אינגמר ברגמן מת
הוא היה בן 89, ואולי אחד הקולנוענים הגדולים של כל הזמנים. הנה הדיווח של רויטרס. וזה של AP.
ואני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל להספיד אותו. רעיונות? הצעות? מחוות? סרטים אהובים?
תוספת, 13:30:
יס 3 מגיבים בזריזות ושיבצו לסוף השבוע ארבעה מסרטיו:
ביום רביעי 1.8 ב-18:15 "חיוכי ליל קיץ".
בחמישי 2.8 ב-18:25 יוקרן "ייסורים", שלו כתב ברגמן את התסריט
ובשישי 3.8 – "עין השטן" (17:05) ו"החותם השביעי" (18:30)
בראבו. אלא שליס, שערכו מחווה לברגמן לפני כשנה, יש סרטים נוספים ומהותיים יותר שלו (בהנחה שהזכויות לא פגו). "תמונות מחיי נישואין", "סונטת סתיו" וכו'. מה איתם?
תוספות, 14:00
פיטר ברדשו מה"גרדיאן" הזדרז עם הספד. הוא מכנה את מותו של ברגמן "סופו של עידן", אלא שהעידן הזה כבר הגיע לסופו לפני כ-15 שנה, אולי אפילו קצת קודם, והוא אחת הסיבות לכך שברגמן הסתגר בביתו והפסיק לעשות סרטים, ובהדרגה גם הפסיק למסור תסריטים לעמיתיו ולמשפחתו. ההסתגרות של ברגמן, כמו גם פרישתו של ברסון מעשייה קולנועית, 16 שנה לפני שמת, מותו של פליני, השבץ של אנטוניוני, אלה סימנו את סופה של התקופה.
ומתוך אנציקלופדיית הקולנוע המשובחת senses of cinema, סקירה חקרנית של סרטיו של ברגמן.
נזכרתי בפרט תפל ועמום: שמעתי פעם שהמושג הישראלי "סרט שבדי", שהמשמעות שלו היתה – בסלנג הישראלי של שנות הששים והשבעים – "סרט קולנוע שיש בו עירום ואירוטיקה", נולד אחרי שסרט של ברגמן מתחילת שנות הששים היה הראשון שהוצג בארץ ושהיה בו עירום נשי. מי זוכר קודם כל האם פיסת הפולקלור הזאת נכונה (זה מסוג הדברים ששניצר בטח יידע מיד, ובטח גם ידיד הבלוג סתום בלחיצה, שאני מניח שהיה בגיל המתאים בשנות הששים), ומי יודע איזה סרט זה היה?
ושניצר עונה: הסרט הוא "קיץ עם מוניקה". ומוסיף: "אתה צריך לקחת בחשבון שזוהי עדות שמיעה בלבד, שהרי אני בכל זאת הייתי בן ארבע כשהסרט הוקרן בארץ, והסיפור הגיע מפיו של דוד גרינברג. משנות נעורי, ואני מדבר על 1964 כשראיתי ברגמן בפעם הראשונה, המושג 'סרט שוודי' כבר היה מקובל לגמרי וכשהוקרן פה 'ג'ון יקירי' (עד שהסרט הגיע לקולנוע הוד זה היה כבר ב- 1966), עם התומאס בחוץ של קרל יולי (או קז'ל יולה) לא היה עיתון שהחמיץ את הביטוי 'סרט שוודי'."
בחזרה אלי: הסיבה שהאנקדוטה השולית הזאת כה משעשעת אותי היא ששנים, אפילו בנעוריי, עשרים שנה אחר כך, עדיין היה הצירוף "סרט שבדי" שגור בפי המבוגרים, כציון לסרט מעורר יצרים. והעובדה שמה שהביא למיתוג המקומי הזה הוא דווקא סרט של אינגמר ברגמן, המזוהה כיום עם קולנוע כבד, מתוחכם, אמנותי, משום מה מבדרת אותי מאוד.
מצד אחד – פאני ואלכסנדר. סרט נפלא ואהוב.
מצד שני – תמונות מחיי נישואים. אחד מהסרטים המטרידים ועוכרי השלוה שראיתי.
אגב, שניהם קיימים בגירסאות אוכות וקצרות של סרטי קולנועסדרות טלויזיה.
פלא גדול: בסינמטק שיבצו, כבר מתחילת החודש, בדיוק להיום סרט שלו, "הפסקת קיץ" מ-1951.
