31 יולי 2007 | 12:56 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

והיום: אנטוניוני מת

מישהו מסתובב ומחסל את המודרניסטים של הקולנוע. חייו של אלן רנה בסכנה!
ובחיים, כמו במוות: כל מה שאנטוניוני עושה, ברגמן עשה לפניו.

יצרים

לצערי, למעט יצירות בודדות, אנטוניוני אף פעם לא היה אחד הבמאים החביבים עלי. “יצרים” שלו הוא סרט שאני די שונא (ברגמן פעם אמר ש”יצרים” הוא הסרט הטוב היחיד של אנטוניוני וכל השאר הוא קשקוש גדול). אבל מותו גורם לי לרצות להעריכו מחדש. האם תמליצו לי על סרטיו האהובים עליכם? מישהו רוצה לסנגר עליו?

תוספת: הנה פרויקט הספד נאה של ה”גרדיאן”. ביוגרפיה, הספדים, פסקולים, ואסופת סצינות שלו מיו-טיוב, כולל הסופים הבאמת מרהיבים של “ליקוי חמה”, “הנוסע” ו”נקודת זבריסקי” (צדק עופר בתגובות: סצינות הסיום שלו באמת בלתי נשכחות).

נושאים: הספד

35 תגובות ל - “והיום: אנטוניוני מת”

  1. הפינגווין 31 יולי 2007 ב - 13:20 קישור ישיר

    זה מתחיל להראות כמו תסריט של קומדיה שחורה במיוחד. מישהו מחסל את גדולי הקולנוענים האירופאיים וגורם לזה להראות כמוות בנסיבות טבעיות. בסופו של דבר, יתברר כי חברת תוכן כלשהי עומדת מאחורי החיסולים במטרה להעלות את מחיריהם של סרטי הבמאים המתים, אפילו הזניחים ביותר, לשם יצירת רטרוספקטיבה בטלויזיה.
    אם כן, התחרות בין הכבלים ללווין הגיע לשפל חדש.

    (סליחה מראש אם מישהו נפגע מהסאטירה)

  2. דן 31 יולי 2007 ב - 13:34 קישור ישיר

    מצחיק, פינגווין.

    איכשהו גם אני אף פעם לא ממש הגעתי לאנטוניוני, ולמה שהגעתי לא תמיד התחברתי, כולל “יצרים”, שהוא יצירהף נו, די פשטנית (אבל מעניינת). לעומת זאת, אני מאוד אוהב את “הנוסע” עם ג’ק ניקולסון. האיטיות ותחושת האבדון של ניקולסון פשוט משתלבים מעולה.

  3. giton 31 יולי 2007 ב - 14:12 קישור ישיר

    try Red Desert.
    great film.

  4. יניב אידלשטיין 31 יולי 2007 ב - 14:27 קישור ישיר

    מסכים בקשר לסרט עם ניקולסון, וגם “זבריסקי פוינט” מהמם לפרקים (הסיומת בפרט).
    וזכור לי קטע מדהים מסרט שלו (נדמה לי שמ”ליקוי חמה”) שנכלל בסדרת “הקולנוע האיטלקי” של סקורסזה, בו גבר ואישה נפגשים תמיד באותה שעה באותו מקום… עד שבסוף הסרט מגיעה שוב השעה היעודה, ושניהם לא באים. המצלמה מסתובבת במקום ההתרחשות, הכיכר, ומראה את החיים מתנהלים כרגיל, בלעדיו ובלעדיה.
    כאמור לא ראיתי את הסרט כולו, אבל זה קטע גאוני ללא ספק.

  5. יניב אידלשטיין 31 יולי 2007 ב - 14:28 קישור ישיר

    אגב, אלמלא Blowup לא הייתה לנו “השיחה” של קופולה, שזאת כבר באמת יצירת מופת.

  6. יניב אידלשטיין 31 יולי 2007 ב - 14:30 קישור ישיר

    ייבדל אלן רנה לחיים ארוכים!!!
    וגם מנואל דה אוליביירה – רק בריאות.

