אולמות רחוקים
אחד הספרים על קולנוע שהכי חיבבתי בשנים האחרונות היה "מקרינים כוח" שכתב דוד שליט בהוצאת רסלינג. הספר סיפר את סיפורו של הקולנוע הישראלי, ממש מראשית ימיו, אבל לא מנקודת מבטם של היוצרים והקולנוענים, אלא של בעלי בתי הקולנוע והמפיצים. הוא הראה איך תחום הקולנוע – כבידור, כעסק וגם כתרבות – התפתח כאן, בימים שכמעט כל בית קולנוע בארץ היה בבעלות פרטית ועשרות משפחות ישראליות התפרנסו מתפעול בתי קולנוע והפצת סרטים.
כשאני נכנסתי לעולם הקולנוע, כסטודנט ואז גם כעיתונאי, בתחילת שנות ה-90, מצאתי עולם קולנועי שונה לחלוטין. בתי הקולנוע הישנים של ילדותי נהרסו, אולמות נבנו בתוך קניונים, ואחרוני משפחות הקולנוע העצמאיות – משפחת גלפנד (בעלי קולנוע פאר) ומשפחת גלעד (מפיצי וורנר בישראל) – נעלמו ממפת הקולנוע הישראלי (נצחונה גלעד עדיין מפיצה מדי פעם סרטים בסינמטק תחת המותג "סרטי נחשון"). עולם הקולנוע הרוחש ורב המשתתפים ששליט הציג בספרו – עולם שבשיאו, בשנת 1968, שנת לידתי, הביא למכירות של 50 מיליון כרטיסים בשנה אחת – התאדה מהעולם מרגע שאני התחלתי לסקר אותו. היכלי הקולנוע האחרונים שהכרתי מילדותי – קולנוע תפארת בראשון לציון, קולנוע צפון וקולנוע דקל בצפון תל אביב – נסגרו ונהרסו.
כך שכל מה שאני יודע על כל מה שקרה בארץ בתחום ניהול הקולנוע וההפצה לפני 1990 מגיע מספרו המאלף של שליט, שמדי פעם גורם לי לחשוב איך היה נראה הבלוג הזה, לו היה פעיל בשנות החמישים והשישים.
ומשום אהדתי הרבה לספר, שמחתי לקבל את הבשורה שדוד שליט הקים הוצאת ספרים בשם אינסרט, שתתמחה בספרים על קולנוע. בקרוב ייצאו בה שני ספרים, האחד עוסק בקשרי הקולנוע בין הוליווד לישראל בשנים 1948 ל-1978. והשני יעסוק במחקר של שליט על בתי הקולנוע של חיפה.
אבל בימים אלה רואה אור ספרה הראשון של ההוצאה: "אולם שכולו טוב". לעומת הספר הקודם, שהציג תזה מתוחקרת ועמוסת מידע, הספר הזה הוא פרויקט קליל, מעין ספר מזכרת יותר מאשר ספר קריאה ועיון. מדובר באנתולוגיה קליפית של עשרות קטעים קצרים שליקט שליט מאת סופרים וקולנוענים ישראליים שכותבים על זכרונות הקולנוע שלהם. חלק מהזכרונות נלקחו מספרים, חלקם מראיונות עיתונאים, וחלקם משיחות שערך שליט עם אנשים במיוחד עבור הספר. כרגיל, בכל פעם שאנחנו נזכרים בנוסטלגה של אחרים, זה לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה שלנו, ועל זה הספר עובד. מעין אלבום מתנה ומזכרת להרגלי הקולנוע של פעם.
כמה מהמשתתפים באסופה: נסים אלוני, יורם קניוק, עלי מוהר, סמי מיכאל, גבי ניצן, אברהם הפנר, רפי לביא, נתן אלתרמן. אבל כמו תמיד מי שכותב גם על הקולנוע הכי תמציתי ומדויק הוא יואל הופמן, שציטוט שלו מתוך "קוריקולום ויטה" מופיע בספר בזו הלשון: "בבתי הקולנוע אנחנו רואים סיפורים אחרים ואנחנו שוכחים שאנחנו יוצאי רומניה". אשכרה.
תודה, אם יש להוצאה אתר וקטלוג, גם של ספרים עתידיים אני אשמח לקבל קישור.
ואין על יואל הופמן בזיקוק התמצית של התודעה לכדי משפטים קולעים כמו שציטטת
קולנוע סביון בקירית ביאליק
ענק,כיסאות עץ ועישון חופשי.