סינמטק ירושלים, יש לומר.
"מעיין הבתולים", סרט מפעים שמרתק גם בצפיות חוזרות.
אהבתי מאד גם סרט שהוא כתב לו את התסריט, כשהיה בן 23, ומספר על תלמיד גימנסיה שנופל קורבן להתעללות מצד מורה רע לב. סרט חזק, מורכב, מורבידי.
גאון, נו מה.
יאיר, נדמה לי שכבר התחלת. אך מפריעה לי במקצת המילה "אולי". למישהו יש ספק בכך שמדובר באחד הקולנוענים הגדולים בכל הזמנים? עם או בלי קשר למנהג להאדיר את שמו של הנפטר לאחר מותו.
הסרט האהוב עליי מבין סרטיו, הוא "החותם השביעי" ולא הרחק מאחור נמצא "מבעד לזכוכית אפלה". (ואנשים אומרים לי שזה משום שמעולם לא צפיתי ב"תותי בר").
אפילו ברגמן לא יכול היה לנצח במשחק השח של המוות, אבל נדמה לי שהסרטים שיצר יעמדו לעד כמונומנטים בהיכל התהילה של הקולנוע.
פעם ראשונה שבכיתי בסרט זה היה ב'השתיקה'. רק בגלל יש לברדמן פינה חמה בליבי. במאי גדול. יהי זכרו ברוך.
לא ראיתי הרבה מסרטיו של ברגמן אבל מאלו שראיתי האהוב עלי ביותר הוא "מבעד לזכוכית אפלה"
אאוץ,!
ברגמן היה אחד הבמאים האהובים עלי, וסרטים כמו "החותם השביעי", "מבעד לזכוכית האפלה", "פאני ואלכסנדר", ונוספים תמיד ישארו צרובים בזיכרון שלי, עוד מימי ההקרנות בקולנוע "פריז" ובסינמטק בשנות ה 80 הכה רחוקות.
אני לא חושב שהייתה בסרטים שלו שראיתי שורה אחת מיותרת או תצוגת משחק אחת שהייתה פחות ממעולה. קשה לבחור סרט אהוב במיוחד ,כי יש כל כך הרבה. ובכל זאת- הארוכים במיוחד -"פאני ואלכסנדר" ו"תמונות מחיי הנישואין" שתי יצירות שונות מאוד ועם זאת מלאות מאוד- האחת בפאר והשנייה במינימליזם. סרטים עצובים מאוד אך גם מרוממי נפש, בעיקר בגרסאות הארוכות יותר.
חוץ מזה, אני חייב לציין גם את "פני המכשף" -סרט שמכיל גם אלמנטים של אימה ומתח וגם דרמה משובחת ורגעים קומים. גם "עין השטן" הוא קומידה נפלאה ולא מוכרת מספיק. וכמובן ש"החותם השביעי" "תותי בר" ו"מעיין הבתולים" והרשימה עוד אורכה. יש גם הרבה סרטים שלו שאני צריך להשלים, לפי התגובת כאן כנראה ש"מבעד לזכוכית אפלה" הואהדוחף יותר.
תודה על התואר החדש (ברשותך כבר הוספתי אותו לשמי) רק חבל שהוא מוענק לי בנסיבות שבהן עלי לאכזב אותך. אין לי מושג אם הסיפור נכון וכל שאני יכול הוא סתם לנחש שאם הוא נכון אני (אינטואיציה) הייתי משייך אותו ל"מעיין הבתולים" אבל כדי להיות בטוח תצטרך להמתין לתגובה של שניצר/קליין/סתיו/אורשר, או סתם לשאול אותם.
בשבילי "מעין הבתולים" חודר לעצמות יותר מכל הקלאסיקות האחרות שלו.
אפשר להספיד אותו עם ציטוטים מהסרטים שלו, לא חסר כאלה בנושא מוות.
אם אני לא טועה, מיתוס "הסרט השבדי" נוצר סביב "קיץ עם מוניקה" מ- 53', סרט שכולל סצנת ערום של הרייט אנדרסון. כפי שתראו מהקישור הבא, גם האמריקאים לא נשארו אדישים.
רוה לרתם: צדקת. הוספתי בפוסט את תשובתו של שניצר לשאלתי.