  7. המנוכר לעצמי 31 יולי 2007 ב - 15:14 קישור ישיר

    לקבוע שאנטוניוני הוא מעין חקיין ברגמני (ולחזק בציטוט מברגמן לחיזוק הטענה) מחייב אותי להביא איזה משל יהודי עסיסי, אם הייתי מכיר כזה.
    ברגמן (הקולנוען הבורגני להבאיש, שאמא שלי ואחותה המחומצנת (במהותה) אהבו כל כך להתבשם מהדי החוכמה המעמיקה שלו, עד שנאלצתי להביא מטען מטהרי אוויר מחדר הנוחיות) היה קולנוען שלמעט סיקוונס מופלא אחד (כן, נו – פרסונה) שפך לפנינו ליטרים רבים של מחזאות מצולמת (ופיתח, כמובן, את הסגנון הקאמרי. מחיאות כפיים), בצורה שבלונית להחריד (להחריד!).
    אנטוניוני (ואני מצטער שאני מזכיר אותם באותה תגובה) היה אמן צורה קולנועי מובהק (ובתור מעריץ צורות קולנועיות, יאיר, אני מתפלא עליך), שניסה להבין שוב (ושוב ושוב ושוב) את הקשר שבין הקולנוע לאדם לעולם (וחוזר חלילה, כן?). לא להבין את הפיסול המרחבי שלו זה דבר אחד, אבל לחבר אותו בהנף עט לתהומות קולנועיים אשר למעט הכינוי המשותף (והשגוי) – מודרניזם – אין ביניהם ולו צל צילו של קשר (למעט היותם סרטי הפופקורן של אליטות מוכתרות וטוענות לכתר. אנטוניוני (יקירי) עסק בקולנוע, במצלמה, בסאונד, בעריכה, והבין שהקשר בין האדם לעולם הוא כזה שהקולנוע יכול לפענחו, כי העולם (ואת זה אמר מרצה עם שיער לבן לפני מאות אנשים עייפים למדי) מונח על כתפי האדם הבודד, שיוצא את בית חברתו בפעם האחרונה, עם תיק על גבו.
    יהי זכרך ברוך (ואני סולח לך על “סיפורי ארוס”. אני יכול להבין אדם בין תשעים שברגע שניתנת לו מצלמה מבקש, בפשטות יפה כל כך, להפשיט מישהי).

    רוה למנוכר: סנגוריה יפה. ונעבור לפרקטיקה. מה היא צפיית החובה ב”מבוא לאנטוניוני” שיגרום לי לראות את האור ולהעריכו מחדש?

  8. המנוכר לעצמי 31 יולי 2007 ב - 15:16 קישור ישיר

    הפסקאות נחתכו לי קצת. מותר לי, אני אבל.

  9. ביל 31 יולי 2007 ב - 15:32 קישור ישיר

    כמו כשמשורר מת, הגמדים מחפשים מהר אחר כרך משיריו, כדי שיוכלו להרגיש שותפים לפסטיבל האבל שלאחריו.

    אם הקולנוע הוא דת (ועבור הגדולים הוא היה דת, הוא היה דתי בכל מובן שהוא) אנטוניוני הוא אחד הקדושים שלה, יחד עם ברגמן, עם ברסון, עם אנגלופולוס, האחים טביאני ואולמי.

    עפרא לפומך, יאיר היקר

  10. המנוכר לעצמי 31 יולי 2007 ב - 16:22 קישור ישיר

    לפי הסדר, השמות השגויים במקור העברי –

    אוונטורה
    הלילה
    ליקוי חמה
    הנוסע
    איל גרידו
    זבריצקי
    (לא, יצרים לא נכנס)

  11. רני 31 יולי 2007 ב - 16:29 קישור ישיר

    צפיית חובה לאנטוניוני? קשה לענות. לכל אחד אחר הייתי אומר לפתוח ב”יצרים”, שבנוסף להיותו סרט כמעט מושלם (בעיני) הוא גם מאד קל לצפייה ונגיש, אבל כנראה שזה כבר לא יעבוד במקרה שלך. כיון שכך לא הייתי מוותר על “הנוסע”, סרט הרבה יותר מהורהר, וגם את “ליקוי חמה” ו”המדבר האדום” הייתי רושם כצפיית חובה. מצד שני, אם אתה לא אוהב במאי מסוים, זה לא אומר שחובה להתחיל לאההוב אותו רק בגלל שהוא מת. מספיק אם נעריך את תרומתו לקולנוע. גם לי יש במאים שאני סבור שהם קצת מוערכים יתר על המידה (חלקם אפילו לא בין החיים) וזה בסדר. למעשה, אולי יהיה מענין יותר לקרוא מאמר שלך המנתח בפרוטרוט את סרטיו של אנטוניוני דווקא כמי שלא אוהב את סרטיו. הנימוקים לבדם יכולים להצית פה פתיל מענין, ונראה לי שאנטוניוני – חי או מת – רק ירוויח מכך. פולמוס בעקבות יצירה של מישהו רק מעלה את ערכו של אותו יוצר.

    ופרט לזה זה באמת מתחיל להזכיר את אותה קומדיה זניחה אך משעשעת משנות השבעים “רציחות קטנות של אשפי מטבח גדולים” (או בשמה המקורי: “מי רוצח את אשפי המטבח הדגולים של אירופה?”) שבה רוברט מורלי (גם כן כבר מת) וז’קלין ביסה ניסו לפתור את חידת מותם של… נו, אשפי מטבח דגולים מאירופה.

    מקווה שגודאר כבר ירד למקלט. אחרי אנטוניוי (א) וברגמן (ב) נראה שלהיות במאי אירופאי דגול עם שם שמתחיל באות ג זה די מסוכן. או כך לפחות על פי כמה מגולשי עין הדג.

  12. רותם 31 יולי 2007 ב - 16:38 קישור ישיר

    גספר נואה נחשב?