סרטים זכורים במיוחד
גריז
סופרמן2
אי טי
הטרמפיסט
מקס הלוחם בדרכים
רוג'ר ראביט
לדעתי הסרט האחרון שם היה אשה יפה
היום עומד עליו בניין מגורים לצערי
בירושלים עדיין יש אחד כזה – 'סמדר', אבל הוא כבר שנים על סף סגירה ומכירה. באחד הרחובות היותר ציוריים. שם ראיתי לראשונה את 'ד"ר ז'יוואגו'.
בת"א יש אחד עצמאי – לא יודע אם פרטי, אבל האחרון הגדול שעוד קיים, ואולי הטוב שבכולם – קולנוע גת, שבצומת אבן גבירול-כיכר מלכי ישראל. קולנוע כמו פעם – האחרון ששרד. ממליץ מאוד לבקר בו, ולראות מה שעוד מוקרן – תמיד חוויה.
שם ראיתי עשרות סרטים, כמו 'טיטאניק' ב-97' (ובתור לכרטיסים לפני עמדה הבמאית ג'ולי שלז, השווה מאוד – ג'ינג'ית גבוהה).
קשה לתאר במילים את זכרונות הילדות שיש לי מבית אבי, או יותר נכון מ"קולנוע אבי". הכניסה לאולם הקולנוע היתה הכניסה לארץ הפלאות, מעלה המדרגות הלולייני שהוביל לתא ההקרנה, שם עמדו שתי מכונות הקרנה ובהן עפרונות פחם שסיפקו את האור למקרן, כשמסביב שביבי פילם, לידרים ותמונות מסרטים שהיו בשבוע שעבר וסרטים שיהיו בשבוע הבא.
הגג העצום שנפתח בימי הקיץ החמים, היציע והאולם שהכילו כ- 700 מקומות. תמונות הענק שהודבקו על קיר הקולנוע בעזרת מטאטא ודלי דבק שהודיעו לכל מי שעבר בכיכר רמב"ם (דאז) על הסרט שמוקרן השבוע.
טרנס היל הבקיע על המסך כל יום בשעה ארבע, ומייד אחריו, בהצגה ראשונה ושנייה, סרטים בשפות שונות ומארצות שונות.
המקרין הרוסי המבוגר, זלמן, שתמיד היה אוכל את הסנדביץ' עם גבינת הקוטג' שלו והמלפפון, בין המערכה השלישית לרביעית, התיחס לחדר ההקרנה כאל מקדש, אסור היה לגעת, רק להסתכל, בגילאים מאוחרים קצת יותר, קיבלתי את האחריות ה"כבדה" לגלגל אחורנית את הסרט לאחר שהמערכה עברה את ההקרנה ובגיל 13, לבר מצווה, קיבלתי מתנה נפלאה ומרגשת אותה לא אשכח לעולם, האפשרות להשחיל את הסרט אל המכונה ולהפעילה.
כל שנה, בשבוע של יום ההולדת, היה טקס קבוע, אבי, ודודי, אשר ניהל את הקולנוע, הציבו מולי רשימה של סרטים, עם תמונות, ונתנו לי לבחור את הסרט שיוקרן באותו שבוע בהצגות יומיות, טריניטי ובמבינו, הארטיסטים, וסרטי דיסני כל אלו נבחרו בגאווה על ידי ילד בן עשר.
שמורות אצלי עוד תמונות מהסרטים שהוקרנו בזמנו (אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור, תמונות מ 84, הסרט האהוב עלי שראיתי כל כך הרבה פעמים בקולנוע).
חוויות רבות והתרגשויות נפלאות, על בסיס שבועי ויומי סיפק לי הבניין הנפלא הזה, שהוקם על ידי סבא שלי ב- 1936 אך סגר את שעריו בתחילת שנות התשעים.
אני מדבר על בית הקולנוע הראשון של רמת גן, הבית שלי והמקום שעיצב את מי שאני היום, "אורדע".
(ונא לא לרדת עם ההשתפכות הרגשית, לא יכולתי לעצור את עצמי)
למיטב ידיעתי הקולנוע העצמאי (גם מבחינה ארכיטקטונית) האמיתי האחרון בארץ הוא קולנוע חן ברחובות. הוא יושב בבניין לא גדול מדי ברחוב קטן ועורפי בצפון רחובות. פופולרי מאד בקרב הקהל המבוגר של האזור (בתוכנו ובקהלו הוא סוג של סניף מקומי של לב, אבל לא) ובו מתקיים מדי שנה הפסטיבל לסרטי נשים. למיטב הבנתי הוא בבעלות של מספר שותפים שלא תמיד רואים עין בעין ולכן, לצערי, הוא בסכנה.