French actor Michel Serrault dies at 79
Updated Mon. Jul. 30 2007 7:54 AM ET
רוה להארטלי: אכן. חן חן כבר עידכן הבוקר, אבל אני חולה ובקושי מתמודד עם האבל על ברגמן, אז קשה לי לגייס את כוחותי לייצר עוד הספד. קראו את חן חן בפוסט הקודם, הוא היה תמציתי ומדויק.
מבין הסרטים של ברגמן בהם צפיתי – תותי בר,
מעיין הבתולים, פרסונה וזעקות ולחישות, הסרטים האהובים עליי ביותר הם פאני ואלכסנדר (עד היום זכורה לי חוויית הצפייה בסרט המופלא הזה) ובגידות בחיי נישואין. ולטובת הצופים שלא מנויים ליס ולכבלים, אולי שהערוץ הראשון ירים את הכפפה, ויציג רטרוספקטיבה מסרטיו?
יאיר, בנוגע לשאלתך על "הסרט השבדי", בynet דובדבני מציין את הסרט " קיץ עם מוניקה" כסרט שהכיל סצינות מין נועזות וצונזר.
יאיר יש לך טעות, התכוונת לומר שלהוט יש סרטים יותר מהותיים, לא ליס, שעליהם כתבת כבר קודם.
ב"מעיין הבתולים" אין עירום. יש סצנת אונס קשה ואולי בשנות השישים זה הספיק כדי לספק פנטזיות אירוטיות. האם יתכן ש"מעיין הבתולים" הוא סרטו הטוב ביותר של ברגמן?
יש בו משהו מיתי, כמו אגדה עתיקה ועל זמנית. משהו מפחיד מאד והסצנה הסופית (בו המעיין נבקע מהאדמה) היא בעלת עוצמה דתית של ממש. הסצנה שהכי קרובה להתגלות שחוויתי בקולנוע.
אגב, הסרט הנפלא שכתבתי עליו קודם הוא "יסורים". מישהו יודע אם ברגמן כתב את התסריט הזה על עצמו?
בנוהל לא ראיתי מספיק, אך ממה שראיתי הדירוג הוא:
1. זעקות ולחישות- האם זה רק אני או שכיום ירדה קרנו של הסרט המופלא הזה? (שבעיני מקדים ומטרים דווקא את הקולנוע הפלאמבואיינטי והנשי של אלמודובר ואולי גם קצת את "עידן התמימות" של סקורסזה). אחד הסרטים הבודדים שהשאירו אותי בוכה בסופו.
2. פרסונה- תכלס, זהו כנראה הסרט הכי טוב של ברגמן וכנראה אחד הטובים בתולדות הקולנוע (ובטח המשוכלל שבינהם). סרט שמסעיר אותי כל פעם מחדש (הדחיקה למקום השני היא כנראה בגלל חיבור רגשי יותר לקודם).
3. החותם השביעי
4. מבעד לזכוכית האפלה
5. חיוכי ליל קיץ
6. מבעד לזכוכית האפלה
7.summer interlude
8. תותי בר
וכמובן-
9. אהבה ומלחמה- טוב, לא ממש סרט של ברגמן אבל אחד הסרטים הכי מצחיקים בתולדות הקולנוע שמהווה אולי גם את אחד המחוות היפות ביותר של יוצר אחד ליוצר שני ששונה ממנו לגמרי. מכליל בשביל ההדרן.
לא ראיתי, אבוי לבושה: פאני ואלכסנדר (אכן בלתי נסלח), השתיקה, שעת הזאבים, תמונות מחיי הנישואין, חליל הקסם, ביצת הנחש, סונטת סתיו, מעיין הבתולין, סראבאנד.
זהו- נשארנו עם אנטוניוני, גודאר ורומהר ואחריהם מת רשמית עידן המודרניזם האירופי בקולנוע.
לעזאזל, רק אתמול הגעתי במקרה לאתר הרשמי שלו (אני חושב.. http://www.ingmarbergman.se) שם מקבצים חדשות מכל רחבי העולם לגבי כל דבר שקשור ולו מקצת בברגמן (יש שם למשל אייטם על ההעלאה של תמונות מחיי נישואין בישראל) ושוב נזכרתי בחרדה האיומה הזאת שהוא עתיד למות בכל רגע.
אני לא מקנא במי שצריך מתוקף המקצוע להספיד את ברגמן, לנסות להכיל את כל הסיבות שהפכו אותו לבמאי גדול בטקסט תמציתי זה בלתי אפשרי.