  13. איתן 31 יולי 2007 ב - 16:45 קישור ישיר

    זאת אומרת שרוהמר (ר) ושברול (ש) יחיו עד 120…

    לבושתי, אני לא מכיר הרבה מיצירתם של ברגמן ואנטוניוני. אני כן מכיר את אחד השוטים הכי יפים בתולדות הקולנוע- השוט שעוזב את ג’ק ניקולסון במיטה, יוצא מהחדר דרך חלון (עם סורגים), מסתובב בחוץ וחוזר להביט על ג’ק ניקולסון מבחוץ פנימה. שוט אחד נפלא שמסיים סרט מאוד מעניין של אנטוניוני.

    אני עצוב על מותו של מישל סרו שלשום. אחד הסרטים הכי נהדרים של שנות ה-90 לטעמי הוא “נלי ומר ארנו”,של קלוד סוטה,בכיכובו של סרו ועמנואל ביאר. המינון של סמכותיות ואנושיות, היכולת לא לעשות קריקטורה מדמות השופט שהוא מגלם, או מדמות הסב הנרגן ב”פרפרים” המקסים (וגם מדמות דומה שגילם ב”הסנונית שמביאה את האביב” החביב) הפכו אותו לאחד השחקנים המובילים בצרפת, ושחקן שאני אהבתי במיוחד.

  14. עופר ליברגל 31 יולי 2007 ב - 18:03 קישור ישיר

    אנטוניוני היואבמאי מבריק, אבל לא כזה שיתחבב על כל קהל הצופים, או אפילו על רובם. הסרטים שלו מוקפדים מאוד מבחינת מראה, כשיופי לרוב מייצג גם משהו שעובר על הדמויות. כמו כן, אני חושב שהוא אולי גדול המסיימים- לכל סרט שלו יש סוף מבריק.
    הכי אני אוהב את “אוונטורה” “הלילה” ו”ליקוי חמה”. יש תמונה אחת באוונטורה שאני חושב שהיא אחת מן היפות שראיתי – גם מבחינת המראה, גם מבחינת המשמעויות שניתן לפרש אותה. יחסית בתחילת הסרט, הגיבורה (של החלק הראשון, זו שנעלמת) מגיעה לדירת הארוס שלה, מכיוון שהיא לא רוצה לדבר איתו היא מפתה אותו למין. אבל הוילון פתוח ודרכו נראית חברתה(מוניקה ויטי, הגיבורה של שאר הסרט) הגבר ממהר לסגור את הוילן, אבל לא עד הסוף- כל שניתן עדיין לראות את מוניקה ויטי בחוץ, מתקרבת קצת לעבר הזוג שבחדר- כלומר עדיין נוכחת וקצת מאיימת על הזוג ועל האינטימיות של הגבר. היא פוסעת קדימה מה שיכול להצביע על מיכתה לקשר שלהם- שקר שבו היא תחליף את חברתה. אבל היא עדיין קטנה, ברקע, לכודה בין שני חלקי הוילון.

  15. יוסי 31 יולי 2007 ב - 20:02 קישור ישיר

    גודאר!! מאחורייך!!!

  16. מישהו 31 יולי 2007 ב - 21:11 קישור ישיר

    גדול הבמאים מת. הבמאי האהוב עלי יחד עם גודאר. עבורי הוא היה גדול המודרניסטים, מי שביטא באופן העמוק ביותר ובו בזמן הקיצוני והאמיץ והתמציתי ביותר את רוחו של המודרניזם. כל כך הרבה סרטים נפלאים. האהוב עלי ביותר הוא “הלילה”. אחר כך “אוונטורה” ו”ליקוי חמה”. הטרילוגיה המופלא ביותר בתולדות הקולנוע.

  17. sharper 31 יולי 2007 ב - 21:41 קישור ישיר

    מחזקת את דברי יניב. למה סתם לעשות לו עין? אם כי בפעם האחרונה שבדקתי הוא עסק בעיקר בפלגיאטים לדניס פוטר הי”ד.

  18. רמי 31 יולי 2007 ב - 23:12 קישור ישיר

    מנפלאות nrg: הסרט הבא בכיכובו (של ג’וני דפ) הוא יצירתו של טרי גיליאם “סוויני טוד”.
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/615/835.html

  19. סטיבי 1 אוגוסט 2007 ב - 0:56 קישור ישיר

    סוג אחר של מחווה לאנטוניוני בלינק.

  20. יניב יעקובוביץ 1 אוגוסט 2007 ב - 1:44 קישור ישיר

    מחווה נוספת לשניהם
    http://www.notes.co.il/itamar/34855.asp

  21. יניב יעקובוביץ 1 אוגוסט 2007 ב - 1:46 קישור ישיר

    ועוד אחת שנמצאה במקרה, כמה שניות אח”כ
    (סליחה על ההצפה. יאיר, אשמח אם תוכל לחבר ביניהן)
    http://www.mentalfloss.com/blogs/archives/7109

  22. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב ויותר לשעבר ח.ל) 1 אוגוסט 2007 ב - 2:22 קישור ישיר

