.com/Noodle_Score.html
..ולא אני עובדת בנורמה או קשורה לנודל באיזו דרך.