אם הייתי צריך לבחור אספקט אחד שנגע בי יותר מכל בסרטים של ברגמן הוא הדרך שבה הדמויות שלו מדברות. הדרך שבה הפאתוס בסרטיו לעולם לא נשמע מאולץ, או מזויף. מדברים שם על דברים שלעולם איננו מדברים עליהם בחיי היומיום, אני זוכר שהחוויה הכי עמוקה שהייתי יוצא ממנה מסרטיו של ברגמן היא "הייתי רוצה גם לנהל שיחות כאלה". מעניין לציין את המבנה שחוזר בכל כך הרבה מסרטיו שמציג תמונת עולם בורגנית שלווה ולא דרמטית רק בשביל לחדור אליה ולקלף אותה לאט לאט עד שמגיעים לעיקר. לרגשות החשופים ולמה שחשוב באמת.
הקולנוע של ברגמן היה פשוט מאד מהבחינה הזאת, שמעבר לטכניקה הקולנועית תמיד היה מדובר בחדירה בלתי אמצעית לנבכי הנפש של דמויותיו. בגלל זה את התקופה המודרניסטית שלו משנות השישים אני דווקא פחות אוהב, והסרטים המוקדמים מהפיפטיז והשיאים הידועים משלהי הפיפטיז-תחילת הסיקסטיז והסרטים ועבודות הטלוויזיה הקאמריות שלו משנות השבעים הם לדעתי השיאים שלו.
נראה לי שכל אוהב קולנוע יצטרך כמה ימים בשביל לעכל באמת את הידיעה הזאת בשביל לנסח משהו משמעותי.
חיים אתגר הוא חתיכת בדיחה.
הערב הוא החליט להקדיש את פינת התרבות שלו בחדשות ערוץ 10 לקולנוע. היו לו שני אייטמים.
האייטם הראשון הוקדש לאינגמר ברגמן.
האייטם השני הוקדש לג'ואנה אנג'ל, כוכבת פורנו יהודייה שמבטיחה להגיע לצלם סרט בארץ.
שני האייטמים האלה תחת אותו טייטל בעיני זה מחליא.
אם תהיתם – האייטם על ג'ואנה אנג'ל היה ארוך יותר.
אפרופו מחוות וודי אלניות לברגמן, הרי ששווה להזכיר גם את "רגשות" ( INTERIORS) שהיה סרט ברגמני לעילא ועילא. נדמה לי שהוא עשה אותו זמן לא רב לאחר "אנני הול".
לגבי מותו של העידן האירופאי המופלא של שנות החמישים שישים ושבעים, יש להוסיף לרשימה זו שנשארנו גם אם אלן רנה.
מי שמחפש מחוות של אלן לברגמן ימצא אותם כמעט בכל סרט של אלן. גם "ספטמבר" ו"אישה אחרת" היו קרובים מאוד ברוחם לברגמן, "קומדית סקס ליל קיץ" הוא סוג של רימייק ל"חיוכי ליל קיץ", "לפרק את הארי" בנוי על העלילה של "תותי בר". גם ב"אנני הול" ו"מנהטן", בין היתר, ברגמן מוזכר.
סקרנות.
יש כאן מישהו רציני שיכול להסביר במילים פשוטות למה ברגמן היה גאון? ז"א להסביר איך הוא השפיע על שפת הקולנוע ומי, חוץ מוודי אלן (יוצר טוב-מבחינה מקצועית- אבל זניח במושגים של השפעה) הושפע ממנו ו/או קידם תשפה (איזו?) הקולנועית שלו? או שמא הכל כאן זה ציטוטי סינמטקים מטופשים?
ידיד, אני לא מכיר את סרטי ברגמן מספיק טוב כדי להעיד עליהם בביטחון, למרות שאת השניים שראיתי עד כה מאוד אהבתי. אבל הנה ציטוט מהספר של דני מוג'ה "100 סרטי מופת" (בתקווה שציטוט טענה מספר אינו גרוע מציטוטי סינמקטים מטופשים):
על תותי בר – "חדשנותו של הסרט אינה נובעת כמובן מהנושא אלא מאופן הצגתו. ברגמן, בעקבות הרומן הספרותי של המאה העשרים, עובר בין רמות התודעה השונות ללא אזהרה ומבלי שיזדקק בהכרח לשינויים סגנוניים מבהירים. לעיתים הוא אף עושה זאת תוך כדי תנועת המצלמה, ללא חיתוך, ועובר מפניו של גיבור הסרט אל תמונת הזיכרון שלו כמו היו חלק מאותה ממשות… מבקר הקולנוע הבריטי דרק מלקולם טוען, כי אם קטעי החלומות נראים היום מעט מיושנים ומיוזפים, הרי זה משום שזכו ליותר מדי חיקויים עלובים בידי יוצרי הקולנוע שביקשו להידמות לברגמן ובסופו של דבר שיעתקו אותו עד זרא."
