01 אוגוסט 2007 | 09:21 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

גיאומטריה של חללים

העולם עוצר את נשימתו בחרדה בציפייה לגלות מי יהיה הקורבן היום בקציר הדמים של הימים האחרונים בו מתו בזה אחר זה מישל סרו, אינגמר ברגמן, מיכלאנג’לו אנטוניוני וטום סניידר.

אחד הדברים שסיקרנו אותי הוא איך תתייחס העיתונות השבדית למותו של ברגמן. הביקורת והתקשורת, וגם הקהל, בשבדיה עשו לברגמן חיים קשים. זו כמובן תופעה אוניברסלית מוכרת – “אין נביא בעירו”, אומרים – של יוצרים שזוכים להערכה בכל העולם חוץ מאשר במקום בו הם הכי רוצים בה, מולדתם. אבל ההספדים בשני העיתונים היומיים של סטוקהולם, כך אני קורא, עשו לברגמן כבוד ראוי.

Dagens Nyheter said in an editorial that Sweden and Bergman had long had troubled relations which only eased in the final years of his life as his work gained global acclaim.
His films “showed a country of people with tortured spirits, sombre, touched by sin, silent, tearful and obsessed by death,” said Dagens Nyheter.
The Svenska Dagbladet newspaper also said in an editorial that it had taken time for Swedes to understand the importance of their best known film-maker.
The prominence Bergman gave to “the irrational, the wounds and the sombre was in strong contrast with the optimism that reigned in Sweden during most of his career,” said the newspaper.

כלומר, הם כעסו עליו שהוא הציג את שבדיה כמקום עגום ומדכא, בשעה שהמדינה ראתה בעצמה מקום מאוד אופטימי. שזה כמו לכעוס עליו שהוא מצלם את שבדיה בשחור-לבן בשעה שהמדינה עצמה צבעונית לגמרי. אני מקווה שהעיתונים היומיים בשבדית מגיעים למפתן דלת גן העדן, כדי שברגמן יוכל לראות שאחרי מותו סוף סוף קיבלו אותו בטון אוהד.

ועוד קצת ברגמן. ויה ג’ף וולס. שני קטעים מרתקים בעיני מראיון טלוויזיוני בטוק-שואו של דיק קאבט באמריקה של 1971. יותר משהקטעים מעניינים בגלל תוכנם, הם מהפנטים בזכות הנוכחות של ברגמן, שיש בה מצד אחד משהו שקט, עדין, כמעט רופס, אבל מתחת לזה מתגלית הכריזמה והעוצמה שלו. אולי משהו מסוד כוחו על הסטים של סרטיו, ויכולת ההשפעה ההיפנוטית שלו על שחקניו, נחשף כאן. בקטע הראשון הוא מדבר על הרצון שלו להיות עצמאי לחלוטין, ללא כל התערבות חיצונית.

ובקטע השני הוא מדבר על כך שנשים הן שחקניות טובות יותר מגברים. תוך כדי דיבור הוא קולט שהוא כמעט נכשל בלשונו – האם רומז לכך שנשים הן שקרניות וצבועות מטבען? – ומנסה לתקן את עצמו בעדינות. בקטע הזה פתאום הבנתי למה וודי אלן הרגיש כזו קירבה אליו.

נושאים: כללי

4 תגובות ל - “גיאומטריה של חללים”

  1. james newton howard 1 אוגוסט 2007 ב - 9:39 קישור ישיר

    למעוניינים, יש ביו-טיוב גם ראיון של דיק קאבט עם וודי אלן משנת 1971. זה היה בתקופת “בננות” שלו, ואלן קורע מצחוק שם. (זה הקטע הראשון מתוך 6 – http://www.youtube.com/watch?v=-DVt39SO4mg)

    אגב, בפסקה לפני קטע הוידאו הראשון זה אמור להיות “הכריזמה והעוצמה שלו”.

  2. ברווז גומי 1 אוגוסט 2007 ב - 9:39 קישור ישיר

    נא לא לתייק תחת “אין נביא בעירו”, אבל בכל זאת – פרס הטיפשות העיתונאית של אתמול הולך למבקר הטלוויזיה של ידיעות ירון טן-ברינק, שלגלג על הבחירה של ערוץ 2 באבי נשר כמספידו של ברגמן. הוא השווה את נשר לאבי ביטר שאמור להספיד איזה גאון מוזיקלי כלשהו. אמנם ניתן להתווכח על אכויותיו כבמאי של נשר, אבל אין ויכוח שהאיש הוא אחד המבינים והאוהבים הגדולים של הקולנוע בארץ. סתם הערה גסה ומכוערת שמעידה יותר על הבורות של הכותב עצמו.

  3. ברווז גומי 1 אוגוסט 2007 ב - 9:49 קישור ישיר

    ג’יימס, הקטע בהחלט משקף את הנוכחות של אלן, שיש בה מצד אחד משהו שקט, עדין, כמעט רופס, אבל מתחת לזה מתגלית הכריזמה והעוצמה שלו. אולי משהו מסוד כוחו על הסטים של סרטיו, ויכולת ההשפעה ההיפנוטית שלו על שחקניו.

  4. Roi 1 אוגוסט 2007 ב - 11:23 קישור ישיר

    I live in Sweden, and let me tell you, they media sure paid their respect to Bergman. DN, the newspaper quoted above, had a full page photo of Bergman on it’s front page and dedicated its entire daily culture magazine to Bergman, including lots of interviews with people from all over the world (Israel too) about his life and work. Maybe many didn’t like him, but he had the status of one of Sweden’s greatest artists ever


השאירו תגובה