    למנוכר לעצמו.
    אני לא סובל את ברגמן ואת אנטוניוני באותה המידה. משהו בקומוניקציה שלהם עם הקהל, הולך אעפס לכל מיני מקומות שלא אהובים עלי ושבניסוח של היום הייתי מגדיר אותו כמיועד למשתתפי הדי מרקר קפה, או לסתם עקרנות בית משועממות מרמת אביב גימל. אבל! לומר על יצירתו של ברגמן שהיא מחזאות מצולמת זה קישקוש מוחלט. נכון שהכתיבה התסריטאית שלו מזכירה מחזה תיאטרון אבל אופן הביצוע מעיד שהאיש ידע והבין את השפה הקולנועית לפני ולפנים הרבה הרבה מעבר למה שאנטוניוני (על-פי סרטיו) היה מסוגל. הדרך הכי פשוטה להבין דברים כאלה (ז”א למי שניחן בקצת יכולת והבנה) היא להביט בסרטים ללא המלל שלהם. תעשה את זה ותגלה שאת ברגמן אתה מבין ואילו אצל אנטוניוני תגלה שאתה לא מבין כלום. כדי לא לצאת סתם קאסח אומר שלברגמן הייתי מעניק צל”ש על הכישרון המולד ונכשל בבחירת הנושאים ואופן הצגתם ואילו לאנטוניוני הייתי מעניק צל”ש על המאמץ נכשל על הכישרון ועוד ציון עובר בבחירת הנושאים.

  23. ורנר 1 אוגוסט 2007 ב - 21:48 קישור ישיר

    שלום יאיר, כדי להתחיל לאהוב את אנטוניוני כדאי לך להתחיל עם שני סרטים פחןת ידועים שלו אך לדעתי שני הסרטים הכי גדולים שלו:

    1. “החברות” ( la amiche )מ1955

    2.”הזעקה” מ1957 – מדהים

  24. cineone 2 אוגוסט 2007 ב - 13:23 קישור ישיר

    סרטו העלילתי הראשון הוא: כרוניקה של אהבה 1950

    רשימת הסרטים של אנטוניוני:
    http://www.cineone.org/films.htm

  25. המנוכר לעצמי 2 אוגוסט 2007 ב - 17:56 קישור ישיר

    ידיד הבלוג שלום,

    נהניתי לקרוא את תגובתך, על עלבונותיה המרומזים (במידה מסוימת).
    כמה הערות, אם יותר לי:
    1. המבחן האמיתי הוא לראות את הסרטים עם קול. את אנטוניוני עדיין “לא מבינים” (כן, מרכאות שחצניות. אני בטוח שתסלח לי). מעבר לכך, טוני סקוט עובד נפלא בלי סאונד – קולנוע ברור, נהיר וצח (מ.ש.ל?)
    2. השפה הקולנועית של ברגמן היא שפה קונבנציונאלית (עם נטייה לסטאטיות, לדאבוני), המתובלת בעזרת שימוש אינטנסיבי בקלוז אפים. אז נכון, טעיתי קצת – זה תאטרון שבו אני (סליחה, אתה) יושב קרוב מאוד (מאוד) לשחקן.
    3. הסנוביזם הקפיטליסטי של “קפה” שונה מהותית מזה של גילמן. היותך חיצוני לספירה התרבותית האמורה מחייב ניסוחים מדוייקים יותר (אגב, את ברגמן כולם יכירו שם, אבל יש לי חששות (תקוות למעשה – סנוביזם) שאת אנטוניוני לא ממש).
    4. מעולם לא הבנתי למה קשר עם קהל הוא קריטריון קריטי (אני לא מבטל אותו לחלוטין) להערכה של יצירת אמנות. אני שונא את פליני (הקולנוען, לא האיש) אבל חושב שהוא גאון. אגב, מה בדיוק ברגמן איבד בתקשורת עם הקהל? לפופקורן שלו יש טעם עבש וריח של שירותי אופרה, אבל עדיין – פופקורן (בייחוד ביצירות המאוחרות יותר שלו).
    5. את מבול של צרות כבר ראית?

    שלך,
    ה.ל

  26. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב ויותר לשעבר ח.ל) 2 אוגוסט 2007 ב - 23:50 קישור ישיר

    למנוכר.
    על פניו אתה נשמע טיפוס די בסדר אז אני לא בקטע של עלבונות אפילו שלפעמים בורח לי שאני מכוון במודע.
    לומר על ברגמן שהוא” משתמש בשפה קולנעוית קונביציואנלית המתובלת בשימוש אינטנסיבי בקלוז אפים.” זה כמו לומר על פיקסו שהוא מצייר בקווים פרימטיביים. השפה הקולנועית של ברגמן בנויה על המעבר שבין הכלל לתקריב באופן כזה שהמהלך הלוך וחזור ביניהם יוצר תמונה חדשה ושונה לחלוטין ממה שכל אחד מהם מייצג בניפרד וזו הגאונות שלו למרות שזה נראה פשוט.
    ואם אתה מקמט עכשיו את המצח בניסיון להיזכר באיזו שהיא דוגמא מסרטי ברגמן שתעזור לך להבין את שכתבתי לעיל, אז תחסוך מעצמך את המאמץ. לא תמצא כי אין לי שום מושג מה כתבתי ובס”ה תירגלתי כתיבה אה לה ביקורת קולנועית שלא מגבה עצמה בשום דוגמא קונקרטית והיא סתם כותבת עצמה לדעת. ולמה אני מטיח את השעשוע הזה דווקא בך? כי אנא הבור לא מבין בכלל מה זה “צורות קולנועיות” ומה זה אומר “ניסה להבין את הקשר שבין הקולנוע לאדם לעולם”? – למה בכלל צריך להיות קשר דווקא בין שלושת אלה? ולמה את הקשר שבין האדם לעולם רק הקולנוע יכול לפענח? – טלוויזיה לא יכולה? תיאטרון? אינטרנט?
    מקווה שתבין את הפואנטה שאני רומז לה ולא תראה כאן תגובה לעגנית בסתם.
    אה.
    ואת טוני סקוט אני דווקא די מחבב מגיע לו, הוא עשה “רומן על אמת”.