אם נקבל את הטענה של מוג'ה ומלקולם, אז נצטרך להניח שברגמן השפיע, בין השאר, על פליני ("שמונה וחצי"), ג'ון סיילס ("כוכב בודד") וצ'אן ווק-פארק ("שבעה צעדים") – שלוש דוגמאות מקריות של קולנועונים משמעותיים מבחינתי.
אתה מוכן להסביר לי במילים פשוטות למה וודי אלן זניח במושגים של השפעה? למה הבמאי והתסריטאי של "אנני הול", "מנהטן", "זליג" ו"שושנת קהיר הסגולה" הוא יוצר טוב רק "מבחינה מקצועית"?
כמו כן, הוא הראה שקולנוע יכול לעסוק בצורה מכובדת בשאלות קיומיות ומהותיות. בין אם זה במהות החיים והמוות ב"החותם השביעי", זהות אישית וטירוף אישי ב"פרסונה" ואני בטוח שיש עוד, אבל שני אלו יחד עם "תותי בר" הם היחידים שראיתי.
עכשיו יכול להיות שעסקו בזה לפני ומסתירים את זה מאיתנו באיזו קונספירציה מטורפת. אבל אני אוהב להיות תמים ולהאמין שהוא זה שעשה את זה בצורה הטובה ביותר ראשון.
ודבר נוסף, נגיד ויש לו 0 השפעה על שאר היוצרים, ז"א שבתהליך ההתפתחות של הקולנוע אין לו חשיבות, בדיוק כפי שאתה מתאר את וודי אלן. למה לבחון רק את השרשת ולא את פרטיה?
נדמה שאין ספק, שיצירתיו נגעו בדי והותר אנשים, גם לא קולנוענים, אז זה לא מספיק להכיר בגאונות שלו?
נכון שרובנו כאן נולדנו וקיבלנו את העובדה שהוא גאון, אבל לרובנו יש עניים, שכל ורגשות כדי לבחון את זה בעצמנו, ולא צריכים ציטוטי סינמטק או את דני מודג'ה בשביל זה.
אינגמר ברגמן אף פעם לא היה הבמאי האהוב עלי או אפילו אחד האהובים, הוא היה הבמאי האהוב על אימא שלי. ברגמן תמיד ייצג בשבילי איזשהו דור קודם של קולנוע איטי ומהורהר שכולם אמרו לי שאני צריך לאהוב אותו ולכן החלטתי לא לאהוב. בשבילי לאהוב את ספילברג הייתה התרסה כנגד כל אותם מבקרים, חוקרים ומרצים שאמרו לי שאני חייב לאהוב את ברגמן.
אבל מרוב התרסה שכחתי שאין כאן רק דור וייצוג, יש כאן גם במאי וסרטים ולכן מספר הסרטים שראיתי של ברגמן הינו קטן באופן מביך ומסתכם רק במה שהראו לי במבע קולנועי ובהקרנות חובה באוניברסיטה. גם כשראיתי את סרטיו ואפילו אהבתי והערכתי אותם עדיין הייתי שבוי בתפיסה שזהו קולנוע שיש להתנער ממנו ולמרוד בו ולכן זהו קולנוע לא טוב. גם כיום אני מעדיף את ספילברג, אבל מותו של ברגמן אשר סיים תקופה, שכפי שיאיר אמר, בעצם הסתיימה מזמן, גרם לי לטלטלה קטנה ואולי לסוג קטן של חשבון נפש קולנועי מבחינת העדפותי בסרטים ומאילו תפיסות נכונות ומוטעות ההעדפות הללו מושפעות.
מיכלאנג'לו אנטוניוני כ"כ היה שבור ממותו של אינגמר ברגמן שהוא הצטרף אליו היום. מה זה שבוע חיסול הבמאים האירופאים הגדולים? ז'אן לוק גודאר,שים לב!