אלון, אני מקווה שאיפשהו בחולון יש ילדים ונערים שמרגישים בדיוק כמוך כשהם מגיעים לאולם המופלא שלך.
האם למישהו יש מושג איך אני משיג תמונות של קולנוע אור בצפת? עוד אחד שהיה ואבד והיום הוא קניון…
אופ טופיק –
דארן ארונופסקי עזב את וולברין!!!!!
יש!!!!!!!
רשימת בתי הקולנוע ברמת גן וגבעתיים של ימי ילדותי:
רמת גן: אורדע, ארמון, אואזיס, רמה, רמת גן, לילי, גלאור, קסם.
גבעתיים: הדר, נוגה, סטודיו, אורלי.
מכל אלה לא נשאר כלום.
עצוב.
ואל תשכח את קולנוע שביט, אשר היה המקום האחרון לסרטים ברמת גן-גבעתיים. רוב הסרטים הוצגו שם במשך שבוע או שבועיים.
אגב קולנוע שביט, שם אבי נשר צילם את הסצינה האחרונה של הלהקה,בה הם שרים את שיר לשלום.
תודה שי, איך יכולתי לשכוח את שביט. היום יש בבניין ההוא סניף של "מכבי" שרותי בריאות. אכן, שנהיה בריאים.
ברמת השרון עדיין עצמאי ובעליו הוא מפיץ סרטים לתיאטראות אחרים נגיד "פריחת הדובדבן" היה שלהם עד כמה שאני זוכר. לוקחים מה ש"לב" לא מתעקשים לקחת.
בתי קולנוע טובים מתל-אביב – אמצע השמונים עד תחילת התשעים (לא כולל 'גת' שהזכרתי למעלה):
* פריז – אין מה להוסיף. כל סרט שם היה חוויה, בלי יוצא מן הכלל. אפשר היה להיכנס לראות את המקרין דרך דלת קטנה לפני הכניסה, ברח' הירקון. היה מעבר לשירותים בצד שמאל; היה מיזנון (נסו פעם לאכול מצופה שנמס לכם בין האצבעות ב'סרט מתוק' של מקאבייב… חוויה אינטראקטיבית). והיתה אוירה לא רגילה. הצגות בשבת בבוקר. גן עדן קטן. סגירתו סימלה סוף של תקופה מופלאה בת"א. מבחינתי העיר של היום היא רק צל חיוור, אם לא פחות מזה.
* תכלת – בשעתו מקום לסרטי קאלט. אח"כ שופץ ונעשה די סטנדרטי, אבל ממוזג ועם כורסאות מענגות.
* הוד – בפסאז'. מקום מוזר. ריח ישן.
* מוגרבי – זכיתי להיות שם ב'אנני' ב-82'. מהאחרונים שהוצגו בו, לפני שנהרס. ענקי כמו פעם. התאים במיוחד לסרט המיוזיקל בסיגנון שנות החמישים.
* דקל – בשיכון בבלי. אולם גדול ומסך ענקי. הייתי רק פעם אחת.
* תמוז – ברמת אביב. גם הוקדש לסרטי קאלט. הלכתי פעם ברגל במיוחד לסרט בשישי בלילה, מצפון ת"א, מאכסניית הנוער 'בני דן' שאליה הגעתי רק כדי לראות אותו. היה שווה.
* הדרייב-אין – לא הייתי שם בעצמי (רק בכניסה), אבל שמעתי שאפשר היה לראות מהכביש שלמעלה את הסרטים…
* קולנוע תל-אביב. מישהו הזכיר למעלה את 'המקדש הארור' – שם ראיתי אותו (בפעם השניה), מהיציע שלמעלה, באוגוסט 84'. לידו היתה תחנת קו 18, וכל הבת-ימים במוצאי שבת היו מתגודדים שם, ממתינים לקו חזרה הביתה מהבילוי. קצת מתוח… אבל אין מה להשוות עם היום. מצחיק כמה שהצעירים אז היו נאיביים וקלילים.
* שחף – מתחת לכיכר אתרים. אולם גדול שאחראי לכמה מהסרטים המשפיעים עלי, מ-83'.
והיו עוד. היו זמנים.
מה עם הספר של קובי ניב על הסרטים של אוחובסקי ופוקס? לא קראת? לא חשוב? לא מעניין? גם אתה בגיי מאפיה?