  27. יובל 3 אוגוסט 2007 ב - 4:19 קישור ישיר

    ידיד, לא צריך להיות קשר דווקא בין קולנוע לאדם לעולם, אבל מכיוון שמישהו שראה סרט מאמין שיש קשר, הוא יסביר למה. ואם אתה לא מסכים איתו, אתה יכול לכתוב למה אתה לא מסכים איתו, ותשתמש בדוגמאות קונקרטיות כדי להסביר למה אתה לא מסכים איתו.
    אתה שולל כל התייחסות לקולנוע שחושבת שיש בו יותר ממה שאתה ראית בהסתכלות המעמיקה וחכמה שלך.
    אם מישהו טוען שקולנוע יכול לומר משהו על העולם, למה זה אומר שטלוויזיה, תיאטרון ואינטרנט לא יכולים לומר משהו עליו? אתה כותב את אותם דברים בבלוגים ופורומים בהם אנשים טוענים שטלוויזיה יכולה לומר משהו על העולם? ובתיאטרון? ובאינטרנט? מכיוון שאתה כתבת באינטרנט אני צריך להניח שמה שאתה כותב לא קשור לעולם? ולאדם? ולקולנוע? אם אתה כותב שהיתה לך פואנטה זה אומר שיש קשר בינך לבין פואנטה? למה בכלל צריך להיות קשר בינך לבין פואנטה? אם יש לך פואנטה זה אומר שלתיאטרון אין פואנטה? ולטלביזיה? ולאינטרנט? אה? אה? אה?
    כל אדם יכול לטעות וטועה, אין בזה שום בושה. אבל אם אתה מביא עם הטעות שלך כמות מסיבית של ביטחון עצמי זה כבר הופך למאוד מאוד מביך. אם אתה גם מתאמץ להפגין בוז גס לכל מי שלא מסכים איתך אז אתה הופך לבדיחה מביכה.
    אתה הבור יכול מאוד בקלות להבין מה זה “צורות קולנועיות”, זה לא קשה. הייתי אולי טורח לנסח הסבר שיתאים לדעתי אם הייתי חושב שזה בכלל מעניין אותך.

    אני שמח שאהבת את “רומן על אמת”. חשבת שהדיאלוג בין דניס הופר לכריסטופר ווקן מלא הומור ועצב בגלל השילוב בין הטקסט המצחיק, ההקרבה של ההופר וההתנהגות הרגועה של ווקן שמתמלאת בזעם ככל שהסצינה ממשיכה? חשבת שהקלוז-אפים על הפנים של הופר וווקן בעריכה של שוט-רברס-שוט מוסיפים להומור ולעצב? מצליחים להצחיק אותך, כי הוא משתמש בידע אינציקלופדי כדי לעורר תגובה רגשית שמבוססת על גזענות, וגם להעציב, כי אתה מבין שהופר יודע שהוא עומד למות, וגם להעריך אותו, כי אתה מבין את התחכום שלו?
    אופס… שכחתי לרגע את עצמי ואל מי אני כותב. “רומן על אמת” סרט פיצוץ, ממש מעולה, הרעיד לי את הלב. בזכותו אני מחבב את טוני סקוט, מגיע לו. אבל האמת… חוויה לא פחות ייחודית עברתי אתמול בהצגה בקאמרי, ושלשום בזמן שגלשתי באינטרנט. ולכן אין טעם להתעמק בקולנוע, או לבקר כל יום בבלוג שעוסק בקולנוע, או לכתוב כל יום בבלוג שעוסק בקולנוע.

  28. המנוכר לעצמי 3 אוגוסט 2007 ב - 11:42 קישור ישיר

    לידיד,

    מה שלומך? (התגעגעתי),
    בגלל שאני לא רוצה להגיע למצב בו המארח שלנו ידחוף אותנו עם הכפכפף שלו מהמרפסת, ובגלל שיש לי פנאי פתאומי בבוקר שבת, אני מוכן להרים כל כפפה – אם בא לך לקבל את ההסבר שלי ביחס לכל מושגיי המופשטים ומעוררי הלעג העמום (מסתבר), תרים יד, זרוק אל האוויר את אחד ממושגיי המפוברקים ואני אתן לך (בחינם!) כמה מאות מילים על כל אחד מהם.
    לפחות אני אצליח להוכיח לעצמי שאני לא שרלטן (מטלה שאני הולך ומתקשה בה ככל ששנות חיי נוקפות).
    וגם אתה דווקא בסדר (למרות שהתעלמת מהסעיף המרכזי של התגובה שלי (5)).
    מי יודע, אולי עוד נזכה למרתון סקוט משותף (נתחיל בדומינו?)
    שבת שלום,
    ה.ל

  29. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב שהיה ח.ל) 4 אוגוסט 2007 ב - 0:58 קישור ישיר

    ל-יובל-המנוכר – (או למען הדיוק להפך).