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3431944,00.html
גם אנטוניוני מת. :((
ברוך דיין האמת
האם אנטוניוני מת בעקבות זה שבישרו לו שברגמן מת?
האם זה אומר שרנה עם חצי רגל בקבר?
חבל, הסרט האחרון שלו היה מוצלח ביותר.
עדן – מבין אותך לגמרי. גם אני פחדתי עד לפני מספר שנים להתמודד עם סרטים של ברגמן. אני אפילו זוכר שבהיותי בן 14 או משהו אמי הפצירה בי לנסות לראות סרט של ברגמן ששודר בטלויזיה, אך אני העדפתי לראות בפעם העשירית את "השופט" עם סטאלון, ששודר במקביל.
באופן אבסורדי, דווקא מה שגרם לי לרצות לראות בפעם הראשונה סרט של ברגמן היה "אחרון גיבורי הפעולה". הופעת האורח שם של מלאך המוות מ"החותם השביעי" סיקרנה אותי, וככה יצא שזה הסרט הראשון שלו שראיתי. משם הדרך לסרטים נוספים היתה קצרה.
Sznitzer is wrong.
The Silence was the one that got
the nickname Swedish film.
כל החרדות שאנו נושאים בתוכינו, המאבקים על החלומות שלנו, האכזריות הבלתי נתפסת , הפחד מהכחדה, ההתבוננות הכואבת למצבינו הארצי – כולם לאט לאט שחקו את תקוותינו לגאולה בעולם אחר. יללת אמונתינו וספקותינו נגד החשכה ודממה היא אחת ההוכחות הנוראיות ביותר של נטישה ושל ידיעה מחרידה שלא ניתנת לביטוי.
"פרסונה" – שוב צפיתי בו אתמול וכל פעם רובד חדש מתגלה…ביבי אנדרסון מצטטת את הקטע הזה לאולמן על חוף הים מתוך איזה ספר. מישהו יודע להגיד אם ברגמן בעצמו כתב זאת?
and here is one from Meir Schnitzer in NRG
The site's friend, maybe there you will find the answer for your question
ואם כבר הוזכר ההספד של שניצ, כדאי להביא גם את ההספד של קליין:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/887943.html
באמת מהנה לקרוא את קליין כשהוא כותב על משהו שהוא באמת אוהב (חבל שזה קורה בעיקר עם קולנוענים מתים או מזדקנים), וכמה יפה לראות גם נימה אישית חודרת את הטון המרוחק של מבקרי הארץ:
"היום אני זוכר גם את צפייתי הראשונה ב"פרסונה", אחד הסרטים המדהימים בתולדות הקולנוע. ראיתי את הסרט בקולנוע "פריז" בתל אביב, ואני זוכר שאחרי שיצאתי ממנו צעדתי מהורהר ונפעם כולי אל עבר ביתי, ורק אחרי כחצי שעה גיליתי שאני בכלל פוסע בכיוון ההפוך".
ליובל.
תודה על המאמץ אבל אלה בדיוק הציטוטים שמפניהם אני בורח. אין לי שום מושג מי זה דני מוג'ה (מדובר בישראלי?) אבל מהטקסט שציטטת נראה לי שהוא בעצמו כותב בזרם תודעה ואני לא פסיכולוג.
השאלה היתה די פשוטה. באיזה יוצר אחר, פרט לוודי אלן, ניכרת ההשפעה של ברגמן. כי אם באמת מדובר בגאון אז סביר שתהיה לו השפעה על יותר מיוצר אחד.
פליני לא הושפע מברגמן. פליני פעל במקביל לברגמן והוא שונה ממנו לגמריי.
וביחס לוודי אלן. אני לא מפקפק בכשרונו של האיש וביכולתו ל"ספק את הסחורה" למי שאוהב אותו, ברוב המקרים. הזניחות שאני מכוון אליה אומרת שאם וודי אלן הוא היחיד שעשה סרט (אולי שניים) בסגנון ברגמן הרי אף אחד אחר שידוע לי לא עשה סרט בסגנון וודי אלן מה שמבחינתי הופך אותו לזניח מבחינת השפה הקולנועית. רק השפה הקולנועית ותו לא. זה אגב לא כ"כ מפתיע כי וודי אלן משתמש הרבה בסגנונות של אחרים אבל מעולם לא ייצר סגנון ייחודי משלו פרט לפטפטת היסטרית שהיא ממש לא שייכת לתחום הסגנון.
לידיד, דני מוג'ה הוא ישראלי. אני חושב שהוא הגיש/מגיש איזה תכנית על קולנוע בערוץ 33. תלוי בגיל שלך, אולי אתה מכיר אותו בתור אחד המשתתפים בתכנית מהטלביזיה החינוכית בשחור-לבן שניסתה ללמד חשבון את הילדים הקטנים (שהיתה בה פינה עם זוג דמויות אילמות בשם "ביש" ו"גדא").
בקשר לציטוט שלו, חשבתי שהוא די ברור, לפחות למי שראה את "תותי בר", אבל הנה הפרפרזה שלי-
הגיבור בסרט הוא רופא זקן שנוסע לקבל תואר של כבוד מאוניברסיטה. בדרך לשם הוא נזכר בדברים שקרו לו בעבר, ויש גם מעברים בין "מציאות" ל"עבר" או ל"לחלום". החידוש של ברגמן, לפי מוג'ה ומלקולם, הוא בכך שהמעברים אינם "מסומנים" במקרים מסוימים, כלומר, אין תמיד ערפול של התמונה, או צילום של אדם ישן (או כל קונבנציה צורנית אחרת) כשאנחנו עוברים מ"המציאות" ל"עבר" או ל"חלום".
כיום המעבר בין מציאויות ללא סימון כל כך נפוץ שזה אפילו לא אמנותי. פליני השתמש בזה רק אחרי ש"תותי בר" יצא, ב"שמונה וחצי" בין השאר, סיילס השתמש בזה בסרטין – למשל ב"כוכב בודד", סיקוונס שלם "שבעה צעדים" הוא מעבר בין עבר להווה ללא סימון. עוד דוגמאות – "רקוויאם לחלום" והזיית המזח החוזרת, "אשתקד במריאנבד". אלו רק דוגמאות אקראיות, אני מקווה שנתקלת בזה בעצמך.
דר"א, סרטים בסגנון ברגמן של וודי אלן, שלוקחים ממנו הרבה יותר מחידוש אמנותי אחד – "אהבה ומוות", "חדרים", "קומדית סקס ליל קיץ", "אישה אחרת", "לפרק את הארי". אני לא מכיר את הפילמוגרפיה של אלן וברגמן בשלמותה, אז זוהי כמובן רשימה לא סופית.
כדי לראות יוצרים שהושפעו מהסגנון של וודי אלן (הכולל בין השאר הרבה פטפטת היסטרית) אתה יכול לראות כל סרט של אדוארד ברנס, חלק מהסרטים של פול מזורסקי, או לפתוח כל לילה את ערוץ 2 ולראות את "החיים זה לא הכל" (שוב, רשימה מקרית וחלקית).
ההשפעה הגדולה והידועה ביותר של וודי אלן (מוזר לי שבאופן אישי שמעטים שמו לב לכך): סיינפלד. אני הכרתי את סיינפלד, והסדרה "תרגיע" (של לארי דיוויד, מפיק סיינפלד) לפני שהכרתי את יצירותיו של אלן. אחרי שני סרטים שלו, כבר הבחנתי בעצמי בדמיון הרב בין הדמות של ג'ורג' קוסטנזה/ לארי דיוויד בתרגיע, לבין זאת של אלן. אחרי חיפושים באינטרנט קראתי שלארי דיוויד ביסס את הדמות של ג'ורג' על וודי אלן ועל עצמו. כמו כן, ג'ייסון אלכסנדר (שמשחק את ג'ורג') מספר שהגיע לאודישן לתפקיד ג'ורג', והציג את דמותו של ג'ורג' בדמותו של וודי אלן (מבלי שידע שלכך התכוון גם לארי דיוויד).
אני מצטרפת לקריאה לערוץ 1 להרים את הכפפה ולשדר רטרוספקטיבה – מה גם שקשה מאוד להשיג את הסרטים ב-DVD. ברגמן היה הקולנוען הגדול ביותר, ואחד היוצרים בכלל הגדולים ביותר, ומצער מאוד שיש הרגשה שכמעט נשכח.האמירות שלו על המצב האנושי, והדרך הקולנועית בה ביטא אותן – אני לא מכירה שום דבר שמתקרב לזה.