    ראשית הסר דאגה יאיר לא הולך להדוף אותנו לשום מרפסת כי הוא לא מעוניין ללכת לאיבוד.
    אני שמח שאתה תורם שבת כדי להסביר תעצמך, רק בבקשה אל תעשה כן במאות מילים כשכל שאבקש לו דוגמית.
    אם אני צריך להביא דוגמא לניסוח ביקורת ראוי, אני מפנה אותך למעלה לתגובה של יובל ששם ניסוח הדברים שלו על המיפגש הופר/ווקן בסרט “רומן על אמת” הוא (לדעתי ולמעט עניין הריוורס שוטים שהם התהדרות ילדותית) כתיבה ראויה של ביקורת משום שהוא לא זורק דברים בעלמא אלא משעין אותם על הנראה.
    בסוגריים ליובל. אולי הפיסקה שלעיל תעזור לך להבין על מה אני מדבר ותוציא אותך מהקטע של להסביר לי מה אני אומר ואחר כך לשלול את מה שאתה אומר שאני אומר שאתה אומר שאני אומר.
    ובחזרה למנוכר. קולנוע (בבסיסו) היא אומנות צורנית וזה אומר שכל יוצר קולנועי הוא בבסיסו אומן צורה. אז כשאתה מייחד לאנטוניוני קביעה שהוא בראש וראשונה “אומן צורה” יש לי תחושה שאתה מכוון לומר משהו מעבר לברור מאליו ואני תוהה מה.
    “אנטוניוני (יקירי) עסק בקולנוע, במצלמה, בסאונד, בעריכה, והבין שהקשר בין האדם לעולם הוא כזה שהקולנוע יכול לפענחו,” מה זה אומר???? או. מה השוני בין המשפט שלך לבין המשפט שאכתוב להלן.
    “מיכאל אנג’לו (יקירי, הנה לך עוד איטלקי)עסק בפיסול, במפסלת, בפטיש, ביתד, באבן, והבין שהקשר בין האדם לעולם הוא כזה שרק הפיסול יכול לפענחו.
    מובן שאני מקבל כמובן מאליו שכל אומן משוכנע שבעזרת אומונותו הוא יכול להגיד דבר או שניים על העולם, או על האדם או על הבהמה או על השד יודע מה אלא שזה עניין כללי ולא יחודי. קפיש?

  30. המנוכר לעצמי 4 אוגוסט 2007 ב - 9:24 קישור ישיר

    (אל תדאג, אני לא מקריב את כל השבת – יש לי קצת חום שיקבל מענה במעברים תכופים לעולם השינה).
    וחוץ מזה, אנחנו (סוףסוף) עולים על פסים שמדגדגים לי במרפק, וזה סימן טוב (וזאת היתה הקדמה, בה שפכתי מילים על מנת להציע את אותו דיוק מבוקש. מעכשיו, אני ברזל (תרגום מילולי לאיזה משפט רוסי, נדמה לי):
    1. “אמן (ולא אומן – אני לא יודע איך מנקדים פה) צורות” – נראה לי שהתיקון התחבירי מספק, לא? וליתר ביטחון – אנטוניוני לקח את הדבר הזה, קולנוע, ועשה איתו דברים שאף אחד לא עשה (לפחות עד אז – ולמראי מקום אתה מוזמן לראות את סשן הסיומות שמופיע פה באיזה מקום), כאשר כוונתי בעיקר לתשומת הלב אותה העניק לאובייקטים (בניגוד לדמויות), תוך ויתור על כמה אקסיומות קולנועיות : שוט/רברס שוט (גם אני ילדותי), נקודת מבט מובהקת (כזו שניתן לשייך אותה לדמות מסוימת ו/או ליוצר), הקשר נרטיבי (“כל דבר, אבל כל דבר, צריך להיות קשור לסיפור”), חיתוך לפי שיאה של עקומת התוכן וכו’ (נניח).
    בנקודה זו אתה יכול לטעון (לא חייב) שעדיין זה לא הופך אותו לאמן, אלא לכל היותר למגלומן פוחז הבודק כל מיני דברים (גרועים, לשיטתך). פה אני נאלץ להתקפד אל הסובייקטיביות שלי – הוא ריגש אותי. מאוד (ולמען הסר הספק – לא רגש טלנובלי, הקל להפקה, אלא כזה המזכיר יותר רגעי חסד פרטיים שלי, שמעולם, עד אז, לא האמנתי שהם נגישים למישהו אחר מלבדי).
    2. אתה באמת (אבל באמת באמת) לא רואה הבדל בין פיסול לקולנוע?
    בגלל שאני לא רוצה לכתוב כאן את מה שעלול להיות מובן מאליו בעבורך (משום מה אני נוטה להעריך אותך), שאלה – אתה מכיר את מר באזין, אנדריי באזין?

    שלך,
    ה.ל

    נ.ב – אם אתה מכיר איזה שיקוי טוב לטיפול במיחושי גרון, אשמח למתכון.

  31. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב ויותר לשעבר ח.ל) 4 אוגוסט 2007 ב - 14:52 קישור ישיר

    למנוכר.

    1. תסחוט לימון שלם ותשתה תמיץ. כמה שעות ואתה כמו חדש.
    2. דבורית שרגל היא (היתה?) אכן מבקרת קולנוע בינונית מינוס אבל בתור זכר אסור להגיד את זה בקול רם כי מייד ידביקו לך תווית של חזיר שוביניסט.
    3. ולעניין ידידנו האנטוניוני. אני ראיתי את זה מגיע וזה אכן הגיע. אז ידידי המלומד (ולא בציניות) נעמו לי הרגעים בחברתך אבל עכשיו אשוב לי להתעסק בפתרונות סודוקו (מקום כזה שהדברים ברורים בו) ואומר לך שלום ואני לא אומר תדברים בקטע של לזלזל פשוט ובאמת אמת לא הבנתי כלום ממה שכתבת על הגאון ועוד בסוף פתחת לי חזית נוספת עם העלגות הקולועית הקרויה “מחברות הקולנוע” על מוצריה ויוצריה המיותרים והמנופחים הרבה מעבר למידותחיהם הטבעיים ולזה כבר באמת אין לי כוח כי אני, אם לא שמת לב, אפיקורס מוחלט שנעדר סבלנות בסיסית להבין את מה שאני לא מאמין (רואה). אז שבת שלום והיה בריא.

  32. יובל 4 אוגוסט 2007 ב - 21:00 קישור ישיר

    ידיד, ההנחה שעומדת בבסיס הכתיבה שלי בבלוג הזה היא שאתה וכל אחד אחר הכותב פה עבר תהליך כזה –
    1 .חשב מחשבות
    2. החליט להעביר את המחשבות לכתב
    3. כתב
    4. קרא את הכתוב שוב
    5. החליט שהכתוב תואם את מחשבותיו, ובמקרה שלא – ערך את דבריו בהתאם, וכך חזר שוב ושוב עד שהחליט שיש תיאום בין מה שהטקסט אומר לבין מה שהוא רוצה שהוא יאמר.
    השלב האחרון בתהליך הוא חשוב לטעמי לא פחות מכל שלב אחר. אני מתייחס לכל טקסט כאילו הוא מייצג בצורה נאמנה את מי שכתב אותו. יכול להיות שהמחשבות שעוברות לך בראש שונות ממה שכתבת, אבל אין לי גישה אלייך לראש, רק לטקסט.
    ולכן, אחרי שכתבת פה כמה פעמים שהבעייה שלך עם הטקסט של המנוכר (וטקסטים ביקורתיים אחרים) היא שהם טוענים ש”רק” הקולנוע מסוגל לעשות משהו, הנחתי שאתה חושב ההיפך – אין דבר שהקולנוע מסוגל לעשות שאמנות אחרת לא מסוגלת לעשות. או כמו שאתה כתבת בתגובה 29 – “מובן שאני מקבל כמובן מאליו שכל אומן משוכנע שבעזרת אומונותו הוא יכול להגיד דבר או שניים על העולם, או על האדם או על הבהמה או על השד יודע מה אלא שזה עניין כללי ולא יחודי.” קפיש?
    (דר”א מאוד משמעותי – אף אחד פה לא טען ש”רק” הקולנוע מסוגל לומר משהו על האדם והעולם. את ה”רק” הזה אתה הוספת בעצמך, מתוך איזה ויכוח שאתה כנראה מנהל עם מישהו אחר. כדי להדגים לעצמך את הבלבול שבו אתה נמצא, היה מספיק אם היית קורא שוב את תגובה מספר 29 לפני ששלחת אותה, ומגלה שההבדל בין המשפט על אנטוניוני, שאותו כתבת בעזרת COPY+PASTE מהתגובה של המנוכר, לבין המשפט על מיכאלנג’לו, הוא ה”רק” שהוספת.)
    אם כפי שכתבת פעמים רבות כל כך, לטעמך אין ייחוד במה שהקולנוע מסוגל לומר לבין כל אמנות אחרת, ולכן אין טעם לכתוב על “צורות קולנועיות”, אז אני לא מבין למה אתה חושב שהכתיבה שלי על “רומן של אמת” היא כתיבה ביקורתית ראויה. מה שניסיתי להראות בקטע הזה הוא שכתיבה על קולנוע (או סרטים בכלל) מראה, בין השאר, מה “רק” קולנוע יכול לעשות. ורק בקולנוע יש קלוז-אפים, ורק בקולנוע יש עריכה של שוט-רברס-שוט. אם הייתי רואה את הסצינה הזאת בהצגה בתיאטרון לא היו בה קלוז-אפים, ולא היה שוט-רברס-שוט, ולכן האפקט על הצופה היה שונה, והמשמעות שאפשר היה לחלץ ממנה היה שונה. תחשוב על אותה סצינה כאשר אתה רואה את הופר וווקן כל הזמן, מהפרופיל שלהם, ובמרחק גדול, בלי התמקדות על הבעות הפנים שלהם, בלי מעבר בין אחד לשני (שוט-רברס-שוט) שאומר לך – עכשיו תתרכז בהבעות הפנים של הופר, ועכשיו תתרכז בהבעות הפנים של ווקן, ועכשיו שים לב לתגובה של גנדולפיני. זאת “צורה קולנועית”, וגם אם אתה מאמין בה וגם אם לא, וגם אם שמת לב אליה במודע וגם אם לא, היא פעלה עלייך כשראית את הסרט.
    אם אתה אפיקורוס מוחלט שנעדר סבלנות בסיסית להבין את מה שאתה לא מאמין/רואה, אז אני אמור להבין שאתה יודע ומבין הכל בנוגע לקולנוע ולכתיבה ביקורתית? כלומר, אם לא ראית את X, אז X לא קיים, ולכן לא ראוי להתייחסות. ולכן אם מישהו החליט להתייחס ל-X הוא משקר, מתהדר, מרמה ועילג? את X אתה יכול להחליף ב”צורות קולנועיות”, הערך של קולנוע מול אמנויות אחרות, הערך של “מחברות הקולנוע”, הערך של אנדרה באזין (2 האחרונים לא זהים כלל), איכות הסרטים של אנטוניוני, איכות הסרטים של ברגמן. אתה יכול להמשיך עוד ועוד, אתה מכיר את אמונותייך טוב ממני.
    אם זאת אמת, אז אתה בכלל לא אדם חובב קולנוע, אתה אל הקולנוע בכבודו ובעצמו – אף פעם לא טועה ולא נשאר לך כלום ללמוד – רק ללמד אחרים. בתור אל הקולנוע הרשה לי לשאול אותך שאלה תיאולוגית – מדוע טוני סקוט וטוב לו ופרנסואה טריפו ורע לו?

  33. ידיד הבלוג (לשעבר ס.ב ויותר לשעבר ח.ל) 5 אוגוסט 2007 ב - 1:19 קישור ישיר

    יובל.
    יקירי. על הרבה פחות ממה שאתה כותב נפרדתי מהמנוכר (ראה לעיל) וכמו שנהוג לומר בפרידות, זה לא אתה זה אני. אני באמת שלא מזלזל (ממש ממש לא) אבל בחיי שאני לא מצליח להבין מה אתה אומר לי כי אני בכלל לא מבין למה אתה אומר לי את כל זה. אם השתמע (איך שהוא) ממה שכתבתי את מה שאתה מה שאתה טוען שאמרתי, אז כנראה שהבירות שאני לוגם תוך כדי כתיבה עושות את שלהן וכתבתי דברים שאני לא זוכר שכתבתי. בכל מקרה לעניין התיאולוגי שאתה מגלה, זה ארוך, משעמם וממש לא חשוב להבין למה לי סקוט ולא טריפו וחוץ מזה אני לא בעניין של להטיף לאחרים מה לאהוב או לא, או מה טוב ומה רע. את הדברים האלה אני נוהג לשמור לעצמי לפעמים הנדירות שאני נדרש לעצמי להחליט מה להעדיף. אז שתהיה לנו שבת שלום ושבוע טוב לדרך.

  34. יובל 5 אוגוסט 2007 ב - 2:30 קישור ישיר

    כן אה.. בירות… הייתי ממליץ לך לעבור למשהו חזק יותר, רק כדי לראות מה תהיה התוצאה, אבל בוא נשכח מזה. אני מקבל את הפרידה ותראה אותה כהדדית. אלא אם כן תכתוב משהו בסגנון “ועכשיו אני כותב פיכח”, אני אתעלם מהודעותיך מעכשיו ועד בכלל.
    דרך אגב אחרון – אתה יודע, אתה כותב פה כמעט כל יום. זה לא כל כך קשה לבדוק מה אתה או אחרים כתבו קודם או חס וחלילה, לפני שאתה שולח את הטקסט. וזאת בהנחה שהבירות יאשרו לך. או כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה – “אם אתה לא מכיר את עצמך אז לפנייך המסע של חייך. אבל אם אתה מתעצל לגלול עמוד אינטרנט למעלה כדי לגלות מה חשבת אתמול, אז למה את הפתגם הזה אתה כן קורא?”

  35. המנוכר לעצמי 5 אוגוסט 2007 ב - 12:00 קישור ישיר

    אוף, אדם מתמכר לדמדומי מחלה והעולם מתהפך.

    חבל, הייתי יכול לעשות את זה רך ונעים. לא היית מרגיש כלום.
    אבל רצונו של אדם כבודו (או משהו בסיגנון).
    תודה על טיפ הלימון,
    ה.ל


השאירו תגובה